חפץ חיים/פתיחה
|
< הקודם · הבא > |
באהבת השם יתברך את עמו ישראל וחפץ מאוד בטובתם עד שקראם בשם בנים וחלק ה' ונחלה וכמה שמות חביבים המורים על גודל אהבתו לישראל כנ"ש אהבתי אתכם אמר ה' וגו' לפיכך הרחיקם מכל המדות רעות ובפרט מלשה"ר ורכילות כי הוא מביא את בני אדם לידי ריב ומצה וכמה פעמים יוכל לבא מזה לידי שפיכות דמים כמו שכתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דיעות פ"ז אע"פ שאין לוקין על לאו זה עון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל לכך נסמך לו לא תעמוד על דם רעך. צא ולמד מה אירע לדואג האדומי ולנוב עיר הכהנים. ועוד כמה רעות עצומות שנסבו ע"י המדה המגונה הזאת כמו שידוע שחטא הנחש היה העיקר ע"י לשה"ר שדיבר לשה"ר על הקב"ה שאמר מן האילן הזה אכל וברא את העולם ועי"ז פיתה את חוה כמש"א חז"ל בא נחש על חוה והטיל בה זוהמא. הרי שגרם גלוי עריות. וגם מיתה לכל העולם הרי שפיכות דמים. ועל ידי זה גרם לאדם הראשון וחוה לעבור על רצונו של הקב"ה. וממילא זה המדבר לשה"ר אוחז במדתו המשחתת לבריאת העולם.
וגם שעיקר סיבת ירידת ישראל למצרים היתה לכתחלה עי"ז כמ"ש ויבא יוסף את דבתם רעה אל אביהם ועי"ז נגזר עליו מן השמים מדה במדה שנמסר לעבד כמו שאמר עליהם שקוראין לאחיהם עבדים כמו דאיתא במדרש ובירושלמי פ"א דפאה הגם שהיה לו טעם להתירא על הדבה שהביא כמו שפירשו המפרשים עכ"ז ראה שלא הועיל לו שום היתר.
ועוד כל סיבת גלותינו עתה הוא העיקר רק בשביל מעשה המרגלים וכמו שכתוב (בתהלים ק"ו) וישא ידו להם להפיל וגו' ולזרותם בארצות. וכמו שפירש רש"י שם וכן כתב הרמב"ן בחומש בפרשת מרגלים ואמרו בערכין (דף ט"ו) שעיקר חטא מרגלים היה לשה"ר שהוציאו דבה על הארץ וע"י שבכו אז בכיה של חנם נגזר עליהם בכיה לדורות.
ועוד כמה רעות עד אין מספר השיגונו ע"י חטא החמור הזה כי גם כל חכמי ישראל שנהרגו בימי שמעון בן שטח גיסו של ינאי המלך ע"י ינאי היה ג"כ ע"י רכילות כדאיתא בקידושין (ס"ו ע"א) ע"ש. והריגת התנא ר' אליעזר המודעי שהיה גם כן סיבה לחורבן ביתר היה ג"כ ע"י רכילות שהרכילו עליו לפגי בן כוזיבא כדאיתא במדרש איכה.
ומפני גודל הרעות שנמצאו בהמדה המגונה הזאת הזהירה התורה אותנו בפרטות על זה בלאו דלא תלך רכיל וגו' וכמו שנבאר לקמן. (ולא כמו כעס ואכזריות ולצנות ושארי מדות הנשחתות אף שגם המה משחיתים את תואר הנפש וצורתה וגם עליהם רמזה התורה בכמה מקומות כמבואר ברברי חז"ל עכ"ז אין עליהם לאו בפירוש במנין תרי"ג).
ועוד נראה פשוט טעם אחר מה שהזהירה התורה בפרט על זה. מפני שכאשר נדייק באמת בפרט הזה דהיינו לשה"ר ורכילות נמצא שכמעט הם כוללין כל הלאוין והעשין שימצא בין ארם לחבירו והרבה מבין אדם למקום כאשר נבאר אי"ה. לכך הזהירה התורה אותנו בפירוש כדי שלא נלכד במצודה הרעה הזאת. ועתיד אני לבאר דבר זה בעזה"י. ומזה יצא דרך אגב תועלת רב לכמה הלכות אחרות וגם אולי עי"ז ינגף היצר בראותו גורל המהומה והמכשלה שיעשה ע"י דיבורו וזה החלי בעזרת החונן לאדם דעת.
ומתחילה צריך לידע הכללים בהלכות אלו דלשה"ר ורכילות (לשה"ר הוא היינו המספר בגנות חבירו ורכילות היינו שמספר לאחר מה שחבירו דיבר עליו רעה או עשה לו רעה) אסור אפילו על דבר אמת כמו שנבאר לקמן אי"ה בשם כל הפוסקים. גם דאיסור לה"ר ורכילות הוא בין בפניו ובין שלא בפניו. גם דאין חילוק בין מספר למקבל כמו שנבאר הכל לקמן. ומקבל מקרי במה שמאמין בלבו להסיפור שמספר לו חבירו אפילו אין מסייע לו בהספור רק שמאמין בלבו להספור לשה"ר ורכילות ששמע, בזה מקרי נושא שמע שוא ועובר עי"ז הלאו דלא תשא שמע שוא. וכל אחד מאלו הכללים יש בו שרשים וענפים כאשר בשאר חלקי התורה. ה' יזכנו לידע אותם על בורים.
ודע דמה שנכתוב דעובר בין בלאוין ובין בעשין ובין בהג' ארורין שנכתוב ונברר לקמן דיש עליו, כוונתינו בין בלשה"ר ובין ברכילות ובין על שקר ובין על אמת וזהו מה שנכתוב בכ"מ בבאר מים חיים בד' אופנים הראשונים (לבד אם נבאר בהדיא דלא קאי רק אל אחד מאלו) ולא נשאר חוב עלינו רק לבאר בכל אחד מהלאוין או העשין אם קאי בפניו או שלא בפניו או על המספר או על המקבל. והלאוין או העשין שהם כוללים כל אופן אכתוב בקיצור בהבאר מים חיים בכל הח' האופנים וכונתינו בלשה"ר ורכילות ובפניו ושלא בפניו ובין למספר ובין למקבל ובין על אמת ובין על שקר. וזכור אלו הדברים כי לא אכפלם הרבה פעמים בפתיחה הזו.
ומתחילה נבאר כמה לאוין שעובר ע"י סיפור לשה"ר ורכילות ואח"כ כמה עשין ואח"כ כמה ארורין שמקבל על עצמו עי"ז ועוד כמה איסורין גדולים שנסבב עי"ז. ואחלק את הפתיחה הזו לשנים. הפנים יקרא בשם מקור החיים ובאור סביב לו בשם באר מים חיים. וטעם לשמות האלו כבר כתבתי בהקדמה. ובבאר מים חיים יבואר על איזה אופן נאמר כל לאו או עשה ועוד איזה הלכות אחרות. וזה החלי בעזרת החונן דעת.