חמש חנוכות/ב
|
< הקודם · הבא > |
מהיום ההוא, מן יום חנוכה הראשונה עברו 480 שנה. יחד את העם נדד משכן־העדות דרך המדבר, הירדן, נכנס לארץ־ישראל, התעכב זמן מה בגלגל, בשילה, בנוב, בגבעון, וסוף סוף מצא משכן התורה את מקומו בעיר דוד, בירושלים.
מלפני תורת ה' מלפני אש־דת שבמשכן, נסוג הירדן לאחור, נפלו חומות יריחו, אבל לכבוש את רוח העם היה קשה משניהם.
ה' לא אמר לנשיא נשיאי ישראל, ר"ל ליהושע הבא לי זבחים וקרבנות הרבה מאד, אז תצליח את דרכיך, לא אמר ה' לשר הצבא של חיל ישראל, ר"ל ליהושע, רק חזק ואמץ מאד, חרבך תאכל את בשר אויבך והפל חללים לרוב ואז תירש את הארץ. לא, ה' אמר לראש נשיאי ישראל, לראש הצבא, ליהושע: "חזק ואמץ לשמור לעשות ככל התורה אשר צוך משה עבדי, אל תסור ממנו ימין ושמאל, לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה... כי אז תצליח את דרכך ואז תשכיל".
ויהושע עשה כאשר צוהו ה', ידע, יהושע, כי לא בחרבו לבד יירש ארץ וזרועו לבדה לא תושיע לו. בה' היה בטחונו ובו עשה חיל.
וכאשר זקן יהושע אסף את כל שבטי ישראל שכמה, ויקרא לכל זקניו ולראשיו ולשוטריו ויתיצבו כלם לפני אלקים, והתרה בהם יהושע, שלא ללכת אחרי אלהים אשר בעבר הנהר, ואחרי אלהי האמורי, אלא לעבוד את ה' לבדו, ופה אחד נשבע העם לאמר: "את ה' אלקינו נעבוד ובקולו נשמע!" "ויעבדו את ה' כל ימי יהושע וכל ימי הזקנים אשר האריכו ימים אחר יהושע".
אבל אחרי כן באות מאות השנים של תקופת השופטים, התקופה של "איש הישר בעיניו יעשה", ישראל עוזבים את תורת ה' והולכים בדרכי העמים אשר סביבותיהם ויעבדו את אלהיהם והם נכנעים תחת יד העמים ההם, והעמים מכבידים את עולם על בני ישראל, בצר להם צועקים בני ישראל אל ה', שבים לעבוד אותו, ה' מקים להם שופטים נוצרי תורה ומצוה ויושיעם מיד שוסיהם. אחרי שהיתה הרוחה שוב עזיבת התורה ושוב הכנעה תחת יד האמורי, וכן חוזר חלילה.
אולם גם בתקופה ההיא, בזמן שמרבית העם עזב את תורת אלקיו והלך אחרי אלהי העמים, גם אז היה רוח התורה שבשילה חודר אל לבות אנשים יחידי סגולה בעם עמוק יותר, משנראה לכאורה מתוך ספור מעשה הבגידה בה' של הדורות ההם. כי לולא זאת, לא היו יוצאים מתוך העם מזמן לזמן בתקופה ההיא אנשים גדולים, כמו עתניאל, אהוד, גדעון, דבורה, רות, בועז ועוד, לא היה מעשה פלגש־בגבעה מקים את כל העם מקצה לנקום את השערוריה ההיא, לא היה יוצא מתוך העם אלקנה, חנה ועלי, לא היו יוצאים אנשים יוצרי תקופות בישראל, כמו שמואל, שעומד בשורה אחר משה ואהרן, ודוד, הגבר הוקם על להיות משיח אלקי יעקב.
נר אלקים בשילה כבה. משכן העדות נעשה לעסק־פרנסה בשביל הכהונה. ארון הברית מניח את נושאיו ליפול והולך לו בתהלוכת־נצחון אל ארץ האויב בלעדיהם. ארון הברית, ז"א התורה, אינה זקוקה לנושאים. אדרבה, "הארון נושא את נושאיו" בזמן שהם זכאים לזה. ובעת הנכונה יודע הארון למצא בעצמו את הדרך לארץ־ישראל ואל לבות בני ישראל. שמואל קם לשופט ומורה העם ורוח הנבואה החלה לפעם בישראל.
כאשר זקן שמואל ויתקבצו כל זקני ישראל ויבאו אל שמואל הרמתה ויאמרו אליו: "שימה לנו מלך לשפטנו ככל הגויים". הן אמנם צוה ה' "שום תשים עליך מלך" אבל בתנאי שהמלך יהיה נכנע למשפטי התורה, כמו שכתוב: "והיה כשבתו על כסא ממלכתו וכתב לו את משנה התורה על ספר והיתה עמו, וקרא בו כל ימי חייו, למען ילמד ליראה את ה' אלקיו... ולבלתי סור מן המצוה ימין ושמאל..." אבל כאן הם צועקים: "שימה עלינו מלך לשפטנו ככל הגויים", שמואל מתרה בהם ואומר להם משפט המלך אשר ימלוך עליהם והם אומרים: "לא, כי אם מלך יהיה עלינו והיינו גם אנחנו ככל הגויים ויצא לפנינו ונלחם מלחמתנו". שמואל נותן להם מלך, ואחרי שהמלך הראשון בישראל לא עמד על גובה תפקידו הדרוש, היה דוד, שבא אחריו, בחיר ה' ומשיח אלקי יעקב. מצד אחד היה דוד נאזר בגבורה ביום קרב, ומצד אחר היה נעים זמירות ישראל וכל העולם מדור דור עד היום הזה שותים בצמא את דברי מזמוריו.
ואחר עבור 486 שנה מחנוכה הראשונה עומד בנו של דוד, שלמה, לחוג את חג החנוכה השניה.
בימים ההם לא היו ישראל כבר עם־נודד במדבר ערב, לא היו כבר אותו העם הנכנע והמשועבד, "החובט חטים בגת להניס מפני מדין", דוד, שבעודנו נער הכה את העם הפלשתי בזרוע עוזו, מצאה ידו בהיותו לאיש, וה' עמו, להנחיל לעמו עמדה חשובה בין העמים, וכולם הגו לו כבוד, ויש שגם יראו מפניו. במשך ארבעים שנות מלכותו בישראל, היה על דוד ללחום מלחמות רבות את אויביו שמחוץ לארצו, כמו כן את שונאיו שבתוך הארץ. אבל בסוף ימיו הניח לו ה' מכל אויביו מסביב ומלכותו היתה נכונה בידו, ובמותו היה ישראל יושב במנוחה על אדמתו בלי מחסור דבר. ובראש העם המאושר הזה עמד מלך השלום, שה' ברך אותו בעושר, בכבוד ובחכמה רבה מאד. "ושלמה היה מושל בכל הממלכות מן הנהר ארץ פלשתים ועד גבול מצרים, מגישים מנחה ועובדים את שלמה כל ימי חייו... כי הוא רודה בכל עבר הנהר מתפסח ועד עזה... ושלום היה לו מכל עבריו מסביב. וישב יהודה וישראל לבטח, איש תחת גפנו ותחת תאנתו מדן ועד באר שבע כל ימי שלמה" (מלכים א' ה').
זה היה המצב של עם ישראל, בעת שהמלך שלמה התכונן לחוג את חג חנוכת המקדש לתורת ה' שבנה בהר ההיסטורי, הר המוריה, שעוד אברהם בשעתו הקים עליו מזבח לה' והיה מוכן להקריב עליו את בנו יחידו, ואתו את העתיד של עם ישראל כולו, לשם ה'.
גם דוד אביו היה עם לבבו לבנות בית ה', ושנים רבות אסף בשביל זה כסף וזהב הרבה מאד מן השלל אשר בזזו במחנות האויבים בשעת מלחמה. אבל ה' אמר לו: "דם לרוב שפכת ומלחמות גדולות עשית, לא תבנה בית לשמי... הנה בן נולד לך, הוא יהיה איש מנוחה... הוא יבנה בית לשמי" (ד"ה א, כ"ב).
והמלך שלמה החל לבנות את המקדש בשנה הרביעית למלכותו - בחודש זיו הוא החודש השני, בשנת השמונים וארבע מאות לצאת בני ישראל מארץ מצרים.
שמונים אלף חוצבים בהר, ושבעים אלף נושאי סבל, ושלשת אלפים ושלש מאות שרי הנציבים, הרודים בעם העושים במלאכה, עבדו בבנין בית־המקדש שבע שנים רצופות, ומה לא נשקע בבנין הזה! חכמה, אמנות, מלאכת מחשבת, ויגיע כפים ומרץ של אלפי אנשים חכמי לב, וכסף וזהב וכל אבן יקרה במדה מרובה מאד, עד "שבשנה האחת עשרה למלכותו, בירח בול, הוא החודש השמיני, כלה הבית לכל דבריו ולכל משפטיו" (מלכים א, ו), מוכן לקבל בתוכו את ארון הקודש, שבו "שני הלוחות אשר נתן משה בחורב אשר כרת ה' עם בני ישראל בצאתם ממצרים" (ד"ה ב' ה').
ומקץ עשרה חדשים לכלות מלאכת בית ה', נקהלו ירושלימה כל ישראל "קהל גדול מאד מלבוא חמת עד נחל מצרים" (ד"ה ב, ז ח) בירח האיתנים, בחג הסוכות, ואתם כל ראשי המטות וכל נשיאי האבות וכל זקני ישראל, ויבאו כולם להעלות את ארון אלקים אל מקומו, אל דביר קדש הקדשים, אשר במקדש ה' שהוקם זה עתה. הכהנים הלכו בראש ונשאו את ארון הברית ואת כלי המקדש, ואחריהם בא כל קהל ישראל אל חצרות בית ה' החדש. הלויים, המשוררים פתחו בשיר, "שאו שערים ראשיכם והנשאו פתחי עולם ויבא מלך הכבוד", ועליהם בני אסף, הימן וידותון במצלתים ובנבלים וכנורות. שערי בית המקדש נפתחו לרוחה ונגלה כבוד בית ה' לעיני כל ישראל בכל יפי תפארתו. מאה ועשרים כהנים מחצצרים בחצוצרות ובהלל וזמרה לה'. משמיעים קול אחד: "הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו". הכהנים מכניסים את ארון ברית ה' אל דביר קדש הקדשים, מעמידים אותו אל תחת הכרובים, הפורשים כנפים על הארון ובדיו, אז "וירד ה' בענן ומלא כבוד ה' את בית האלקים".
ואז קם המלך שלמה, ויברך ראשית את ה' אשר מלא את דברו לדוד אביו, כי יתן לו בן יושב על כסאו, אשר יבנה בית לשמו. אחרי כן נשא כפיו השמימה, ויתפלל את תפלתו הנהדרה באזני כל קהל ישראל. הוא מוכיח ראשית, כי לא לבית מושב לה' בנה את הבית, "כי השמים ושמי השמים לא יכלכלוהו, אף כי הבית הזה אשר בנה", כי אם למען יהיה הבית הזה לנס לכל נפש אדם ולכל משפחה ושבט בישראל ולכל העם כולו להכין לבבם אל המקום הקדוש הזה להתפלל בו ולשפוך שיח לפני ה' בעת צרה ומצוקה, ובכל נגע ופגע, אם בהנגף ישראל במלחמה, או שיפול שבי בארץ האויב אם רחוקה או קרובה, אם בהעצר השמים ולא יהיה מטר, רעב כי יהיה בארץ, או שיצר לו אויבו בשער ארצו, וכל תפלה וכל תחנה אשר תהיה לכל אדם, או לכל עמו ישראל, אשר ידעון איש נגעי לבבו, ופרש כפיו אל הבית הזה, ישמע ה' ממכון שבתו ויסלח ויעשה, והיו עיני ה' פקוחות אל הבית הזה לילה ויום לשמוע אל תפלת עם ישראל אשר יתפללו אל המקום הזה, וגם את תפלת הנכרי, אשר לא מעם ישראל הוא ובא והתפלל בבית הזה ישמע ה', למען ידעון כל עמי הארץ, כי שם ה' נקרא על הבית הזה, וכי ה' הוא האלקים, אין עוד מלבדו, ולבסוף הוכיח שלמה את עמו שיהיה לבבם שלם עם ה' ללכת בחוקי תורתו ולשמור מצותיו.
שלמה עמד אז על ראש פסגת האושר וההצלחה של עמו, ויום חג חנוכת בית ה' אשר בנה, יום שמחת לבו היה, ועם כל זה, האיש המתבונן היטב לדבריו שאמר לקראת היום ההוא, המלאים רגש וחרדת קודש, מוצא כאילו איזה נימה במעמקי נפשו רעדה מפחד ודאגת־מה, אפשר שלבו נבא לו, שתקופת האושר של עמו ביום ההוא תקופת מעבר היא, אפשר שברגע ההוא היתה לו ההרגשה, שמפסגת האושר הזו והלאה קצת, צפויים לישראל ימים רעים, ימים של בגידה בה' ושעבוד וגליות. ההרגשה הזו אולי תקפה את שלמה בשעה שדבר את דבריו לחנוכת בית המקדש והיא שנתנה טעם של יגון וחרדה לתפלתו הרוממה והנהדרה...
ותשובת ה' אל שלמה באה, כי אמנם שמע את תפלתו, ואמנם יהיו עיני ה' ולבו אל הבית הזה כל הימים, (אך בתנאי) "אם ילך לפניו כאשר הלך דוד אביו בתם לבב וביושר, לעשות ככל אשר צויתיו, וחוקי ומשפטי לשמור. (אבל) אם שוב תשובון אתם ובניכם אחריכם מאחרי, ולא תשמרו מצוותי חוקותי אשר נתתי לפניכם והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני".
וקול ענות זה מאת ה' לשלמה ביום המקדש, היה לנס ומשמש איפוא התראה גדולה לעם ישראל לדור דור, לאמור, שמקדש ומזבח, שלחן ומנורה, מחתה וקטורת, ואפילו כל עבודת הקדש במקדש ה', יש להם חשיבות, בלתי כל זמן שהיהודי עובד את ה' גם מחוץ למקדש. אבל אם היהודי עובד את ה' רק בזמן שהוא עומד במקדש, בהיכל ה', וממפתן היכל ה' וחוצה: בביתו, במטבח שלו, במחסן שלו, בחנותו, בספרות שלו, בחנוך הבנים שלו, ובכלל בשוק הגדול שבו יהמו גלי החיים היום יומיים, מה שקוראים "החיים החילוניים", אם בכל המקומות האלה אינו זקוק היהודי לה', אז... אז מקיים ה' את דברו אשר דבר ביום חנוכת בית המקדש הראשון בירושלים, לאמר: "והכרתי את ישראל מעל פני האדמה אשר נתתי להם ואת הבית אשר הקדשתי לשמי אשלח מעל פני-". ולגודל אסוננו האזהרה הזו באה ונהיתה.
אבל בני ישראל לא שמו אל לבם, אלא "וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו". (מלכים א, ח סו).
זאת היתה החנוכה השניה, חנוכת בית המקדש שבנה שלמה, שהתקימה בחג האסיף, במצודת ציון, היא עיר דוד, בירושלים.