חתם סופר/בבא בתרא/יג/א

חתם סופר בבא בתרא יג א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

חד גיסא נגרא רמב"ם גרס ניגרא פי' דרך והרב"י נדחק ולפע"ד חד גיסא נהרא והוא מעולה וטוב וחד גיסא דרך רבי' עוברו' לפניו והוא רע בתכלית פלגין לי' בקרנא זול כפיר"ח שבתוס' שיגיע לכל א' חלק טוב וחלק רע אבל יהי' דרך הרבי' בצפון והנהר במזרח כציורו של פירש"י א"א לחלקו בקרנא זול כרש"י לשמנה חלקים. דחלקו של שמעון בדרום יהי' עכ"פ סמוך לנהר ורחוק מן הדרך וחלקו של ראובן במערב קרוב לדרך ורחוק מן הנהר עיין בפני' בציור רש"י. ע"כ א"א אלא בעילוי דמי' זל"ז:

ולא את הטרקלין וכו' מפיסקא זו משמע דלא קאי פלוגתתי' ארישא דחצר וכמ"ש הרא"ש ומ"ש בתוס' סוף ד"ה אית דינא וכו' בחצר שאין בה דין חלוקה הגיה' מהר"ם לובלין בדבר שאין בה דין חלוקה אך בתשו' הרשב"א מסי' תתקנ"ו ואילך ע"ש מבואר להדי' דס"ל ה"ה בחצר אך רק לא כד"א שלפני הפתח ועיין מהרש"א ורשב"א לטעמי' אזיל דס"ל רישא דמתני' מיירו בד"א שלפני הבתי' כמ"ש לעיל בשמו ע"כ מתחיל פיסקא ולא את הטרקלין. אית דינא דגוד או איגוד פירש"י זה שרוצה לחלוק וכו' מאריכו' לשון זה משמע דס"ל כמו שראיתי בעיטור מאמר חלוקו' קרקע דלא אמרינן גוד או איגוד אלא היכי שזה רוצה לחלוק או גוד ואיגוד אבל אם אינו רוצה לחלוק רק אומר גוד או איגוד ואידך אומר לא איגוד ולא אתה תגוד אלא נחלוק אם לא תרצה לדור עמי בשותפו' אז בטילה טענו' גוד או איגוד ע"ש. ולפ"ז כדפריך מעבד ובהמה טמאה וחציו עבד וחציו ב"ח הומ"ל ולטעמיך דהתם לא שייך חלוקה אלא חלוקת זמן ועדיין לא אסיק אדעתי' הך דחלוקו' הזמן ומכ"ש בחציו עבד וחציו ב"ח דלא שייך במסקנא שום חלוקה משום בטול פ"ו ולמשנה ראשונה הרי באמת חולק בזמן אלא הומ"ל ולטעמיך:

והעיטור הנ"ל גרס לקמן בק' הש"ס כל שאלו יחלק ושמו עליו חולקי' ואם לאו אין חולקי' והיא ממשנתינו ולא כגי' שלפנינו ואם לאו מעלי' אותו בדמי' והיא בריתא והק' למ"ד לית דינא דגוד לא הכי הוא אלא הקשי' ממשנתינו מדקתני אין חולקי' ואמאי הא אי לא ירצה לחלוק יאמר גוד או איגוד וע"כ יחלוק וא"כ הק' א"ר יהודה כמו שארי הק' שבש"ס ולפ"ז כי משני תנאי הוא ור' יהודה כת"ק ומתני' כרשב"ג ופסיק אמימר הילכתא אית דינא וכו' ודלא כמשנתינו אלא כת"ק דרשב"ג וחסורי מיחסרא בבריתא ולא פליגי בשינא מתני' כל אלו דבריו ז"ל וצל"ע נהי דרב יהודה דאמר אית דינא אפשר דלא קאי אמשנתינו אלא מילתא באפי' נפשי' קאמר וכת"ק דרשב"ג מ"מ איך אמר אביי לר' יוסף הא דר"י דשמואל היא וכו' הא שמואל אמר לא שנו אלא בכרך א' וכו' והך לישנא לא שייך אלא אמתני' ומשנתינו בודאי כרשב"ג מדסתם ותנן ואם לאו אין חולקי' ואיך אפשר שיהי' טעמא דשמואל משום גוד או איגוד. מיהו בלא"ה כ' תוס' ד"ה ואי ס"ד דהומ"ל וליטעמיך ע"ש וכו':

ועי' הגה ש"ע סי' קע"א ס"ה בשם תה"ד דאפי' ביש בו דין חלוקה אי נפסד יותר מחומש אין כופי' לחלוק וע"ש בפני' בתה"ד מייתי מפ"ק דב"מ דקאמר שנים רוכבי' ע"ג בהמה חולקין הא מפסדת לה אלא לדמי וע"ש דמייתי שיעור חומש מש"ס וממש דולה מים מבורות עמוקי'. ולהנ"ל ה"ה באין בו דין חלוקה כל שאלו חולקי' יופסיד חומש לא מצי למימר ג"כ גוד או איגוד או חלוק דלא שייך גוד אלא להכריחו לחלוק. והנה ש"ך רמז לעיין בספר ג' של מהרש"ך שהשיג ואין חלק זה במחיצתי. ואילו השיב מטעם שאומר דשאני התם דדלמא הטלית והבהמה של א' מהם ומספיקא בעלמא חולקי' ואיך ניקום ונפסיד עוד גם החצי הלז שנותני' לו אבל הכא אם כך הדין א"כ מעיקרו לא הורישו אביו אלא כך חציו טרקלין הנפסד שלש ע"י חלוקה כיון שדינו לחלוק ביש בו דין חלוקה או להכריח החלוקה ע"י גוד א"כ אין אנו מפסידי' אותו כי מעולם לא זכה ביותר מזה. אך יש לקיים דינו בשנים שלקחו טרקלין בשותפו' שאין בו דין חלוקה ואמרו נחלוק או גוד דס"ל לרמב"ם דלא כרי"א ן' מיגא"ש אלא גם בלקחו בשותפו' שייך דינא דגוד או איגוד וכ' הרשב"א בתשובו' טעמו משום דמצי למימר סבור הייתי למסבל למידר עמך בשותפו' ועכשיו איני יכול לקבל ע"ש דכ' דלא תקשי' מפלוגתת ר"מ ורבנן פ' המדיר גבי מומין דהתם התנה בהדי' ע"ש. מ"מ אי ע"י חלוקה מפסיד יותר מחומש אינו יכול לכופו לחלוק ע"י גוד משום דהרי מעיקרא לא זבין אדעתא דחלוקה להפסיד זה את שלו וכסברת תה"ד הנ"ל אמנם ה"ה פ"א משכני' הלכה ג' מוסיף טעם אחר על הרשב"א הנ"ל וצ"ע לדינא עי' בתשו' רשב"א מסי' תתקנ"ו ואילך:

א"ל רבא לר"נ לדידך דאמרת לית דינא דגוד וכו' מאריכות לשון זה נ"ל אי הוה אר"נ אין יכול לומר גוד וכו' הומ"ל לכ"ע אית דינא דגוד וכו' אלא רב יהודה ס"ל היכי שאין חלוקת מקום גוד איגוד קודם לחלוקת זמן ור"נ ס"ל חלוקת זמן קודם אבל מודה היכי דלא שייך חלוקת זמן כגון בכור ופשוט לס"ד דרבא מודה רב נחמן דאמרינין גוד וכו' אבל מדאמר לית דינא משמע שלילות. דאותו הדין אין לו מציאותו בעולם כלל:

א"כ קשה בכור ופשוט וכו' ובשיטה מקובצת ראיתי בהיפוך דהוה ס"ד דרבא דלית דינא דחלוקת זמן כלל וא"כ אי גם דינא דגוד ליכא א"כ עבד ובהמה אינן ראי' אלא לשכר ויהי' השכר לאמצע וכיון שגופם אינו ראוי' לחלוק רק שכרם ה"ל ראוי ואין הבכור נוטל בראוי כבמוחזק ועיי' לקמן קכ"ג ע"ב תוס' ד"ה היתה וכו' ועיי' עוד שם קכ"ד ע"ב איתמר תני ר"נ וכו' והה"נ דהומ"ל כמ"ש תוס' דאי לא חזו אלא לשכר ולא לחלוקה ה"ל כשור לחרישה. וע"ז משני ר"נ וחידש לו דיש דין לחלוקה בזמן ולא גרסי' מיתבי מחציו עבד דלק"מ אדרב יהודה דס"ל כמ"ש תוס' ד"ה ש"מ וכו' דשאני הכא שאין לו דמים אלא שטר ואין כאן תיובתא. אלא גרסי' מסייעא לי' לר"נ דיש חלוקה בזמן מחציו עבד של משנה ראשונה עובד רבו יום א'. ולפ"ז כדחי ש"ס שאני התם דאיגוד ליכא והיכי דא"א ע"כ חולקין בזמן. אפשר דהדרין דלית דינא דחלוקות זמן כלל זולת בחציו עבד וכדס"ד דרבא:

ולפמ"ש רמב"ם דעיקור חלוקת זמן בקרקעות הוא לשני' ולא לימי' י"ל דרבא הוה ס"ל דליכא תקנתא בחלוקות ימי' אלא בשנים וא"כ תינח בקרקע וחפצים אבל בבעלי חיים לא שייך הא דלזמן מרובה איכא למיחש למיתה ולזקנה ולכחשא. וחידש לו ר"נ שאני אומר חלוקות ימי' הוה חלוקה. ולפ"ז אפי' גרסי' מסייעא לי' ומייתי סייעתא מעובד עצמו יום א' וכו' ודחי לי' ונימא דלמסקנא ליכא חלוקות זמן היינו בעבד. דלשני' איכא למיחש לזקנה וכנ"ל ולימי' טריחא מילתא חוץ מחציו עבד אבל בעלמא איכא חלוקות שנים ולזה נוטה דעת רמב"ם לפע"ד. ומ"מ נ"ל דעכ"פ בעבד חלוקות ימי' לאו דוקא אלא לשבוע או לחדשים דהרי אינו דומה שימושו את רבו ביום שבת ויו"ט לעבודתו ביום חול ועבודתו בשארי יומי לעש"ק ועיו"ט אע"כ חולקי' לשבועו' ולחדשים:

בכור ופשוט וכו' נ"ל לפיר"ת דבכור ושני פשוטי' חולקי' שפיר. דעובד את ראובן הבכור יום א' ושוב שמעון יום א' ואח"כ חוזר יום א' לעבודת הבכור. ואח"כ עובד לוי הפשוט יום א' וחוזר חלילה. וליכא כאן שום ערעור שאם יש עיר רחוקה וכו' וק"ל:

עובד את רבו יום א' וכו' לכאורה משנה שאינה צריכה היא הא גם מעיקרא קודם שחרור הי' עובד לזה יום א' ולזה יום א' והשתא בשחרור את חלקו הוריק לו כחו של אותו יום. וגם מאי שייך תקנתם את רבו וכי איזה תקנה תקנו לרבו עכנלע"ד כיון דקיי"ל אסור לעבוד עבודת עבד כנעני בעבד עברי ומכ"ש בבן חורין נמצא כיון ששיחרור זה חציו ונתפשט כח חירות בכל חלקי העבד א"א לרבו השני שוב לעבוד בו עבודת עבד כלל אפי' ביומו דמ"מ עובד בצד חירות וכיון דעכ"פ יש לרב שיעבוד על העבד שישתכר לו בכל שנה כך וכך. ועתה א"א להוציא אותו השכר ע"י עבודת עבד א"כ יוציא לו סכום שכרו ע"י עבודות קלות ויהי' משועבד לו רוב הימי' המציא לו שכרו שחייב לעבוד לו ומעט ריוח ישאר לעבד לעצמו. ומשנה ראשונה רצה בתקנת העבד וראו שנוח לו לשיעבוד יום א' עבודת פרך ממש שלא מן הדין כדי שיהי' בן חורין לגמרו ביום של עצמו זה הי' תקנת משנה ראשונה לטובת העבד וע"ז אמרו ב"ש תקנתם א"ע וכו' וא"ש גי' ר' משלם בחגיגה ג' ע"ב ע"ש:

ובפ"ק דשבת כ' בחי' רשב"א דבח"ע וחב"ח לא שייך עשה דלעולם בהם תעבודו משו"ה כופי' לשחררו. והקשה עליו בס' שיח יצחק פ"ק דחגיגה א"כ בחציה שפחה וחצי' ב"ח בגיטין ל"ח ע"ב מה צריך לומר מנהג הפקר נהגי בה ת"ל דלא שייך לעולם בהם תעבודו. ועוד איך מייתי ראי' מחצי' שפחה לההוא אמתא ע"ש ולפע"ד בודאי השתא דתקינו במשנה ראשונה דעובד את רבו יום עבודת עבד ממש וגבי שפחה דליכא משום פ"ו דתקנת מ"ר קיימת. מודה רשב"א דאיכא משום לעולם בהם תעבודו אההוא יומה אך קודם תקנה דמשנה ראשונה דלא הי' רשאי לעבוד בו עבודת עבד כלל רק כבן חורי' וכעבד עברי בעלמא. אז לא הי' שייך לעולם בהם תעבודו והי' מותר לשחררו. ואמנם ע"י תקנת מ"ר חזר האיסור למקומו. ועל זה צווחו ב"ש למה נחוש לתקנת רב ולהטיל עליו עשה דלעולם בהם תעבודו ויתבטל העבד מפ"ו הלא טוב שנסלק ידינו ממנו ויהי' כדין תורה שאסור להרב לעבוד בו וממילא ליכא משום לעולם בהם תעבודו ושוב יכוף להרב ויקיים העבד פ"ו. וכל זה בעבד זכר אך בשפחה חצי' ב"ח דנשאר תקנת מ"ר ועובד את רבה יום א' ומוטל עליו עשה דלעולם בהם תעבודו. א"כ אפי' אירע מקרה בשפחה א' דעבדי בה אינשי איסורא לא זזה תקנה ממקומה משום שפחה זו ואית בה עשה דלעולם וכו' לולי דמשום איסורא דעבדי בה אינשי ושפיר מדמה לה לההוא אמתא דאין לחלק בין חציו שפחה לכולה שפחה:

ובמקום אחר הארכתי והעליתי ס' לפי הנ"ל דקודם תקנת משנה ראשונה יש יותר סברא לפוטרו מפסח וחגיגה מאח"כ דאז יצא מכלל עבד ולכלל בן חורי' לא בא. דעבד חייב בפסח בגלל רבו ועתה אין לו רב ומ"מ יש לו אדון זולתי ה' אך אחר מ"ר שעובד א"ע יום א' הרי הוא בן חורין גמור ואפי' יזדמן יום של רבו בזמן פסח וחגיגה נימא לרב שבקהו לקח לך יום אחר כנגדו באופן שיתחייב בפסח וחגיגה ושוב כשעקרו תקנת מ"ר א"כ בין שחרור לכפי' או שאין הרב בר כפי' כגון שהוא קטן פטור מחגיגה ופסח ובזה יתיישבו כל פסקי רמב"ם בחגיגה ופסח ואין כאן להאריך ושם מבואר:

תקנתו את רבו וכו' פ"ק דחגיגה מייתי תוס' גי' ר' משולם תקנתם א"ע ואת רבו לא תקנתם שלא יהי' לו ולדות ממנו ע"ש וצ"ל דכותב לו שטר על חציו דמיו ביוקר גדול כפי שוי' חציו עבד הראוי לולדו' דאל"ה עדיין לא הועלנו לרבו כלום. אלא שצ"ע מאי קאמר יבטל הלא לא נברא וכו' תיפוק לי' אי יבטל יפסיד הרב הולדות. ותו מאי כופין את רבו דקאמר ממ"נ אי הרב אי אפשר לו כתקנת חכמי' למה נכוף אותו לטובות עצמו והוא לא רצה. עכנלע"ד דק' לר' משולם איך נפסיד ממונו של הרב משום פ"ו של זה דאפי' אי ניחא לי' לחבר למיעבד אי' זוטא לזכות את חברו היינו משום דלא מפסיד דהקב"ה ג"כ ניחא לי' בזה ולא ימצא עון אשר חטא. אבל להפסידו ממונו לזכות את חבירו זה לא שמענו. ע"כ ס"ל עיקור הכפי' על העבד שעל כרחו צריך לכתוב שטר וחוב גדול יותר מדמי שוי' דעבד בלא ולדות אינו שוה למכור בשוק אלא דבר מועט ונכוף אותו לכתוב שטר על כרחו כדי שיקיי' הוא פ"ו. אך אי בזה שום הפסד לאדון לא הי' זה נכון כנ"ל ע"כ הקדימו ב"ש הלא את רבו עדיין לא תקנתם שהרי מפסיד הולדו' וא"כ דטבא לי' עבדי' לי' שיקבל שטר גדול על חציו דמיו ומרווח בזה מה שמפסיד במה שצריך לקבל שטר ואינו נותן לו דמים מיד והשתא א"נ אין הרב מרוצה בכך. מ"מ כיון ששיערו חכמי' שכרו נגד הפסדו שוב כופין את הרב לשחררו וכופי' את העבד לכתוב שטר על חצי דמיו והאי כופי' אתרווי' קאי אהרב לשחררו ואהעבד לכתוב שטר על חצי דמיו ביוקר. ונ"ל בכוון תנן כופי' רבו וא"כ כותב שטר דטרם שנשתחרר אין בשטרו כלום שאין לו יד ע"כ משחררו תחלה ושוב כותב שטר וממילא כיון שנשתחרר כבר ראוי לולדו' ושמין אותו כעבד הנמכר הראוי לולדו' וכ' על חצי דמיו ההמה כי אז כבר ראוי לולדות וכמה מצינו ששמין בן חורין כעבד כנעני הנמכר בשוק. וא"ש דברי ר' משולם ז"ל:

לישא שפחה וכו' עיי' תוס' גיטין מ' ע"ב מייתי ריב"מ ירושלמי. ומהרש"א פ"ק דחגיגה ג' ע"ב תמה על סתירת התוס' ע"ש ואני אפרש בעזה"י דהריב"מ לא בא אלא להוכיח מהירושלמי דכל כוונת משנתינו הוא משום צד עבדות שלו שזה מוטל על הרב לתקן כי הוא עבדו קנין כספו אבל על צד חירות לא איכפת להרב. דאי ס"ד דהקפידא הוא משום צד חירות איך רוצה ירושלמי להוכיח דעבדי' לא ישאו נשים במועד דהא מתני' אצד חירות קאי. אע"כ פשוט להירושלמי דמתני' רק אצד עבדות קאי. זה הוא שרצה ריב"מ בגיטין מ"א ע"ב להוכיח ותל"מ. ולא יחלוק שום אדם על הוכחה הלז. אך מה דמשמע מהירושלמי דעבד מצוה על פ"ו זה לא ס"ל להריב"מ דהרי מבואר בהדי' בש"ס דילן ביבמו' ס"ג ע"א דעבד לית לי' חייס ולא שייך פ"ו אם לא נאמר דפ"ו דירושלמי לאו דוקא אלא שבת קאמר ואין נושאי' נשי' במועד משום ביטול שבת אבל לעולם לא שייך פ"ו בעבד כש"ס יבמו'. ועל זה פליג ר"י בחגיגה ג' ע"ב וס"ל כפשיטות לשון ירושלמי דעבד מצוה על פ"ו ממש וש"ס דיבמו' לא תקשי התם אחר שנשתחרר לא יצא י"ח במאי שהוליד בעבדותו כיון שאין לו חייס אבל בשעה שהי' עבד הי' מצוה על פ"ו ויי"ח אז באותן הבנים. ומאי שסיימו תוס' שם דגם על כנען נאמר פ"ו פי' בס' אלי' זוטא שעל לבוש א"ח סי' קנ"ג דמתחלה פ"ו נאמרה לב"נ ונהי דלא נישני' בזמנה וניטלה המצוה מאותן ב"נ שירדו מקדושתן שלפני כן כדכתי' ראה ויתר גוים מ"מ מעבדים שנתעלה בקדושו' מצות שנשי' חייבו' א"כ עכ"פ לא ניטול מהם מצות עשה דפ"ו זהו שיטת הר"י בחגיגה:

ועפ"ז נפרש בעזה"י כל דברי הר"י בתוס' בשמעתין ג"כ וכל דברי חכמי' קיימין בעזה"י. הנה בד"ה לישא הקשה הא אפי' אם יכול לישא שפחה ונאמר נמי דצד עבדות מקיי' פ"ו בשפחה כשיטת ר"י מ"מ הצד חירות אינו מקיי' פ"ו בבני' משפחה שאין להם חייס. ותי' ר"י כיון שיוכל לקיים שבת כל דהו והיינו צד עבדות מקיים פ"ו ממש להר"י וצד חירו' נמי מקיים שבת כל דהו לא הוה כופי':

ושוב בד"ה שנאמר וכו' הריב"מ לשיטתי' בגיטין אזלי' וכ' דעבד זכר כשיהי' בן חורי' יתחייב במ"ע דאורי' דפ"ו ומכין עד שתצא נפשו לקיי'. אבל שפחה משום שבת דדברי קבלה דקיל אין מכין עד שתצא נפשה ואולי לא תקיים אמנם הר"י לטעמי' ס"ל עבד נמי מצוה על פ"ו והל"ל משום פ"ו דצד עבדות ע"כ אמר דאין לכוף הרב בשביל פ"ו כמו שאין כופי' לשאר מ"ע אך בצירוף פ"ו עם מ"ע דשבת כופי'. ואין כופי' שפחה משום שבת לחוד גם לא העבד משום פ"ו לחוד אי לא צירוף שניהם ומש"ה מייתי ממגילה ולא הו"מ למימר נקט שם שבת כדי למכור ס"ת בשביל אשה דליתא דמשום שבת לחוד אין כופי' ודלא כמג"א סי' קנ"ג סק"ט ועיי' מ"ש תוס' ע"ז י"ג ע"א בשם שאילתות וכבר כתבתי בזה לעיל ח' ע"ב בתו' ד"ה פדיון וכו' ע"ש:

שוב כ' תוס' ד"ה כופי' וכו' ליתי' עשה דפ"ו וכו' ומבואר בפסחי' פ"א ע"א דקושייתם שישא שפחה וכן משמע בשמעתין דכתבו ל"ת דלא יהי' קדש ולא כ' ל"ת דלא תהי' קדשה דקאי אבת חורי' הנשואו' לעבד אע"כ אשפחה קאי שישא שפחה ויבוא עשה דפ"ו דצד עבדות דלהר"י עבד מצוה על פ"ו ולדחי' ל"ת דלא יהי' דצד חירות וכבר כ' בס' טורי אבן פ"ק דחגיגה דכה"ג אתי עשה דצד זה ודחי ל"ת דצד אחר כדמצינו בזבחי' דפריך ליתי' עשה דאכילו' קדשי' כשרי' ולדחי ל"ת דפסולי' ע"ש. וה"נ דכוותי' והק' תוס' אע"ג דצד חירות לא מקיי' פ"ו בבני' משפחה מ"מ אמאי כופין הא כ' תוס' לעיל ד"ה לישא וכו' אי מקיי' שבת כ"ד תו אין לכוף והיינו לצד עבדות מקיי' פ"ו וצד חירו' מקיי' עכ"פ שבת כל דהו וא"כ לישא שפחו. אבל בת חורין פשיטא להתוס' דהרי היא מצוה על לא תהי' קדשה. אבל אשפחה הוה ס"ד דלא שייך בהו לאו דאבני ישראל ואבת ישראל כתי' לא יהי' קדש ולא תהי' קדשה. ומ"מ לחד שינוי תי' תוס' דגם היא השפחה עבדו איסורא. ועיי' בזה פלוגתת רבינו אלעזר והתוס' שלהי' נדרי'. והנה דברי התוס' מבוארי' תלי"ת ואחר שבררתי כל זה הראוני מ"ש והאריך בזה בעל הג"ה ט"ז באה"ע סי' א' והמעיין יבחר: כופין את רבו הקשה תוס' ליתי' עשה ולדחי' ל"ת עיי' תוס' ר"ה י"ג ע"א אין עשה דוחה ל"ת אא"כ כתובה בצידה לק"מ ק' תוס' ע"ש. ומה שתי' תוס' דלא הוה בעידנא עיי' פסקי תוס' דמס' זבחי' סי' ס"ט ע"ש לא שייך להכי מידי דהתם הכי קאמרי אי לאו דאין עשה דוחה ל"ת במקדש א"כ לעולם לא יתקיים מ"ע ואכלו את הבשר בלילה הזה אלא ע"י שבירת עצמו' שיש בהם מוח דאל"ה לא נאכל כל הבשר לעולם וכיון שא"א לקיים המ"ע בשום אופן אצל שום אדם לעולם הי' שוברי' בעצמו' אע"ג דלא הוה בעדנא אבל השתא דאין עשה דוחה ל"ת ע"כ ואכלו את הבשר הראוי קאמר ולא המוח. משא"כ בשמעתין דשפיר מתקיים מ"ע דפ"ו בעלמא אצל כל אדם בלי שום דחי' א"כ אם יארע בא"א שא"א לו לקיים המ"ע אלא ע"י דחי' בעי שיהי' בעידנא דמיעקרא ללאו. ומ"מ לפמ"ש הנמוק"י פ' אלו מציאות גבי כהן והמציאה בבית הקברו' מבואר דתחלת המצוה שיש לה משך זמן הוה בעידני' כמו הכא דהעראה שהוא תחלת ביאה:

שוב תי' תוס' כיון דאפשר בכפי' אין דוחי' ל"ת ודבריהם תמוהי'. עיי' מהרש"א בגיטי' ובשמעתי'. ובס' טורי אבן בחגיגה כ' דיש כח ביד חכמי' בשב ואל תעשה שלא יעבוד בו עוד ושוב ממילא אין הרב עובר על לעולם בהם תעבודו כשמשחרר ע"ש בפני' ובאבני מילואי' שלו. ואין זה בכח כוונת תוס'. ולכאורה י"ל כיון דאי ממציא להעבד כסף ליתן דמי פדיונו בודאי ליכא משום לעולם בהם תעבודו דהוה כמוכרו לו וה"נ הרי כ' שטר על חצי דמיו. ואי הי' הרב מרוצה בזה ברצון טוב והי' בטוח במעותו וזוקפן עליו במלוה אין כאן עשה כלל ומשחררו בהיתר גמור. אך הא מיירי שאין הרב מרוצה בשטר במקום כסף ואנו כופין והוה כמשחרר ממש ואיכא עשה ומשו"ה הקשה תוס' אין אמריני' לאדם חטא וכו' אבל עכ"פ ברצון הרב הדבר תלוי. וא"כ שוב ליכא למימר דיבוא עשה דפ"ו וידחה ל"ת דלא יהי' קדש כיון דאם ירצה הרב לקבל שטר במעותיו ברצונו ליכא עשה שוב אין עשה דוחה ל"ת אפי' לא רצה וכופי'. וכעין שאמרו פ' נערה דאין העשה דלו תהי' לאשה דוחה ל"ת דממזרת משום דאי הוה אמרה לא בעינא לי' ליכא עשה. והשתא אפי' אמרה בעי' לי' לא דחי ע"ש וק"ל:

והר"ן בגיטין בשם רמב"ן כ' אי מקיים הרב שום מצוה ע"י השחרור שוב אינו עושה לטובת העבד כמו לטובת עצמו והוה כמוכרו לו ומג"א סי' צ' הקשה א"כ למה צ"ל בדר"א ששחרר עבדו מצוה דרבי' שאני תיפוק לי' אפי' שום מצוה דיחיד נמי ולפע"ד לא אמרו רמב"ן אלא שום מצוה השוה כל דהוא עכ"פ יותר ממ"ע דלעולם בהם תעבודו וכגון מצוה דרבי' דתפילה בציבור אפי' דרבנן דלדידי' שוה לי' טפי ממ"ע דאוריי' דלעולם בהם תעבודו והוה כמוכרו לו אבל שוים ממש נימא לי' מאי חזית לשחרר עבדך לקיים מ"ע פלוני' אל תשחררו ותקיים מ"ע דלעולם בהם תעבודו ולא מיחזי כמוכרו לו וסברא זו מוכרחת במס' ע"ז ריש פ' השוכר בסוגי' דלמעוטי תפלה שאני ולהנ"ל א"ש וכבר נדפס זה בשמי באגודת השני שבס' דברי הברית. ושוב מצאתי ק' זו דלמעוט תפילה בתשובו' באר יעקב בהלכו' עבדי' ע"ש ולהנ"ל לק"מ:

ועושה אותו בן חורין מה שהקשו תוס' וכי אמרי' לאדם חטא בשביל שיזכה חברך הארכתי בפרט זה ככל הצורך בחי' פ"ק דשבת קחנו משם:

בן חורין הקשה תוס' ישא ממזרת ותי' אין תקנה להרבות ממזרו'. והקשה בטורי אבן עכ"פ בחציה שפחה דעבדו בה אינשי איסורא תינשא לממזר והולד שפחה ומשחררו ויכולי' ממזרי' לטהר ע"ש ולפע"ד יהי' הולד חצי עבד וחצי ממזר כי כן מוכח בכריתות דשפחה חרופה לר"ע היינו חצי שפחה וחצי ב"ח המארסת וכן פסק רמב"ם וכ' דאם היא קטנה והוא גדול פטור וכן הוא שם בש"ס וק' היכי משכחת קטנה מארסת ואיה אב שקיבל בה קדושין. אע"כ שנולדה מחצי שפחה וחצי ב"ח והולד ג"כ חצי ב"ח והאב קיבל קדושין אצד חירות שבה. וא"כ הה"נ הכא הוה הולד חצי ממזר: שאני הכא דאיגוד ליכא כ' תוס' דהומ"ל דהכפי' הוא משום שאינו נותן דמי'. ולפע"ד אי אית דינא דגוד. רק משום חסרון ממון א"כ הו"ל ככל עני שבישראל שמוטל על הצדקה די מחסורו אשר יחסר לו ודרשי' להשיאו אשה ואין לנו לכוף הרב אך באשר דלית דינא דאיגוד ואפי' אם נותן לו מן הצדקה עדיין צריך תקנה לכוף הרב למצוה רבה א"כ תקינו שיקבל שטר ולא ניטל אותו על הצדקה:

ומוז"ה במהרשש"ך הקשה הא אפי' אי דינא דגוד עכ"פ צריכין למצוה רבה דאל"ה ה"ל עובר על לעולם בהם תעבודו וכבר קדמו בשיטה מקובצת ויפה תי' אי אית דינא דגוד א"כ מעולם לא זכה הרב בהעבד אלא שיגודנו ואפי' אי לא שחררו רבו הי' אומר לו הרב חברו גוד דעדיף מחלוקות זמן כמ"ש פוסקי' וא"כ מעולם לא זכה בו יותר מזה הכח שיכול לצאת ממנו על כרחו ולא שייך כאן לעולם בהם תעבודו ופשוט הוא:

איגד ליכא לפמ"ש רי"ף בשמעתין דהכל תלוי בתובע והכא הרי התובע שהוא העבד אומר איגוד צ"ל דלא אמרה הרי"ף אלא בדבר דשייך באותן החפצים גוד ואיגוד ורק העני הזה אין לו ליקח אזי תלי' הכל בתובע כיון דבהחפץ הזה שייך דינא דגוד או איגוד. א"כ מזל רע דהעני גורם. אבל אי באותו חפץ לא שייך כלל גוד כגון עבד אין מזלו של זה גורם אלא ענין זה השותפי' הוא כך דלא שייך בו גוד א"כ גם איגוד ליכא:

שני אחים א' עני וא' עשיר וכו' עיין לקמן קע"ב ע"א מ"ש הרא"ש דלשיטת הרי"ף ורמב"ם דעשאן האב לעצמו אע"ג שמוצא לשכור מ"מ שיני העני קהות א"ש יאכל הלה וחדי. ולהתוס' דאינו מוצא להשכיר מ"מ הו"ל יאכל הלה וחדי. ונ"ל הטעם מפני שבין כך נפסדי' ומתקלקלי כלי המרחץ ובית הבד ולכשישיג יד העני לא ימצאם כמו שהי' ואכל הלה וחדי. והרמ"א סי' קע"א סעיף ס"ח כ' אם בא אחד אחר זמן ואמר אשמש בחצר כמו ששמשת בו אין שומעי' לו דאומר בשלי שימשתי ע"ש וכ' מג"א בליקוטי דיני' קדשים שלו סס"י קל"ב דזהו דוקא בקרקע שלא נפחתה וחלקו קיים לפניו. אבל במטלטלים שנפסדי' יאמר לכן עמדתי בחוץ כי ידעתי שאקח חלקי אח"כ ולא מחלת לך אלא הקדימה ע"ש ולפי הנ"ל צריכי' לחלק התם לא בא כלל בזמנו אלא אחר ג' שנים יאמר לא מחלתי לך אלא להקדי'. ולולי כן הייתי ממציא לי מלאכות רחיצה וזיתים וכדומה. ובעובדא דמג"א הייתי נכנס לבה"כ לומר קדיש אז. אבל הכא שבא העני בזמנו והעשיר אומר לו המציא לך עבדי' כו' או גוד וכו' ולא יכול א"כ עכ"פ ע"כ הפסיד הכל ויאכל הלה וחדי:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< עמוד קודם · עמוד הבא >מעבר לתחילת הדף