חתם סופר/בבא בתרא/נה/ב

חתם סופר בבא בתרא נה ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

ודרך הרבים וכו' ושביל הרבים רמב"ם מפרש הפרש בין דרך לשביל במדתו כי דרך רחב משביל וראב"ד השיג עליו דאפי' שביל רחב יותר מי"ו אמה מ"מ כיון שאינינו מעבר ממקום למקום אלא להלך מכרם לכרם נקרא שביל וצריך שיהי' קבוע בין בימו' החמה ובין בימו' הגשמים. והנה ממ"ש תוס' דלהכי תני תרווי' דה"א דרך היחיד רחב טפי ושביל הרבי' בקעי בי' רבים משמע כרמב"ם ברוחב המדה תלי' מילתא. דודאי אין סברא לומר דה"א דשביל דבקעי רבי' לכרמי' יהי' עדיף מדרך היחיד שתשמשו תדיר מעיר לעיר אלא משמע כהרמב"ם. ועוד יש קצת הכרח לרמב"ם למ"ד מצר מפסיק א"כ מ"ט לא תני מצר דדוחק לומר תני ושייר דשייר נמי חצב דחצב לאו מענין הזה אלא כמו גדר וקרוב לומר שמפסיק גם לאילנות והוה זרע אחר ועכ"פ אינו ענין לבבא זו דמיירי מהפסק קרקע בין שדה לשדה וה"ל לאשמועי' מצר אא"ב החלוק שבין דרך ושביל הוא ברוחב המדה א"כ י"ל מצר הוא ממוצע בין שניהם דרחבו כרוחב פרסת רגל עיי' בשבת פר"ע סוגי' דערוגה. אלא אי אמרת כהראב"ד א"כ ה"ל לאשמועי' מצר שאינינו מעבר לא ממקום למקום ולא לכרמי' אלא לעמוד עליו ולהשקות שדהו וה"ל לאשמועי' אע"כ משמע כהרמב"ם. ולפ"ז י"ל בהא פליגי הני מ"ד מאן דס"ל מצר מפסיק גרס במתני' דרך היחיד ואח"כ דרך הרבי' וכן שביל היחיד ואח"כ שביל הרבי' והוה זו ואצ"ל זו וע"כ צריך לאצרוכי כדמצריכי לי' בירושלמי. וצ"ל בדרך היחיד ושביל הרבי' כמ"ש תוס' דדרך היחיד רחב טפי וברוחב המדה תלי' מילתא א"כ שפיר י"ל מצר מפסיק והא דלא תנן במתני' משום דרוחב המצר ממוצע בין דרך ושביל. ואידך מ"ד ס"ל כהראב"ד ואי משום צריכותא דהתוס' איהו גרס דרך הרבי' תחלה והוה מתני' לא זו אף זו ולא בעי צריכותא ולעולם כסברת הראב"ד דלא תלי' ברוחב המדה. ומדלא תני מצר ש"מ מצר אינו מפסיק:

הנכנס לבקעה וכו' מלשון זה משמע דוקא ודאי נכנס לבקעה אבל עומד בדרך וספק נכנס לבקעה גם לרבנן טהור ואין לומר טעמיהו דרבנן משום דספק ביאה גדול כזה. גם רבנן מודו דא"כ בע"ז ע"א ע"א מנ"ל למימר דשמואל כר"א דילמא ספק ביאה דהתם כספק כניסה לבקעה דמי אע"כ הטעם משום דכשעומד על אם הדרך וספק אם נכנס לבקעה הרי נולד ספיקו ברה"ר אבל כשעומד בבקעה הרי עומד ברה"י והן הנה דברי רמב"ם סוף הלכו' שאר אבות הטומאה גבי חנויי' וכ' ראב"ד פי' זה חשך ולא אור ועמ"ש כ"מ עיי' ותראה דברי' נכוני' למבין וישרם למוצאי דעת:

שהי' ר"א אומר ס' ביאה טהור וכו' תוס' במס' בכורות כ"ז ע"ב נתעוררו שחז"ל האריכו וקצרו המשנה. כי כך הוא סדר המשנה כל שאתה יכול לרבו' ספיקו' וס"ס וכו' ר"א אומר ס' ביאה טהור ס' מגע טמא ושוב תנן הנכנס לבקעה בימות הגשמי' ר"א מטהר וחכמי' מטמאי' ותל"מ ובשמעתין האריכו והוסיפו סיפא דמתני' דלעיל ס' ביאה טהור וכו'. ובע"ז ע' ע"א קיצרו ולא הביאו אלא הך דס' ביאה ולא פלוגתת ר"א ורבנן דבקעה כלל. והיינו בשמעתין א"ש דהוה צריך לאתויי משום בקעה משום דקאי אהפסק מצר בין שדה לשדה ויהיה צריך להוסיף טעמו של ר"א משום ס' ביאה דאל"ה אינו ענין לכאן כלל וק"ל:

אך בפסחי' ט' וע"ז ע' קשה מ"ט מייתי מתני' דבקעה ולא מתני' קמיתא דרבנן מחמרי בס"ס ור"א מטהר ס' ביאה ותו קשי' אמתני' גופי' כיון דמוכח משמעתין דטעמא דפלוגתא דבקעה היינו מטעמא דס' ביאה דמשנה קמיתא א"כ תרתי למה לי. והי' נלע"ד וליישב בזה כל דברי רש"י בע"ז ובפסחי'. ואומר לפי המבואר במס' טהרות פ"ד משנה י"א דאב הטומאה דרבנן ס' א' טמא אבל ס"ס טהור לכ"ע. והיינו טומאת בית הפרס שדה שנאבד או נחרש בה קבר. והשתא י"ל מתני' קמיתא כל שאתה יכול לרבו' ספיקו' וס"ס היינו בטומאו' דאורי' מטמאי רבנן ור"א אינו מטמא אלא ס' מגע שהוא הספק האחרון ולא ס"ס ועוד מקיל אפי' בספק א' אם הוא ס' ביאה מטהר ומטעם שיבואר לקמן אי"ה. ושוב תנן טומאה דרבנן השייך בשדות שבבקעה שנאבד או נחרש בהם קבר. ומיירי סתם בין שדה מליא טומאה ובין דלא מליא טומאה דר"א מטהר אפי' מליא טומאה דהרי אפי' בדאורי' מטהר בספק א' בספק ביאה ורבנן מטמאי' אפי' לא מלי' טומאה. והטעם אע"ג דבדרבנן מטהרי ס"ס מ"מ הכא לא מיחשיב ס"ס דכל ההפסקו' שבין שדה לשדה אפי' נחל ושלולי' וכדומה לא מיתחשבי הפסק לרבות בהן ספיקו' אלא דוקא מחיצה וספק נכנס לפנים ממחיצה או לא זה הוי ס' ואם יצורף עוד ס' ה"ל ס"ס. אבל הפסק כי האי מיחשב הכל חד ספיקא ולר"א אפי' שינוי שם דקרי' לי' בי' גרגותא דפלניא או מצר וחצב הוה הפסק למיחשב בהן ס' ביאה. והשתא במס' ע"ז דלא צריך אלא לאתוי דשמואל כר"א מייתי רק הא דבקעה ומייתי מהא דמיירי אפי' מליא טומאה מטהר ר"א בס' ביאה. וה"נ ביי"נ ודחי ש"ס התם ביי"נ ס"ס הוא ואפי' רבנן מודו בס"ס בטומאה דרבנן ולא מטמאי בבקעה בס"ס אלא משום דלא מיחשבי הפרש שבין שדה לשדה לס"ס אבל בכניסה למרתף ביי"נ מודו רבנן דמיחשב ספק כניסה לס' א'. וספק פתחי לשום ממונא לס' שני ומותר. ובפסחי' נמי דמייתי מבקעה אס"ס דבדיקת חמץ ס' נכנס מחצר לבית וס' אכלה ומייתי מבקעה מההוא אופן דמיירי מבקעה דלא מליא טומאה והתם הוא דמטמאי רבנן משום דליכא ס"ס ממש כנ"ל אבל הכא בחמץ בכניסה מחצר לבית דמחיצה מפסקת אפי' רבנן מודו והיינו דדקדק רש"י בפסחי' וכ' והכא גבי בתים ולא כ' והכא גבי חמץ מה לשון בתים אע"כ רצונו לומר בבית דמפסיק מחיצה בינו לחצר גם לרבנן מיחשב ס"ס והשתא אפי' נחמיר בס' בדיקה כספק טומאה מ"מ בס"ס לא נחמיר דגם בטומאה דרבנן לא נחמיר בס"ס:

ובטעם פלוגתתם כ' תוס' דר"א ס"ל אין לך בו אלא חדושו ודאי נסתרה וס' א'. ובטעמא דרבנן כ' תוס' דמן הדין אפי' בחדא ספיקא טהור וילפי' מסוטה דטמא וא"כ מה לי חדא ספיקא מה לי ס"ס ובריש נדה כ' תוס' גבי סוטה אע"ג דאיתרע חזקתה שהרי קינא לה ונסתרה מ"מ מדאסרה לבעלה בודאי ולא מטעם ספק ש"מ ספיקא טמא לגמרי פי' כאלו נאמרה הל"מ כל שאינו טהור בודאי הוא טמא:

והשתא י"ל מאן דס"ל ספיקא דאורי' בכל התורה לקולא דלא מייתי אשם תלוי אלא היכי דאיקבע איסורא והכא בסוטה נהי דאיכא ריעותא גדולה שקינא לה ונסתרה א"כ מסתיין להחמיר בה שיהי' ספיקא אסור מספק כמו בעלמא באיקבע איסורא. אבל לאוסרה על בעלה בודאי וללקו' עלי' ע"כ גז"ה הוא וילפי' טומאה מינה ברה"י מדקרי' רחמנא ונטמאה. וא"כ מה לי ספק ביאה ומה לי חד ס' ומה לי ס"ס אך ר"א לטעמי' ס"ל לא בעי איקבע איסורא לאשם תלוי ובכל התורה ספיקא לחומרא מספק. וא"כ אין כל כך חידוש מה שאסרה תורה ס' סוטה כודאי כיון דאיכא ריעותא גדולה שקינא לה ונסתרה אבל היכי דליכא אפי' ס' ביאה או היכי דאיכא ס"ס מה"ת לאסור וילפי' טומאה מיני' כי האי גוני ממש דליכא אלא ס' מגע ולא ס"ס ולא ס' ביאה. ובספק ביאה דלא אתי' מסוטה טהור לגמרי ואפי' מספקא לא טמא דאע"ג ס' דאורי' מן התורה לחומרא היינו בס' איסורא אבל ס' טהרה היכי דלא אתי' מסוטה קיל משאר איסורא כידוע זה מה שנלע"ד בטעם פלוגתתיהו נכון:

ועיין פני יהושע בק"א ספ"ק דכתו' הקשה למ"ד ס"ס מטעם רוב ועדיף מחזקה א"כ מאי מייתי תוס' מחזקה דלא מהני דלמא חזקת טהרה דקיל לא מהני אבל ס"ס דעדיף מהני ולהנ"ל לק"מ דאי הוה ס' טומאה שיש לו חזקת טהרה טמא בספק משום דחזקה לא מהני הומ"ל ס"ס דעדיף מהני. אבל כיון שהוא כודאי טומאה ולוקין עלי' שמע מינה דהכי אמר רחמנא כל שאינו בודאי טהור יהי' במלקו' א"כ מה לי חד ספק מה לי כמה ספיקו' כל שאינו בודאי טהור לוקה עליו:

ובזה י"ל פסק הרמב"ם דבסוף אבות הטומאה פסק כרבנן דר"א וא"כ ע"כ לא גרס במס' ע"ז כגרסת ר"ת דא"כ הוה הלכה כר"א כעובדא דשמואל בנהרדעא אע"כ גרס כגי' שלפנינו דהוה ס"ס משום דפתחו לשם ממונא. והרמב"ם לא פסק כן בהלכו' יי"נ ולהנ"ל י"ל דלעולם לא מיחשב האי לס"ס וגרס כר"ת דלמסקנא אתי שמואל כר"א ואפ"ה לא פסק כן והיינו שמואל לשיטתו אזיל דס"ל בר"פ חרש כר"א דמביא אשם תלוי ולא בעי חתיכה א' משתי חתיכות משו"ה פסק כן בנהרדעי דלא חמיר יי"נ מטומאה משא"כ לדידן וק"ל:

א"נ י"ל בישוב פסק הרמב"ם הלז דס"ל דס"ס דפתחו לשם ממונא לאו ס"ס הוא דשם אונס חד הוא בשלמא ספק נכנס וספק נגע ה"ל ב' עניני' אעפ"י שאין הדין משתנה בין זה לזה ועיין ש"ך סי' ק"י אות י"ב אבל ספק ישראל ס' עכומ"ז ואת"ל עכומ"ז ס' לשם ממון ה"ל שם אונס חד שמא ניסך שמא לא ניסך אלא בימי שמואל עדיין הי' אוכלי' חולין בטהרה ואיכא נפקותא לענין טהרה ואם הגנב הוא עכומ"ז אפי' לא ניסך מ"מ טימא בהיסט משא"כ שהי' גנב ישראל כדאיתא שלהי חגיגה בגנבי' שנכנסו בבית ע"ש אבל בימי רבא שכבר אזדו להו אפר פרה כמבואר במס' בכורות ע"כ לא הוה שוב נפקותא בין ישראל לעכומ"ז מחמת ממון וליכא ס"ס ע"כ הוצרך רבא להתיר מטעם רוב גנבי מפומבדיתא ישראל נינהו וכן פסק רמב"ם:

ונ"ל דמה"ט גופי' פסק הטור בהיפוך דהיכי דפתחו לשם ממונא אפי' ברוב גנבי עכומ"ז מהני אע"ג דליכא ס"ס ותמה בש"ך סי' קכ"ט סקכ"ח ע"ש ולהנ"ל י"ל דס"ל להטור דאלו מטעם ס"ס אתאינן עלה לא ה"ל להתיר דשם אונס חד הוא אלא לישנא בעלמא קאמר ש"ס ס"ס אלא רוצה לומר רובא דעלמא אינם מנסכי' דהבא לשם ממון אינו מנסך וכל ישראלי' אינו מנסכי' נמצא רובא גנבי אינו בני ניסך בכניסתם ליגנוב וזה כמעט מוכרח דהרשב"א בתה"א הקשה מאי מועיל רוב גנבי ישראל בפומבדיתא הא רובא דעלמא עכומ"ז ורוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ותי' דהוה שכינת ישראל שאין דרך העכומ"ז מפסקת וכן פסק בש"ע סי' קכ"ט סעי"א וע"כ צ"ל בנהרדעא הי' בשכינת ישראל דרך העכומ"ז מפסיק וא"כ ק' ניזול בתר רובא דעלמא ואפ"ה מהני ס"ס וע"כ כנ"ל. ועיין פנ"י בק"א ספ"ב דכתובו' בעניני ס"ס מ"ש אדברי תוס' דשמעתין ולפי הנ"ל יש לדחות ואין להאריך:

אבל לשבת לא עיין רמב"ם פ"א מה' זכי' ה"ל י"א והשגת הראב"ד וה"ה שם ומ"ש לח"מ ולפע"ד כשתדקדק בלשון הרמב"ם שכ' כל המפסיק ברשות שבת וכו' ואפי' הי' בניהם רשות שחולקי' לגיטין עכ"ל ויל"ד שמתחיל המפסיק ברשות שבת ומסיים רשות שחולקין לגיטין וה"ל למימר ברישא ג"כ רשות שחולקין לשבת אלא הכא לא מיירי ברשות החולק בין רשויות אחרי' כפלוגתא דר' יוסי שחייב חטאת אי כרמלית חולק בין ב' רשות הרבי' וזה הוה דומיא דפיסלא דגיטין שרשות הפיסלא חולק רשות החצר מזה לא מיירי רמב"ם לענין שבת. אלא הכי קאמר כל מחיצה המפסקת ועושה רשות לשבת כגון שיש בין שדה לשדה ד' קונדסי' וזמורה מתוח על גביהם אע"ג שבתחתיו' הקרקע הם שוים ושדה א' מ"מ כיון שלענין שבת נעשה השדה הלז רה"י כמבואר בעירובי' י"א ע"א וברמב"ם פי"ו משבת הלי"ו ועיין בשו"ת חו"י שהק' עוד איך שייך הפסק כרמלית בין שדה לשדה הלא כל הבקעה כרמלית היא ולהנ"ל משכחת לי' כשהשדות כולם מוקפי' כנ"ל בשיעור רה"י וא' כרמלית דהיינו מחיצה נמוכה פחותה מעשרה א"נ אפי' אם לדינא דבלא"ה כולם כרמלי' נינהו לענין שבת מ"מ כל שמחיצה כנ"ל מפסקת שתהי' ראוי לעשו' כרמלי' במקום אחר מפסיק בנכסי הגר:

תו כ' שם בהל' י"ב כל דבר המפסיק לטומאה וכו' המעיין במתק לשונו יבין כוונתו דמיירי בבקעה שיש בה טומאה ע"ד משל מחציו ולמעלה אבל מחציו ולמטה יודעי' בודאי שאין שם טומאה והנכנס לשם אין צריך לשאול אם נכנס בשדה פלוני' אך משם ולמעלה מתחיל הספק ע"כ לענין נכסי הגר המחזיק אינו קונה בה ממקום זה למקום זה דלא גרע מחלוק בשם בגרגותא דפלני' כנלפע"ד:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף