חתם סופר/נדה/ט/ב

חתם סופר נדה ט ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ורבא אמר רב חסדא עשרים יום. כך הוא גירסת רש"י. וצ"ע מאי חשיב לימי טומאה או ימים שהוא רואה דוקא קשה אטו רוב נשים שופעות והולכות כל ז' ימי נדה והלא אינה רואה אלא יום או יומים ופוסקת ואי ימים שהיא טמאה בהם ואע"פ שאינה רואית א"כ ג' ימי זיבה הלא צריכה שתספור ז' נקיים אחריהם והו"ל עשרה ימי זיבה וז' ימי נדה ולא תשאר אלא י"ג ימי טהרה וצ"ע. ובלא"ה נמי יש לעיין מאי דוחקי' דרש"י ודר"ח בפירושא דהך שמעתתא והלא בפשיטות יש לפרש והוא דמסתמא ביום שראתה היה זמן עונה בינונות מראיה שעברה ולא היה יכול בעלה לשמש עמה באותו היום דחייב לפרוש ממנה ומסתמא שימש עמה ביום שלפניו כי מצוה לשמש אז דמתעברת סמוך לווסתה וכמ"ש תוס' לקמן דף י' ע"ב ד"ה דהוי וכו' ע"ש.

והנה עד"מ היא שימשה בי"ט לחודש וראתה בכ' לחודש ולפ"מ דקיי"ל חומרא דר"ז שלעולם צריכה ז' נקיים וקיי"ל כמ"ד ששה עונות שלימות בעינן כמבואר בשו"ע (יו"ד סימן קצ"ו) א"כ המשמשת בי"ט וראתה בכ' לא תוכל לספור ז' נקיים עד יום כ"ג ותטבול בליל כ"ט נגהי למ"ד וה"ל עשרה ימים טמאים וא"ש בלי שום דוחק. וי"ל דס"ל לר"ח ורש"י ז"ל דהני אמוראי אמתני' קיימי ואז לא הוי עדיין חומרא דר"ז ועי' מ"ש בסמוך אי"ה גם כן דאמתניתין קיימי ולא מילתא באנפי נפשי' ועיין לקמן דף ל"ג ע"א ובתוספות ד"ה רואה הוי וכו' וק"ל ועי' לקמן דף ס"ו ע"א אמינא לך אנא איסורא וכו' ומ"ש מעדני מלך שם:

עשרים יום. ור"ח גריס כ"ג יום כמ"ש תוס'. והקשה פלתי (סי' קפ"ט) אהש"כ דס"ל דעונה בינונית היינו ווסת החדש ולעולם יום הראיה הוא אחר העונה ומתחשב לעונה הבאה ושלשים יום הוא לאו דוקא אלא חודש יהיה מלא או חסר ע"ש. והקשה בפלתי ע"ז א"כ בג' פעמים כנ"ל ז' ימי טומאה וכ"ג ימי טהרה לא פגעה אלא ב' פעמים ביום ה' הראויה שתראה ולא ראתה ובפעם השלישית היינו יום שאחר עונה שלישית אז היה ראויה שתראה והיה שייך לעונה רביעית ואז כבר היא דיה שעתה ואמאי הא לא נעקר אלא ב"פ. ואנן קיי"ל בווסתות כרשב"ג תלתא זימני הוי חזקה. אלא ע"כ יום הראיה היא סוף יום העונה האמורה בשמעתין א"כ כשעברו ג' עונות כבר עברו ג' ימים שתראה ולא ראתה ומשו"ה דיה שעתה ע"כ תוכן דבריו.

וצל"ע א"כ ז' ימי טומאה וכ"ג ימי טהרה איך חשיב ז' ימי טומאה בהעונה הא יום הראשון שייך לעונה שקדמה ועוד כ"ג ימי טהרה. הא יום הכ"ג הוא יום הראוי לראות בו ועולה לכאן ולכאן א"כ בג' עונות בצרי להו ב' ימים והוא אמר לעולם כ"ג יום והא ליתא דוק ותשכח. מיהו לזה י"ל דז' ימי טומאה לאו בתחלת עונה קאמר דבתחלתה ליכא אלא ששה ימי טומאה שיום הראשון מתחשב עם העונה שעברה אלא ששה בתחלתה ואחד בסופה הוא יום הראיה וה"ל שבעה ימי טומאה ובג' עונות עברו עליה ג' ימי ראיה ולא ראתה כן נ"ל.

אבל מ"מ קשה הא במתני' תנן ר"א כל אשה שעברה עליה ג' עונות דיה שעתה ור"א הא ס"ל כרבי דתרי זימני הוי חזקה כמבואר בשמעתין וכן ברייתא בזקנה ובתולה כרבי אליעזר דס"ל כרבי אתי כמבואר לקמן באר היטב. והשתא אי ס"ד כפלתי, ל"ל ג', בשתי עונות סגי, דהשתא עברו עליה ב' ראיות ובשלישי דיה שעתה. אע"כ צריכים לדחוק ולומר דהכא לאו משום עקירה אתינן עלה אלא שיעור חכמים כך הוא ולא משום עקירה דנימא בעינן ב' למר וג' למר.

א"נ והוא יותר נכון, דודאי משום עקירה וסגי בב' עקיר ותדתרי זימני הוי חזקה לר"מ ורבנן דמתני' נמי בהא כר"א ס"ל לא מיבעיא להרשב"א שכתב בשמעתין דעונות דבלא"ה נמי משנתינו רבי היא א"ש אלא אפילו למ"ש תוס' שם ד"ה ברוב ספרים גרסינן כו' דלא סתם לן שום תנא בווסתות כר' מ"מ א"ש דבמשנתינו לא סתם לן דתרי זימני הוי חזקה רק מדחזינן דבאותו לשון דנקט ר"א ג' עונות נקט נמי ת"ק ג' עונות ושמעינן ליה לר"א לקמן בברייתא דס"ל תרי זימני הוי חזקה וא"כ לדידיה ע"כ ג' עונות ובהם ב' ראיות קאמר ה"נ לת"ק כן הוא וא"כ לא מפורש כן במשנה ולא מיקרי סתם.

ואין להקשות אם כן אמאי בעינן ג' עונות בב' עונות ויום ראשון מעונה שלאחריה סגי שאז כבר עברו ב' ימים הראוים שתראה ולא ראתה. י"ל דנהי לענין שתעקור ווסת מיום זה ותראה ביום אחר סגי כשעברו ימי הראיה ולא ראתה ב"פ למר וג"פ למר מ"מ הכא (לענין) שנחזקנה מסולקת בדמים לגמרי לא סגי כשעברו ימים הראוים שתראה בהם אלא בעינן שיעברו כל הימים הנמשכים אחר יום הראיה ולא תראה בהם עוד נחזקנה מסולקת בדמים לגמרי. לכן בעינן ג' עונות לר"א ולמאן דס"ל כוותיה והיינו עונה ראשונה ראתה בתחלתה והיא לא מתחשב כלל והשני' והשלישית הם עוקרים חזקת ראיה שלה כן צ"ל ע"כ.

ואין להקשות א"כ למאי דקיי"ל תלתא זימני הוי חזקה בעינן ד' עונות שהם ד' חדשים ולמה כתבו כל הפוסקים [שהם] רק צ' יום. לזה י"ל נהי דלעסוק בטהרות בעינן גם כל הימים הנמשכי' אחר יום הראויה שתראה כי זולת לא משוינן לה דיה שעתה מ"מ כל הפוסקים מיירי רק מחשש א' עונה סמוך לווסתה ולבעלה. ואם כן בדקדוק גדול כתבו צ' יום שאז אפילו יהיה ב' חדשים מלאים וא' חסר מ"מ לא יהיה יותר מפ"ט יום ויום הצ' הוא יום הראיה מעונה רביעית. נמצא שכבר עברו ג' ראיות ולא ראתה ונעקר עונה בינונית שלה ולא תחוש תו לעונה בינונית בחודש הבא. ולזה לא הוצרכו להזכיר ימים הנמשכים אחר יום התשעים דהא ממילא לא יהיה עונה בינונית עד אחר שלשים יום מיום הצ' הלזה וק"ל.

ובזה היה נ"ל ליישב גם קצת הפוסקים שהביאו הך דבתולה שהגיעה זמנה לראות ועברו עליה ג' עונות. והקשו עליהם הא היינו לר"א ואנן לא קיי"ל כוותי' וע' מ"ש כ"מ בזה. ולפי הנ"ל דודאי לפמ"ש הפוסקים צ' יום ועברו עליה ג' ראיות כ"ע לא פליגי דדיה שעתה רק רבנן דפליגי במתני' על ר"א היינו משום שהפריז על מדותיו וסגי ליה בחזקה של ב"פ אפי' לכל הנשים ומשו"ה פליגי רבנן דאפילו רבי דבעלמא ס"ל ב' זימני הוי חזקה מ"מ הכא מודה דשלא בשעת הדחק לא עבדינן כר"א בהא דהא לכמה מילי מודה רבי דבעינן תלתא זימני כמ"ש תוס' ביבמות פ"א גבי שור המועד וה"נ ס"ל דבעינן ג' פעמים אבל בג' פעמים סגי לכ"ע אך בכל זאת לבי מהסס בדבר זה למימר דמטעם עקירה נגע ביה ויותר נראה מ"ש מעיקרא דשיעורא בעלמא הוא ג' עונות של ג' חדשים. וכהש"ך ועוד נדבר מזה אי"ה בשמעתין:

ולא שכיונה. פירש"י שראתה ג' ראיות הללו או לתשעים או לצ"א עכ"ל. יראה לי דכ"כ לפי מאי דמספקא להש"ס לקמן אי הנך ברייתות רבי הוא או רשב"ג נמי עי' בשמעתין בסוגיא דעונות ובפרש"י וצ"ע לפי אותה הה"א דאתיא נמי כרשב"ג דבתלתא זימני הוא דהוי חזקה ולפי כללא דהש"ך דלעולם יום הראיה הוא תחלת עונה שלאחריה. ע"כ צ"ל דג' עונות ויום א' מעונה שלאחריה קאמר דאז עברי עליה ג' ראיות והשתא לפי הש"ך דג' עונות היינו ג' חדשי הלבנה א"כ אינם יותר מפ"ט יום ב' מלאים וא' חסר. ולרבי דתרי זימני הוי חזקה סגי בהכי א"כ מיירי שראתה ביום שלאחר ג' עונות שהוא יום התשעים ולרשב"ג דיום התשעים מחשב עדיין להעונות א"כ ע"כ עברו עליה תשעים יום ולא ראתה ואחר כך ראתה ביום צ"א ולזה פירש"י ב' פירושים:

ובזה יובנו דברי תוס' אשר הם נפלאו לכאורה במ"ש וז"ל מיהו למאי דפריש התם דוקא ברואה לדילוג כו' וקשה דהיינו לרשב"ג דבעי לחזקה [ג'] אבל לרבי לכאורה סגי בג' ראיות שבהן שני הפלגות ודילוג א' וברייתא דזקנה אתי כרבי למסקנא כמ"ש תוס' לקמן ד"ה קחזיא בעונות מאי כו'. ולפי הנ"ל א"ש דהא חזינן דדקדק רש"י וכ' צ"א צ"ב צ"ג ולא כתב צ' צ"א צ"ב כמ"ש גבי כיונה. אע"כ משום דאי אתיא כרבי שאז כיונה היינו בתשעים ולדידיה ודאי א"א לפרש פחתה והותירה אלא בדילוגי' שאינם שוים משום קו' תוספות. אך לס"ד דאתיא כרשב"ג ומיירי ביום צ"א אזי משכחת פחתה והותירה בדילוגים שוים צ"א וב' וג' וא"ש. ונראה מה שרצה רש"י לפרש כן אע"ג דמסקנא כרבי משום דעכ"פ בלשון הברייתא אתי שפיר טפי דאל"כ פחתה והותירה למה לי לא הו"ל למימר אלא ואפילו כוונה או והוא דלא כוונה לאידך לישנא. אלא ע"כ אתי לאשמעינן תירוץ של התוספות דלא הוי ווסת לדילוג בענין זה. ואולי משו"ה עלה על דעת בעל האיבעיא לקמן לדחוקי נפשי' ולאוקמי ברייתא כרשב"ג משום דא"ש טפי פחתה והותירה דברייתא ע' מ"ש תוספות ד"ה קחזיא וק"ל. ולפ"ז מוכח כהש"ך שכתב דגם בדילוג למפרע קבעה ווסת כגון ראתה בי"ז י"ו ט"ו ומסתייע מתוס' דשמעתין והקשה בפלתי דלמא אהותירה קאי ולא אפחתה ולפי הנ"ל א"ש דא"כ אכתי פחתה ל"ל דקתני אלא ע"כ בין בהותירה בין בפחתה לעולם קבעה לה וסת וקמ"ל הכא דבכה"ג לא הוי דילוג.

ומ"ש עוד הפלתי בשלמא הותירה שכיחא שדמי' מסתלקים והולכים אבל דילוג למפרע לא שייך שדמי' מתוספים והולכים גם זה אינו כלום דאפילו לעת זקנתה הדבר ידוע בטבע כי בהחלש כח המחזיק לא תעצור כח להחזיק דמה אצלה. ומפני כן ידוע בחכמת הרפואה כמה נשים בימי עיבורן רואות תמיד קרטין אדומים מפני חלישותה לעצור הדם ולבשלו כל צרכו ויוצא באופן זה. גם מ"ש א"כ מה יהיה בסופה וכי תהיה שופעת תמיד וע"כ שסופה תחזור לקדמותה לדלג לפניה וזה לא שמענו עכ"ד ולא ידעתי מאי קאמר הלא וסת כזה מבואר הוא בראשונים ובשו"ע שראחה בט"ו י"ו י"ז וחזרה וראתה באותן דילוגים עצמן ג' פעמים קבעה וסת כן שלעולם כשהיא ביום י"ז חוזרת למפרע לט"ו וה"נ דכוותיה סופה לחזור לפניה ופשוט הוא:

אבל כיונה קבעה לה וסת ודיה שעתה. הקשה בפלתי שם להש"ך דעונה בינונית היינו חודש יהיה מלא או חסר א"כ איך משכחת לה ג' הפלגות שוות בג"פ ג' חדשים שזהו מציאות רחוק שיהיה ג"פ ג' חדשים ימיהם שוים במלאים וחסרי'. וע"כ צ"ל בוסת חדש קאמר שראתה כ' ניסן וסירגה לכ' תמוז וממנו לכ' חשון א"כ תקשי להפוסקים דלית להו וסת הסירוג ע"ש. ולפע"ד דזהו לפי דרכו דס"ל ג' עקירות בעי אבל לפמ"ש לעיל דהנך ברייתות אתיא כרבי ולדידיה סגי כשתקבע ב' פעמים וא"כ לא בעינן אלא שיהיה ב"פ ג' חדשים שוים בימיהם וזה שכיח לרוב כגון בשנת העיבור ושנה שלימה אזי אב אלול תשרי. חשון כסליו טבת. הרי אלו ב' מלאים וא' חסר. ועוד שבט אדר ואדר. ניסן אייר סיון גם כן כנ"ל ובשנה פשוטה שלימה משכחת עכ"פ אב אלול תשרי. חשון כסליו טבת. ובשנה חסירה אלול תשרי חשון. כסליו טבת שבט שנים חסרים וא' מלא א"נ תשרי חשון כסליו. טבת שבט אדר ובשנה מעוברת כסדרן תשרי חשון כסליו. טבת שבט אדר. ולק"מ. אמנם לדידי קשיא בהיפך להפוסקים דס"ל וסת הסירוג מאי פריך אדרבה כיונה קבעה לה וסת ומפני כן הוצרך להגיה הברייתא הא יותר ראוי להיות דיה שעתה בוסת הפלגה מוסת החודש דכמה דיות נשתפכו על הך דשיפורא גרים ואם כן דילמא ברייתא כרבנן והכי קאמר לא מיבעיא כיונה ליום החודש דהו"ל וסת החודש בסירוג דלא חיישינן ליה רבנן אלא אפילו פחתה והותירה פי' שהיא פחתה והותירה להשלים לימי החודש אותן החסרים או מלאים יותר כדי שעי"ז יתכוונו ההפלגות בימים שוים אפ"ה ס"ל לרבנן מטמאה מעל"ע וי"ל:

כדי הוא ר"א לסמוך עליו בשעת הדחק. לעיל וי"ו ע"ב הקשו תוס' על פירש"י דשעת הדחק היינו שנת בצורת א"כ בהא אפילו לרבנן דיה שעתה ומשום כן פי' פירוש אחר ע"ש וקשה לאומרו דא"כ דברייתא ראשונה אמרה שעת הדחק היה ומפרשינן היכי דמי שעת הדחק ה"נ הו"ל לפרש כן בברייתא שניה אע"כ דא ודא אחת היא. ולענין קו' תוספות י"ל דהא בלא"ה נמי צריך להבין בשלמא רבי סמך על ר"א בשעת הדחק מיהת אבל רבנן דאמרו לו אין שעת הדחק ראיה הלא בעובדא דהיתלו עדיין לא היה מחלוקת בדבר זה ועל מי סמכו להתיר בשעת הדחק. ודוחק לומר דמעיקרא הכי התנו במעל"ע שבנדה להתיר בשעת הדחק כדאשכחן נמי בפ' הערל גבי חטאת טמאות בטהורות להפסד מרובה דלא לישתמיט לאשמעינן בשום דוכתא דבר זה. אע"כ האמת כך הוא דעובדא דהיתלו שהיה בימי רבותיו של ר"א ורבנן אז עדיין לא איפסק הלכתא לא כשמאי דאמר כל הנשים דיין שעתן ולא כרבנן דמצרכי מעל"ע ומשו"ה הקילו אז בהיתלו וסמכו בשעת הדחק על שמאי ולא משום שהיה מפסקת ג' עונות. והשתא לק"מ קו' תוס' דאותו הדחק ממש שסמכו עליו בהיתלו למעבד כשמאי נגד רבים כיון דעדיין לא איתמר הלכתא כמאן על אותו דחק ממש סמך ג"כ רבי אע"פ שבימי רבי כבר איפסק הלכתא דלא כשמאי. מ"מ כיון שהפסיקה ג' עונות סמך על ר"א בשעת הדחק ולא היה צריך לפרש היכי דמי שעת הדחק דכבר פירש לעיל בברייתא ראשונה דעל דחק דבצורת או אפיש בטהרות סומכים על היחיד במקום רבים וא"ש. ובזה נ"ל ליישב נמי מ"ש רמ"א בחו"מ סי' כ"ה בשם תשובת הרשב"א והאריך בזה ש"כ ביו"ד סי' רמ"ב בפסק על הוראת איסור והיתר דאפילו בדרבנן אין סומכין על יחיד במקום רבים אא"כ הוא דחק והפסד מרובה. והא"ש דאל"כ אכתי תיקשי אמאי בעובדא דהיתלו עבדו עובדא אפי' לכתחלה ואלו רבי לאחר שנזכר קאמר אבל לכתחלה לא קעביד כוותיה אפילו בשעת הדחק אע"כ שעת הדחק לא מהני בלא צירוף סברא אחרת ג"כ או הפסד מרובה ג"כ ויהיה כתרי לישני דהש"ס שיהיה שעת בצורת וגם אפיש בטהרות ולכן בעובדא דהיתלו נהי דלא הוי אלא חד מינייהו מ"מ מצורף לזה היה ג"כ עברו עליה ג' עונות כנ"ל מלבד שסמכו על שמאי דכל הנשים דיין שעתן עוד נוסף היה מפסקת ג' עונות ג"כ ושעת הדחק נמי היה משא"כ בעובדא דרבי לא היה אלא שעת הדחק לכן אי לאו דכבר עבד עובדא כר"א ומפני כבודו של רבי להדר עובדא לולי כן לא היה עושה מעשה כר"א אפי' בשעת הדחק כיון דליכא הפסד מרובה ג"כ:

והנה שם הקשה הש"ך על דעת הב"ח ברשב"א הנ"ל דאפילו בדאורייתא סמכינן איחיד נגד רבים בשעת הדחק והפ"מ והקשה הא רשב"א יליף משמעתין ושמעתין מעל"ע דרבנן בעלמא הוא. גם צריך להבין [אפילו] אי יהבי' לי דבדאורייתא סמכינן איחיד נגד רבים בשעת הדחק והפ"מ א"כ היה לנו להקל בדרבנן טפי יותר והוא השווה מדותיו. ונ"ל לכאורה כי לפ"מ דקיי"ל שרגיל לנהוג כן משום סייג ופרישות הוי נדר דאורייתא ועובר מן התורה על לא יחל דברו כמבואר בשו"ע יו"ד סימן רי"ד וא"כ חזרו כל איסורי דרבנן איסור דאורייתא אלא כל מה שאנו מקילין בדרבנן היינו משום דמעיקרא אדעתא דהכי קבלו עלייהו וא"כ הכא לענין יחיד החולק על רבים לא שייך בזה מעיקרא הכי קיבלו עלייהו אלא ע"כ משום דבדאורייתא נמי דינא הכי דיכול לסמוך עליו בשעת הדחק והפ"מ. והשתא א"ש טפי הא דעבדו לכתחלה עובדא שם בהיתלו היינו משום דעדיין לא איפסקא הלכתא כשמאי ועדיין לא הוי נדר דאורייתא משא"כ בימי רבי שכבר קבלו עליהם חומרת מעל"ע אלא עתה נולד ספק ממקום אחר דלר"א כל אשה שעברו עליה ג' עונות לא הוי בכלל תקנת חכמים ולרבנן הוי בכלל והוי ספק בדאורייתא ולא סמכינן אלא בעבד כבר עובדא ושעת הדחק או צירוף סברא אחרת. והשתא א"ש דבזה"ז כל איסורי דרבנן כבר קבלו עלינו והוי כדאורייתא ובעינן לעולם בין בדאורייתא ובין בדרבנן שעת הדחק והפ"מ.

ומה שתמה עוד הש"ך שם הא רובא דאורייתא ואפילו עיר הנדחת נעשית ע"פ רוב אנשים ואין לך הפ"מ גדול מזה. ולפע"ד משם ראיה דקחזינן עיר הנדחת נידונית ע"פ רוב ש"מ דאפילו בכה"ג אזלינן בתר רוב וא"כ מ"ט לא ניזיל בתר רוב בסנהדרין דרובא מחייבין בעינן הטיי' ע"פ שנים אבל ע"פ אחד לא אזלינן בתר רובא ושנים לא משום רובא אתאינן עלה אלא משום גזה"כ אבל [משום] רובא לא ומ"ט. וע"כ צ"ל דרוב שהוא ע"פ סברא דרבים אומרים דעתם וסברתם כך ומיעוטא כך אין זה רוב גמור דכמה פעמים שסברת המיעוט [הוא] יותר טוב מהרוב. לכן בד"נ שהוא הפ"מ ולא שייך הפקר ב"ד לא אזלינן בתר רובא ודיני ממונות דאתייהב למחילה הוא דאזלינן בתר רוב [וראיה ברורה ממסכת ע"ז דף ע"ב ע"א דשיימי' בי ארבע ומכ"ש לרמב"ם פ"ח ממכירה ה"ח עי' הה"מ שם ועי' שו"ע חו"מ סימן ר"ו וק"ל שוב מצאתי מ"ש בזה בתומים בקונטרס ת"כ סימן קכ"ו] ובאו"ה נמי אי בשעת מעשה לא הוי שעת הדחק ואיפסיק הלכתא כהרוב תו לא מטעם רוב אתינן עלה אלא מטעם כל שכבר קבלו עלייהו כך משא"כ אי עדיין לא איפסק הלכתא שפיר נסמוך אמיעוטא בשעת הדחק:

שלישית הרי הוא ככל הנשים. פרש"י דבההיא דאתחזקה לא מטמיא מעל"ע. והטעם דאיך אפשר לטמא מעל"ע והרי אתמול לא אתחזקה עדיין והיתה בחזקת מסולקת מדמים לכן לרבי עד פעם ג' לא מטמא ומינה לרשב"ג עד פעם רביעית לא מטמא מעל"ע. אמנם הרשב"א בתה"א ס"ל דגם לרשב"ג מטמא מעל"ע בפעם ג' ומ"מ גם לרבי בעינן הכא ג"פ דראיה ראשונה תלינן במקרה והזדמן ע' מ"ש בסמוך אי"ה בזה:

ועוד עברי עליה ג'. פירש"י לא שכיונה כו' ויל"ד מנ"ל לרש"י הא דילמא אפילו כיונה וכרבנן דר' דוסא ובפרט דברייתא ר"א היא דמשמע קצת דפליג אר' דוסא לעיל ד' ע"ב עי"ש. וי"ל דס"ל לרש"י ע"כ לא פליגי רבנן אר' דוסא אלא באשה המוחזקת רואה ועלולה לראות כל שעה לא אתי חזקת אורח בזמנו בא ומפקיע חזקה קמייתא לומר שלא נעקר מאתמול ולכן מטמא מעל"ע. משא"כ בבתולה שלא הגיע זמנה לראות אדרבה אנו מוחזקים בה שלא תראה רק ע"י שהוחזקה ג"פ לראות א"כ כיון שהיה ג"פ אלו ביום ידוע אמרינן ההוא יומא הוא דקבעה וסת ושאר יומי אשתארא בחזקה קמייתא שלא תראה בהם:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף