חמש חנוכות/א

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

· הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

חמש חנוכות TriangleArrow-Left.png א

החנוכה של משה

במדבר הגדול, החוצה את אפריקה ואסיה, בקרבת הר סיני, בבוקר לא עבות אחד מימי האביב, חנה מחנה גדול של שלשה מיליונים איש, בערך; אנשים, נשים וטף. בבוקר ההוא היתה התכונה רבה במחנה וכאילו התכוננו האנשים לחג.

מי היו האנשים ההם שחנו בבוקר ההוא במדבר ערב? מאין באו ולאן עמדו ללכת? והחג מה הוא, שהתכוננו אליו?

אם נוסיף, שזה היה לפני כמה אלפים שנה, בזמן שבמדבר ערב לא עבר עוד איש ולא ישב אדם שם, יגדל עוד הפלא בעינינו לדעת, מי היו האנשים הרבים ההם, שחנו שם ביום ההוא?

"אבותינו" היו האנשים ההם! עם ישראל בשנה הראשונה להשתחררותו משעבוד מצרים היה המחנה ההוא. ומגמת פניו ארצה ישראל! ובבוקר ההוא התכונן העם לחוג במדבר הגדול ההוא את חג החנוכה הראשונה, חנוכת בית המקדש הראשון.

שנה אחת, רק השנה הראשונה להשתחררותם היתה מאחוריהם, אבל מה עשירה היתה השנה ההיא במאורעות גדולים וחשובים! נזכיר רק את המיוחדים שבהם: ליל השמורים לישראל ונאקת חלל בבתי המצריים, הבוקר הגדול של שחרורם ותחיתם לעם, צאתם ממצרים ביד רמה וכניסתם אל המדבר, לכתם בעמוד ענן יומם ובעמוד אש לילה, בואם בתוך הים והמים להם חומה מימינם ומשמאלם, ושוב כניסתם אל המדבר, ובמדבר: לחם מן השמים, מים מצור חלמיש, בשר מן הים; נצחון במלחמה בהרמת ידיו של משה, חוק ומשפט מפי ה', ובטחונם של ישראל בה', וכריתתם ברית את ה'. וגם תלונות בני ישראל על ה' במרה, וגם חוסר בטחון בה' בים־סוף, וגם סורם מהר מן הדרך אשר צוה ה', וגם עשותם עגל מסכה, ובריתם את ה' הופרה, ושני לוחות הברית מתגוללים שבורים תחת ההר, ומשפט ה' בישראל על ידי בני לוי, והסליחה מאת ה' על חטא העגל, ונתינת הלוחות השניים. אלה המה קצות המאורעות הכבירים, שעברו על עם ישראל בשנה הראשונה לצאתם ממצרים.

ובבואם אל המקום הזה במדבר, בנו את "משכן העדות". בקדשי הקדשים של המשכן, מאחורי הפרוכת נקבע מקום לארון, בארון שני לוחות הברית, והכרובים פורשים כנפים סוככים על כפורת הארון, והיה משכן העדות היכל לתורת ה' שנתנה לישראל בהר סיני.

היכל התורה הזה הראשון נבנה כולו מתרומות העם, לא הנשיאים ולא ראשי המטות, העם לבדו בנה את מקדש התורה הראשון. ממחציתי השקל, שה' צוה עליה, "העשיר לא ירבה והדל לא ימעיט", נעשו אדני הכסף, שנשאו עליהם כל משא המשכן וכל כליו, וזולת זאת הביא "כל איש אשר נשאו לבו וכל אשר נדבה רוחו", "ויבאו האנשים על הנשים וכל נדיב לב הביאו חח ונזם וטבעת וכומז", "וכל אשה חכמת לב בידה טוו ויביאו מטוה את התכלת ואת הארגמן". ואחר שכל החומר לבנין היה מוכן "קרא ה' בשם בצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה... הוא ואהליאב בן אחיסמך למטה דן, מלא אותם חכמת לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב ורוקם בתכלת ובארגמן, בתולעת השני ובשש ואורג". הם וכל חכם לב אתם עשו ככל תבנית המשכן כיד ה' עליהם השכיל, והיכל ה' הראשון עמד כולו ביפיו ובנוי לתלפיות.

"וירא משה את כל המלאכה והנה עשו אותה כאשר צוה ה' ויברך אותם".

והנשיאים לא הביאו כלום לבנין משכן העדות. ידעו נשיאי ישראל, שאת היכל התורה הראשון צריך העם לבדו לבנות לו. אך עתה, כאשר נשלם בנין המשכן היו הם הראשונים, שהראו לדעת, כי בבנין היכל לתורה אין יוצאים ידי חובת החזקת התורה. נשיאי המטות האלה, שבכל זמן ובכל מקום היו הם הראשונים במסירותם לה' ולישראל, ובמצרים, כשהיו הם הממונים מיד פרעה על ישראל, "היו חסים על חבריהם לדחקם והיו מוכים עליהם מנוגשי פרעה", ועכשיו, כשזכו להיות נשיאים בישראל, רצו ללמד את העם דעת, כי עתה, אחרי שהיכל התורה בנוי לתלפיות, עומד לפניהם התפקיד היותר חשוב והיותר קשה, היינו לשאת ולהוליך את משכן העדות דרך "המדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב", וכמו דרך המדבר הזה, כן דרך "מדבר העמים", דרך כל מדינה, מקום שמה תביאם השגחת ה'. ולהורות על הענין הזה הביאו תרומתם ה"עגלות", ככתוב: "ויהי ביום כלות משה להקים את המשכן ויקריבו נשיאי ישראל, ראשי בית אבותם, הם נשיאי המטות, ויביאו את קרבנם לפני ה' שש עגלות צב ושנים עשר בקר". וה' צוה למשה לקחת מאתם את קרבנם, "והיו לעבוד את עבודת אהל מועד, ולתת אותם אל הלוים איש כפי עבודתו".

לחג החנוכה קדמו "שבעת ימי המלואים", שבהם הקים משה את המשכן ופרקו, הקימו ופרקו, לשם חינוך העבודה, אך ביום השמיני, הוא אחד בחודש ניסן, בשנה השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים, נקהלו כל ישראל לחוג את חג חנוכת משכן העדות. ביום ההוא הקים משה את המשכן ולא פרקו. ואחר שעשה אהרן את חטאתו ואת עולתו וכפר בעדו ובעד העם, ואחר שבאו משה ואהרן ויברכו את העם, "וירא כבוד ה' אל כל העם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל על המזבח את העולה ואת החלבים, וירא העם וירונו ויפלו על פניהם"...

שמחת העם ביום ההוא, ביום חנוכת היכל התורה הראשון, היתה גדולה. הנה יצאו מגלות לגאולה, מעבדות לחרות. מעבודת אלילים לעבודת ה' אחד ומיוחד. והנה נוסף להם היום על כל אלה "מרכז", "מרכז התורה", משכן העדות עמד לפניהם בנוי כולו וכבוד ה' נראה עליו לעיניהם.

ופתאם... והנה בלהה, והעם נזדעזע ממראה עיניו. הנה נושאים ממקדש ה' שני אנשים מתים. צעירים היו, שוכבים כשהם לבושים בגדי השרד. הה, אסון נורא, שני בני אהרן המה, נדב ואביהו. מה זאת? האם שני קרבנות־אדם הללו דורש ה' ביום חנוכת המשכן? לא! אלא "ויקחו בני אהרן, נדב ואביהו, איש מחתתו ויתנו בהן אש וישימו עליה קטורת, ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו לפני ה'".

"אש זרה" הכניסו אל מקדש ה' — וימותו! לא זכות אביהם, הכהן הגדול הראשון בישראל, עמדה להם לא זכותו של דודם, רבם של ישראל, איש האלקים, הגנה עליהם, לא הוציאו אפילו יומם הראשון לכהונתם, בעצם יום החג הראשון לעם ישראל, יום חנוכת היכל התורה הראשון, בו "ביום שנטל עשר עטרות", לעיני כל קהל עדת ישראל, במקדש ה', מצאו שני צעירי הכהנים את מותם!

ומה ולמה היתה כל החרדה הגדולה הזאת, שהחרידה את כל העם ביום שמחת לבו? החרדה היתה משום זה:

שני הכהנים הצעירים האלה שכחו, כי "שומע מזבח טוב", זאת אומרת, "הטוב" שבזבח הוא "השומע", "המשמעת" לדבר ה' הוא התוכן והכוונה של הקרבן. שכחו הצעירים הללו, שאם האש, הבוערת בקרב לבם, המלא עוז נעורים, היא "אש זרה", אם הם נלהבים בשל דעה "שלא צוה ה'", בשל דעה ורעיון שבדו מלבם — אז תבוא מיתתו של הכהן ומצילה את המקדש.

את אביהם לא שאלו, מדודם לא נטלו עצה, אלא "ויקחו בני אהרן, נדב ואביהו (מעצמם, מלמד, שהורו הלכה בפני רבם), איש מחתתו וישימו בהן אש", הן אמנם בתום לבבם עשו זאת, אבל האש הזו, ההתלהבות שלהם היתה "אש זרה אשר לא צוה ה'" — לכן "ותצא אש מלפני ה' ותאכל אותם וימותו".

ומשה אמר אל אהרן: "הוא אשר דבר ה' בקרובי אֶקָדֵש", ופירשו חז"ל "במקורבים שלי", זאת אומרת: הכהן המשרת בבית ה' הוא, או השומר הראשון, או הקרבן הראשון לתורה.

"וכיון ששמע אהרן כך צדק עליו את הדין ושתק, שנאמר וידום אהרן" (ת"כ פ' שמיני). ובכן, מיתת נדב ואביהו היתה הוראה לא רק לשעה, אלא אף לדורות, ואולי בעיקר לדורות.

זאת היתה פרשת חג החנוכה הראשונה, חנוכת משכן העדות הראשון בישראל.

· הבא >
מעבר לתחילת הדף