חמדת ישראל/מלכים/י

חמדת ישראל מלכים י

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

לד) שם פ"י ה"א ב"נ ששגג באחת ממצותיו פטור מכלום עי' בקו' נר מצוה בחלק הלאווין מצוה רצ"ט מ"ש להוכיח מלשון זה דהר"מ ז"ל סובר דב"נ בשוגג ליכא עבירה כלל וממילא המכשילו אינו עובר על לפנ"ע וכעת מצאתי שקדמני בזה הג' בעל מנ"ח ז"ל בהשמטות והד"נ בסברא ועי' בחינוך במצות לפנ"ע שכ' בזה"ל וזה הלאו כולל כמו כן מי שיעזור עובר עבירה שהוא מביא אותו שיתפתה בזולת זה לעבור פעמים אחרים עוד נראה מבואר מדה"ק דעיקר הלאו דלפנ"ע אינו על מה שמכשילו עתה במזיד דזה אינו בגדר לפנ"ע כיון שעתה הוא מזיד ואינו עור בדבר רק כיון דעבירה גוררת עבירה ועיד"ז שעובר עתה עבירה עי"ד עזרתו יבוא לעבור גם בלי דעת לכן נכלל זה בלאו דלפ"ע ומוכרח כן בכוונתו. והעירני לד' החינוך האלה כבוד יד"נ הרב החריף מו"ה נפתלי צבי העשקי נ"י וא"כ לכאו' בב"נ ל"ש לפנ"ע כלל כיון דבשוגג ליכא איסורא כנ"ל:

אך ז"א כלום שהרי עיקר הכשלון הוא שעיד"ז בא לכלל עבירה זו הרבה פעמים באומר מותר כמו שאמרו חז"ל עבר ושנה הותרה לו וא"כ זה הוא מכשיל גמור אצל ב"נ ג"כ דנתחייב ע"ז מיתה ודווקא במכשילו בשוגג בלי דעת שהוא דבר איסור ל"ש לפנ"ע אבל במכשילו באומר מותר פשיטא דעובר על לפנ"ע וז"ב ופשוט עד של"נ לכתוב לולא שראיתי לח"א שכ' להקשות על המנ"ח מד' הרדב"ז המובא בס' ארעא דרבנן סי' של"ט שכ' דאפי' אם הנכרי אומר מותר עובר על לפנ"ע והוא כשגגה שברור הדבר דבזה כ"ע מודים דאיכא לפ"ע כיון דבזה חייבה רחמנא מה שאין כן בשוגג בלי כוונה כיון שכתב הר"מ ז"ל דפטור מכלום נראה דאינו שום איסור וא"כ ליכא לאו דלפנ"ע על המכשיל:

לה) שם חוץ מרוצח בשגגה שאם הרגו גוה"ד אינו נהרג עליו וא"ל ערי מקלט עכ"ל עי' בכ"מ שתמה על רבינו ז"ל הא ע"כ בהרג ג"ת מיירי ובהרג ג"ת ה"ה גולה כמבואר בה' רוצח ובלח"מ כ' לת' דהכא מיירי בב"נ ולא בגר תושב והיינו דלא קיבל עליו לקיים הז' מצוות דאז אע"ג דמקיים אותם אין דינו כגר תושב אלא ב"נ הוא כן מוכרחין אנו לומר בכוונת הלח"מ כיון דהכא איירי בב"נ המקיים ז' מצוות וע"כ צ"ל דהקבלה מעכבת בו וכ"נ פשוט מהא דקיי"ל דאין מקבלין ג"ת אלא בזמן שהיובל נוהג מבואר דהקבלה מעכבת ובלא"ה אינו נעשה ג"ת:

אמנם בכ"ז נלענ"ד שד' הכ"מ נכונים שעד כאן ל"א דגר תושב צריך קבלה היינו כשהי' עכו"ם ועתה רוצה להיות ב"נ ולהיות בכלל ג"ת שיהי' בנ"י מצווין להחיותו בזה צריך קבלה ואין מקבלין אותו בזה"ז משא"כ אם הי' ב"נ מתנהגין כמו שצוה הקב"ה לאדה"ר ובניו והי' מקיימין הז' מצוות שנצטוו עליהם פשיטא דהם הם הגירי תושב גמורים וכיון דלא עברו מעולם על הז' מצוות ל"צ קבלה מחדש וז"ב וא"כ הר"מ ז"ל שעוסק עתה בדיני ב"נ כמו שצריכים להיות מאדה"ר ואילך וא"כ אם מתנהגים ככה המה ג"ת:

ועוד יותר נלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל דאפי' היום שצריכים קבלה ה"ד אם בא עכו"ם גדול שלא קיים ע"ע הז' מצות אז צריך קבלה להיות דינו כג"ת אבל מי שמתנהג מעצמו מיום שנתחייב במצוות ג"ת ואינו עובר על אחת מז' מצוות הרי הוא ממילא בכלל ג"ת כיון דלא חטא א"צ קבלה מחדש:

ויש להכריח כן מד' הר"מ ז"ל לקמן ה"ג שכ' ב"נ שנתגייר וכו' ולהיות ג"ת בלבד כמו שהיה מקודם עכ"ל ולכאו' הא מקודם גם ג"ת ל"ה אלא ב"נ א"ו כיון דהר"מ ז"ל מיירי בב"נ המקיימין ז' מצות ולא עברו עליהם א"כ הר"ז ג"ת וכן ממ"ש שם ואם היה קטן וכו' ויהיה גר תושב בלבד עכ"ל נראה דכל דיני ג"ת עליו וקשה הא בג"ת צריך קבלה ואין מקבלין אלא בזמן שהיובל נוהג והקבלה הראשונה שקיבל עליו להיות ישראל עתה בטילה כיון דמוחה א"כ מסברא דנתבטלה לגמרי ואיך נעשה ג"ת א"ו כיון דבעודו בקטנותו קיבל עליו להיות ישראל וא"כ קיים הז' מצוות נהי דעתה יכול למחות מ"מ ממילא נשאר ג"ת וז"ב וכן מוכרח מד' הר"מ ז"ל לקמן ה"י שכ' דב"נ שנתן צדקה שנותנים אותה לעניי ישראל הואיל והוא ניזון מישראל ומצווה עליהם להחיותו עכ"ל מבואר להדי' דבב"נ דמיירי הכא המצווה להחיותו ובאמת ז"א אלא בג"ת ואין מקבלין ג"ת להחיותו אלא בזמן שהיובל נוהג א"ו כדאמרן דז"ד בעכו"ם שרוצה להיות ג"ת אבל לא בב"נ מקטנותו ועי' בר"מ ז"ל פ"י מה' עכו"ם בסוף הלכה ו' ובהשגת הראב"ד ז"ל ובד' הכ"מ שם לענין ישיבת הארץ אבל להחיותו נראה דל"מ. אמנם ז"ד כשהיה עכו"ם בזה צריך קבלה אבל לא בב"נ מעולם ולענ"ד דא הוא ברירא דהאי מילתא בדעת הר"מ ז"ל וא"כ ד' הכ"מ נכונים בקושייתו:

אמנם בעיקר קושיות הכ"מ ז"ל נלענ"ד לולא שהייתי כדאי שאין כוונת הר"מ ז"ל כלל שאינו גולה רק דכוונת הר"מ ז"ל דב"נ אין לו ערי מקלט היינו שערי מקלט נצטוו רק ישראל אבל הם אין להם ערי מקלט כלל ואין להם שום מקום שיקלוט שם רוצח. אמנם בה' רוצח כ' דבזמן שהיה עיר מקלט לישראל הי' קולטין שמה גם רוצח בשוגג מגר תושב שהרג ג"ת וזה מגזה"כ דערי מקלט של ישראל קולטין גם ג"ת שהרג ג"ת אבל כשהם לעצמם א"ל ערי מקלט כלל וזה הוא הדין שכ' כאן ועי' ברדב"ז הנדמ"ח שכ' ע"ד הר"מ ז"ל הסוגי' דמכות ומסיים שמשם למד הר"מ ז"ל ד"ז כיון דבדין הוא שיהי' גולה אלא שאין ערי מקלט קולטות אותו ולכאורה אין לדה"ק הבנה כלל דאדרבה הרי מבואר בגמ' דגולה לערי מקלט:

אמנם נראה ברור דכוונת הרדב"ז ז"ל כדאמרן דרק ערי מקלט של ישראל קולטין גם אותם אבל קודם שהיה לישראל ערי מקלט וכן כשאין קולטין לישראל אין לו ערי מקלט בפני עצמו וז"ב ואמת בדעת רבינו ז"ל. ובזה מובן היטב מ"ש רבינו ז"ל דאע"ג דרוצח בשגגה פטור מ"מ אם הרגו גואל הדם אינו נהרג עליו ולכאורה מנ"ל זאת ואם התורה אמרה כן בישראל מנ"ל ד"ז בב"נ דילמא בב"נ כיון דבשוגג פטור גם לגואל הדם אין רשות להורגו וההורגו נהרג עליו וא"ל דסברא הוא שלא יהי' חמור מרוצח ישראל ז"א דמלבד שאין מדרך הר"מ ז"ל לכתוב סברת עצמו סתמא והול"ל יראה לי מלבד זאת י"ל דנפש ישראל חמור והראי' דגם בשוגג חייב גלות משא"כ בנפש ב"נ מנ"ל דגוה"ד מותר להרוג אותו אמנם לדברינו א"ש כיון דב"נ דהכא היינו גר תושב ובג"ת מפורש בקרא דקולט גם ג"ת וע"כ דהרג ג"ת דאם בהרג ישראל הרי נהרג וא"כ מבואר בתוה"ק ד"ז דג"ת וב"נ אחת הוא כמו שהבין הכ"מ:

ויש להסתפק ברוצח ע"י עדות אשה דל"מ לד"נ אם מהני עכ"פ לענין גוה"ד שאם הרגו שלא יהי' נהרג עליו ועי' בר"מ ז"ל פ"ו מהל' רוצח ה"ה לענין הורג בע"א בישראל לענין גוה"ד ובהשגת הראב"ד ז"ל שם והכא י"ל גם הראב"ד ז"ל מודה כיון דהא דאין האשה נאמנת בב"נ אינו מחשש משקרת דהרי כ"מ שעא"נ בישראל גם אשה נאמנת לדעת רוב הפוסקים וע"כ דהוא גזה"כ דע"פ עדות אשה אין דנין אותו אבל המעשה הוא אמת ונאמנת כמו ע"א איש וא"כ שוב י"ל דאם הגוה"ד הרגו א"ל דמים:

ובעיקר פלוגתת הר"מ והראב"ד ז"ל בענין גוה"ד יש להעיר מד' התרגום יונתן פ' מסעי ל"ה ל' שכ' בזה"ל כל דיקטול בר נשא על מימר סהדין דחמיין למסהיד עלוי [ונראה דהכוונה שאומרים העדות שמיד בשעת ראיי' כוונו להעיד ודלא כהמפרש וס"ל כד' התו' כריתות דצריך כוונה להעיד וק"ל] יקטול תבע אדמא או ב"ד ית קטולא וסהיד חד לא יסהיד בבר נש לממת עכ"ל מבואר להדי' כדעת הראב"ד ז"ל דגם לענין גואל הדם ל"מ ע"א ואכמ"ל בזה:

ודע מה שנלענ"ד דאפי' א"נ בב"נ יש שלד"ע כדעת המ"ר מקרא דשופך דם האדם באדם דהיינו ע"י שליח ואפי' א"נ דמהני לפטור השליח ג"כ ורק המשלח הוא דחייב מ"מ עסקו של גוה"ד הוא רק עם השליח ונהי דאם הרג את המשלח ג"כ פטור מצד דגברא קטילא הוא מ"מ מצות גוה"ד אין עליו כיון דענין גוה"ד הוא מצד כי יחם לבבו וזה הוא על מי שהרגו ולכן נראה פשיט דאם הגוה"ד הרג לשליח אין לו דמים וכן לשמאי הזקן דס"ל בישראל ישלד"ע והאומר לחבירו צא והרוג את הנפש המשלח חייב אף א"נ דהשליח פטור לדידי' מ"מ הגוה"ד מותר להרגו כיון דהוא הרג ושייך אצל השליח כי יחם לבבו. ויש לה"ר לזה דאל"כ יקשה לשמאי הזקן אמאי יתחייב המשלח מיתה הא זה ברור דהשליח הוי עכ"פ בגדר רשע ופסול להעיד וא"כ נימא דהשליח יציל מצד נמצא א' מהם קו"פ ועי' מכות סוגי' דקו"פ והעירני בזה ח"א והארכנו בפלפול:

אמנם להנ"ל הד' פשוטין כיון דעכ"פ ח"מ אצל גוה"ד הוי בכלל עושי דבר ואינו מציל מצד נמצא א' קו"פ ואל תשיבני דא"כ למה צריך הגמ' לומר בצא ובעיל את הערוה דאמרינן א"ש לד"ע מצד דז"נ וזה מתחייב ל"א ת"ל דהכא הדר"ל הקושי' הנ"ל דא"נ דהמשלח חייב השליח יציל וגם המשלח יהי' פטור ז"א כיון דקיי"ל ברודף אחר הערוה ניתן להצילו בנפשו א"כ ג"כ השליח הוי מעושי דבר דניתן להצילו בנפשו וא"כ אף א"נ דיש שלד"ע לא יוכל השליח להציל והארכנו בזה במק"א ואכ"מ אפס גוף הערה רשמנו פה ועי' בכ"ז:

לו) שם בר"מ ז"ל בד"א בשגג באחת ממצות ועבר בלא כוונה כגון שבעל א"ח ודמה שהיא אשתו או פנוי' אבל אם ידע שהוא אשת חבירו ולא ידע שהיא אסורה עליו אלא עלה על לבו שד"ז מותר לו וכן אם הרג והוא לא ידע שאסור להרוג הר"ז קרוב למזיד ונהרג וכו' מפני שהי' לו ללמוד ולא למד ועי' בכ"מ ובלח"מ דהר"מ ז"ל פסק כרבא דאומר מותר קרוב למזיד הוא:

ואני תמה על עצמי האיך לא הרגישו רבותינו הגדולים זצלה"ה שד' הר"מ ז"ל הם להיפוך מד' רבא דהרי מבואר בסוגי' דרבא סובר דקסבר בהמה והי' אדם וכן סבר כנעני והי' ג"ת ח"מ דכמו באומר מותר חייב משום דהי' ללמוד ולא למד ה"ה דהכא חייב משום דהו"ל לעיין היטב וזה היא בכלל אומר מותר והר"מ ז"ל פסק דקסבר שהוא אשתו והוא א"א פטור ואין לך יכול לעי' גדול מזה א"כ מבואר דס"ל דזה אינו בכלל אומר מותר וזה תימא רבה ולומר דהר"מ ז"ל ס"ל דלמסקנא דגמ' דאמרי' דח"מ דאבימלך היה מפני שהיה לו ללמוד ולא למד אמרי' דדווקא ע"ז ח"מ אבל אם הי' שוגג בעיקר הדבר אע"ג דהו"ל לעי' א"ח מיתה ז"א דכ"כ הריטב"א ז"ל בח' שם דא"א לומר דבאמת מיתת אבימלך הי' משום שהי"ל ללמוד ה' ד"א ולא למד דהיכן מצאנו זה דב"נ יהי' מחויב ללמוד ה' ד"א ויהיה ח"מ על מניעת הלימוד ההוא אלא דהכוונה דבשביל שהיה לו ללמוד ה' דרך ארץ ולא ה"ל לסמוך על ד' אברהם והו"ל לעיין יותר ולא מיחשב אונס וא"כ מוכרח מזה ג"כ דב"נ ח"מ על שוגג שהי' וע"י פשיעתו שלא עי' היטב:

ולא נעלם ממני מה שיש לדחוק ולומר בכוונת הר"מ ז"ל דהי' אונס בדבר שלא ידע שהוא אשת חבירו ולקחה לו לאשה אך מלבד שזה דוחק בכוונת הר"מ ז"ל מלבד זאת יש להעיר בזה מד' הר"מ ז"ל לעיל פ"ט ה"ח שאם תרצה לפרוש מבעלה הר"ז גירושין א"כ בכי האי גוונא היא באמת אשתו וע"כ דכוונת הר"מ ז"ל כפשטא דסבר שהיא אשתו והיתה אחרת שהיתה אשת חבירו וגוף בגוף נתחלף לו וא"ל יכול לעי' גדול מזה ואעפ"כ ס"ל לר"מ ז"ל דפטור ואולי י"ל דהר"מ ז"ל סובר דדווקא באבימלך שפיר פשע כיון דלא שאל כלל אם אשתו הוא ואע"ג דאמרו שהוא אח מ"מ יכול להיות שהוא גם בעלה כמו שהי' האמת משא"כ כשאמרה לו שהיא אשתו או פנוי' א"צ לעי' יותר ויכול לסמוך עלי' ולכן לא נקט הר"מ ז"ל שוגג דשפכ"ד דבזה מודה הר"מ ז"ל דאם היה שוגג דהי' יכול לעי' דהיינו שנתכוון להריגה עכ"פ כמו בהמה ונמצא אדם או כנעני ונמצא ב"נ ח"מ דזה הוי כמו הו"ל ללמוד משא"כ בעריות ס"ל להר"מ ז"ל דיכול לסמוך עלי' וא"צ לעי' יותר. אך זה דוחק בעיני. שו"ר בס' ים התלמוד ב"ק (דף צ"ב) במפה"י בשם בנין אריאל נראה שהרגיש על הר"מ ומ"ש הם ז"ל הנה עיקר דבריהם מבואר בריטב"א ז"ל כנ"ל ומה שרצו להעמיס בדעת הר"מ ז"ל אינו מחוור כמו שיראה המעיי' וצע"ג לענ"ד:

ב

לז) שם בר"מ ז"ל ה"ב ב"נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו מותר לעבור אפי' נאנס לעבוד עבוד"ז עובד לפי שא"מ בק"ה עכ"ל הנה מסתימת ד' הר"מ ז"ל מבואר דבכל הז' מצות הדין דיהרג וא"י. אמנם לכאו' יש לעי' לפ"ד המזרחי בפ' שמות שכ' בהא דנענש מרע"ה על שאמר אמול ואצא בדרך סכנה הוא לולד אע"ג דהי' סכנה מ"מ כיון דבב"נ לא נאמר וחי בהם צריך לקיים המצוה אף במקום סכנה וכבר ביארנו בת' שדעתו ז"ל דאע"ג דב"נ אינו מצווה על ק"ה ה"ד באונס על עבירה אבל בנאנס שלא יעשה מצוה כיון דאונסא כמאן דעבוד לא אמרי' צריך לסכן עצמו לקיים המצוה ואע"ג דבישראל א"צ למסור עצמו לקיים מצ"ע היינו משום דבישראל נאמר וחי בהם משא"כ ב"נ דל"כ וחי בהם צריך לקיים המצוה אף במקום סכנה חייבים להכניס א"ע לקיים המצוה כיון דאצלם ל"כ וחי בהם ומצד אונס א"א למיפטר כיון דאונסא כמאן דעביד ל"א:

ולכאורה נראה כן דעת הר"מ ז"ל מדכ' דשכם נהרגו מפני שלא דנו את שכם והרמב"ן ז"ל עה"ת ובחי' הר"ן סנהדרין ביתר ביאור תמהו עליו כיון דחמור הי' הנשיא לא הי' יכולין לדונו מחמת יראה והי' סכ"נ וא"כ אמאי נתחייבו מיתה. אמנם להנ"ל א"ש דהי' להם לסכן את עצמם לקיים מצות דינים כיון דבב"נ ל"נ וחי בהם לא מיפטר באונס אלא בעבירה אבל לא בביטול מצ"ע כיון דעכ"פ לא קיים המצוה:

איברא דבעיקר ד' המזרחי שכ' דב"נ מחויב לסכן א"ע בקיום מצ"ע כ"כ במק"א שמד' המדרש הובא ברבותינו בעלי תוס' עה"ת פ' תולדות דעשו לא נימול מחמת שנולד אדמוני ולא מל אותו יצחק לשמונה מחשש שמא לא נבלע בו דמו והוי סכנה ע"ש ולד' המזרחי קשה מה בכך הא בב"נ דלא כתיב וחי בהם מחויב למול אף במקום סכנה ומבואר היפוך דבריו ובאמת נלענ"ד שדבר זה תלי' אי הא דניתן מצות מילה לאאע"ה אם הי' בתורת ישראל או בתורת ב"נ רק שלא הוסיפו מצות מילה דא"נ דמצות מילה הי' הכנסה בברית להיות בכלל ישראל א"כ אף א"נ דלא יצא מכלל ב"נ להקל בכל המצות מ"מ במצוה זו עצמה בוודאי לא יתכן להיות דינו חמור מישראל משא"כ א"נ דמצוה זו ג"כ ניתן לו בתורת ב"נ רק שהוסיפו לו מצות מילה י"ל דהי' מחויב לסכן א"ע ונראה שדבר זה תליא בשני תירוצי הגמ' סנהדרין (דף נ"ט ע"ב) דמקשינן בגמ' על הכלל דנאמרת ונשנית לזה ולזה נאמרה והרי מילה דנו"נ ואעפ"כ לישראל נאמרה ולא לב"נ ותי' שני תירוצים או דלא נשנית או דלא נאמרה לב"נ כלל כ"א לאברהם ולזרעו עיי"ש:

ולכאורה יפלא מאוד קושיות הגמ' ממילה דיהי' נוהג בב"נ משום דנו"נ והא זה ודאי לכ"ע ל"ה נוהג בב"נ אף קודם מ"ת אלא בזרעו של אברהם ושאר ב"נ לא נצטוו ע"ז וא"כ איך ס"ד דלאחר מ"ת יהי' נוהג בב"נ משום דנשנית הא סוף סוף לא נאמרה לב"נ וע"כ דקושיות הגמ' הי' מיד רק על זרעו של עשו וזרעו של ישמעאל דהם יתחייבו גם לאחר מ"ת כיון דנו"נ נשאר החיוב הקדום על ב"נ והיינו על אותן ב"נ שנתחייבו מקודם וע"ז תי' הגמ' דלא נשנית כלל וא"כ ממילא לאחר מ"ת נפקע החיוב מזרעו של אברהם שלא קיבלו התורה:

אך לפ"ז צריך להבין מה דתרצינן ואבע"א דמיד נאמרה רק לאברהם ולזרעו הלא המקשה ג"כ ידע מזה וא"כ מה תי' לו התרצן כיון דכל הקו' הי' מזרעו של אברהם לכן נראה דכוונת הגמ' דמיד כשנצטוו נצטוו רק זרעו של אברהם המיוחדים להיות ישראל ולא נאמר אף לזרעו של אברהם קודם מתן תורה אלא לאותן הבנים שיכנסו אח"כ לקדושת ישראל בשעת מ"ת ומה שמקשה הגמ' אח"כ מבני עשו היינו דהגמ' מפרש התי' מנ"ל דלא נתחייבו מיד אלא אותם המיוחדים בזרעו של אברהם שנכנסו לברית במ"ת ולפי מסקנת הגמ' לפי פירש"י ז"ל באמת לא נתחייבו ב"נ כלל אף אותם שהם מתולדות אברהם לבד בניו עצמם של אברהם לקדושת אאע"ה אבל הדורות שאחרי כן לא נתחייבו כלל במצות מילה. אמנם לתי' הראשון קודם מ"ת נתחייבו הכל מה שהיה תולדותיו של אברהם עד מ"ת נפקע מהם וניתן רק לבני אברהם שקבלו התורה:

וא"כ יוצא לנו מזה דלתי' הראשון ניתן מצות מילה לאברהם ולזרעו בתורת ב"נ רק אח"כ נפקע מב"נ וניתן לישראל. אמנם לתי' השני ניתן רק לזרע אברהם המיוחדים לקבל התוה"ק א"כ נראה שבמצוה זו בודאי הי' להם דין ישראל ולא היו צריכין למס"נ על מצוה זו וי"ל בזה פלוגתת הגמ' והמדרש הנ"ל דמגמ' דילן מבואר דהי' מחויב לסכן את הולד כמ"ש המזרחי הנ"ל ובמדרש מבואר להיפוך ולהנ"ל י"ל דזה הכל מודים דבב"נ דלא כתיב וחי בהם צריך לסכן עצמו במקום ביטל מצ"ע רק דבמצות מילה פליגי בשני תי' הגמ' הנ"ל אי קודם מ"ת נצטוו כל תולדות אברהם אבינו ע"ה או רק יצחק ויעקב ועי' היטב בזה ויבואר עוד לקמן ה"ז אי"ה בזה:

אמנם מסתימת ד' הר"מ ז"ל כאן נראה דגם במצות דינים אין ב"נ חייב למסור נפשו וא"כ יקשה עליו קושיות הרמב"ן ז"ל משכם כנ"ל ולולא דמסתפינא הייתי אומר בזה בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דזה אמת דב"נ קודם מ"ת דלא הי' כתיב וחי בהם הי' מחויב למסור נפשו על עשה כיון דאונסא כמאן דעבד ל"א אינו נפטר בזה מכח אונס ולכן בני שכם נתחייבו מיתה כנ"ל אמנם ז"ד קודם מ"ת אבל לאחר מ"ת שנאמרה בתוה"ק אלה המצות אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ולמד מזה ר"מ דקאי על ב"נ ג"כ דאם עוסק בתורה היינו בז' מצות ה"ה ככה"ג א"כ גם לענין זה ב"נ בכלל דדרשינן בי' וחי בהם ולא שימות בהם לכן לפי האמת גם ב"נ דהיינו גר תושב אינו מצווה לעבור במצ"ע במקום סכנה וכן מותר להתרפאות באיסורים שלו במקום סכנה דוחי בהם קאי גם על גר תושב:

ובאמת במהרש"א ז"ל בסוגיין נתעורר בזה ע"ד תוס' שכ' בפשיטות דבב"נ ל"נ וחי בהם מהא דר"מ ונדחק בזה עיי"ש. אמנם הר"מ ז"ל למד באמת דב"נ בכלל ובאמת כשנעמיק העיון בענין זה יאיר לנו אור חדש עפ"ד לסתום פי המתחכמים המחפשים למצוא עלילות על ד' חז"ל שהביאו מד' המד"ר פ' נשא פי"ג שגורס דעכו"ם המתגייר ועוסק בתורה ה"ה ככה"ג ורוצים וכו' וד"ל:

והנה הגאון רב חיד"א ז"ל בפתח עינים החליט שהוא ט"ס כיון דבגמ' דילן מקשינן ע"ז ותי' דקאי רק על ז' מצות וכן מבואר מד' תוס' כאן ויבמות (דף ס"א) אמנם לענ"ד נראה בהקדם לבאר הא דאמרי' בגמ' יבמות (דף ס"א) דס"ל לר"ש דאין עכו"ם מטמאין באוהל כיון דכתיב אדם אמרי' דאין עכו"ם בכלל דאתם קרוים אדם ואין עכו"ם קרוים אדם אם הפירוש רק עכו"ם או אפי' גר תושב דהיינו ב"נ שקיבל עליו הז' מצות ונראה להוכיח שד' הרמב"ם ז"ל דדוקא עכו"ם אינו קרוי אדם אבל ג"ת קרוי אדם דהרי הר"מ ז"ל בפ"א מכלי המקדש ה"ו כתב בזה"ל הסך כלים ובהמה ועכו"ם שהם כמותה או שסך מתים בו פטור עכ"ל:

והנה מלשונו שהם כמותה נראה מבואר דבא ליתן טעם דלכן אינו קרוי אדם כיון דהוא כבהמה וכמו שכ' הר"מ ז"ל בפי"ב מאיסורי ביאה ה"י וכ"כ הרמב"ן ז"ל בפ' פנחס עיי"ש וז"פ דקאי רק על עכו"ם אבל ג"ת קרוי אדם ואינו כבהמה דהרי מבואר בר"מ ז"ל פ"ה מה' רוצח ה"ג דישראל שהרג ג"ת הרי זה גולה ואם כי הכ"מ רוצה לשבש גירסא זו הנה התוס' יו"ט מקיימה כמבואר שם וא"כ איך אפ"ל דה"ה כבהמה ועוד דהרי מבואר בתוה"ק דמצווין אנו להחיותו ועי' ברמב"ן ז"ל פ' בהר שם שנראה מדבריו דדינו ממש לענין הצלתו כישראל וכ"נ מד' ז"ל במנין המצות ששכח הר"מ ז"ל למנותן בחלק העשין מצוה ט"ז וא"כ איך אפ"ל דה"ה כבהמה [ועי' בפנים יפות להג' בעל הפלאה ז"ל פ' ואתחנן בקרא דלא תכרות להם ברית שהאריך למצוא טעם לאיסור חיתון עם ג"ת כיון דחזינן דאינו בכלל כל איסורין הנאמרין במקראות שם ומש"כ להוכיח מיפ"ת צע"ק לפ"ד הר"מ ז"ל פ"ח ממלכים דאינו נקרא ג"ת אלא עד שיקבל עליו בפני ג' מישראל וביפ"ת אע"ג דפרשה מעכו"ם מ"מ ל"ה ע"י קבלה ואינה בכלל ג"ת ובאמת מד' הר"מ ז"ל פי"ב מאיסורי ביאה ה"ה נראה כד' הג' הפלאה ז"ל דליכא איסור דלא תתחתן בג"ת ודו"ק כי קצרנו כי א"ז מעניינינו]:

וא"כ נראה מבואר מד' הר"מ ז"ל דהא דעכו"ם אינו קרוי אדם היינו עכו"ם ממש אבל ב"נ מתחילתן או אפי' עכו"ם המתגייר להיות ג"ת הוי בכלל אדם ומטמא טומאת אוהל וכן חייבין עליו אם סך אותו בשמן המשחה ואע"ג דאיכא עוד טעם בשמן המשחה מ"מ פוסק הר"מ ז"ל לחומרא דהפטור מצד שאינו אדם וממילא דוקא עכו"ם נתמעט אבל על ג"ת נתחייב ומעתה אין כאן סתירה כלל מהגמ' להמדרש דכוונת המדרש על עכו"ם ושפיר צריך גירות דהיינו להיות ג"ת וכוונת הגמ' הוא על ב"נ מתחילתו דהוא הוא ג"ת כמוש"ל דכיון דל"כ כהנים לוים וישראלים אלא האדם גם ג"ת הוא בכלל ומת' קושיות התוס' דדוקא עכו"ם אינו בכלל אדם אבל ג"ת הוי בכלל אדם כנ"ל דעת הר"מ ז"ל בזה וא"ש כל הקושיות שיש בזה וממילא גם לענין זה שדרשינן וחי בהם ולא שימות בהם גם ג"ת בכלל כיון דהוא בכלל אדם דקרא וא"כ לדינא יפה כ' הר"מ ז"ל להלכה דב"נ באונס מותר לעבור על כל המצות וגם דינים הוא בכלל דממתן תורה ואילך גם ב"נ הוא בכלל וחי בהם ואם אמנם כי בתוס' ורמב"ן ב"ב (דף נ"ח) מבואר להיפוך דאפי' א"א אינו בכלל אדם עיי"ש מ"מ דעת הר"מ ז"ל נראה כדאמרן:

ובל"ז לפ"מ שמסיק הרמב"ן ז"ל בחי' ליבמות (ד' ס"א) כדעת הרבינו משולם בתוס' דבברכות אם כתיב אדם גם ב"נ בכלל ולכן בהך קרא דוחי בהם גם ב"נ בכלל וא"כ נראה דה"ה לענין זה דדרשינן ולא שימות בהם ב"נ בכלל ועי' בשטמ"ק נדרים (דף ל"א ע"ב) ד"ה אמול ואצא לדרך שכ' ג"כ דטעמא דמ"ר הי' משום וחי בהם ואע"ג דלא ניתנה תורה עדיין וא"כ לא הי' ידעינן עוד הדרשה דוחי בהם הי' נראה למ"ר מכח סברא כן עיי"ש הסברא שכ' בזה ויש לעי' בד' ז"ל ויבואר בה"י אי"ה עכ"פ נראה מבואר מד' דאין נפ"מ בין ישראל לב"נ דלאחר שניתנה תורה כולם הם בכלל וחי בהם ודו"ק היטב בכ"ז:

לח) שם בר"מ ז"ל ולעולם אין עונשין מהם לא חרש ולא שוטה ולא קטן לפי שאינן בני מצות עכ"ל לכאור' יש לתמוה על הלשון ולעולם שנראה כמיותר והול"ל בפשיטות ואין עונשין מהם וכו' וגם סיום דבריו לפי שאינן בני מצות קשה לכאו' אמאי ל"כ לפי שאינן בני דעת כמוש"כ הר"מ ז"ל פי"ז מהמא"ס הכ"ז ועי' בירושלמי פ"ק דחגיגה ה"א דפוטר שוטה מראי' משום דכתיב אתה הראית לדעת נראה לכאו' דרק שוטה נתמעט מטעם זה אבל האמת הוא דכלהו הם בכלל לאו דעת וכן מבואר בש"ס דילן בכמה מקומות ועי' במכילתא פ' תשא דממעט חושו"ק משמירת שבת אע"ג דכתיב בנ"י כיון דכתיב לדעת כי אני ה' מקדישכם יצאו אלו שאינן בני דעת וא"כ למה כ' הר"מ ז"ל הכא הטעם משום שאינן בני מצות:

ולכאורה עלה בדעתי דכוונת הר"מ בזה דכללא דבב"נ אין עונשין את הקטנים אע"ג דבישראל בעיר הנדחת עונשין גם את הטף לדעת הר"מ ז"ל מ"מ בב"נ אינו כן והטעם דדוקא ישראל מפני שהם בני מצות לכן החמירה תורה לעקור כל הרע היכא שיש חשש שיצמח מזה רע לכלל ישראל לכן בעיר הנדחת גם הטף נהרגין משא"כ בב"נ דאינן בני מצות לכן לא מצאנו בהם כלל עונש על הקטנים ורק איש בחטאו ימותו וקאי הך שאינן בני מצות על הב"נ ולא על הקטנים וא"ש גם הלשון לעולם שכ' הר"מ ז"ל כמובן:

אמנם מה שנלענ"ד לקושטא דמילתא בכוונת הר"מ ז"ל דהנה לכאו' יש להעיר דאע"ג דב"נ קטן פטור אם עבר על הז' מצות מ"מ משכח"ל שיהי' נהרג כגון אם הרג ישראל דקיי"ל דאפי' בשוגג גמור נהרג ע"ז וכיון דזה דקטן פטור הוא משום שאינו בר דעת א"כ כיון דגדול נהרג אפי' בשוגג א"כ ה"ה קטן צריך להיות נהרג כיון דעבירה זו א"צ דעת והוי כמו רודף דאמרי' כיון דא"צ התראה ל"ש גדול ול"ש קטן וה"ה ב"נ שהרג ישראל כיון דגם בשוגג נהרג ל"ש גדול ול"ש קטן ולשלול דין זה כתב הר"מ ז"ל ולעולם אין עונשין חשו"ק והטעם לפי שאינן בני מצות דאע"ג דעבירה זו א"צ דעת מ"מ צריך שיהי' האיש בגדר בר מצוה וכמו שקטן בישראל א"ח אם מסית לגדול לעבוד עבוד"ז אע"ג דגם מסית א"צ התראה מ"מ צריך שיהי' בר מצוה ה"ה בזה כיון דהוא קטן אינו נהרג ומרודף א"ר כמ"ש במק"א דהתם ע"כ אין הח"מ לגדול מדינא דהרי בהרגו לגמרי ג"כ אינו נהרג בלא התראה וא"כ ע"כ דהח"מ הוא משום דלהצלת הנרדף לא משגחינן אם מחיוב מיתה מדינא א"כ ה"ה קטן נהרג משא"כ היכא דהח"מ מדינא רק דיש לו חומר דנהרג אפי' בשוגג מ"מ צריך שיהי' בר מצוה אבל קטן אינו נהרג ע"ז וז"ב ואמת לענ"ד בכוונת הר"מ ז"ל:

ואם כנים הד' אומר אני שמזה מוכח היפוך ד' אחרונים ז"ל שרוצים לומר דהא שכ' הר"מ ז"ל דבב"נ קטן אינו נהרג אינו תלוי בשיעורין דישראל דשיעורין רק לישראל נאמר רק דתלוי בדעת דאם הוא בר דעת הוא בר עונשין וליכא זמן מוגבל לזה כלל ולהנ"ל מוכח דז"א דא"נ דבאמת בב"נ ליכא כלל גבול העושה אותם לבר מצוה רק דתלוי בכל אחד בדעתם אם יש לו דעת חייב א"כ נראה מסברא דזה רק בעבירה הצריכה דעת אבל בעבירה שחייבין עלי' גם בלא דעת גם קטן נהרג עלי' וא"כ צריך להיות נידון שהרג ישראל בשוגג א"ו שדעת הר"מ ז"ל דגבול יש להם מאימתי נכנסו לכלל חיוב המצות וקודם לכן אינו בגדר בר מצוה ולכן אפי' בעבירה שא"צ דעת פטור כיון שאינו בן מצוה כנלענ"ד ברור ונכון בדעת הר"מ ז"ל:

ובאמת בעיקר הדבר שהעירו האחרונים לחלק בזה בין ב"נ לישראל כבר העיר הג' בעל חת"ס ז"ל בחיו"ד סי' שי"ז מד' הגמ' נזיר (ד' ס"ב ע"א) דצריך קרא למופלא סל"א דעכו"ם וע"כ דגם עכו"ם שיעורו י"ג שנה ומ"ש הח"ס ז"ל לת' כיון דנלמד מישראל אין סברא שיהי' חמור מישראל עיי"ש עכ"פ קשה על המפרש שם וכן בפירוש הרא"ש ז"ל שנדמ"ח בש"ס ד' ווילנא שנדחקו ליתן טעם למה ב"נ יהי' חמור יותר מישראל ולהנ"ל הטעם פשוט דבב"נ דתלי' בדעת סברא גדולה לרבות מופלא הסל"א שכבר הוא בר דעת ויותר יש להוכיח מד' הרא"ש שם שכ' טעם החילוק דבישראל בגדלותו יש איסור בל יחל אמרי' דגם הנדרים א"ח אלא בגדלותו אבל בב"נ דליתא בבל יחל שפיר יש לרבות דאיתא בכלל נדרים מעת היותו מופלא סל"א. נראה מדעתו ז"ל דאם הי' גם ב"נ בכלל בל ייחל ל"ה שום סברא לחלק בין ב"נ לישראל ולהנ"ל אפי' א"נ דבב"נ איתא בבל ייחל כמו דאיכא מ"ד בירושלמי דס"ל הכא מ"מ כיון דמרבינן דב"נ מופלא הסל"א איתא בכלל נדרים ה"ה בבל ייחל יעבור מקודם כיון דאצלו תלי' בדעת ול"ש דלא יהי' חמור מישראל כיון דחזינן דבזה חמור מישראל א"ו דפשיטא להרא"ש ז"ל דל"ש לאוין על הב"נ קודם י"ג שנה אע"ג דהוא ז"ל סובר דשיעורין הלל"מ הם וזה ראי' גדולה למעי' היטב ברא"ש ז"ל:

וכ"נ להוכיח מד' המדרש שהבאנו לעיל דעשו לא נימול כיון דלא נימול בזמנו מחשש אדום שוב אמר יצחק להמתין עד היותו בן י"ג שנה כשם שנימול ישמעאל לי"ג שנה וקשה מאוד כיון דבב"נ לא תלי' בי"ג שנה אלא בדעת א"כ איך הי' יכול להמתין עד י"ג דאף א"נ דמשום מצות הבן על האב כיון דהי' חולה בשמיני ול"ה ראוי למולו בזמנו שוב ליכא אח"כ עליו חיובא מ"מ הרי כשיגדל ויבוא לכלל דעת יש עליו החיוב דערל זכר אשר לא ימול ונכרתה וא"כ איך הי' יכול להמתין עד י"ג א"ו דפשיטא להמדרש דגם קודם מ"ת לא התחיל החיוב דמצות מילה קודם י"ג שנה ומקודם לכן הוא קטן ויש לדחות עפמש"ל דהמדרש ע"כ סובר דמילה ניתנה להם בתורת מצות ישראל דאל"כ הו"ל ליצחק למולו בח' ולא לחוש לסכנה אך באמת אינו מוכרע מכמה טעמים וכבר הארכנו בזה בת' ואכמ"ל:

ופשטות הד' נראין כדאמרן דגם בב"נ לא נתחייבו במצות קודם י"ג שנה ועוד א"נ כד' הח"ס ז"ל בד' הר"מ ז"ל איך סתם לקמן בה"ד דב"נ שהרג ישראל או בא על אשת ישראל ונתגייר חייב הא משכח"ל דיפטור ע"י הגירות כגון שהרג או שבא על האשה כשהיותו קטן ובר דעת דנתח"מ מצד ב"נ ואח"כ נתגייר דפשיטא דפטור כיון דבישראל הוי קטן ואינו נענש על עבירות אלו וגם ממה שסתם הר"מ ז"ל בה"ג לענין גר קטן דיכול למחות כשיגדיל וכיון שלא מיחה בשעתו שוב א"י למחות ולא הודיעני באיזהו גבול הגדלות תלי' אם בגדלות דב"נ דתלי' בדעת או דתלי' בגבול גדלות דישראל דיש בזה פנים לכאן ולכאן כיון דאם ימחה יהי' גדול אי אזלינן בתר השתא או מה שיהי' לאחר המחאה ומדסתם הר"מ ז"ל הדברים נראה דאין כאן ב' גבולין כלל בשיעורי גדלות וקטנות בין ישראל ובין ב"נ ועי' היטב בזה כי קצרנו וסמכנו על המעי'. איברא דלכאו' אכתי קשה דהנה יש לחקור א"נ דשיעורי גדלות וקטנות בב"נ הוי כמו בישראל מ"מ אם גם דזה דיהי' חלוקין נקיבות מזכרים ג"כ דינם שוה לישראל צ"ע:

וראיתי לח"א שכ' דמד' המפרש לנזיר (דף כ"ט ע"ב) שכ' הטעם דקודם י"ג שנה ל"ה בכלל איש מדלא מצאנו בתורה דיקרא איש בפחות מי"ג שנה דכתיב ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי איש חרבו וגמירי דכבר הי' בני י"ג ומזה מוכח דגם בב"נ אינם בכלל אנשים בפחות מי"ג. אך לפ"ז גם גבי נשים הדין כן דזה שחלוק בישראל נשים מאנשים זה בוודאי הלל"מ וא"כ בב"נ נראה דדינם שוה וא"כ יש לעי' בקטנה שנתגיירה עפ"י ב"ד דמשהגדילה ולא מחתה שוב א"י למחות אם תליא בהגדילה בדת ישראל דהיינו מבת י"ב א"ד כיון דאם תמחה ה"ה ב"נ והוי עוד קטנה ושוב יכולה למחות אי אזלינן בתר השתא או מה שתהי' לאחר המחאה ואמאי סתם הר"מ ז"ל דין זה:

ולכאורה יש להעיר עפמ"ש בחי' לכתובות בדעת הר"ן ז"ל המובא לקמן בכ"מ ה"ג דס"ל דהא דקיי"ל דמשהגדילו א"י למחות היינו אם גדלו בדת משה וישראל וביארנו דכוונתו ז"ל דאם לאחר שהגדיל שמר את השבת וכיו"ב א"כ הראה שקיבל עליו להיות ישראל דב"נ ששבת חייב ושוב א"י לחזור מקבלתו ומעתה א"נ דבאשה בב"נ אשתנה דינה להקל דאינה נעשית גדולה עד י"ג שנה א"כ מזה שקיימה מצות ישראל בהיותה בת י"ב א"ר שקיבלה עלי' להיות ישראלית כיון דאם הוא ב"נ עדיין היא קטנה ואינה בת מצות ומותרת לשבות בשבת וא"כ יהי' בזה דין קטן וקטנה שוין דשניהם יכולין למחות עד י"ג שנה. איברא דכ"ז לפלפולא ברם לקושטא דמילתא נראה עיקר דאין חילוק כלל בין ישראל לב"נ ואף בנקיבות דינם כנקבות דישראל כיון דבינה יתירה נתן הקב"ה באשה מבאיש והדעת נגמר אצלה מקודם אין נפ"מ בזה בין ישראל לב"נ:

ובאמת נלענ"ד דמה שחקר הג' בעל זכרון יוסף בתשו' חאו"ח סי"ו דטעם דפטרה תורה קטן ממצות אם הוא מגזה"כ או מצד שאינן בני דעת עיי"ש שהאריך בזה. לענ"ד אין בזה חקירה כלל ודא ודא אחת הוא דמפני שגמר הדעת באנשים מבני י"ג ובנקבות מבנות י"ב לכן מזמן הזה חייבים במצות מגזה"כ ואע"ג דגם קודם לכן יש בו דעת מ"מ גמר הדעת הוא מבן י"ג ואילך לזכר ומי"ב ואילך לנקבה ועל הדעת הפחות מזה לא חייבה רחמנא וכיון שכן לא חמירי ב"נ מישראל בזה ואמרי' ג"כ אצלם דדעתם בזמן הקודם לזמן שקבעה תורה הוי דעתא קלישתא וא"ח עליהם כנלענ"ד בדעת הר"מ ז"ל בענין זה:

הוספה

עי' לעיל מ"ש לדקדק בלשון הר"מ ז"ל שנתן טעם על חרש שו"ק משום שאינן בני מצות אמאי ל"כ משום שאינן בני דעת ועיי"ש מ"ש בזה. ובני היקר הב' המופלג כמ' ישראל נתן שיחי' העיר די"ל דהר"מ ז"ל לשיטתו דאפי' מדבר ואינו שומע הוי בכלל חרש אם אינו שומע כלל ובזה קשה לומר שאינו בן דעת וע"כ משום דגזה"כ הוא ועי' בכ"מ פכ"ט ממכירה ה"ב ובמל"מ פ"ב מגירושין ה' טו"ב וא"כ נראה דה"ה בב"נ אין עונשין אם הוא חרש כזה לכן נתן הר"מ ז"ל טעם מפני שאינן בני מצות ויפה העיר לכאורה. איברא דבאמת יש לעי' בדין זה בב"נ אי פיקח שנתחרש או מדבר וא"ש כלל הוי בר עונשין ועי' בנמוק"י ב"ק פ' שור שנגח ד' וה' במשנה דשור של פקח שנגח לשור של חרש שמבואר בדבריו דפקח ונתחרש הוי כפקח גמור וחייב בכל דינים עיי"ש וזה זמן רב כעשר שנים שדר לן כ' הג' בעל שדי חמד שליט"א ספריו הראשונים וראיתי בס' דברי חכמים ס"ט הביא פלפול גדול בד"ז בשם הג' בעל צ"צ החדש ז"ל מד' תשובת הרא"ש המובא בטוח"מ סי' רל"ה ס"כ שיש לדייק ג"כ מלשונו קצת דחרש דווקא בחרש מעיקרא יעיי"ש והג' המחבר שליט"א כ' להוכיח מד' הרא"ש להיפוך מד' הרא"ש נדרים (דף ע"ג ע"א) בהא דבעי רמב"ח חרש מהו שיפר לאשתו שפי' דמיירי במדבר וא"ש דאי בא"מ וא"ש ברמיזא ל"מ להפקיע נדר דאורייתא ועוד דדינו כשוטה וקשה ת"ל דבחרש דא"ש ואינו מדבר הרי אינה אשתו מה"ת ואיך מצי מפר לה וע"כ דמצי איירי בפקח בעת שנשאה ונתחרש אח"כ:

אך לפ"ז איך סיים הרא"ש דהיא כשוטה וע"כ דגם בפקח ונתחרש דינו כשוטה ואני כתבתי לו אז דמלבד די"ל דהרא"ש לשיטתו בתוס' הרא"ש נדה (דף מ"ו ע"ב) דלהלכה בנשואין דרבנן ג"כ הבעל מצי מפר נידרא דאורייתא משום כל הנודרת ע"ד בעלה היא נודרת מלבד זאת הנה לשון הרא"ש בנדרים אבל חרש דרבנן "ברמיזא" לא מצי מיפר נדרא דאוריי' נראה דכוונתו באמת אבל חרש דרבנן שא"ש ואינו מדבר כיון דזה שכונס הוא ברמיזא מתק"ח לכן לא מצי להפקיע נדר דאורייתא ועי' בלשון הרא"ש ז"ל. אך לפ"ז יהיה ראייתו שפיר דעכ"פ משכח"ל דכנס כשהי' פקח ונראה דזה באמת הועוד שכ' הרא"ש שדינו כשוטה היינו אפי' בנתחרש אח"כ עכ"פ א"י להפר משום דדינו כשוטה. אמנם בעיקר הדבר הארכנו בזה בחי' ואכ"מ להאריך יותר:

ג

לט) שם ה"ג ב"נ שנתגייר ומל וטבל ואח"כ רצה לחזור מאחרי ד' ולהיות ג"ת בלבד כשהי' מקודם א"ש לו אלא יהי' כישראל לכ"ד או יהרג [כן היה נפסק הדין בזמן הבית ורק בעובדי כוכבים ומזלות] עכ"ל. הנה מלשון הר"מ ז"ל אלא יהי' כישראל לכ"ד או יהרג נראה קצת דאם אינו רוצה להיות כישראל לכל דבר היינו שבועט באחת ממצות ישראל אפי' אם הוא רק מד"ס הר"ז יהרג [בזה"ב] דשוב אינו כישראל לכל דבר. ולכאורה צ"ע למה יגרע מישראל גמור שאינו רוצה לקיים אחת ממצות ד' דג"כ אינו נהרג אלא אם הוא עבירה שיש בה מיתה ובעדים והתראה וא"כ זה שנתגייר וא"א לו לחזור מאחרי ד' בשום אופן דמישראל א"א להעשות עכו"ם א"כ אף אם מבעט במצוה אחת ואינו רוצה לקיימה למה יתחייב:

כל הפטפוטי דאורייתא שיש בכאן וגם באות מ' קאי רק על זמן הבית וישראל היו יושבים על אדמתם ועל העמים הקדמונים כוונתם שהיו עובדי כוכבים לבד ולא האמינו באל אחד שהוא כח כל הכחות ורק לפלפולא בעלמא נאמרו הדברים האלה:

ועלה בדעתי דכוונת הר"מ ז"ל באמת דדינו כישראל דג"כ מכין אותו עד שת"נ אם אינו רוצה לקיים המצוה הרי דבישראל ג"כ אם אינו רוצה לקיים אפי' מצ"ע הר"ז נהרג. אך יש לעיין דאמאי ל"כ הר"מ ז"ל הכא ג"כ דכופין אותו לקיים כל המצות ולמה סתם דנהרג. ועלה בדעתי בדרך פלפול דהרי גם בישראל חקר הר"מ ז"ל בעצמו על הכפוי' דאיך נקרא זה קיום המצוה כיון שעושה אותה מאונס ותי' כיון דנפש הישראלית בעצם חפיצה בטוב לכן אמרי' דע"י הכפי' שוב רוצה בלב שלם:

ומעתה י"ל דכמו שכ' המהרי"ט צהלין בת' דבישראל עכו"ם ל"ש סברא זו אחרי שחזינן שהמיר אע"ג דלענין דינא ה"ה כישראל גמור מ"מ שוב לא מהני הכפוי' להיות כרצון א"כ י"ל דה"ה בגר שרוצה לחזור לסורו אפי' אם הוא רק על מצוה אחת ג"כ ל"ש בי' כפוי' וכיון דא"א לקיים המצוה ע"י כפוי' שוב פוסק הר"מ ז"ל סתמא דנהרג. אך באמת הדבר רחוק לומר דגר שנתגייר ואומר סוכה איני עושה יהי' נהרג ולא יהי' כופין אותו כלל לקיים המצ"ע וצריך לחלק אם אומר סתמא שאינו רוצה לקיים מצ"ע זו או שאומר שממצ"ע חוזר בו מקבלתה ואינו רוצה להיות ישראל במצוה זו בכה"ג חמור ונהרג ועי' היטב בכ"ז וצ"ע:

מ) שם בר"מ ואם הי' קטן כשהטבילהו ב"ד יכול למחות בשעה שיגדיל ויהי' ג"ת בלבד עכ"ל. הנה כ"כ לעיל לדקדק דלמה הוסיף הר"מ ז"ל ויהי' ג"ת בלבד דלמנפ"מ כ' זה ועי' לעיל אות ל"ה מ"ש בזה:

אמנם כעת נלפענ"ד שדבר גדול דיבר רבינו ז"ל בזה ונקדים לתרץ דעת הרי"ף ז"ל שהשמיט דין ר"י דס"ל הגדילו יכולין למחות כיון דבגמ' נראה דהלכה היא וגם על הר"מ ז"ל יפלא דהכא פסק דיכולין למחות כשיגדילו ובפי"ג מהל' איסורי ביאה ה"ז כ' סתמא דגר קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד ול"כ כלל ד"ז דהגדילו יכולין למחות ועי' בהרה"מ שם. וראיתי להג' בעל חת"ס ז"ל בת' חיו"ד סי' רי"ג שכ' בדעת הר"מ דס"ל דנהי דר"י ס"ל דהגדילו יכולין למחות היינו משום שאינו זכות גמור יכולין למחות כשיגדילו א"כ ז"ד בהטבילהו ב"ד ולא הביאו אביו ואמו להתגייר אבל כשאבותיו מגיירים עמו הוי זכות גמור שלא ישאר בעצמו עכו"ם ובכה"ג מודה ר"י דגם בהגדילו א"י למחות ובזה מתורץ ד' הר"מ ז"ל דבא"ב מיירי כשאביו ואמו גיירו ג"כ ובה' מלכים מיירי בטבילת ב"ד גרידא א"ד ז"ל:

אמנם מלבד שד' ז"ל צריכין תבלין ומסתימת דבריו ז"ל בה' א"ב נראה דבכל גווני איירי מלבד זאת הנה מבואר בר"מ ז"ל פ"ח מה' עבדים ג"כ ד"ז דגר קטן [בזה"ב] מטבילין אותו ע"ד ב"ד ושם מיירי בלא אב ואם וג"כ לא כ' דהגדילו יכולין למחות. ונשאלתי בזה מח"א. לכן נלפענ"ד לתרץ דעת הר"מ ז"ל כמ"ש החת"ס ולא מטעמי' דזה בודאי היכא דהוא זכות גמור ואנן סהדי דניחא לי' א"י למחות אח"כ כמ"ש הגז"ל:

ומעתה י"ל דהנה בענין גירות יש ב' דברים. א' במה שנכנס תחת כנפי השכינה. ב' במה שעיד"ז שנעשה ישראל הוא בכלל כל ישראל להחיותו ולהציל נפשו מן הסכנה ולענין נזיקין שלו אשר יש לו הרבה מעלות בהיותו ישראל. והנה הי' קשה להר"מ ז"ל דמטעם זה צריך שיהי' בכלל זכות גמור דאע"ג שמקבל עליו עול תורה ומצות מ"מ כיון שיש לו עיד"ז זכותים הרבה לענין להחיותו והצלת נפשו הוי בכלל זכות גמור ואמאי יכול למחות כשיגדיל לכן ס"ל לר"מ ז"ל דדינא דר"י אינו אלא בזמן שיובל נוהג דאז גם ג"ת נוהג וג"ת דינו כישראל לענין הצלתו ולהחיותו וכמ"ש לעיל בשם הרמב"ן ז"ל א"כ זה שמקבל עליו להיות כישראל גמור אינו בכלל זכות גמור לכן בהגדילו יכולין למחות משא"כ בזה"ז דאין מקבלין ג"ת א"כ א"א לו להיות לו זכותים אלו אלא בגירות גמורה שפיר הוי הגירות זכות גמור ומודה ר"י דאם הגדילו א"י למחות ומדוקדק מאוד לשון הר"מ ז"ל כאן ויהי' ג"ת בלבד. להורות זה דדוקא בזמן שאם ימחה ישאר ג"ת עכ"פ אז יכול למחות כיון דג"ת הוה ג"כ בכלל ישראל לענין הצלה א"כ שוב הגירות אינו זכות גמור דאינו נראה לחוש ולעין האדם הזכות לכן בהגדילו יכולין למחות אבל בזמן שאין ג"ת נוהג א"י למחות כשיגדיל ולכן בה' א"ב סתם הדברים דא"י למחות דשם מיירי בזה"ז ובזה"ז א"י למחות. ומעתה א"ש מאוד דעת הרי"ף ז"ל דהוא ז"ל ל"כ אלא דינים הנוהגים בזה"ז ובזה"ז באמת גם ר"י מודה דא"י למחות כיון דאין מקבלין ג"ת הוי זכות גמור וזה נראה נכון מאוד בעזהי"ת ביישוב ד' הרי"ף והר"מ ז"ל:

ולפי"ז יצא מדברינו היפוך מ"ש לעיל דאם מקטנותו לא עבד עכו"ם ה"ה ג"ת בלא קבלה וגם בזה"ז ה"ה בכלל ג"ת ולפי דברינו אלו מוכרח להיפוך דבזה"ז לא משכח"ל ג"ת כלל כיון דאין מקבלין ג"ת בזה"ז ובלא קבלת גירות בפני ג' אינו נעשה ג"ת. אמנם בכ"ז דברינו נכונים מ"ש שם דב"נ קודם מ"ת הי' דינם כג"ת אף בלא קבלה כלל וטעמא דמילתא נראה לענ"ד דבאמת הסברא צ"ע דלמה יהי' צריך קבלה ע"ז בפני ג' דהיינו גירות כיון דזה הוא משבע מצות ב"נ וא"כ מה בכך דעבר עליהם מ"מ במה יצא מכלל ג"ת שיהי' צריך גירות. לכן נלענ"ד עפ"מ דמבואר בגמ' על ראה ויתר גוים ראה הקב"ה שאין מקיימין השבע מצות עמד והתיר להם וכו' דנטל הציווי מהם ועשאן כמו שאינן מציווין ועושין מבואר דממתן תורה ואילך ניטל כח הציווי מהם ולכן כשרוצים להיות בכלל ג"ת מוכרחים הם להתגייר ולקבל גירות בפני ג' מישראל ולהיות נכללין בכל הציווי על ז' מצות אלו אבל בלא הקבלה אע"ג שמקיימין הז' מצות מ"מ אינן בכלל ג"ת:

אמנם ז"ד לאחר מ"ת אבל קודם מ"ת נראה פשוט דאותן ב"נ שמקיימין ז' מצות הי' בכלל ג"ת ולכן גם קודם מ"ת ב"נ שהרג ב"נ בשוגג צריך להיות גולה וצדקו ד' הכ"מ בקושייתו על הר"מ ז"ל וצ"ל כמש"כ לעיל לתרץ דכוונת הר"מ ז"ל דאין לו ערי מקלט שלהן ועי' היטב בכ"ז. אמנם בזה"ז לא משכח"ל ג"ת כלל ומד' הרי"ף ז"ל ראי' גדולה שלא הוזכר מימרא דר"י כלל דאין סברא לומר דפליג על ר"י ועוד דא"כ יהי' מוכרח דהר"מ יחלוק על הרי"ף וזה דבר רחוק ולפי דברינו א"ש הכל בס"ד:

הן אמת שבפלפול התלמידים אמרנו לתרץ ד' הרי"ף ז"ל שהשמיט הך דר"י בהקדם לתרץ קושיית התוס' ישנים שהקשה על הא דת' דמודה ר"י דאם הגדילו שעה אחת א"י למחות דא"כ איך משכח"ל מחאה כלל כיון דבקטנותן א"י למחות ומשהגדילו ג"כ א"י למחות איך משכח"ל מחאה כלל:

אמנם ראיתי בתוס' רי"ד הנדמ"ח בש"ס דפוס ווילנא שכ' לפרש דהא דס"ל לר"י דהגדילו יכולין למחות אין כוונתו דוקא שבאו לכלל עונשין אלא שבאו לכלל דעת ועדיין לא באו לכלל עונשין וכ' שם בגליון שבזה נתיישבה קושיית התוס' ישינים. ונכונים ד' בזה שנראה שהתוס' רי"ד בא לתרץ בזה קושיית התוס' ישנים הנ"ל דאימת משכח"ל מחאה וע"ז חידש התוס' רי"ד דמהני מחאה משבאו לכלל דעת עד זמן גדלות ממש. אך באמת ד' התוס' רי"ד צ"ע לכאורה שכבר בררנו לעיל דזמני עונשין הוא מצד שקודם לכן אינן בני דעת וא"כ מנ"ל לתוס' רי"ד לחלק בין זל"ז לכן נראה דהתוס' רי"ד ז"ל לא קאמר אלא לר"ה לשיטתו דס"ל בנדה (דף מ"ו) דמופלא הסל"א דאורייתא והקדישו הקדש מה"ת א"כ חזינן דמה שנוגע לענין הקדש יש לו דעת א"כ ה"ה לענין מחאה דגירות ושפיר ס"ל לר"י לדידי' בהגדילו יכולין למחות:

ומעתה א"ש ד' הרי"ף ז"ל דס"ל דכ"ז דתירץ בגמ' ממתניתין דכאן וממשנה דא"נ דאם הגדילה שעה אחת שוב א"י למחות היינו רק לר"ה לשיטתו דלדידי' יכולין למחות משבאו לכלל דעת ושפיר משכח"ל מחאה משא"כ להלכה לא משכח"ל מחאה כלל כיון דמשהגדילו ע"כ דא"י למחות כמו שמוכרח מקושייתם וקודם לכן ג"כ ל"מ מחאה כיון דמחאה בקטנות ל"מ וז"נ דר"פ וחידוד:

איברא דלקושטא דמילתא קשה לומר שכוונת התוס' רי"ד דווקא לר"ה לשיטתו. ויש קצת ראי' מתוס' רי"ד דבב"נ אזלינן בתר דעת. וראה זה פלא מה שמצאתי באס"ז שם באמצע ד"ה לכי גדלה שכ' בשם שיטה ישינה בזה"ל ובשיטה ישינה כתוב משכח"ל כגון שמיחתה מתוך י"ב עד לאחר שלוש עשרה שנה ויום אחד עכ"ל והוא תמו' מאוד הא בנקבה משנת י"ב ויום א' הוי גדולה ואם לא נרצה להגיה בד' ז"ל יהי' מוכרח מזה כמוש"ל באות קטן ל"ח דבב"נ בנקבות דינם שוה לזכרים ואינן נעשים גדולים קודם י"ג וס"ל לשיטה ישינה דמשעה שנעשית גדולה בדיני ישראל יכולה למחות עד שנעשית גדולה גם בהיותה עכו"ם דאזלינן בתר מחאה כמו שנסתפקנו בזה לעיל והוא דבר נפלא בע"ה:

ולכאורה יש להכריח שגם דעת התוס' ישנים כן הוא שת' על קושייתם הנ"ל ג"כ דמיירי בתחילה למחות מימי קטנות עד ימי גדלות ועד בכלל הא בלא"ה שוב א"י למחות ותמי' דא"כ מאי מקשה רבא מא"נ שיש להם קנס וא"א הגדילו יכולין למחות וכו' הא א"נ קתני וכיון שלא התחילה למחות מקודם שוב א"י למחות לפ"ד הת"י ושפיר יש להם קנס אמנם לדעת השיטה ישינה הנ"ל א"ש דלענין גדלות דמחאה תלוי' בשנות י"ג כו' אמנם כ"כ הראשונים מובא באס"ז שם דא"ז קושי' דהמקשה הי' סובר דנערה ל"ד וגם קטנה אית לה קנס כחכמים ולכן הקשה רבא ממשנה דא"נ ודו"ק בכ"ז:

שו"ר במ"ש ליישב דעת הרי"ף והר"מ ז"ל במה שמדקדק בלשונו הזהב ויהיה נשאר ג"ת די"ל בסגנון הנ"ל באופן יותר נאות דהנה לכאורה עלה בדעתי לת' דעת הרי"ף ז"ל דהי' קשה על ר"י כיון דהוא זכות גמור אמאי יכול למחות כשיגדיל נימא דהשתא הוא חוזר. אך י"ל דהנה ר"י אמר בב"ק (דף פ"ז ע"א) מעיקרא ה"א מאן דאמר לי הלכה כר"י ה"א יומא טבא לרבנן דלא מפקידנא ועבידנא השתא דשמעת להא דר"ח וכו' מבואר דר"י הי' ס"ל דאינו מצווה ועושה גדול ממצווה ועושה וא"כ י"ל דשוב אין הגירות זכות גמור דיש אופן שטוב יותר שלא יהי' מצווה ועושה ויקיים המצות מדעתו וא"כ שפיר ס"ל לר"י דיכולין למחות משא"כ להלכה דמסיק ר"י דגדול מצווה ועושה שפיר הוי זכות גמור ומודה גם ר"י דא"י למחות ולכן השמיט הרי"ף ז"ל דינא דר"י אך קשה לומר דכל השו"ט דגמ' הכא לס"ד דר"י דא"מ ועושה גדול לכן נראה עפמ"ש שם בשטמ"ק בשם ר"ת דהא דס"ל לר"י להלכה דגדול מצווה ועושה ה"ד בשבע מצוות ב"נ עיי"ש וצ"ל לדידי' אע"ג דבכל התורה אינו מצווה גדול מ"מ היה רוצה ר"י להתחייב בז' מצות אלו כיון שהם תדירין וכוללין כל האדם אע"ג שעיד"ז יהי' מצווה בכל התורה משיפטור בכל התורה וגם בז' מצות אלו וז"ב ומוכרח לפ"ד ר"ת ז"ל:

ומעתה י"ל דז"ד אם א"א לחלק הדבר שיהי' בז' מצות אלו מצווה ועושה ובכה"ת אינה מצווה שפיר הוי זכות בזה שנעשה מצווה ועושה כדי שיהיה בז"מ אלו מצווה ועושה משא"כ אם אפשר לחלק שוב הגירות אינו זכות גמור כיון דבכל התורה אינו מצווה גדול וא"כ א"ש מאוד ד' הר"מ דדווקא בשעה שמקבלין ג"ת וכ"כ דענין קבלת הגירות הוא להיות מצווה על הז' מצות וא"כ שפיר ס"ל לר"י דהגדילו יכולין למחות דאינו זכות גמור דבכל המצות אינו מצווה גדול ובז' מצות הרי יכול להיות מצווה ע"י שיקבל עליו גירות דג"ת וא"כ שפיר יכול למחות משא"כ בשעה שאין היובל נוהג ואין מקבלין ג"ת א"כ לא יוכל לקבל עליו הז' מצות בלבד ושוב הוי כל הגירות זכות ומודה ר"י דא"י למחות ולכן הרי"ף ז"ל לא העתיק דינא דר"י כיון דבזה"ז לא משכח"ל ד"ז דהוי זכות גמור כנ"ל וזה נכון מאוד לפ"ד ר"ת ז"ל:

מא) שם בר"מ ז"ל לפיכך אם בא ישראל על קטנה כשהטבילוהו ב"ד כסף כתובתה או קנס אונס או מפתה יהיה הכל תח"י ב"ד עד שתגדיל שמא תטול וכו' שאין לה זכות בהן אלא בדיני ישראל עכ"ל לכאורה לשון הר"מ ז"ל "שא"ל זכות בהן אלא בדיני ישראל" אינו מדוקדק דנראה דבדיני ישראל יש לה זכות באותן המעות והא כשמחתה והרי היא כותית למפרע א"כ גם בד"י אין לה זכות בהם והול"ל שא"ל זכות בהן "אלא בהיותה ישראלית":

ועלה בדעתי כיון דמצד רוב מגיע לה המעות דרוב אינן מוחין כשיגדילו כמו"ש הרשב"א ז"ל רק דלענין ממון צריך בירור יותר וא"כ אם נימא דאזלינן בזה בת"ר ונותן לה המעות א"כ הנותן בוודאי מייאש את עצמו מהמעות כיון דעפ"י רוב אינן מוחין א"כ הוא מייאש מהמעות וא"כ אף לכשתמחה ותהיה באמת עכו"ם למפרע מ"מ יש לה זכות בהמעות מכח יאוש ובכה"ג היכא דבהתירא אתא לידה יאוש כדי קונה וא"כ הוא שלה לכן כ' הר"מ דזה רק בדיני ישראל דאזלינן בת"ר וא"כ היה המעות בהתירא אתא לידה ושפיר הוא שלה מצד יאוש משא"כ בדיני ב"נ דל"א בת"ר א"כ בספק אין ליתן לה וא"כ לא מקרי בהתירא אתא לידה ושוב א"ק ביאוש ומדוקדק לשון הר"מ ז"ל דבדיני ישראל יהיה באמת שלה רק בדיני ב"נ לא יהיה שלה לכן אין נותנין לה המעות עד שתגדיל:

אך אכתי קשה כיון דלפי האמת אין הולכין בממון אח"ר א"כ הטעם כפשיטו דאין נותנין עד שתגדיל כיון דיש מיעוט שמא תמחה ואין הולכין בממון אח"ר ולמה צריך לטעם מפני שלא יהיה לה זכות אלא בדיני ישראל ת"ל כיון דא"ה בממון אח"ר א"א ליתן לה המעות מספק שמא תמחה ואין מגיע לה המעות דנעשה עכו"ם למפרע כנ"ל לכן נראה דהר"מ ז"ל ס"ל דרוב זה אלים כ"כ עד דגם בממון אזלינן בתרי' וראיה לזה דהרי חייב להוציא המעות מתח"י וליתנו לידי ב"ד עד שתגדיל והרי זה ג"כ הוי בכלל הוצאת ממון מה שהמעות יהי' מונח בטל זמן רב בב"ד כמבואר במשנה מכות (דף ג') דאומדין כמה אדם רוצה ליתן וכו' ועדים זוממין חייבים לשלם וא"כ חזינן דרוב זה אלים להוציא ממון [וי"ל יותר עפ"מ שחקר הרב בעל מוצל מאש ס' כ"ו באמצע דבריו דלא אמרי' העמיד ממון על חזקתו אלא לפטור מכל וכל אבל היכי דעכ"פ צריך לשלם אלא שהוא ספק אם שלם כשעת הנחה או כשעת בדיקה ל"א העמיד ממון על חזקתו עיי"ש שהניח בצ"ע סברא זו וא"כ הכא כיון דסוף כל סוף מוציאין ממנו ונותנים לב"ד וזה הוי בכלל הוצאת ממון שוב י"ל דנותנים לה לגמרי כנ"ל ועי' באס"ז בשם שיטה ישינה שהקשו על אביי ד"ת דנותנים לה משום שלא יהי' חוטא נשכר ניתבי' לעניים ות' דאם נאמר דניתבי' לעניים הרי ב"כ וב"כ אתה מוציא ממנו ושוב אזלינן בת"ר ונותנים לה:

ולכאורה אם אמרי' טוה"נ ממון א"כ י"ל דאם אמרי' דניתבי' לעניים יהיה לו עכ"פ טוה"נ למי ליתן וזה הוי ממון וא"כ מה שנותנים לה הוי הוצאת ממון יותר ושוב לא אזלי' בת"ר ולד' המוצל מאש א"ש. איברא דא"ר די"ל דאביי ס"ל דטוה"נ א"מ ורבא באמת לשיטתו דס"ל בנדרים (דף פ"ה) לפ"ד הר"ת ז"ל דטוה"נ ממון שפיר מקשה מקנס דא"א לומר דהיא מטעם שלא יהיה חוטא נשכר דא"כ ניתבי' לעניים וא"ל דשוב ליכא חזק"מ דז"א דאכתי איכא חזק"מ דנפ"מ לענין טוה"נ כנ"ל והארכנו בכ"ז בחי' לכתובות ואכמ"ל] וא"כ שפיר קשה שניתן לה כיון דחזינן דהוי רוב אלים ואם נותן לה הממון הוי שלה אף אם תמחה מצד יאוש לכן כ' הר"מ דעכ"פ לא יהיה שלה בדיני ב"נ ולכן אין נותנין לה והבן היטב:

אך באמת גוף דבר זה שכ' הר"מ ז"ל דיהיה מונח ביד ב"ד עד שתגדיל לכאורה אינו מבואר בש"ס וי"ל דהפירוש בגמ' דלכי גדלה הבעל או המאנס נותן את המעות ומנ"ל דמחויב להוציא מיד מתח"י כיון שגם זה היא בכלל הוצאות ממון כנ"ל ונראה דטעמו דל"מ בקנס לענין להוציא ממנו אמרי' שלא יהיה חוטא נשכר רק אפי' בכתובה כיון דנשא אותה בקטנותה נתחייב בכתובתה הרי נכנס לספק זה וא"כ הוא צריך להוציא הכתובה מתח"י רק שאנחנו לא ניתיב לה מטעם שמא תמחה כנ"ל ועי' באס"ז שם:

והנה ראיתי להג' חת"ס ז"ל בחיו"ד ס' רנ"ג דשו"ט בהא דמהני מחאה אם מיעקר עקר למפרע או דרק מיגז גייז וכ' להוכיח זה מד' התוס' כתובות (דף י"א) בסוד"ה אביי לא אמר כרבא שכ' דהכא ס"ל לרבא דמשום טעמא דשלא יהיה חוטא נשכר א"ל ליתן כיון דמה"ד ל"ל שהרי עכו"ם גמורה היא אם תמחה מבואר דנעקר הגירות למפרע וכ' שהוא ראי' שאין עלי' תשובה אד"ק:

ולענ"ד אם הי' הדבר בגדר ספק והיה צריך לראיה יש קצת מקום תשובה דהנה באמת לפ"ז צ"ע סברת אביי אטו משום שלא יהיה חוטא נשכר ניתיב קנס לעכו"ם. וראיתי להפלאה בר"פ אלו נערות בד"ה על הכותית שרוצה באמת לומר דלאביי כן הוא וצ"ע לכן הי' מקום לומר דהנה זה בוודאי אף א"נ דהמחאה אינו מהני אלא מכאן ולהבא היינו א"נ דהגירות מהני מה"ת שפיר יש מקום לומר דאם עתה מוחה נפסק הגירות מכאן ואילך ועד עתה הי' גר משא"כ א"נ דהגירות מהני רק מדרבנן כתי' הא' של התוס' א"כ נראה פשוט דאם מוחה אח"כ לא חל הגירות כלל כיון דא"ז גירות גמורה ובל"ז כ"כ במק"א באריכות מד' הר"ן נדרים דבדרבנן א"ל חלות אלא כ"ז דאיתא אבל אח"כ כשנפסק כשאנו באין לדין אמרינן דגם מדרבנן ל"ה חלות כלל ואכמ"ל בזה א"כ פשיטא דנעקר הגירות למפרע:

ומעתה היה מקום לומר דאביי ורבא אזלי לשיטתם בגיטין (דף ל"ו ע"ב) דמקשינן מא"מ דמדאורייתא ל"מ ותיקנו רבנן דמשמט ותי' אביי שוא"ת שאני ורבא ת' מצד הפקר ב"ד מבואר דאי סובר דגם בממון א"י לחייב בקו"ע ול"א הפקר ב"ד א"כ מזה עצמו דהבא על הגיורת ח"ק ע"כ דהגירות חל מה"ת וא"כ י"ל דאף אם תמחה אינו נעקר אלא מכאן ולהבא רק דהקושי' הוא משום דתיזל ותאכל בגיותה כמו"ש החת"ס עצמו שם וע"ז ת' אביי דל"ק מזה משום שלא יהיה חוטא נשכר היינו דעתה מגיע לה אף אם תמחה כנ"ל. אמנם רבא לשיטתו דס"ל הפקר ב"ד וא"כ י"ל דהגירות רק מדרבנן וא"כ אם תמחה הוי עכו"ם גמורה כנ"ל והתוס' כתבו רק לרבא והיינו לפי התי' הא' דהגירות רק מדרבנן וא"כ נסתרה ראיות הגז"ל. ויש לפלפל בזה והארכנו בחידוד התלמידים אלא שלענ"ד אני תמה על החת"ס ז"ל שהוצרך לראי' בזה והדבר פשוט דא"נ דהגירות חל על שעה אחת שוב א"א להיות נעקר דכללא הוא דמישראל א"א להעשות עכו"ם וכמש"כ הר"מ ז"ל דב"נ גדול שרוצה לחזור מאחרי ד' דנהרג והוא מה"ט וא"כ אם אמרי' דיכול למחות ע"כ דנעקר הגירות למפרע וז"ב ואמת:

והנה פלפלתי הרבה בעניינים אלו אמנם מפני שאינו נוגע לד' הר"מ ז"ל לא אעתיק אותם בזה אמנם פרפרת אחת אעתיק בזה מ"ש בחי' לב"ק (דף ל"ח ע"ב) בתוס' ד"ה ה"נ נקנוס שכ' בזה"ל מדרבנן לדרבנן נמי הו"מ למיפרך וכו' אלא משום דסת"מ ר"מ פריך דר"מ אדר"מ עכ"ל:

ולולא שהייתי כדאי הייתי אומר דיש לת' קושיות התוס' דרך פלפול ויהיה מדוקדק הלשון אי ס"ד קנס ר"מ "בממונם" שלכאורה הך ממונם מיותר לכן נראה דהנה חזינן דפלוגתת ר"מ ורבנן דר"מ סובר דקונסין אותם שחייבים לשלם אפי' מה שמדינא הם פטורים ורבנן ס"ל דלא קנסינן להו אלא שלא לשלם להם את הזיקם אבל לקנוס אותם להוציא ממון מתח"י שלא כדין בזה ל"ק ולכן בתם אין משלמין לרבנן יותר מח"נ. אך לכאורה קשה כיון דפלגא נזקא קנסא ולכ"ע בעי תורת עדות מה"ת שיהי' יכול להזימו וא"כ אמאי לרבנן ח"נ מיהת משלמי הא הוי עשאאי"ל דאם יתזמו העדים לא יהיה צריכים לשלם מדין הזמה דבזה שוב קנסינן להו שלא ישלמו להם וא"כ ממילא גם הם מדינא א"ח לשלם גם ח"נ כיון דהוי עשאאי"ל כנ"ל וא"כ גם הח"נ הוא יותר מן הדין ולרבנן הרי שלא קנסינן להו לשלם מה שאינו מן הדין וזה הערה נכונה וע"כ צ"ל דנהי דרבנן ס"ל דא"צ לשלם להם ה"ד אם התשלומין אינו בתורת חטא דהיינו בנזקי בהמתו משא"כ בעדים זוממין אם יוזמו שפיר יהיה חייבין מה"ט שלא יהי' חוטא נשכר וא"כ הוי עדות שאי"ל וחייבין לשלם ח"נ מדינא וא"כ לרבנן הוי ידעינן דס"ל הסברא דשלא יהי' חוטא נשכר כיון דרבנן ל"ק את הכותים "בממונם" היינו להוציא מהם ממון שלא כדין וא"כ מוכרח מזה דתם משלם ח"נ עכ"פ דהיכא דשייך הסברא שלא יהי' חוטא נשכר חייב לשלם להם וא"כ ל"ק מאלו נערות שיש להם קנס משא"כ לר"מ דס"ל דאפי' תם משלם נ"ש וא"כ ס"ל דקונסין גם "בממונם" מה שהוא שלא עפ"י דין וא"כ פשיטא דל"צ תורת עדות שאילה"ז וא"כ הוי ס"ל דאפי' במקום דשייך הסברא דשלא יהיה חוטא נשכר א"צ לשלם להם כיון דחזינן דקונסין אותם לשלם אפי' שלא כד"ת וע"ז תי' הגמ' דהיכא דשייך הסברא שלא יהיה חוטא נשכר גם ר"מ מודה דצריך לשלם להם וזה פירוש נכון עד"פ בד' הגמ' והתוס' שלא ניחא להו בזה נראה דס"ל דגם לרבנן אינו מוכרח סברא זו מדמחייבי ח"נ בתם דס"ל ז"ל דזה ל"ח קנס מה שצריך לשלם אע"ג דכשיוזמו העדים יהי' פטורים כיון דכל אדם חייב ח"נ א"ז מקרי קנס אע"ג דהם צריכים להיות פטורים מטעם אחר וצ"ע בזה:

ובעיקר הד' אם בעדים זוממין ג"כ אמרי' הסברא דקונסין אותם בממונם יש לעי' עוד דלכאורה א"נ דאינם בני תשלומין יתחייבו מלקות מצד ל"ת ובכה"ג אם נקנוס אותם יצמח חומרא מזה להחוטא ל"ש לומר דקונסין להו בממונם וכן י"ל להיפוך דל"ש לומר בזה שלא יהי' חוטא נשכר כיון דהעדים יהי' חייבים מלקות ועי' כיו"ב בחי' הרי"ם כתובות (דף י"א) שם בסוף הסוגי' ואכמ"ל יותר בזה:

ד

מב) שם בר"מ ז"ל ה"ד ב"נ שבירך השם או שעבד עכו"ם וכו' ונתגייר פטור עי' ברדב"ז הנדמ"ח בד' ווארשא שכ' בזה"ל הכי אמרי' בכ"ד גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ועי' בכל דבריו. נראה לכאורה דאתא עלה מטעם גר שנתגייר דכל מה שנוגע לב"נ אמרי' גר שנתגייר והוא תמיה מאוד דלמה הוצרך לזה ת"ל דאשתני דינא ואשתני קטלה ועלה בדעתי לכאורה דכוונת הרדב"ז ז"ל בזה דבא להזהיר מה שיש להקשות על הר"מ דכתיב סתמא בהרג חבירו ונתגייר פטור משמע בין במזיד בין בשוגג לפ"מ שפסק לעיל בה' רוצח דג"ת שהרג ג"ת בשגגה גולה וגם בישראל שהרג ג"ת בשגגה גולה א"כ בג"ת שהרג ג"ת בשגגה ונתגייר צריך להיות גולה כיון דבזה לא אשתני דינא כלל ומסתימת ד' הר"מ ז"ל נראה דל"מ חיובא כלל בב"נ שהרג את חבירו ולת' זה הוסיף הרדב"ז ז"ל טו"ט דלענין מה שנוגע לב"נ איכא פטור אחר ג"כ מצד דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וא"כ א"א לחייבו דדווקא מה שנוגע לישראל ל"א גר שנתגייר כקטן שנולד דמי משא"כ לענין ב"נ ולכן אף בלא אשתני כלל ג"כ פטור במה שנוגע לב"נ:

ובזה נראה לפשוט מה שנסתפק הג' בעל חו"י ז"ל בב"נ שגנב מעכו"ם ונתגייר א"נ דישראל מחויב להחזיר אם ב"נ ג"כ מחויב להחזיר אף כשנתגייר ולהנ"ל א"ר מזל"ז דלענין ב"נ אמרי' תמיד אף לדיני אדם דכקטן שנולד דמי. אמנם מה שנראה יותר בכוונת הרדב"ז ז"ל דכוונתו בזה דהנה הג' במנ"ח ז"ל במצוה כ"ו כ' לחקור בד"ז דב"נ שנתגייר פטור אם היינו דווקא קודם שנגמ"ד אבל אם כבר נגמ"ד ואח"כ נתגייר ח"מ כמו בבן סו"מ דלאחר גמ"ד ל"מ אישתני דינא א"ד דגמ"ד של ב"נ לא מהני להיותו בכלל גברא קטילא עיי"ש שלא העלה בזה דבר ברור. אמנם לענ"ד נראה מסברא דא"ד לבן סו"מ דבן סו"מ כיון דנגמ"ד בב"ד של כ"ג והגמ"ד גם עתה כמות שהוא עתה הגמ"ד הוא טוב ונעשה בב"ד הראוי לדונו רק דעכשיו א"ח על עבירה זו שפיר אמרי' כיון דכבר נגמ"ד נהרג משא"כ גר שנתגייר דעתה הגמ"ד שנעשה בדיין אחד ל"מ לנגדו הו"ל כאלו לא נגמ"ד כלל כיון דהגמ"ד של עכו"ם ל"מ לגבי ישראל וא"כ י"ל דזה כוונת הרדב"ז דבא לומר דאפי' נגמ"ד פטור לכן הוסיף הטעם מצד דהוי כקטן שנולד ולכן הו"ל כאילו לא נגה"ד:

איברא דלקושטא קשה להעמיס זה ברדב"ז ז"ל ודה"ק ל"ז להבין דהרי מבואר בד' בזה"ל דלגבי דידהו אמרינן כקטן שנולד דמי אבל לגבי מה שעושים לישראל ל"א וכן לגבי עבירות שבינו לבין המקום אמרי' כקטן שנולד דמי עכ"ל נראה מבואר מד"ק דבא ליתן טעם דלכן בבירך השם ובעובד עכו"ם פטור בנתגייר משום שהוא עבירה שבינו לבין המקום אמרינן ע"ז גר שנתגייר משא"כ בהרג או בא על אשת ישראל דהוי לגבי ישראל ל"א כקטן שנולד וזה תמו'. אחד דלפ"ד ז"ל אם בא על א"א שנאסרה לבעלה בלא"ה כגון שהיא מחיי"ל או שכבר זינתה ונתגייר אח"כ יהי' פטור כיון דלגבי ישראל לא עשה עבירה כלל דבלא"ה הי' אסורה על בעלה והיא הרי מרצונה זינתה עמו ועוד דלפ"ד ר"ת ז"ל דא"א שזינתה עם עכו"ם לא נאסרה לבעלה כלל א"כ הוי רק עבירה שבין אדם למקום גם מה דפשיטא לי' דרוצח הוי שבין אדם לחבירו מבואר להיפוך בד' הרמב"ן ז"ל פ' יתרו שכ' דה' דברות הראשונות הם ממצות שבין אדם למקום דזה שחייבה תורה מיתה את הרוצח הוא משום שהרג אדם שנברא בצלם אלקים וא"כ ליכא למימר חילוק בין עבירה שבין אדם למקום לעבירה שבין אדם לחבירו וצ"ל כמו"ש התוס' דדווקא בד"ש אמרי' כקטן שנולד דמי אבל בד"א אף בעבירה שבין אדם למקום ל"א כקטן שנולד דמי וד' הרדב"ז צע"ג. אמנם לדאתן עלה בעיקר הב' דינים שכתבנו י"ל כמו"ש דלענין מה שנוגע לב"נ שפיר י"ל דכקטן שנולד דמי כמש"ל וגם מ"ש דאם נתגייר לאחר שנגמ"ד ג"כ פטור נראה מסברא כדברינו וכ"נ מדברי רש"י ז"ל דמפרש בסנהדרין (דף ע"א) במשנה שם הטעם דבן סו"מ אם ברח לאחר גמ"ד לא מיפטר בנשתנה אח"כ כיון דנגמה"ד הוי כגברא קטילא ושוב אין לנו לחפש בזכותו ולהצילו עכ"ל. ולכאורה תמוה הא ברור הד' דגם לאחר גמ"ד אם אמר אחד יש לי ללמוד עליו זכות מחזירין אותו וצ"ל דכוונת רש"י ז"ל דעכ"פ כיון שאין כאן שום חיוב על הב"ד לחפש בזכותו א"כ שוב ליכא השתא תורת דין כלל וא"כ ל"ש למיפטר אותו מצד דאשתני דדווקא אם צריכים אותו לדין עוד אמרינן דא"א לדונו כיון דנשתנה עתה מכמות שהיה מה שאין כן בשכבר נגמ"ד:

ומעתה נראה ברור דז"ד בבן סו"מ דנגמ"ד בב"ד של כ"ג וכבר חפשו בזכותו כל הצורך משא"כ בב"נ שנגמ"ד ונתגייר פשיטא דאכתי יש לעי' בדיני' אם גמרו היטב את הדין וכיון דשייך עוד קצת דין מצד והצילו העדה שוב פטור לגמרי ובאמת נראה כן פשטות הסוגי' דמקשינן על דינא דר"ח דס"ל בגר שנתגייר פטור מהא דבן סו"מ שאם ברח לאחר שנגמ"ד אינו מיפטר ותי' נגמ"ד קאמרת שאני נגמ"ד דגברא קטילא הוא וצ"ע דקארי מה קארי לה כיון דר"ח אינו פוטר ב"נ שנתגייר אלא אם נתגייר קודם גמ"ד א"ו דפשיטא להש"ס דר"ח פוטר לגמרי ומקשינן מבן סו"מ ותי' דבן סו"מ דנגמ"ד בב"ד של ישראל הוי גברא קטילא:

ובאמת י"ל עוד סברא לחלק בין סו"מ לב"נ שנתגייר דבב"נ כיון דא"נ דלאחר גמ"ד ג"כ מהני גירות לפוטרו הרי בידו להתגייר וליפטר וא"כ שוב ל"ה גברא קטילא ושוב פטור ע"י הגירות ודוקא בבן סו"מ דאין בידו לפטור א"ע קודם הזמן משא"כ בב"נ דתלי' בדידי' דאע"ג דלענין דשלב"ל ל"ח בידו לגייר לבידו. ה"ט דהתם צ"ל דהו"ל כאילו כבר נעשה בזה ל"מ מה שאינו תלי' בדידי' לגמרי וכמ"ש הרשב"א ז"ל ביבמות (דף פ"ח) אבל הכא דנימא דהוי כגברא קטילא ע"ז מהני עכ"פ הא דבידו להתגייר שלא יהי' בגדר גברא קטילא כיון דרוב פעמים נזקקין לו וכמו"ש הרשב"א ז"ל שם ושוב אף לאחר שנגמ"ד פטור בנתגייר כ"ז עלה בדעתי בתחלת ההשקפה במנ"ח יען כי מסתימת ד' הר"מ ז"ל נראה כן דאינו מפליג כלל בין נגמ"ד או לא:

אולם ראה זה מצאתי בחי' הרמ"ה על סנהדרין שנדמ"ח בסוגי' שם שכ' להדי' בסוד"ה לימא מסעיי' לי' דה"ה גבי גר שנגמ"ד ואח"כ נתגייר חייב דגברא קטילא הוא עכ"ל מבואר להדי' היפוך דברינו ואם אמנם כי בטלה דעתי העני' בכ"ז אני על משמרתי עומד שדעת רבינו הר"מ ז"ל לא נראה כן ובאמת לפ"מ דאסיקנא בגיטין (דף כ"ט ע"א) דל"ש אלא בב"ד של ישראל כיון דנגמ"ד הוי בר קטלא משא"כ בב"ד ש"ע אפי' בנגמ"ד ל"ה בר קטלא ועיי"ש א"כ נראה דלענין נ"ד ג"כ י"ל דנגמ"ד ל"מ דליהוי גברא קטילא וצ"ע בזה:

מג) שם בר"מ ז"ל הרג בן ישראל או שבא על אשת ישראל ונתגייר חייב וכו' הנה מסתימת ד' רבינו ז"ל נראה דאין נפ"מ בין אם נגמ"ד מקודם או לא ותמיד נהרג עתה. ולענ"ד צ"ע טובא לא מבעי' בלא נגמ"ד עוד א"כ עתה כשנתגייר וה"ה ישראל גמור אם גומרין דינו עתה ע"י העדים ב"נ שראו אותו הורג ישראל או ע"י עד אחד דכ"ז מהני בב"נ ול"מ בישראל וכיון שעתה הוא ישראל איך נוכל לדון אותו עפ"י עדים אלו ובפרט דבודאי הוא שלא בהתראה ואיך נוכל להרוג ישראל ע"י עדות כזה אך אפי' בנגמ"ד בעדי ב"נ ג"כ צ"ע כיון דעתה נתגייר איך אפשר להורגו עפ"י גמר דין שהי' בדיין א' ועפ"י ע"א ומה בכך דבשעת עבירה זו הי' עכו"ם מ"מ עתה דהוא ישראל צריכים אנו לחוש להצלתו ואף אם נדחק בגמה"ד דהוי גברא קטילא מ"מ בלא גמ"ד צ"ע טובא איך גומרין עתה את דינו עפ"י ע"א ומסתימת ד' הר"מ ז"ל נראה דכל דיני ב"נ עליו לענין זה ובאמת קשה מאוד לומר דד"ז לא יצויר אלא אם העידו עליו עדים ישראלים וכשרים והתרו בו וקיבל עליו התראה כד"י מה שהוא רחוק מאוד בב"נ שהרג נפש כיון דל"צ כ"ז בב"נ:

ומה שנלענ"ד בזה עפ"מ שכתבנו בדרושינו לבאר ד' המדרש על הקרא ד' מסיני בא וזרח משעיר למו וגו' דהלך הקב"ה אל בני עשו שיקבלו את התוה"ק ושאלו מה כתיב בהו ואמר הקב"ה לא תרצח אמרו א"ה לא בעינא וכן בני ישמעאל מצד ל"ת לא רצו לקבל את התורה ותמי' מפורסמת הא רציחה וניאוף הוא מז' מצות ב"נ וא"כ גם בל"ז חייבים הם לקיים מצות אלו וכתבנו לבאר הענין דלדעתם השיבו תשובה נכונה. דהנה יש לחקור ענין זה דב"נ נהרג בע"א ובדיין א' שלא בהתראה ובישראל אינו נהרג אלא בב' עדים כשירים וב"ד של כ"ג וצריך תורת עדות שאילה"ז הא קיי"ל מא"מ דלישראל שרי ולב"נ אסור ופירש"י ז"ל דישראל לא יצאו במ"ת מקדושתן להקל מב"נ אלא להחמיר עליהם ולמה בעניינים אלו יצאו להקל מב"נ אמנם נראה דענין זה היא מפאת שבמתן תורה נזדככה זהומתן ונתקדשו כמלאכי שרת ונפסק מהם הרע בטבע לכן נשתנו למעליותא שאין להאמין על ישראל שיעבור עבירות ולכן החמירה תוה"ק בהם שצריך ב' עדים כשירים ויהי' בהם תורת הזמה וכן שיהי' בהם עדה שופטת ועדה מצלת ושיהי' בהתראה מפאת שקשה להאמין על זרע ישראל אחר קבלת התורה שיעברו עבירות כאלו ואף לפ"מ שנראה דבמרה כבר נצטוו על זה ג"כ י"ל דהי' זה מפאת קדושת שבת שנתקדשו בה ישראל בנשמה יתירה וגם מצד מצות מילה ומה גם שהם מגזע קדושים בני אברהם יצחק ויעקב שהי' מורחקים מטבעם מכ"ז רק נתלכלכו עיד"ז שנבלעו בין האומות במצרים לכן עתה לאחר יציאת מצרים ואחר קבלת עול מצות שבת ומילה ופסח נסתלקה מהם הזוהמא לכן נצטוו במרה על הדינים בעדה ועדים והתראה:

ומעתה י"ל דזה היתה תשובה בני עשו וישמעאל דשאלו אם זה שנצטוו מקודם היינו הז' מצות אם יהי' נדונים גם עתה לאחר קבלת התורה בדינים הקודמים היינו בדיין אחד ובע"א או כמ"ש בתורה ויהי' נדונים בעניינים אלו בדיני התוה"ק וכשהשיב להם הקב"ה דכתיב בתורה ל"ת ול"ת הבינו מזה דממתן תורה ואילך ידונו בזה עפ"י התורה והיינו בעדה ועדים והתראה ולכן אמרו לא בעינא שלא האמינו שיפסק הרע מהם במתן תורה וא"כ אם נבוא להקל עליהם בעניינים אלו יתרבו רוצחים ומלאה הארץ זימה ולכן לא רצו לקבל את התורה וז"נ לענ"ד והארכנו בזה בדרושים שלנו ואכ"מ:

היוצא לנו מזה שכ"ז שצריך בישראל עדים כשירים וב"ד של כ"ג היינו משום שאין להאמין על ישראל שיעבור עבירה עד שיתאמת לנו בבירור גמור שאין אחריו ספק כלל א"כ כ"ז מה שעבר בהיותו ישראל משא"כ ב"נ שהרג את הנפש או בא על א"א ונתגייר אח"כ כיון דעבירות שעבר בעודו ב"נ שפיר נאמן ע"א דב"נ מפאת טבעו מוכשר לזה ונאמן ע"א ע"ז וכיון שידענו שבאמת הרג את ישראל הר"ז נהרג גם עתה בהיותו ישראל עפ"י עדים אלו:

איברא דלקושטא דמילתא א"ז מספיק דאם אמנם כי לענין זה דב"נ נהרג בע"א ובישראל צריך ב' עדים נראה הסברא כדאמרן אמנם שאר החלוקים בזה דצריך ב"ד של כ"ג דוקא בישראל נראה דהטעם העיקרי דנפש הישראלי יקר בעיני השי"ת וכל מה שנוכל לחפש זכות להציל אותו ממיתה חייבין להצילו. וגדולה מזו מבואר במכות (דף י"א ע"ב) ברוצח בשגגה בכה"ג הו"ל לבקש שיגמ"ד לזכות ולא ביקש אע"ג דבאמת הרג את הנפש ונתחייב גלות וידיעה מה שאמר בזה הג' מר"י פיק ז"ל דהי' לו לבקש דכולם יאמרו חייב ויהי' ממילא זכאי כמו שקיי"ל בד"נ אמנם כ"כ במק"א דאם אמנם גם דיני גלות הוי בכלל והצילו העדה אבל לענין זה דיהי' צריך הלנת הדין בגלות לא מצאנו וכנראה דענין זה דהלנת הדין הוא רק בח"מ ב"ד ולא בגלות:

ובדרך פלפול אמרתי דהכוונה דהי"ל לבקש שישיב בלב שלם ויתודה לפני ב"ד קודם שבאו העדים שהרג את חבירו בשוגג לפני עדים אלו וא"כ ממילא יפטור אח"כ מגלות כיון דיהי' עדות שאאילה"ז דהודה לפני העדים כמבואר בריטב"א ריש מכות. ואם אמנם כי זה רק לפלפולא אמנם בכ"ז נראה דפירוש הגמ' באמת כן הוא דהי' לו לבקש שישוב להשי"ת וממילא שלח מן השמים להדיינים צד זכות שידונו לזכות דאע"ג דהב"ד אין משגיחין על תשובה במי שחייב מיתת ב"ד או גלות אבל ז"ב דאם שב להשי"ת בכל לבבו ונתקבל תשובתו הקב"ה שולח בלבב ב"ד שימצאו לו זכות לפוטרו וכ"כ במק"א ביאור התרגום יונתן בפ' שלח בענין מקושש שכ' דבשני דינים דשאלו למשה בדיני נפשות הי' מתון היינו במקושש ובמגדף דלא שאל להשי"ת והמתין עד שיאמרו לו משמים ונלמד מזה לב"ד להיות מתונים בדין. עיי"ש וכתבנו דהכוונה דמ"ר המתין בשאלתו והניח להם פתח לשוב לקב"ה דאז אע"ג שיאמר לו הקב"ה אח"כ מן השמים הדין דמחלל שבת חייב סקילה אבל אותו יפטור הקב"ה מצד הת' ומזה נלמד לב"ד להיות מתונים בד"נ ולחפש כל צד זכות שנוכל לפטור את הנידון ממיתה מבואר מזה דהא דמחפשין בזכות הנידון אין הטעם מצד ספק בגוף המעשה רק דאפי' מוחלט לנו בבירור גמור שהמעשה אמת צריך עדה מצלת כנ"ל א"כ לכאו' גם בגר שנתגייר נהי דהרג בהיותו עכו"ם מ"מ עתה שנתגייר וה"ה ישראל גמור צריך לחפש בזכותו ולהצילו ויהי' צריך ב"ד של כ"ג וכיו"ב שאר הדינים מה שיש בישראל ומסתימת ד' הר"מ ז"ל אינו נראה כן:

ולכאורה עלה בדעתי להעיר לפי האמת דקיי"ל דכל היכא דלא אשתני דינא וקטלא אינו נפטר ע"י הגירות א"כ הוי גברא קטילא ושוב הגירות ל"מ כלל וה"ה ב"נ כמות שהי' כיון דכל ענין גירות הוא לקבל עליו עול תורה ומצות וא"כ זה שהולך למות וגברא קטילא הוא לא חל עליו הגירות כלל ועפ"ז א"ש הכל:

אך מד' הר"מ ז"ל מבואר להיפוך דפסק דאם בא על אשת ישראל בעודו עכו"ם ונתגייר חונקין אותו כדין ישראל שהרי נשתנה דינו מבואר דס"ל דהגירות חל אע"ג דהוא גברא קטילא ובאמת מסוגי' א"ר לזה די"ל דקושיות הגמ' הא אשתני דינו היינו אם הי' בא עתה על אשת ישראל ואשתני קטלא וע"ז תרצינן קלה בחמורה מישך שייך א"כ זה לא מקרי אשתני קטלא וממילא אינו מיפטר ממיתה ושוב אמרי' דהגירות באמת אין לו חלות כלל ובאמת יהי' מחיוב סייף כמו שהי' חייב מקודם אך מד' הר"מ ז"ל מבואר דהוי גירות גמור לכן א"א לחייב אותו אלא חנק וכיון שכן יש לעי' לענין עדה ועדים והתראה ג"כ וצ"ע בכ"ז וד' יאיר עיני לרדת לעומק השמיעה לברר הד' ע"נ:

מד) והנה לענין שאר איסורין אינו מבואר בר"מ ז"ל בב"נ שנתגייר מה דינו וראיתי להג' בעל חו"י ז"ל בת' סי' ע"ט שכ' דב"נ שאכל אבמה"ח ונתגייר לוקה כיון דקלה בחמירה מישך שייכה וא"כ לא מקרי אשתני לענין החיוב מיתה שהי' עליו מקודם ול"ה אשתני קטלא וממילא לוקה עכ"פ ועי' בזה בס' אמ"ב בה' טריפות ס"ו שכ' לפקפק בדבריו ואינו מובן מ"ש בזה. אמנם לענין דינא הנה מד' הרדב"ז הנ"ל שכ' כיון דבמה שנוגע לשמים אמרי' דכקטן שנולד דמי מבואר להיפוך דאינו חייב מלקות באוכל אבמה"ח ונתגייר כיון דהוא רק איסור הנוגע לשמים אך שכ"כ לעיל שד' הרדב"ז ז"ל צ"ע:

אמנם בל"ז נלענ"ד לדון בזה דדוקא אם בדיני ישראל ג"כ ח"מ רק דהוי מיתה קלה ע"ז שפיר י"ל כיון דקלה בחמורה מישך שייכה הרי הי' עליו העונש הזה קודם ג"כ ול"ה שינוי כלל משא"כ מה שחייב עתה בד"י מלקות י"ל דל"ש בי' כלל קלה בחמורה מישך שייכה לפ"מ דמבואר במשנה דמכות (דף כ"ב) דאם נתקלקל במ"ר או בריעי בתחלת הכאה נפטר ממלקות והטעם כיון דנקלה אחיך לעינך מבואר מזה דעיקר עונש מלקות הוא בושה ולכן היכא שנתבייש בתחלת הכאה נפטר ממלקות:

והנה מבואר בב"ק (דף פ"ז ע"א) במשנה דר"י ס"ל דאין לעבדים בושת ואפי' לחכמים החולקים היינו רק בעבדים דדינם כאשה אבל בב"נ נראה דל"ש בושת כלל ועכו"ם לאו בר בושת הוא א"כ בב"נ מלקות אינו עונש כלל א"כ ל"ש בזה לומר קלה בחמורה מישך שייכה כיון דבעודו ב"נ א"ז עונש כלל וא"כ שפיר י"ל דהוי בכלל אשתני דכ"ז דהוי עונש הוא רק בשביל שהוא עתה ישראל ושוב אמרי' כיון דאשתני אשתני ועי' היטב בזה ונפ"מ גדולה לדינא בין טעם הרדב"ז ז"ל ובין הטעם שכתבנו בזה אם ב"נ חבל לישראל חבלה פחות מש"פ לדעת הרמב"ן ז"ל דב"נ נהרג על החבלה ונתגייר אח"כ דלדעת הרדב"ז ז"ל בכה"ג יהי' חייב מלקות כיון דלענין מה שנוגע לישראל ל"א כקטן שנולד דמי:

אמנם לדברינו נראה דבכל מה שחייב עתה רק מלקות פטור לגמרי דבחייבי מלקות ל"ש לומר דקלה בחמורה מ"ש. ודו"ק היטב בזה כי לענ"ד נראה דעיקר עונש מלקות הוא בושה ונראה פשוט דה"ה דהא דקיי"ל דחיי"כ שלקו נפטרו מיד"כ אם נתקלקל בתחילת הכאה או בכפתי' וברח דנפטר מהמלקות ה"ה דנפטר מהכרת ג"כ דהו"ל כאלו נתקיים בו עונש מלקות כיון דהוי ונקלה ומוכרח כן מהא דאמרי' מ"ל איסור לאו מ"ל איסור כרת לפמש"כ בתשו' אחת. ומצאתי כעת שקדמני בזה האחרונים בהסברא משום דחיי"כ שלקו נפטרו מיד"כ לכן העונש שוה וא"נ דבכה"ג נהי דנפטר מהמלקות מ"מ אינו פוטרו מכרת א"כ איכא נפ"מ טובא א"ו דהוא הוא וכמו שמועיל לענין מלקות מועיל לענין כרת דאין זה פטור אלא אמרי' דהו"ל כאלו נלקה ופוטר מכרת וצ"ע עוד בכ"ז ואכ"מ:

והנה יש להסתפק לד' רש"י ז"ל במכות (דף ה') דס"ל דח"מ ב"ד הוי בכלל קנס ואי מודה מקמי דאתי עדים מיפטר מה הדין בב"נ שהרג ישראל וקודם גמ"ד נתגייר והודה שהרגו ואח"כ באו עדים אם מיפטר בהודאתו או לא ומקום הספק לענ"ד דהנה באמת דעת רש"י ז"ל צ"ע דמאיזה טעם ס"ל דחיוב מיתה הוי קנס ומנ"ל זאת ואמאי לא נימא דדינא הוא. ונראה דס"ל לרש"י כיון דבישראל מהני תשובה בכל העבירות א"כ בח"מ ב"ד שאינו מועיל תשובה אלא התורה חייבה להב"ד שיבערו הרע בכל אופן זה הוי קנס ולכן ס"ל לרש"י ז"ל דמודה בח"מ הוי מודה בקנס. ומעתה י"ל דז"ד בישראל אבל בב"נ דל"מ תשובה א"כ שוב י"ל דהח"מ הוא דינא ולא קנסא וא"כ זה שמודה על הח"מ שנתחייב בעודו ב"נ אינו מיפטר מצד מודב"ק דבב"נ אין המיתה קנס ונהי דעתה הוא ישראל מ"מ הא הח"מ הוא על עבירה שעבר בעודו ב"נ ואז הי' החיוב מיתה מדינא לא מקרי מודב"ק ויש בזה פנים לכאן ולכאן:

ה

מה) שם בר"מ ז"ל ה"ה כבר ביארנו שכל מיתת ב"נ בסייף אלא אם בעל אשת ישראל נעה"מ יסקל ואם בעלה אחר שנכנסה לחופה קודם שתבעל יחנק עכ"ל. ונסתפקתי בהא דקיי"ל דאם גירש ע"י שליח וביטל את הגט שלא בפני השליח דאמרי' אפקעינהו רבנן לקדושין מני' ואם זנתה קודם גירושין פטורה ממיתה כיון דאגמ"ל דהיתה פנוי' מה הדין אם ב"נ בא על אשת ישראל ואח"כ גירשה בעלה באופן דאמרי' אפקעינהו אם הב"נ ח"מ או לא ומקום הספק לענ"ד מתרי טעמי. א' דהנה הראשונים הקשו על הא דאמרי' אפקעינהו דא"כ תהי' מותרת לכהן ותי' דאיסור דרבנן נשאר ומדרבנן אמרי' דהי' אישות. ולענ"ד נראה יותר בזה דהנה באמת לא מצאנו בשום מקום דהיכי דנתגרשה ע"י אפקעינהו יהי' הבעל צריך להחזיר לה המעש"י וכיו"ב הפירות שאכל:

לכן נלענ"ד דהנה כ"כ לעיל בשם הג' שבות יעקב ז"ל דאע"ג דקיי"ל דאין אישות לב"נ ה"ד ענין הקדושין וקה"ג שיש לישראל בישראלית זה אין לו בבת נח משא"כ הקנין למעש"י שיש לב"נ באשתו יש גם לישראל בעכו"ם ועיי"ש שהוכרחתי כן מד' הר"מ ז"ל. ומעתה נלענ"ד דה"ה כ"מ דאמרי' אפקעינהו רבנן לק"מ ושוי' לבעילתו בעילת זנות מ"מ הפקיעו רק כח הקדושין של תורה וממילא בישראל הוי בעילת זנות. אמנם קנין המעשה ידיה שהי' לבעל באשתו כמו שיש לבן נח באשתו זה לא הפקיעו חז"ל רק דמשום זה לא צריכה גט כלל ובזה שיוצאת ממנו סגי וכמו דמהני זה בב"נ בתורת גירושין א"כ נהי דברור הדבר דמכאן ואילך אינה ברשות הבעל כלל אבל למפרע לא עקרו חכמים אלא כח הקדושי תורה אבל הקנין שיש לבעל באשתו כמו שיש לב"נ באשתו זה לא הפקיעו חז"ל [והוי כמו פלגש דהוא בל"ק לדעת רוב הפוסקים]. ומעתה נהי דישראל א"ח אם זנתה עמו דישראל א"ח על זנות כזה אבל ב"נ כיון דח"מ בבא על אשת ב"נ ה"ה דחייב על אשת ישראל אף אם הפקיעו חז"ל הקידושין אח"כ דקנין זה שיש לב"נ באשתו זה לא הפקיעו חז"ל והרי בא על א"א וזה הערה גדולה לענ"ד:

ולפי טעם זה יהי' נפ"מ בין בא על א"א לבא על הנע"מ דבנערה המאורסה כיון דלדידהו לית להו א"כ כל האיסור מכח הקדושי תורה וא"כ כשאפקעינהו רבנן לק"מ הרי נשארת פנוי' גמורה ושוב אינו ח"מ בשום צד משא"כ בא"א גמורה שפיר י"ל דל"מ אפקעינהו לפטור ב"נ ממיתה. ב' נלענ"ד דהנה ז"פ דא"א שזינתה אע"ג דמגרשה אח"כ הבעל באופן דאמרי' אפקעינהו ואינה ח"מ על הזנות מ"מ צריכה סליחה וכפרה כיון דבשעה שזינתה הרי עשתה עבירה בזדון ועדיף טובא ממה שדרשו חז"ל על קרא וד' יסלח לה באשה שנדרה בנזיר ושמע בעלה וכו' דצריכה כפרה והוא הדין בנתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה מכ"ש הכא דבשעת הזנות הי' גם המעשה איסור רק דעתה אמרי' אפקעינהו בודאי צריכה כפרה רק דאינה נענשת בב"ד כיון דסוף כל סוף פנוי' היתה כשזינתה ומעתה אומר אני שזה דוקא בישראל משא"כ בב"נ דחייב על המחשבה גרידא א"כ מכ"ש בזה דח"מ ונהרג בב"ד כיון דהוא בשעת הזנות עבר עבירה ול"מ אפקעינהו דהשתא לפוטרו ממיתה כיון דמחשבתו ומעשיו הי' לאיסורא:

ולכאורה עלה בדעתי להעיר בזה עפ"ד הרדב"ז שזכרנו לעיל או"ק מ"ב דס"ל דח"מ דזנות הוא משום חטא נגד הבעל ולא משום חטא נגד המקום והוי בכלל חטא שבין אדם לחבירו וכ"כ לעיל להעיר קצת דאע"ג דב"נ נידון על המחשבה ונהרג עלי' ומכ"ש בכה"ג דאיכא גם מעשה באיסורא מ"מ ה"ד בחטא שבין אדם למקום אבל בחטא שבין אדם לחבירו אינו נענש על המחשבה וכמו שמורין ד' האור החיים הק' בפ' ויחי בשילהי הפרשה שכ' בפשיטות דמי שרוצה להושיט לחבירו כוס סם המות והושיט לו כוס יין דפטורין וזכאין אף בד"ש ומה"ט ל"ה על אחי יוסף עונש אף בד"ש אע"ג דבשעת מעשה נתכוונו לעבירה ועשו עבירה ואח"כ נצמח מזה טובה וע"כ דכוונתו כדאמרן וא"כ י"ל דה"ה הכא אין לחייב הב"נ מיתה ע"ז שבא על אשת ישראל אם הפקיעו חז"ל הקידושין אח"כ:

איברא דזה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא ח"ו לומר כן דכל הח"מ הוי רק משום חטא שבין אדם לחבירו אמנם כוונת הרדב"ז נראה לי דס"ל דאיסור זנות כולל שני סוגי חטאים חטא שבין אדם למקום ובין אדם לחבירו ועל שניהם איכא ח"מ וראי' לזה מסוטה לפ"ד המהרי"ק בת' דס"ל בזינתה ואומרת מותר ג"כ נאסרה לבעלה משום דכתיב ומעלה בו מעל וכיון שזינתה הרי מעלה בו מעל:

ולפ"ז מבואר מזה דהמים בודקין אותה אם זינתה אע"ג דהיתה סבורא דמותרת לזנות דהרי בקרא זה דמעלה בו מעל מבואר ענין השקאת סוטה ואע"ג דמצד מה שחטאה למקום אינה בת עונשין כיון דהי' שוגגת ע"כ דהח"מ משום שמעלה מעל בבעלה וז"ב לפ"ד המהרי"ק ז"ל:

ובמק"א כתבנו בזה לסתום פי המתחכמים שהקשו אמאי בא"א שזינתה דח"מ ב"ד לא משגיחינן כלל אם הבעל מנוקה מעון או לא ובסוטה אם אין הבעל מניקה מעון אין המים בודקין את אשתו. אמנם באמת הד"נ מאוד וכל משפטי תוה"ק אמת ויציב דבסוטה נראה דהמשפט אינו מצד החטא שבין אדם למקום אלא מצד שמעלה מעל באישה ולזאת שפיר אמרי' דאם אין הבעל מנוקה מעון גם על האשה אין חטא משפט מות משא"כ בזינתה בעדים והתראה דהח"מ מכח החטא נגד המקום אין נפ"מ אם הבעל מנוקה מעון או לא וד' המהרי"ק נראין מוכרחים ממה דפליגי בסוטה (דף כ"ה) אם בעל שמחל על קנויו אחר סתירה אי מחול או לא. ולכאורה אין מובן כלל לזה מה מהני המחילה שלו אחר סתירה כיון דקינה לה ונסתרה הרי רגל"ד שזינתה וא"כ ממילא אסורה לבעלה ועי' ת' רעק"א ז"ל מה"ת שנדמ"ח סי"ק שתמה בזה ולא מצא מענה:

אמנם לענ"ד נראה ברור דמזה מוכח כד' המהרי"ק דגם בזינתה באומר מותר אסורה לבעל משום כבודה של בעל דמעלה בו מעל ופליגי אם בענין זה מהני מחילת הבעל ולכן אף בקינה לה ונסתרה כיון דיכול להיות שזינתה באומרת מותר מוקמינן לה אחזקת צדקת דהי' שוגגת או דמיירי כן באומרת שמותר לזנות ופליגי אם מהני מחילת הבעל ולהלכה דקיי"ל דמחילה לאחר סתירה ל"מ ה"ט דהבעל א"י למחות בזה:

עכ"פ מוכרח מזה דכל ענין השקאת סוטה מפני שמעלה מעל בבעלה ולכן ס"ל לחד מ"ד דמהני מחילת הבעל אף לאחר סתירה וא"כ מבואר מזה דגם מצד החטא שבין הבעל נהרגת ויש עלי' ח"מ ולכן ס"ל לרדב"ז ז"ל דאע"ג דח"מ אינו משום זה לחוד מ"מ הח"מ הוא גם משום זה שחטאה נגד הבעל ולכן ס"ל לרדב"ז דל"א בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי אבל ברור הדבר דמודה הרדב"ז דאף במקום שלא חטא נגד הבעל כלל דהיינו היכא דבלא"ה אסורה עליו ג"כ ח"מ מכח החטא נגד המקום כמו כל העבירות שבין אדם למקום וא"כ ברור הדבר דמחשבת איסור הוי בצירוף מעשה איסור בשעת הזנות וב"נ נהרג עליו כנ"ל ואם כי הד' פשוטין וא"צ אריכות דברים בכ"ז הארכנו בזה. יען שנתבאר לנו תלי"ת ענין נכבד בהשקאת סוטה כמו שיראה המעי':

ועיין רש"י סוטה (דף ל"ב ע"ב) ד"ה ובמה הוא נטמאת שכ' בזה"ל משמיעין אותה הלכות המים ע"י איזהו טומאה וכו' ואם שוגגת כגון אמרו לה מת בעלך או אנוסה לא יבדקוה עכ"ל מבואר מזה דדוקא באמרו לה מת בעלה אין המים בודקין אותה דל"נ למעול מעל בבעלה משא"כ באומרת מותר המים בודקין אותה וזה נראה כמבואר בד' רש"י ז"ל ותמהני על הגאון בעל חיים שאל ז"ל ח"א סי' מ"ו שרוצה להוכיח מד' רש"י להיפוך ומדמה זל"ז ולענ"ד עיקר כמוש"כ ועיי"ש בסוף הסימן מה שהובא בשם הנוב"י ומוכיח מדבריו היפוך דעת המהרי"ק ובמחכ"ת כי רב הוא שגה בהבנת הדברים בנו"ב כמו שיראה כל מעי'. ויש הרבה לפלפל בד' הח"ש שם ואכ"מ אך מפני שלענ"ד נראה עיקר בזה כהמהרי"ק כמוש"ל לזאת רשמתי כאן דברים אלו ואי"ה עוד חזון למועד לבאר שיטת המהרי"ק הנ"ל ואכ"מ:

ונחזור לדברינו שנראה פשוט דהוי חטא שבין אדם למקום ולכ"ע ב"נ נענש על המחשבה ובאמת בב"נ דח"מ גם בבא על אשת ב"נ נראה פשוט דהוא רק חטא שבין אדם למקום כיון דאינה נאסרת לבעלה כלל וגם הא בלא"ה יכולה להפקיע את עצמה מבעלה כמו שנתבאר לעיל וא"כ הדבר ברור דל"מ אפקעינהו לפטור ב"נ וגם גוף הסברא שכתבנו לחלק בין ב"נ בין חטא שבין אדם למקום ובין חטא שבין אדם לחבירו אע"פ שנראה כן מד' האוה"ח וכ"כ למעלה באות כ"א מזה מ"מ מד' הרמב"ן פ' לך לך בקרא וגם את הגוי אשר יעבודו שכ' שם לדחות ד' הר"מ ז"ל בטעם עונש המצרים והוא ז"ל האריך בזה וכתב בזה"ל אבל כאשר תצא הגזירה עפ"י נביא יש בעושה אותם דינים חלוקים כ"א שמע אותה ורצה לעשות רצון בוראו וכו' יש לו זכות בו אבל אם לא שמע המצוה נהרוג אותו לשנאה או לשלול אותו יש עליו העונש כי הוא לחטא נתכוון ועבירה היא לו וכן הכ' אומר בסנחרב וכו' והם יודעים כי מצות השם הוא כמו שאמר נבוזראדן לירמי' וכו' ואעפ"כ נענשו הכשדים כולם בסוף והי' זה מפני שני טעמים אחד שגם הוא נתכוון להשמיד כל הארץ להגדיל ממשלתו וכו'. עונש אחר שהוסיף על הגזירה והרע לישראל עכ"ל הנצרך לעניינינו:

והנה לכאו' דה"ק סתומים מרישא לסיפא דמריש דבריו נראה דדוקא אם לא שמע שהוא מצוה יש עליו עונש אבל בשמע המצוה אע"פ שהוא נתכוון להרגו מצד שנאה נהי דאין לו זכות מ"מ עונש ג"כ אין עליו ומסודה"ק נראה מבואר דנ"נ נענש אע"ג דידע המצוה שהש"י צוה אותו להחריב את ירושלים משום שמחשבתו הי' לרוע ועי' היטב בדה"ק ותמצא מבואר כן וע"כ צ"ל דכוונתו שלעיל כשכתב רבינו ז"ל שיש דינים חלוקים ועשה נפ"מ בין שמע או לא שמע כוונתו על ישראל דאינו נענש על המחשבה גרידא לכן דוקא בלא שמע דלפי מחשבתו עשה גם מעשה איסור ודמי ממש לנתכוון לאכול בשר חזיר ואכל בשר טלה דצריך כפרה לכן גם בזה נענש משא"כ בסודה"ק דמיירי בב"נ בסנחרב ונ"נ וחביריו שפיר כתב דאפי' ידעי נענשין על מחשבתם משום דמחשבתן הי' לרע וז"ב ומוכרח בדעת הרמב"ן ומבואר מזה דגם בחטא שבין אדם לחבירו נענש ב"נ על המחשבה. והכלל היוצא לנו מדברינו כי שני הטעמים צדקו יחדיו דנגד ב"נ ל"מ סברת אפקעינהו להצילו מח"מ:

ו

מו) שם בר"מ ז"ל ה"ו מפי הקבלה שב"נ אסורין בהרבעת בהמה ובהרכבת אילן בלבד מקור הד' בסנהדרין (דף ס' ע"א) דר"א ס"ל כן ומקשינן מנה"מ אמר"ש את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר בהמתך לא תרביע כלאים ושדך לא תזרע כלאים וכו' ובתוס' תמהו דא"כ תיתסר גם בגד כלאים לב"נ דכתיב בהאי קרא בגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך:

ובפלפול התלמידים אמרתי לת' די"ל דהכא שאני כיון דכתיב סמוכין כלאים לציצית דרשינן כל שאינו בחיוב ציצית אינו בלא תלבש שעטנז ונהי דלא דרשינן כן על נשים היינו משום דיכולין ליכנס א"ע לחיוב משא"כ ב"נ דל"ש במצות ציצית כלל דרשינן סמוכין למעט ב"נ וא"ל להיפך כיון דכתיב בנ"י בציצית וא"ל דצריך סמוכין למשרי כלאים בציצית ז"א הא הכא לר"א קיימינן ור"א שמותי וס"ל כב"ש דלא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית א"כ שוב י"ל דלכן סמכה קרא למעט ב"נ מכלאים ויש להאריך בזה דלפ"ז יהי' מוכרח דקודם מ"ת הוזהרו ב"נ על כלאי בגדים וזה רחוק דלא מצאנו כן בשום מקום ובאמת לדידן דילפינן מכלאים בציצית עדל"ת יש להכריח קצת דל"ה לאו דלפני הדיבור דאל"כ יקשה לפ"ד הירושלמי דאין עשה דקוה"ד דוחה ל"ת דלאחה"ד דקיל הוא א"כ ה"ה ל"ת דלפני הדיבור י"ל דהוא קיל לכן עשה דחי לי' ואיך ילפינן עדל"ת מכלאים בציצית ויש להאריך הרבה בזה דא"ז בגדר לפני הדיבור מה שהי' נוהג בב"נ ודוקא מה שהי' רק לישראל לפני הדיבור זה הוא בכלל לפני הדיבור וכ"כ במק"א לת' בזה מה שהקשו על התוס' שהקשו דעשה דפו"ר ידחה ל"ת דלא יהי' קדש אע"ג דפו"ר הוי עשה דלפני הדיבור שהי' נוהג בב"נ ואכמ"ל בכ"ז:

אמנם בעיקר קושיות התוס' נלפענ"ד דתירוצם מוכרח בסוגי' דעיקר כוונת הגמ' דילפינן מחקים שחקקתי לך כבר דלמינהו הוא אזהרה וכ"ז דב"נ מצווים ע"ז הוא מצד אזהרה דלמינהו הנאמר במע"ב ונקדים בזה מ"ש בת' אחת בדין הרכבת אילן לפרש ד' הגמ' אשר לכאו' צ"ב דז"ל הסוגי' אמר שמואל דאמר קרא את חקותי תשמרו חקים שחקקתי לך כבר בהמתך ל"ת כלאים ושדך ל"ת כלאים מה בהמתך בהרבעה אף שדך בהרכבה ומה בהמתך בין בארץ בין בח"ל אף שדך בין בארץ ובין בח"ל:

והנה לכאו' תמו' מאוד דלמה הוסיף הגמ' כאן הך הקישא דשדך לבהמתך לענין ח"ל מה שא"ל שייכות לכאן כלל ועוד גם גוף ההיקש צ"ע דלמה לי היקש זה ת"ל כיון דילפינן מאת חקותי תשמורו שהי' נוהג עוד בב"נ קודם מ"ת ואז הארץ ל"ה נתקדש בקדושת הארץ וא"כ ע"כ דנוהג גם בח"ל וא"כ למה לי ההיקש אמנם נראה דקושי' חדא מתורצת בחברתה. דהנה לכאו' יש לעי' על גוף ההיקש דמקשינן שדך לבהמתך דנוהג בח"ל אמאי לא מקשינן להיפך בהמתך לשדך ונימא דגם הרבעת בהמה אינו נוהג אלא בא"י וא"ל דלחומרא מקשינן ז"א שכ"כ התוס' פסחים (דף מ"ג ע"ב) דאורחה דקרא דסיפא מפרש לרישא עיי"ש וא"כ ה"נ אמאי ל"נ דשדך מפרש הך בהמתך דאינו נוהג אלא בארץ כמו שדך ומנ"ל בפשטות לדרוש להיפוך לכ"נ דעיקר הראי' מהא דדרשינן את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר וא"כ נצטוו ע"ז קודם מ"ת וא"כ מבואר מזה דלא תלי' בקדושת הארץ אך שלא נימא לענין שדך דניתנה תורה ונתחדשה הלכה וא"נ הרכבת אילן בישראל אלא בארץ לכן אמרי' שפיר דמקשינן לבהמתך דכמו דבבהמתך אין סברא לומר דנשתנה היום מחיוב הקדום ה"ה בשדך אמרי' דנוהג בין בארץ בבח"ל וז"נ מאוד בביאור הסוגי' ובת' הארכנו עוד בזה ואכ"מ:

ומעתה מבואר דס"ל לשמואל דהא דדרשינן דשדך נוהג בין בארץ ובין בח"ל היינו משום דכתיב בתוה"ק דהי' נוהג גם קודם מ"ת ומעתה יקשה לן טובא מנ"ל לר"א דב"נ מצווה על הרכבת אילן כיון דלא נאמרה בשום מקום אלא שיבוא להוכיח מזה שאמרה תורה כאן את חקותי תשמורו חקים שחקקתי לך כבר ודילמא אתי קרא להורות זה שהי' נוהג בב"נ כדי שנדע שהיום אע"ג דרק לישראל נאמר ולא לב"נ כיון דנאמרת ול"נ מ"מ נוהג בין בארץ בין בח"ל כיון דמזה גופא שהודיעה אותנו תוה"ק דהי' ב"נ מצווים ע"ז א"ר דכוונת התוה"ק שיהי' בכלל נו"נ כיון דצריך קרא לגופא להורות דבישראל נוהג בח"ל א"כ הוי לי' כמו כל מה שנאמרת ול"נ דלישראל נאמר ולא לב"נ ועי' היטב בזה ותראה שהוא קושי' גדולה וע"כ צ"ל כמ"ש התוס' דכוונת הגמ' היינו דהתורה מגלה דכבר נצטוו ע"ז דלמינהו הנאמר במע"ב וא"כ הוי נאמרת ונשנית גמור דנאמרה במע"ב ונשנית הוא בתוה"ק ושפיר ילפינן מינה דב"נ נצטוו ע"ז ומעתה מוכרח כד' התוס' דעיקר כוונת הגמ' דנזהרו בקרא דלמינהו:

ובאמת י"ל שזה כוונת הגמ' בדקדוק הלשון הקדוש חקים שחקקתי לך כבר דמבאר לשון חקיקה והיינו בזה שנבראו למינם במע"ב וזה הי' ע"י הדיבור דלמינהו בזה הי' החקיקה בכל הברואים וממילא אין שייכות בזה לכלאי בגדים אע"ג דכתיב בהאי קרא. שו"ר שמבואר להדי' כן בירושלמי פ"א דכלאים ה"ז וז"ל הירושלמי תני מניין שאין מרכיבין עץ סרק ע"ג עץ מאכל ולא עץ מאכל ע"ג עץ מאכל מבשא"מ ת"ל את חקותי תשמורו ר"י בר' לעזר בשם ר"כ בר' אליעזר הוא משום חוקים שחקקתי בעולמי מעתה אסור לאדה"ר עכ"ל הירושלמי נראה מבואר כדברינו והנה מד' הירושלמי נראה מבאר דלר"א אסור לב"נ גם אילן מאכל כאילן סרק:

וראיתי להג' מראה פנים ז"ל שכ' להוכיח מד' הירושלמי פ"א דערלה ה"ב דאיתא התם בזה"ל תנא עכו"ם שהרכיב אילן מאכל ע"ג אילן סרק אע"פ שאין הישראל רשאי לעשות כן חייב בערלה דמכאן מוכח דאפי' א"נ דב"נ נצטוו על הרכבה ה"ד אילן מאכל באילן מאכל אבל באילן סרק אינם מוזהרים עיי"ש. ולענ"ד מלבד שא"י שום סברא לחלק בין זל"ז מלבד זה הלא מבואר בהדי' בד' הירושלמי דכלאים להיפך וידעתי כי סברת המר"פ משום דאזיל לשיטתו כפמש"כ בכלאים שם דרבנן מודה לר"א דמפי הקבלה נצטוו על הרכבת אילן והי' קשה לו דא"כ ד' הירושלמי הכא דלא כמאן לכן מוכרח לפרש כן לחלק בין אילן סרק לאילן מאכל אבל לענ"ד נראה פשוט מזה דלא כהמראה הפנים שם דכוונת הירושלמי שהוא מתוספתא לרבנן אין ב"נ מצווה כלל על כלאים:

ועי' בירושלמי פ"א דכלאים ה"ד תנא עכו"ם שהרכיב אגוז ע"ג אפרסוק ובמראה הפנים שם והוא ג"כ לשון התוס' מכ"ז נראה דלא כהמר"פ שם שכ' דרבנן מודה דמפי הקבלה אסור לב"נ אלא דהתוספתא קאי לרבנן וס"ל דלרבנן ליכא איסורא כלל וזה מוכרח לכל מעי' וברור הדבר דכוונת התוספתא דערלה ג"כ כן הוא ועי' היטב בזה כי קצרנו וסמכנו על המעי' שיבין הד' לאשורן. ובדרך פלפול י"ל קצת סברת הג' מראה הפנים ז"ל לפ"מ שביארנו דמשום דהלימוד הוא מלמינהו הוי בכלל נו"נ נוהג בין בישראל בין בב"נ ומעתה י"ל כיון דהא דנשנית הוא בהיקש דשדך לבהמתך ומעתה י"ל כיון דבהמתך כל מין בהמה הוא מוציא פירות והוי הרבעת בהמה תמיד בכלל מאכל במאכל א"כ נהי דילפינן מזה הרכבת אילן מ"מ אינו נשמע אלא אילן מאכל במאכל אבל אילן סרק במאכל לא נשנית וכיון שכן לענין זה דהרכבת אילן סרק במאכל הוי בכלל נאמרת ול"נ וא"כ שוב אמרי' דלישראל נאמר ולא לב"נ לכן נהי דקודם מ"ת הי' אסור לב"נ גם הרכבת אילן מאכל באילן סרק מ"מ לאחר מ"ת כיון דל"נ איסר זה אמרי' דלישראל נאמר ולא לב"נ:

ויהי' א"ש גם דעת הר"מ ז"ל שפסק דב"נ מצווה על הרכבת אילן ואעפ"כ העתיק ג"כ בפ"י ממע"ש ה"י לשון הירושלמי עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק והוא תמו' לכאורה לפ"מ שביארנו דהתוספתא ס"ל דב"נ לא נצטווה כלל על הרכבת האילן א"כ הר"מ ז"ל דפסק דב"נ מצווה על הרכבת אילן אמאי העתיק לשון הנ"ל אמנם להנ"ל א"ש דאע"ג דב"נ מצווה על הרכבת האילן מ"מ בהרכבת אילן מאכל באילן סרק אינו מוזהר לאחר מ"ת משום דלענין זה הוי בכלל נאמרת ול"נ. אמנם מסתימת ד' הר"מ ז"ל כאן שכ' סתמא דמפי הקבלה דב"נ נצטוו על הרכבת אילן נראה דדינו שוה בזה כמו ישראל ובישראל נראה מדעתו דאסור גם אילן מאכל בסרק כמו שנראה מלשון הנ"ל דנקט עכו"ם שהרכיב אילן מאכל באילן סרק ולא כמ"ש המראה פנים בפ"ב מכלאים בדעת הר"מ ז"ל ובת' שכתבנו בדין הרכבת אילן כ' לבאר לשון הירושלמי בזה ואכ"מ:

מז) שם בר"מ ז"ל ה"ו עכו"ם שהכה ישראל אפי' חבל בו "כל שהוא" אע"פ שהוא ח"מ אינו נהרג עכ"ל הלשון כל שהוא אינו מובן לכאו' ומלשון המגדל עוז נראה דל"ה גורס בר"מ ז"ל הלשון הנ"ל אך חפשתי בכל ספרי הר"מ ז"ל שבידינו. ומצאתי לשון הזה ועמדתי הרבה לידע כוונת רבינו הגדול ז"ל בזה והאיר ד' את עיני עד שמצאתי לענ"ד כוונתו הקדושה דהנה באמת החי' הר"ן סנהדרין נסתפק בכוונת ר' חנינא אם כוונתו דוקא על עכו"ם שהכה את ישראל אבל בהכה ב"נ אינו ח"מ א"ד דגם בהכה ב"נ ח"מ וסברא הוא דכיון דנצטוו על הגזל וח"מ ע"ז גם חבלות בכלל דמ"ל חבל בגופו ומ"ל חבל בממונו כמבואר בריש סנהדרין:

ומעתה נלענ"ד דהר"מ ז"ל הי' ק"ל ג"כ קושי' הנ"ל דלמה נקט ר"ח דווקא ב"נ שהכה את ישראל לכן מפרש הר"מ ז"ל דכוונת ר"ח על הכאה בלא חבלה או בחבלה פחות משו"פ דבזה נראה מסברא דאע"ג דקיי"ל דב"נ נהרג על פחות משו"פ אפי' בגזל מישראל ה"ד בגזל ממש דנהי דאצל הישראל אינו ממון מ"מ אצלו הוא ממון משא"כ בחבלה פחות משו"פ מישראל נראה דאינו בכלל גזל כיון דהוא אינו נהנה כלל ובישראל לא חיסר פרוטה אינו בכלל גזל ואינו נהרג ע"ז רק דבישראל אפי' בהכה אותו בלא חבלה כלל ח"מ וכן אפי' חבל בו כ"ש דוקא אז הוא דח"מ ואינו נהרג משא"כ בחבל בו ש"פ נהרג מדין גזל ומדוקדק היטב לשון רבינו הר"מ ז"ל. ולפי דברינו יצא לנו דבר חדש דב"נ חמור מישראל דב"נ בחבל בו כ"ש אפי' אין בו ש"פ יהי' ג"כ ח"מ כאן דאצל הב"נ הוא ממון משא"כ בישראל א"ח בחבלה אלא בש"פ אמנם בזה חמור ישראל מב"נ בהכאה שא"ב חבלה כלל דבב"נ ליכא ח"מ ובישראל איכא ח"מ אבל אינו נהרג:

ועפ"ז י"ל לכאו' כוונת רבינו מרן הכ"מ ז"ל שכ' בדעת הר"מ ז"ל דס"ל דהך קרא ויפן כה וכה וגו' ויך את המצרי הוא אסמכתא ולכאו' דה"ק תמוהין וא"ל פתר הא מבואר בתה"ק דעשה מ"ר מעשה שהמית את המצרי ואיך שייך בזה לומר דהוא אסמכתא אמנם לדברינו יובן היטב דכוונת הכ"מ די"ל בפירושא דקרא דמ"ר ע"ה ראה שהי' מכה אותו הכאה שי"ב חבורה ונתח"מ מדינא אע"ג דכתיב סתמא מכה הוי כמו מכה אביו דג"כ א"ח אלא בהכאה שי"ב חבורה רק דר"ח דייק מדכתיב סתמא משמע אפי' בהכאה שא"ב חבורה וע"ז שפיר כ' הכ"מ דא"ר גמורה רק אסמכתא בעלמא לכן ס"ל לר"מ ז"ל דח"מ אבל אינו נהרג אך מה שקשה על מרן הכ"מ ז"ל דאמאי לא פירש כמו שכ' המפורשים דאדרבה משום דאח"מ מדינא לכן הי' צריך לראות כי אין איש וכדרשת חז"ל שאין איש עתיד לצאת ממנו דבאמת לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דבני שכם הי' ח"מ משום שלא דנו את שכם כ"כ לעיל דמוכרח לדעתו ז"ל דב"נ צריך למסור נפשו לקיים מצות דינים וא"כ יקשה על מ"ר דלמה הרג אותו דווקא בסתר הא ח"מ מצד דינים א"ו דאינו ח"מ מדינא מטעם הנ"ל דהי' הכאה שא"ב חבלה כלל וליכא בזה גזל ואין כאן ח"מ מדינא רק משום שהכה את ישראל ח"מ ביד"ש לכן כיון שראה שאין איש עתיד לצאת ממנו הרגו וכדרש חז"ל וזה מוכרח לד' הר"מ ז"ל וא"ש ד' ר"ח ואצ"ל דאסמכתא הוא וז"נ:

אך לקושטא דמילתא א"א להעמיס דברינו בד' מרן הכ"מ דמבואר להדי' מדבריו דגם בחובל גמור אינו נהרג כמו שנראה מהראי' שהביא מהא דמכות דלא שקיל וטרי הגמ' אלא בהרג ישראל אם גולה ולא בחובל את ישראל נראה דס"ל דאפי' בחובל גמור אינו נהרג ולא אדע לדבריו ז"ל לפרש הלשון אפי' חבל בו כ"ש וצע"ג. ובעיקר ראיות מרן ז"ל ג"כ אני תמה הרי מרן ז"ל עצמו הביא לעיל ד' הרמב"ן ז"ל שכ' להדי' דב"נ נהרג על החבלה אפי' בחבל בב"נ מצד דינים מכ"ש בחבל בישראל דח"מ וא"כ יקשה עליו מגמ' דמכות הנ"ל דלא שו"ט אלא בהרג ישראל וע"כ צ"ל דגלות ל"ש אלא בהורג לגמרי אפי' באותן שח"מ אפי' על חבלה וראי' לזה ממכה אביו ואמו בישראל דח"מ על חבלה ואעפ"כ בשוגג אינו גולה כמבואר במכות שם וא"כ ממילא נסתרה הראי' הנ"ל הכלל שד' מרן זצ"ל ל"ז להעמיד עליהם וד' יאיר עיני:

איברא דלכאורה עלה בדעתי לה"ר מסוגי' דמכות הנ"ל דב"נ אינו נהרג על החבלה דאיתא התם (דף ח' ע"ב) במשנה דבן גולה ע"י האב ומקשינן בגמ' ורמינהו מכה נפש פרט למכה אביו ועי' ברש"י ז"ל דהמקשה הי' סובר דהברייתא ממעט אפי' בהורג אביו לגמרי דדוקא מי שאינו חייב על החבורה חייב על המיתה ממש גלות משא"כ במכה אביו דחייב גם חובל א"ח גלות אף בהורג לגמרי וא"נ דב"נ ח"מ בב"ד על חבלה א"כ איך ס"ד דהמקשה לומר כן הא מפורש בתוה"ק גבי ערי מקלט לבני ישראל ולגר ולתושב בתוכם תהיינה שש הערים האלה. וג"ת הרי ח"מ גם על חבלה כנ"ל וא"כ אמאי נמעט הורג אביו מגלות והוא קושיא נכונה לענ"ד:

אך לאחר העיון לק"מ ושני תי' בדבר א' שכ"כ למעלה דאין הכוונה דג"ת חייב גלות רק דהכוונה דערי מקלט של ישראל קולטות אותו מגוה"ד אבל חיוב גלות ליכא בב"נ כלל וא"כ אין מזה ראי' לישראל דשפיר י"ל דמי שח"מ על חבורה גרידא א"ח גלות בהורג בשוגג. אמנם מלבד זה יפה אמר כבוד יד"נ הרה"ג מוהר"ש נ"י מוויערשאוו דהנה לכאורה צ"ב סברת המקשה דבמכה אביו כיון דח"מ אפי' על חבורה נתמעט לגמרי מגלות וצ"ע מאיזהו סברא נאמר כן וצ"ל דכוונת המקשה כיון דחזינן דבכל אדם אינו ח"מ על חבלה גרידא ובאביו החמירה תורה דחייב גם על חבלה א"כ י"ל דה"ה שגגתו חמור ול"נ לכפרה בגלות ושפיר סד"א דמכה אביו לגמרי ל"ש בי' גלות וא"כ ל"ק מג"ת כיון דהוא חייב בחבלת כל אדם שפיר י"ל דבשוגג גולה דעיקר המיעוט דמכה אביו היינו משום דמוכה זה חמור מכל אדם אצלו וא"ד לב"נ שחייב בחבלה על כל אדם וז"נ:

היוצא לנו מכ"ז שכתבנו שד' הר"מ והרמב"ן ז"ל תרוויי' שוין בזה דב"נ ח"מ על חבלה רק דבחבלה בפחות מש"פ בישראל ס"ל להר"מ ז"ל דאינו נהרג כיון דזה אינו בכלל גזל אינו נהרג ע"ז ועי' במס' עבו"ז (דף ע"א ע"ב) דדייקינן דמשיכה בעכו"ם קונה מהא דב"נ נהרג על פחות משו"פ בגוזלו מישראל ועיי"ש בתוס' דמפרוטה א"ר כיון דמחסר לישראל אבל בפחות משו"פ כיון דבישראל א"ז חסרון והוא א"ק אמאי יתחייב ודחינן משום דצערה לישראל נראה להיפוך דגם על צער בעלמא נהרג ודלא כד' הר"מ ז"ל וצ"ל דהר"מ ז"ל ס"ל דלפי האמת דאסיקנא דמשיכה בעכו"ם קונה גם בפחות משו"פ הטעם משום הקנין אבל על הצער לחודא אינו נהרג וכמו שנראה מקרא דויפן כה וכה דרק ביד"ש ח"מ אבל בב"ד אינו נהרג על צערא גרידא וזה מוכרח לענ"ד. ובאמת נראה שמקור ד' הר"מ ז"ל הוא מסוגי' הנ"ל דנראה מפשטות הסוגי' כן דאם מחסר לישראל פרוטה תמיד נהרג מצד גזל אפי' אם אינו קונה. אמנם בפחות משו"פ שהעכו"ם יהנה ונהרג משום שאצלו הוא ממון וכ"פ רש"י ז"ל שם א"כ בחבלה בפחות משו"פ דישראל אינו נהרג אינם בחבלה שו"פ כיון דמחסר מישראל פרוטה ה"ה בכלל גזל דבזה ל"צ קנין בב"נ:

ובאמת נראה לענ"ד מזה ראי' לדעת הרמב"ן ז"ל שכ' דבב"נ המדליק גדיש של חבירו ג"כ ח"מ ומסוגי' נראה כן כיון דאמרי' דאפי' אינו קונה נהרג א"כ ע"כ הטעם מצד דמחסר לחבירו א"כ ה"ה מזיק לחבירו וז"פ [ועפ"ז שכ' דבחובל חמור דין ב"נ החובל ב"נ מחובל בן ישראל דהיינו בחבלה פחות מש"פ כנ"ל יש לת' מה שהעיר כבוד ידידי הרה"ג הנ"ל שיחי' דאמאי ל"א בגמ' על כיו"ב דשפכ"ד חבלה דבב"נ בב"נ ובישראל נהרג וישראל בישראל אסור וישראל בכותי מותר ולהנ"ל א"ש דלא תני אלא דישראל וב"נ שקולין המה בב"נ. אך קושיות הרב הנ"ל בלא"ה לק"מ דא"ז כיו"ב דשפכ"ד כיון דאינו הורג את הנפש רק דב"נ חמור דנתחייב על החבלה או מצד גזל או מצד דינים וז"פ. איברא דלקושטא דמילתא אע"ג שלשון הר"מ ז"ל ומסוגיות הגמ' הנ"ל נראה כדאמרן בדעתו ז"ל דמודה דב"נ ח"מ על חבלה מ"מ לבי מהסת בה מפני שלא ביאר רבינו ז"ל הדברים בהדיא ומה גם שדעת מרן ז"ל בדעתו להיפוך וצ"ע בכ"ז:

ז

מח) שם בר"מ ז"ל ה"ז המילה נצטוה בה אברהם וזרעו בלבד שנאמר אתה וזרעך אחריך יצא זרעו של ישמעאל וכו' ויצא עשו שהרי יצחק אמר ליעקב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך מכלל שהוא מזרעו של אברהם המחזיק בדתו ובדרכו הישרה והם המחויבין במילה עכ"ל. הנה לכאו' יפלא על רבינו הר"מ ז"ל דשני מלשון הגמ' דאמרי' דיצאו זרעו של עשו משום דכתיב ביצחק ולא כל יצחק ועוד יל"ד על הר"מ ז"ל למה נקט יצא עשו דמשמע דבא להורות דגם עשו בעצמו לא נתחייב במילה דמנ"מ זה לדידן ועיקר צריך לימוד על בני עשו כמבואר בגמ' ועוד דאיך נשמע למעט עשו ממה שלא הלך אח"כ בדרך הישר שלא יהי' חייב במילה:

אמנם לאחר העיון נלענ"ד בכוונת הר"מ ז"ל ג"כ על דרשת חז"ל ביצחק ולא כל יצחק רק דהי' קשה לו מנ"ל שקאי על יעקב דילמא על עשו לכן הוסיף הר"מ ז"ל וביאר משום דכתיב ויתן לך את ברכת אברהם לך ולזרעך א"כ מוכרח דהוא זרע אברהם משום שמחזיק בדתו וא"כ ממילא נתמעט מביצחק ולא כל יצחק עשו וגם עשו גרידא פטור ממילה מטעם זה כיון דלא נתחייבו במילה אלא זרעו של אברהם מביצחק ולא כל זרע יצחק וכיון שלא הו"ל אלא שני בנים ממילא כיון דיעקב הוי בכלל זרעו עשו אינו בכלל זרעו של אברהם וא"ח במילה:

ועפי"ז יש לת' תמו' גדולה מה שתמהני לעיל לשיטת הר"מ ז"ל דב"נ חייב למסור נפשו על הדינים וכן מבואר במזרחי דמ"ר הי' מחויב לסכן את בנו לקיים מצות מילה מה יענו לד' המדרש דעשו לא נימול בח' משום שהי' אדום והיה סכנה למולו וזה סתירה מבוארת. אמנם להנ"ל הד' פשוטין כיון דהקב"ה אמר לאברהם כי ביצחק יקרא לך זרע ומיני' נשמע ביצחק ולא כל יצחק א"כ ממילא כשנולדו ליצחק שני בנים הי' רק אחד מחויב במילה אך מפני שלא ידע יצחק איזהו הולד הוא הנבחר להיות מזרעו של אברהם הי' חייב למול שניהם מספק וכיון שיעקב נולד ראוי למול ועשו הי' מסוכן שפיר מל את יעקב ולא הוצרך לסכן את עשו כיון דהוא רק מספק א"צ למסור נפשו במקום סכנה. ואולי י"ל גם בזה מה שקשה עוד על המדרש שכ' שלא נימול עשו כלל משום שלא נימול בזמנו מחמת סכנה שוב לא רצה למולו יצחק קודם י"ג שנה כדרך שנימול ישמעאל:

ותמוה מאוד הא חיובא רמי' על האב תמיד למולו ולהנ"ל י"ל עפמ"ש במק"א לדון באמת אמאי בחולה בח' יהי' אח"כ חיוב על האב למולו לפ"מ דמבואר ברוקח ה' סוכה דחיובא לאחר ח' הוא מצד תשלומין דח' א"כ בחולה בח' דא"ר למולו מחמת סכנה א"כ ל"ש תשלומין כמו דקיי"ל גבי ראיי' בחיגר בראשון אמנם י"ל עפ"מ שכ' האחרונים להוכיח מלשון הר"מ ז"ל סופ"א מה' מילה שכ' הטעם דמילה נדחה במקום פק"נ משום דאפשר למול לאח"ז וא"א להחזיר נפש אחת מישראל נראה דא"ל דאפשר למול לאח"ז ל"ה המילה נדחה אפי' במקום פק"נ דגדולה מילה שדוחה אפי' פק"נ. ומעתה שפיר חייב בתשלומין דא"נ דליכא תשלומין א"כ המצוה בטילה לגמרי ושוב חייב אף במקום פק"נ. ומעתה ז"ד במי שנתחייב במצות מילה בוודאי אבל בספק פשיטא דאינו מחויב במקום פק"נ א"כ בחולה בח' שוב גם אח"כ ליכא חיובא כיון דל"ה ראוי בזמנו ל"ש חיוב תשלומין ויש לדחות כמובן דמלבד דגוף ההכרע מלשון הר"מ ז"ל יש לדחות מלבד זאת לא נשמע מד' ז"ל אלא אם כל המצוה יתבטל אבל לא מצות הבן שעל האב וברור הד' להיפוך וראי' ממתו אחיו מחמת מילה דאין מלין עד שיגדיל ויתחזק כחו. ואם כי יש לפלפל בזה בפירוש עד שיגדיל מ"מ ברור הדבר שמצות מילה נדחה גם לגמרי מפני פק"נ:

אך לחומר הנושא ד' המדרש הנ"ל כתבתי הת' הנ"ל להקל הקושי' קצת. וי"ל באופן אחר ג"כ עפ"י דברינו הנ"ל דהיה החיוב רק על בן אחד חשב יצחק בדעתו דמסתמא אותו שראוי למול נולד יפה שיהיה ראוי למול והב' שנולד אדום והי' עיד"ז למכשול לו בשגגה שלא ימולו בזמנו מחשש אדום מסתמא אותו הבן אינו מזרעו של אברהם לכן אמר אמתין עד י"ג שנה זמן בר עונשין לראות מה טיבו ואם ירצה למול את עצמו ימול את עצמו ודו"ק בכ"ז. והנה לכאורה יש להעיר בד' רבינו ז"ל דפסק בפשיטות כתי' ואב"א דמילה מיד נאמרה לזרעו של אברהם ואמאי נאיד מתי' הראשון דהוי נאמרה ול"נ דלמילתי' נשנית למשרי מילה בשבת:

ולכאורה עלה בדעתי דבאמת הוא רק מחמת ספק אי הלכה כתי' קמא או כתי' בתרא פסק כתי' בתרא ונפ"מ לענין בני קטורא לאחר מ"ת דלתי' הראשון דהוי בכלל נאמרה ול"נ גם הב"ק פטורים עתה ממילה משא"כ לתי' הב' דמיד לישראל נאמרה ואעפ"כ ב"ק נתחייבו א"כ גם היום חייבים הם וי"ל בזה בפשיטות מ"ש הר"מ ז"ל לקמן בה"ח דב"ק אע"ג דחייבין במילה מ"מ אין נהרגין והכ"מ והמל"מ חתרו לידע כוונתו הקדושה ולהנ"ל הד' פשוטין כיון דתלי' בשני תי' הגמ' לכן מספק אין נהרגין אע"ג דחייבין במילה. איברא דלקושטא דמילתא ז"א דא"כ אמאי פסק הר"מ ז"ל דגם היום שנתערבו כל בני ישמעאל חייבים במילה מספק והא הוי ס"ס ויש לפלפל בזה בדין ספק אחד בגוף וס' אחד בתערובות ולפמ"ש הפרמ"ג דלדעת הר"מ ז"ל בב"נ ספיקא דאו' מה"ת להחמיר א"כ בב"נ ל"ח ס"ס כה"ג כיון דספק הראשון כבר הוחזק לוודאי חיובא ואין רצוני להאריך בפלפולים כאלה כי האמת יורה דרכו שלשון הר"מ ז"ל מורה שפסק להלכה כתי' בתרא מצד וודאי ושכן הוא האמת דמילה מיד היתה הציווי רק לאברהם ולזרעו וצ"ב למה בחר הר"מ ז"ל בתי' הב':

ובפלפול התלמידים אמרנו בזה דהנה לכאורה יש לעי' בתי' הא' דלמילתי' נשנית למשרי מילה בשבת משמע דבלא"ה ל"ה ידעינן דמילה דוחה שבת וא"כ ל"ה דוחה שבת מקודם מ"ת וקשה הא שבת במרה נצטוו וא"כ מה עשו ממרה ואילך ועד מתן תורה אם נולד להם בנים בשבת וקשה מאוד לומר שלא קיימו מצות מילה בשמיני ולת' זה נאמר דהנה המפורשים הקשו האיך נצטוו במרה על השבת הא ב"נ ששבת ח"מ וי"ל ע"ז שני תי'. א' י"ל למ"ד דבמרה אתחומין לא איפקד וכ' החי' הר"ן בשבת שם דה"ה בלאו דמחמר וכיו"ב לא נצטוו רק בלאו דל"ת כל מלאכה א"כ י"ל דעשו מלאכות אלו דשוב אינו בכלל ב"נ ששבת ולמ"ד דגם אתחומין איפקד והיינו דבמרה נצטוו על כל כללי ופרטי דיני שבת ומוכרחין אנו לומר כמוש"כ המפורשים להכריח הלשון המד"ר דברים פרשה א' דב"נ ששבת היינו רק קודם שנימול אבל משקיבל את המילה אינו בכלל ב"נ ששבת ויכול לקבל עליו את השבת עיי"ש:

ומעתה א"ש קושיותינו דא"נ דבמרה לא איפקד על כל פרטי דיני שבת א"כ נראה פשוט דגם בעשה דשבתון לא נזהרו במרה וא"כ ל"ה צריך קרא דכיון דלא יהיה אלא ל"ת הוי ידעינן מסברא דמילה דוחה שבת מצד עדל"ת להסוברים דעדל"ת שיב"כ וכל הטעם דצריך קרא דמילה ד"ש מצד העשה דשבתון ולמ"ד דנצטוו במרה על כל דיני שבת ג"כ ל"ה צריך קרא דמילה דוחה שבת כיון דבאמת קשה איך הי' יכולין לשמור את השבת הא ב"נ ששבת ח"מ וע"כ צ"ל מצד שקבלו עליהם מצוות מילה א"כ כ"ז שהיה חייבין בשבת הוא רק מכח מצות מילה וא"כ הוה ידעינן מסברא דמילה דוחה שבת דדווקא היום לאחר מתן תורה שישראל נבדלו לגמרי מב"נ בתוה"ק שפיר צריך קרא דמילה דוחה שבת דבלא"ה הם ישראל משא"כ קודם מ"ת שלא היה נבדלין אלא במצות מילה ועיד"ז הם יכולין לשמור את השבת אם כן הוה ידעינן מסברא דמילה דוחה שבת וז"נ בס"ד:

ומעתה י"ל עפמ"ש האחרונים לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דב"נ ששבת ח"מ ואינו נהרג והיינו דלא כר"ל דמפיק ליה מאזהרת יום ולילה לא ישבותו וקשה אמאי פליג על ר"ל כיון שבגמ' לא נמצא חולק ותי' האחרונים שהי' קשה להר"מ ז"ל על האבות איך שמרו את השבת ואברהם נראה דאף קודם שנצטוה על המילה שמר את השבת לכן ס"ל להר"מ ז"ל דהלכה כר"י במדרש הנ"ל דטעם משום משל למלך ומטרוניתא ואין לאחר להתערב בזה וא"ז אזהרה כלל וממילא קודם מ"ת שנתנה שבת לישראל גם ב"נ הי' יכולין לשמור את השבת דמשל זה ל"ש אלא כשכבר נתקדשו ישראל ונבחרו לשמור את השבת ועי' מזה גם בפר"ד זוטא להג' בעל מלוא הרועים ז"ל שבא עתה לידי בעיוני בד"ז שהאריך בזה [והנה הס' הנ"ל לא היה למראה עיני עד עתה ואולי ימצא מה מדברינו בס' הנ"ל אל יתלה בי ביקי סריקי שלא אמרתי דבר בשם אומרו ח"ו ובשמים סהדי כי נקי אני מעון כזה וגם עתה נתעוררתי לחפש אחר הס' הנ"ל ע"י כבוד יד"נ הרב הגאב"ד דוויערשאב נ"י אשר כ' לי לעי' בס' הנ"ל אשר נתקשיתי בלשון הרמב"ן ז"ל ויבואר לקמן]:

ומעתה הר"מ ז"ל לשיטתו דלא פסק כר"ל וא"כ קודם מ"ת הי' יכולין לשמור את השבת ול"ה כלל איסור דב"נ ששבת וא"כ ל"ה צריכין הישראל במרה את קבלת המילה לחיוב שבת וא"כ הדרה ק"ל דאיך אפ"ל דכל הקרא אתא לזה ובלא הקרא ל"ה ידעינן מפי הקבלה דמילה דוחה שבת דא"כ מה עשו ממרה עד מ"ת לכן מוכרח הר"מ ז"ל לפסוק כתי' בתרא דבאמת הוי נו"נ רק דמיד נאמרת לישראל והיינו דנאמרה רק לאברהם וזרעו בתורת ישראל. אך כ"ז רק לפלפולא לחדד התלמידים אמנם לקושטא דמלתא נלענ"ד דד' המדרש ור"ל לא פליגי כלל ויבואר אי"ה בדין ב"נ ששבת ושם יתבאר גם דעת הר"מ ז"ל בדין ב"נ ששבת ואכמ"ל יותר:

מט) והנה בביאור הסוגי' הנ"ל יש להאריך הרבה ויען שרבינו הגדול בעל מל"מ ז"ל האריך הרבה בזה לזאת אמרתי לצאת בעקבותיו הקדושים ונבוא על סדר דבריו ז"ל לפלפל ולהשתעשע בהם כחובה עלינו בד' רבותינו הגדולים זלה"ה. והנה ר"ד המל"מ כ' לתמוה על התוס' שהקשו על קושיות הגמ' והרי פו"ר דנו"נ לישראל נאמרה ולא לב"נ דמנ"ל דלא נאמרה לב"נ ואי משום דל"ח לה בהדי ז' מצות הא קו"ע לא קחשיב ותמה המל"מ אמאי לא הקשו תוס' לעיל מני' על קושיות הגמ' והרי מילה דמנ"ל דמילה ל"נ לב"נ ואי משום דל"נ בכלל הז"מ הא קו"ע לא קחשיב. והנה נראה מבואר מד' מרן המל"מ ז"ל דהי' ס"ל הקושיות הגמ' דמילה יהי' נוהגת בב"נ היינו בכל ב"נ דאל"כ עדיפא הו"ל להקשות דא"ר מדלא חשבה גבי הז"מ כיון דאפי' א"נ דנהגה בב"נ מ"מ אין נוהגת אלא בזרעו של אברהם היינו בבני עשו וישמעאל אבל בב"נ האחרונים אינה נוהגת ולכן לא חשיב לה בכלל ז' מצות וכ"כ המל"מ בעצמו לקמן לדחות הוכחת הכ"מ מדלא חשיב מילת ב"ק בכלל הז' מצות דנהרגין עליו וע"כ דס"ל להמל"מ דאם נימא דמילה הוי נו"נ נוהג בכל בני נח וכ"נ ברור מד' רבינו המהרש"א ז"ל שכ' לפרש קושיות הגמ' והרי מילה דלישראל נאמר ולא לב"נ היינו משום דא"נ דמילה נוהגת בב"נ איך משכח"ל ג"ת דהיינו המקבל עליו ז"מ ב"נ הא צריך לקבל עליו מילה ג"כ ולדבריו א"ר כלל דשפיר משכח"ל ג"ת שאינו מזרעו של אברהם וע"כ דגם המהרש"א ז"ל ס"ל דא"נ דנוהג בב"נ נוהג בכל ב"נ ובאמת לפ"ד המל"מ דל"ח גבי ז' מצות אלא מצות כלליות נראה כן מד' רש"י ז"ל דמפרש דקושיות הגמ' והרי מילה משום דל"ח לה גבי ז' מצות:

אמנם הדבר יפלא בעיני למאוד דמהכ"ת לומר כן דכל ב"נ יהיו חייבין במילה כיון שמפורש בתוה"ק דרק אברהם ודורותיו נצטוו א"כ מנ"ל לחייב שאר בני נח והרי גבי מעשה דשכם מפורש בתוה"ק שאמרו בני יעקב כי חרפה הוא לנו וגו' ואמאי לא אמרו בפשיטות דחייבים הם במילה וא"ל ימולו הם בני קטלא כמו"ש המל"מ בפשיטות דחייבים מיתה ע"ז לדברי הר"מ ז"ל וע"כ דרק אברהם וזרעו נצטוו על המילה וא"כ כיון דקודם מ"ת ג"כ ל"ה החיוב אלא על דורות אברהם א"כ אף א"נ דנו"נ וגם אותן האומות שלא קיבלו התורה חייבים הם במילה מ"מ ברור הדבר דל"ש לחייב אלא האומות יוצאי ירך אברהם שנתחייבו מקודם שישארו בחיובן אבל לחייב כל הב"נ מנ"ל ומה בכך דנו"נ והוא תימה גדולה. והנה כשאני לעצמי כ"כ למעלה דנראה פירוש הגמ' בין בת"ק בין בתי' בתרא דלא נצטוו ע"ז אלא אברהם וזרעו רק דהנפ"מ בין השני תי' הגמרא אם עד מתן תורה נצטוו ע"ז כל זרע אברהם אף אותן שלא נכנסו לברית אח"כ במ"ת דמילה לא היתה היסוד והכנה לקדושת ישראל אלא מצוה שנתוספה באברהם וזרעו בתורת ב"נ או דמיד לא נצטוו אלא אברהם וזרעו ההולכים בעקבותיו לקבל עליהם עול מלכות שמים ושעתידים לקבל את התורה מלבד בני קטורה דגלי קרא שחייבין במילה אף שאינם בכלל זה. וכעת מצאתי שכוונתי בזה לד' רבינו הגדול בעל שאגת ארי' ז"ל דפשיטא ליה ג"כ דזאת לא עלה ע"ד המקשה שיהיה כל ב"נ חייבים במילה דזיל קרי בי' רב הוא עיי"ש שהאריך בזה:

והנה לכאורה עלה בדעתי דר"פ בכוונת המהרש"א ז"ל דהנה הג' בעל שאג"א תמה על הר"מ ז"ל שכ' דב"ק חייבין במילה הא סנחרב בלבל כל האומות וא"כ ניזיל בת"ר ותי' הג' מוהר"ש לאנדא בת' נוב"י מה"ת חאהע"ז סי' מ"ב דבב"נ לא אזלינן בת"ר וחייבין למול מספק ולכאורה תמי' מאד דלפ"ז תקשה על הר"מ ז"ל כל האומות יתחייבו במילה מחשש בני קטורה כיון דסנחרב בלבל כל האומות והר"מ ז"ל ל"כ אלא בני ישמעאל וב"ק:

אך י"ל דבאמת ל"ש כלל הקו' דבלבל סנחרב כיון דב"ק ובני ישמעאל מאז מעולם מתנהגים במצות מילה וכל האומות אין נוהגים במצוה זו א"א שיתערבו וכוונת הר"ם ז"ל רק על בני ישמעאל כיון דגם הם נוהגים במצות מילה א"כ עיד"ז נתערבו בב"ק ושוב גם הם חייבים מדינא מספק למול א"ע ועי' בקונטרס אחרון שכבר הרגיש בזה ומעתה ז"נ א"נ דאין כל זרע אברהם חייבים במילה משא"כ א"נ דכל זרע אברהם הן בני עשו והן בני ישמעאל חייבין במילה ובני עשו אינם מקיימין מצות מילה שוב באמת יהיה כל האוה"ע חייבין במילה מצד בלבול סנחרב וא"כ שפיר הקשה המהרש"א דאיך משכח"ל ג"ת היום כיון דלאחר בלבול סנחרב כל האוה"ע חייבין במילה:

אך לקושטא דמילתא ז"א כלום דמלבד דמבואר מלשון המהרש"א ז"ל דקושייתו אינה על זה"ז רק על עיקר קבלת ג"ת איך משכח"ל מלבד זאת הא קיי"ל אין ג"ת נוהג אלא בזמן שיובל נוהג וזה הי' קודם שבא סנחרב ובלבל העולם דמאז בטלו היובלות וא"כ ל"ה תערובות כלל והי' משכח"ל ג"ת מבני נח אותן של"ה מדורות של אברהם ובפרט בד' המל"מ בוודאי לא יתכן לומר כן דלדידי' י"ל כיון שא"ח מיתה לא חשיב לה בכלל שבע מצות ואם חייבין רק מכח תערובות שוב א"ר ממה דלא חשבה בכלל הז"מ:

הכלל שנראה ברור דעת רבותינו המהרש"א והמל"מ ז"ל דא"נ דמילה נוהג בב"נ יהי' נוהג בכל ב"נ וזה צע"ג לכאו' דמהכ"ת לומר כן וד' יאיר עיני בזה. ובעיקר התמו' על התוס' שנתקשו כולם דלמה לא הקשו על קו' הגמ' והרי מילה דמנ"ל דשאינה נוהגת בב"נ. לכאורה עלה בדעתי בפשיטות דהנה במצות מילה יש ב' מצות. א' החיוב על האב לימול את הבן. והב' למול א"ע כשיגדל והנה לא נשנה בתורה אלא מצות הבן שעל האב אבל המצוה למול את עצמו כשיגדל זה לא נשנה כלל בתוה"ק ומעתה י"ל דקושיות הגמ' לא היתה כלל שב"נ יתחייבו באמת במילה כיון דחזינן דל"נ המצוה למול א"ע א"כ אין סברא דמצוה זו למול את הבן בשמיני יהי' נוהגת בב"נ רק דקושיות הגמ' דאיך אמרת כלל דכל שנו"נ לזה ולזה נאמרה והרי ממילה נסתר זה דל"נ ונעשה אלא פרט מהמצוה דמילת בנו בח' וא"כ אין סברא דיהיה נוהגת בב"נ כיון דמילת עצמו כשיגדל לא נשנית וא"כ אין לחייב בזה ב"נ וא"כ מסברא דגם מילת הבנים בח' ל"ש בהו ואעפ"כ נשנית א"כ נראה מזה סתירה להכלל דכל שנו"נ לזה ולזה נאמרה וע"ז מת' בגמ' ב' תירוצים. תי' א' דלא נשנה כלל לחיוב אלא להורות דמילה דוחה שבת וזה לא משכח"ל אלא במילה בזמנה ולכן לא נשנה אלא מצוה זו. ותי' הב' דמיד נאמרה רק לישראל היינו לזרע אברהם שיקבלו את התוה"ק בעתיד אבל זה לא עלה ע"ד המקשה כלל דב"נ יתחייבו במילה כיון דלא נשנה כל החיוב וזה נלענ"ד נכון בדעת התוס' לכאו':

אך יש לעיי' בזה דהרי הר"מ ז"ל בס' המצות מנה רק מצות מילה בח' למצ"ע ומבואר מד' דס"ל ז"ל דבמצוה זו נכלל הכל גם מילת עצמו כשיגדל וכבר הארכנו בזה בח' לס' המצות במצות מילה עיי"ש שהכרחנו כן מכמה דוכתין דמצות מילה שעל האב הוא בכלל מצות הבן שעל האב דבאמת הוא מצות הבן מיד רק כיון שא"ב דעת הטילה התוה"ק החיוב על האב או על הב"ד עד שיגדל וי"ל דהר"מ ז"ל הוכיח זה גם מסוגי' דילן דנראה מפשטות ד' הגמ' דהוי בכלל נו"נ אע"ג דלא נשנה אלא מילה בח' וע"כ דמזה ממילא מוכרח מילת עצמו ויותר מזה הוכיח מסוגי' זו הג' בעל מעין החכמה ז"ל במצות מילה דגם מילת יליד בית ומקנת כסף כ"ז נכלל במצוה זו עיי"ש ואכמ"ל בזה וא"כ נסתרו דברינו:

אך לכאורה יש לסתור זה מד' מרן הכ"מ והמל"מ ז"ל שחתרו ליתן טעם בהא דפסק הר"מ ז"ל דבני קטורה נהרגין על המילה ולכאו' אינו מובן כלל הא מבואר בתוה"ק באזהרת המילה ועל זכר וגו' ונכרתה מבואר בתורה דהוא רק אזהרת כרת וא"כ מהכ"ת שיהרגו ע"ז בני קטורה כיון דכל חיובם מכח אברהם ובפירוש נאמר שעונשה כרת ולא מיתת ב"ד ולא אדע בזה לתרץ לכאורה כ"א שכוונתם לשיטת הר"מ ז"ל דעל מניעת עשה ג"כ נהרגין כמו"ש לענין דינים א"כ נהי דבמילת עצמו גלי רחמנא דאיכא כרת אין להחמיר יותר ממה שהחמירה תורה מ"מ במילת הבנים בזה י"ל דאיכא מיתת ב"ד דבזה לא נתפרש בתוה"ק עונש וא"כ שוב אמרינן דאזהרתן זו מיתתן אפי' באזהרת עשה לד' הר"מ ז"ל וא"כ שפיר הקשו על הר"מ ז"ל דנראה מבואר מלשונו דאינן נהרגין על מניעת מילת הבנים ביום ח' ואמאי לא יהי' נהרגין לד' הר"מ ז"ל דבני שכם נתחייבו מיתה על שלא קיימו מצות דינים אך ז"ד א"נ מילת הבן ומילת עצמו הוא שני מצות נפרדות משא"כ א"נ כדברינו דכ"ז דחייב האב לימול את הבן הוא מכח מצות הבן וכיון שבזה גלי קרא דליכא אלא חיוב כרת א"כ אין שום סברא לומר דמצ"ע שעל האב יהי' חמור ממילת הבן עצמו וא"כ צדקו ד' הר"מ ז"ל דאין נהרגין ע"ז ונראה מזה שמרן ז"ל והמל"מ ז"ל ס"ל דלאו חדא מצוה הוא. ולפ"ז צדקו דברינו ביישוב ד' התוס' ועי' היטב בכ"ז כי יש פנים לכאן ולכאן ועי' היטב בחי' בדיני מילה ובחי' לס' המצות ותמצא ביאור הענין על נכון ואי"ה לקמן עוד נדבר בזה:

הוספה

לעיל הארכנו לתמוה על המהרש"א והמל"מ ז"ל שנראה בדעתם דלתי' הראשון בגמ' היה כל ב"נ מוזהרים במצות מילה אף אותם שאינם מזרעו של אברהם ועיי"ש מ"ש בזה. וכעת מצאתי בחי' רבינו יונה סנהדרין (דף נ"ט ע"א) ד"ה אין לנו אלא גה"נ ואליבא דר"י שהקשה דאיך קרי' לגה"נ נאמרה לב"נ הא לא נאמרה אלא לבני יעקב בלחוד והם שקבלו התורה אח"כ ומהכ"ת יהיה ב"נ חייבין בה וכתב בת' השני בזה"ל. ואיכא מ"ד דאע"ג דבקרא כתיב בני ישראל מ"מ ב"נ בכלל והאי דקאמר בנ"י משום דבדידי' הוי מעשה דהא גבי מילה שנאמר לאברהם אמרינן דאי לאו דכתיב לך ולזרעך וכו' ה"א אע"ג דנאמר לאברהם אף ב"נ בכלל וכו' וה"ה הכא בגה"נ אע"ג דכתיב בנ"י איכא למימר דה"ה לשאר ב"נ עכ"ל מבואר מדה"ק כדעת המהרש"א והמ"ל דלת' הא' בגמ' דלא אמרי' דמעיקרא רק לאברהם ולזרעו נאמר הי' מצווין בזה כל ב"נ וה"ה גה"נ לר"י היה אסור קודם מתן תורה לכל ב"נ אמנם רש"י ז"ל בחולין (דף צ"א ע"א) בהא דאמרי' בגמ' כמ"ד גה"נ נאסר לב"נ כתב בזה"ל גה"נ נאסר "להם" בעודם ב"נ עכ"ל מבואר מדבריו ז"ל דגם לר"י לא היו אסורין מקודם אלא בני יעקב לחודא וכאן גבי מילה נראה קצת מרש"י ז"ל כהמהרש"א ז"ל כמוש"כ בפנים ואולי משום דהתם כתיב בני ישראל וצ"ע בזה:

נ) והנה המל"מ הביא בשם הראנ"ח ז"ל שכ' לת' די"ל דבמילה ג"כ איכא שוא"ת דמי שמצווה על המילה מצווה שלא ימשוך ערלתו והמל"מ תמה עליו דזה אינו אלא מדרבנן והא דדרשינן את בריתי הפר לרבות המשוך אסמכתא בעלמא הוא וכיון שכן ל"ש ענין משוך בב"נ כלל דגזירת חכמים ל"ש אלא בישראל ולא בב"נ אתד"ק ולענ"ד נראה לקיים ד' חכמים שמעולם לא עלה ע"ד הראנ"ח ז"ל דמשוך יהי' חייב מה"ת לחזור ולמול את עצמו וממילא צדקו ד' המל"מ בזה דב"ק לדעת הר"מ ז"ל אע"ג דחייבים במילה מכל מקום במשוך לא גזרו חכמים:

אמנם כוונת הראנ"ח ז"ל לענ"ד דהנה באמת צ"ע כיון דילפי' מקרא דאת בריתי הפר לרבות ב"ק אמאי אמרינן דאסמכתא הוא לכן נ"ל דהראנ"ח סובר דזה לפי האמת דאסיקנא כתי' בתרא דמילה הוי נו"נ רק דמיד לישראל נאמרה וצריך קרא דאת בריתי הפר לרבות ב"ק שחייבין במילה א"כ שוב אין לנו לימוד על משוך לכן אמרי' דהוא רק אסמכתא משא"כ א"נ דב"נ חייבים במילה א"כ לא יהיה צריך את בריתי הפר כלל לרבות ב"ק דבלא"ה כל זרעו של אברהם חייבים במילה ואייתר לן קרא לרבות משוך וא"כ משוך יהי' מדאורייתא וא"כ צדקו ד' הראנ"ח ז"ל דא"נ דב"נ חייבים במילה א"כ אייתר קרא לרבות משוך ויהיה משוך מחויב מדאורייתא וא"כ איכא גם שוא"ת ובזה א"ש גם דעת הר"מ ז"ל דפסק כאב"א דהנה כ"כ למעלה דלתי' ראשון דמילה הוי נאמרה ול"נ ומקודם הי' נוהגת בכל זרעו של אברהם ל"ש למידרש מאת בריתי הפר לרבות ב"ק וממילא היום גם ב"ק פטורין וכ"כ השאג"א ז"ל ולפי"ז ממילא משוך יהיה דאו' וכיון שמבואר בש"ס דד"ת משוך אוכל בתרומה א"כ מוכרח דעיקר כתי' בתרא וצריך קרא דא"ב היפר לרבות ב"ק וז"פ ונכון בכוונת הראנ"ח:

ובזה א"ש ג"כ מה שתמה המל"מ לקמן על הראנ"ח ז"ל שכ' לתרץ קושיות התוס' (דף נ"ו ע"ב) ד"ה עשר מצות שהקשו תוס' אמאי ל"ח גם מילה ות' הראנ"ח ז"ל דגם ברייתא זו ל"ח אלא שוא"ת אבל מילה אית בה רק קו"ע ותמה המל"מ ז"ל הא הוא בעצמו ס"ל דמילה אית בה שוא"ת מצד משוך אמנם להנ"ל א"ש ד' הראנ"ח ז"ל דלפי האמת דאסיקנא דמילה נאמרת מיד לזרעו של אברהם א"כ צריך את בריתי הפר לרבות ב"ק וא"כ משוך הוא רק דרבנן וא"כ ליכא במילה שוא"ת ואדרבה מזה מוכרח שכוונת הראנ"ח ז"ל כמוש"ל:

איברא דבעיקר תי' הראנ"ח יש לעי' דהנה לכאורה בלא"ה קשה על קושיות התוס' דאמאי ל"ח מילה לפמש"כ הרשב"ש בת' לתמוה דלמה חשוב עשר מצות שנצטוו ישראל במרה הא ז' מצות ב"נ נצטוו מכבר וא"כ נצטוו עתה רק שלש מצות וא"כ הול"ל רק דשלש מצות נצטוו ותי' דגם הז' מצות נצטוו אז בכלל ישראל ויצאו לענין השבע מצות מכלל בני נח ולכן נצטוו עוד הפעם עליהם וז"ב ומוכרח בפירושא דשמעתא:

ומעתה קשה על התוס' דמה הקשו ממילה כיון דמילה מיד ניתן רק לזרעו של אברהם בתורת ישראל וא"כ ל"ה לצוות להם מחדש במרה וזה תימא גדולה וע"כ צ"ל דקושיות התוס' היא לתי' קמא דגמ' דנאמרה לב"נ רק דמש"ה אין ב"נ נזהרין על מילה משום דרק דלמילתי' הוא דנשנית וא"כ כמו דנצטוו אז מחדש על הז' מצות ה"ה דהיה צריך לצוות להם עוד הפעם מצות מילה שיהיה להם מצוה זו בתורת ישראל ומעתה הקשו תוס' שפיר אמאי ל"ח מילה וא"ל דקו"ע לא קא חשיב ז"א כיון דלמ"ד דמילה נאמרה לב"נ לא צריך את בריתי הפר לרבות ב"ק וא"כ אייתר למשוך וממילא משוך דאורייתא וא"כ איכא שוא"ת ג"כ כנ"ל וז"נ בס"ד:

עכ"פ יצא לנו מכ"ז שד' התוס' נוחין מאד בשיטת הראנ"ח ז"ל. והמהרש"ל תי' דכוונת התוס' כיון דבמילה עונשה כרת ואין עונש בלא אזהרה כדאיתא במס' כריתות וכו' א"כ נקרא ל"ת רוצה לומר שלא להשהותה בערלתה ותמה עליו המל"מ ז"ל אדרבה הא שם מבואר דכרת א"צ אזהרה וגם גוף הסברא דמילה הוי אזהרה שלא להשהותה בערלה ג"כ תמי' א"כ אמאי ב"נ ששבת ל"ח אזהרה שלא ישהה יום אחד בלתי מלאכה ונשאר בצ"ע ובאמת ד' המהרש"ל צע"ג אמנם מפני שידוע גודל חכמתו של רבינו המהרש"ל ז"ל קשה מאוד לומר שטעה בדב"מ לכן נלענ"ד דכוונת רבינו ז"ל עפמש"כ לעיל לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דב"נ נהרג בכפתו את חבירו לפני ארי הא הר"מ ז"ל עצמו בפ"ב מרוצח כתב דמקרא נשמע רק חיוב מיתה ביד"ש וכתבנו שדעת הר"מ ז"ל דבב"נ אם מפורש בתורה ח"מ ביד"ש שוב יש כח ביד הב"ד להרוג אותו. ומעתה נראה דה"ה במילה אע"ג שמפורש בתורה דהעונש רק כרת מ"מ יש רשות ביד הב"ד להרוג ב"נ שאינו רוצה למול ומעתה יפה כתב המהרש"ל כיון דבמילה איכא כרת א"כ נהי דכרת א"צ אזהרה מ"מ ז"ד בישראל דחיי"כ אין הב"ד יכולים להמיתו משא"כ בב"נ כיון דחיי"כ הב"ד יכולין להמיתו וא"כ מילה דנאמרה לאברהם אע"ג דהוזהר רק בכרת מ"מ ממילא איכא גם מיתת ב"ד אם ירצו הב"ד להרגו ושוב צריך אזהרה לדעת הרמב"ן ז"ל דב"נ אינו נהרג על עשה כ"א על לאו א"כ ע"כ דאיכא אזהרה הכא כנלענ"ד בכוונת המהרש"ל:

ובזה א"ש דעת מרן הכ"מ והמל"מ דפשיטא להו דמדינא צריכין להיות ב"ק נהרגין על המילה. ולכאורה תמו' כמש"ל הא מפורש בתורה רק כרת ולהנ"ל א"ש כיון דעונשו כרת ממילא הרשות ביד הב"ד להרוג אותו ושפיר קשיא להו על הר"מ ז"ל דפסק דב"ק אין נהרגין:

ובאמת בעיקר הדבר אם בני אברהם היו חייבין מיתה קודם מ"ת אם לא רצו לימול א"ע נלענ"ד דתלי' בשני ת' הגמ' אם ניתן להם אז המצוה בתורת ב"נ או דמיד ניתן להם בתורת ישראל דבישראל אינו נהרג על ביטול מצ"ע לכ"ע אפי' בחיי"כ משא"כ בב"נ כיון דהעונש כרת או מיתה ביד"ש שוב רשות ביד הב"ד להרוג אותו ועי' בשטמ"ק נדרים (דף ל"א) ד"ה אמול ואצא בדרך שכ' בזה"ל סכנה הוא לתינוק וכתיב וחי בהם. ואע"פ שלא ניתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה. ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרי' אזהרתן זו מיתתן אלא בז' מצות דידהו הלכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה עכ"ל מבואר מדה"ק דעל מניעת מצות מילה ליכא חיוב מיתה משום דל"א אזהרתן ז"מ אלא בז' מצות דידהו ונראה דאזיל בשיטת הר"מ ז"ל דעל מניעת עשה ג"כ ח"מ א"כ לכאורה גם על מניעת מילה בח' יש ח"מ ע"ז כ' דזה ל"א אלא בז' מצות שלהם אבל מילה שניתן מיד להם בתורת ישראל כמסקנת הגמ' בזה ל"א אזהרתן ז"מ. ולפ"ז ז"ד לפי מסקנת הגמ' אבל בהקושי' דהוי ס"ל דב"נ חייבין במילה ומצוה זו הוא כמו כל ז' מצות ב"נ א"כ נראה פשוט דלפ"ד הר"מ ז"ל דחייב על מניעת עשה יהי' ח"מ גם במילה בח' ואפי' לפ"ד הרמב"ן ז"ל החולק ע"ז מ"מ במניעת מילת עצמם כיון דאיכא עונש כרת ממילא בב"נ איכא עונש מיתה וזה מוכח גם מהריגת מרע"ה את המצרי כנ"ל וא"כ לדידי שפיר כ' המהרש"ל דע"כ איכא אזהרה במילה והיינו שלא להשהות ערלתו:

ומה שהקשה המל"מ על המהרש"ל דמה בין זה לב"נ ששבת דל"ח שוא"ת שלא ילך בטל נלענ"ד לתרץ עפמ"ש בת' מר"ח או"ז סי' י"א להוכיח דמצות מילה אין המצוה מעשה המילה אלא המצוה שיהי' נימול ומי שנימול כל ימיו הוא בקיום מצ"ע דמילה וראי' לזה מדוד המלך ע"ה שראה עצמו במרחץ ערום מן המצות נסתכל במילתו והי' שמח וע"כ דמצות מילה איתא תמיד וכ"כ המהרי"ט בחי' קידושין (דף כ"ט) לתרץ קושיית התוס' דל"ל קרא דאותו ול"א ת"ל דהו"ל מצ"ע שהז"ג וכתבו לתרץ דלאחר שנעשה המצוה הוא תמיד בין ביום בין בלילה תמיד מקיים מצות מילה והעשי' הוא ההכשר המצוה וכיון שכן לא מקרי זמ"ג עייש"ה ותראה שזה כוונת דה"ק:

ומעתה שפיר כ' המהרש"ל דהאיסור להיות בלתי נימול זה הוי בכלל שוא"ת כיון דאין המצוה קו"ע אלא להיות נימול ממילא האיסור שלא להשהות בערלה וז"ה בכלל שוא"ת משא"כ בב"נ ששבת דהאיסור שלא ילך בטל אלא שיעשה מלאכה ובזה שעושה המלאכה הוא מקיים המצוה וזה הוא גמר מצותו וא"כ הוי קו"ע גמור ועי' היטב בזה כי לענ"ד הוא נכון בסברא לחלק העניינים. אך כ"ז כתבנו לקיים ד' המהרש"ל כחובה עלינו לקיים ד' חכמים. אמנם לקושטא דמילתא הד' קשה מאוד דבמילה איכא אזהרה ג"כ לב"נ וד' המהרש"ל צע"ג:

עוד כ' המהרש"ל לתרץ דבמילה איכא שוא"ת שלא למול קודם ח' וכ' המל"מ להקשות דאמאי לא קאמר משום דאסור למול בלילה. אך שכ' שמסופק לדינא אי ב"נ חייב במל קודם ח' או בלילה ואע"ג דפשיטא דב"נ נהרג על אזהרת לאו הבא מכלל עשה מ"מ יש לעי' בזה לד' הרא"ש דבדיעבד מקיים המצוה א"כ י"ל דבכה"ג ב"נ אינו נהרג אפי' להחולקין על הרא"ש ז"ל וס"ל דמל שלא כמצותו המילה פסולה מ"מ נראה דדוקא לפ"ד הר"מ ז"ל דנהרגין על ביטול עשה ה"ה דנהרגין על מל שלא כמצותו משא"כ לפ"ד הרמב"ן ז"ל דעל מניעת קיום עשה אין נהרגין אם כן מכ"ש כשמל שלא כמצותו דאינו נהרג אתד"ק:

ולענ"ד ל"ז להבין דה"ק דמ"ש דלדעת הרא"ש כיון דבדיעבד קיים המצוה יש להסתפק אם ב"נ נהרג ע"ז לא אדע מקום ספק כלל בזה דמה בכך דקיים מצוה מ"מ כיון דעבר על לאו הבא מכלל עשה הר"ז נהרג וכמו בישראל במילה שלב"ז בשבת דקיים המצוה ואעפ"כ פשיטא דנהרג כיון שחילל שבת דמילה שלב"ז א"ד שבת א"כ ה"ה הכא בב"נ שמל בלילה דאע"ג דהוי מצוה מ"מ הוא עשה עבירה ובב"נ אזהרתן ז"מ ולא אוכל להבין מה זה ענין לכתחילה ודיעבד שכ' המל"מ:

וגם מ"ש רבינו המל"מ ז"ל דלדעת הרמב"ן ז"ל הדבר פשוט דאינו נהרג במל בלילה אף אם המילה פסולה דלא גרע מאלו לא מל כלל ג"ז צ"ע לענ"ד דאילו זה גרע כיון שמבטל מצות מילה ע"י מעשה ועובר בלאו הבא מכלל עשה ושפיר נהרג וא"ד למי שלא מל כל עיקר שהוא רק מנוע מלעשות מצוה בשוא"ת אבל לא בזה שמבטל המצוה ע"י מעשה ועובר בלאו הבא מכלל עשה והרי מד' התוס' שתירצו דקושיית הגמ' על פו"ר היינו משום דמי שמצווה על פו"ר מצווה על השחתת זרע נראה דס"ל דע"ז ח"מ דאל"כ ל"ק דלחשבה בהדי ז' מצות כיון דאינן נהרגין ע"ז ואע"ג דזה נסתעף רק ממצות פו"ר מ"מ פשיטא להו לתוס' דבזה שמבטל פו"ר בפועל נהרג וכן נראה מד' רש"י ז"ל דמפרש דהא דאמרי' בגמ' דדינים שוא"ת ג"כ הם מצד ל"ת עול במשפט דמי שמצווה לדון מצווה לדון בצדק א"כ מבואר ג"כ דב"נ נהרג ע"ז אם דן שלא כמצותו ואע"ג דעל מניעת מצות דינים לגמרי א"ח מיתה והרמב"ן בעצמו פ' וישלח הביא דברי הירושלמי דב"נ נהרג על הטיית הדין אע"ג דעל מניעת המצוה אינו נהרג א"כ נראה מסברא דלדעת הרמב"ן ז"ל ה"ה במילה א"נ במל בתוך ח' או בלילה הוי לאו הבא מכלל עשה והמילה פסולה דנהרגין עלי':

נא) אך בעיקר ד' המל"מ שס"ל בפשיטות דמל בתוך ח' או בלילה עובר בלאו הבא מכלל עשה וס"ל דעשה זו דביום השמיני ימול בשר ערלתו בא להורות לאו הבא מכלל עשה על קודם ח' ועל לילה ראיתי להג' בעל מנ"ח ז"ל בדיני מילה שהאריך הרבה לתמוה עליו דמנ"ל זאת דילמא קרא אתי דביום השמיני ימול הוא מצוה וקודם ליכא מצוה אבל מנ"ל שיהי' לאו הבא מכלל עשה ועיי"ש שהאריך שמל בתוך ח' הוא רק גורם שלא יוכל לקיים המצוה בזמנה ואין כאן שום איסור קודם הזמן לגרום שלא יוכל לקיים המצוה בזמנו ואפי' א"נ דבישראל איכא איסורא שיש עליו חיוב קודם הזמן להשתדל שיהי' נימול בזמנו אבל בב"נ ל"ש זה לכן במל תוך ח' ליכא איסורא כלל את"ד ז"ל:

והנה לכאורה עלה בדעתי שגם המהרש"ל מודה לזה וס"ל דקודם הזמן ליכא חיובא על ב"נ והא שכ' המהרש"ל ז"ל דאיכא במילה שוא"ת משום דאסור למול קודם ח' כוונתו כקושיית המל"מ משום לילה וכוונתו כיון דאסור למול בלילה א"כ גם בליל ח' אם מל המילה פסולה וכיון שקיי"ל במחוס"ז דלילה לקדושה ויום להרצאה דלילה אינה מחוס"ז א"כ נראה דאע"ג דבב"נ ליכא חיובא קודם הזמן מ"מ בליל ח' שוב רמי' עלי' חיובא לראות שיהי' התינוק נימול ביומו וא"כ עיד"ז שמל בליל הח' כמבטל מצות מילה בזמנו והוי ממש כמו השחתת זרע במי שמצווה בפו"ר דב"נ מוזהר ע"ז ה"ה במילה בליל ח' דמוזהרין ע"ז ב"נ ושפיר איכא שוא"ת במילה וכבר הביאו האחרונים ד' הירושלמי שבת פ' ר"א דמילה ה"ה דאיתא התם בזה"ל אין ערלה אלא מיום הח' ולהלן ותני כן כל למ"ד יום אסור להאכילו חלב תרומה ולסוכו שמן תרומה ליל שמיני מה את עביד לי' ממה דתני ליל ח' נכנס לדיר להתעשר הדא אמרה ליל ח' כח' ותני כן כל ז' מותר להאכילו חלב תרומה ולסוכו בשמן של תרומה עכ"ל הירושלמי מבואר מד' דאע"ג דכל ז' אינו בכלל ערל ומותר לסוכו בשמן של תרומה מ"מ בליל ח' כיון דמצותו למול בו ביום הוי ערל ושוב אסור להאכילו תרומה כיון דלילה אינו מחוס"ז א"כ נראה פשוט דה"ה לענין זה הוי בכלל זמנו שאסור למולו אז כיון שמבטל עיד"ז מצות מילה וז"נ לכאורה בכוונת המהרש"ל ז"ל:

אמנם מה שיש לעי' בזה דאפי' א"נ כן בפשיטות דבישראל ליל ח' הוי בכלל זמן המצוה מ"מ י"ל דז"ד בישראל דהלילה הולך אחר היום שלאחריו א"כ שפיר אמרי' דבתחילת הלילה כבר מתחיל היום ואע"ג שאסור למולו מצד לילה מ"מ זה מקרי זמנו כיון דביום זה החיוב למול אותו משא"כ בב"נ דהיום הולך אחר הלילה וא"כ הלילה והיום שלאחריו זמנים חלוקים המה לכ"ע לילה הוי מחוס"ז והוי כמו בתוך ז' ושוב ליכא איסורא לב"נ ויש להאריך הרבה בזה בבירור הענין אם לילה הוא מחוס"ז ואכ"מ:

אמנם כ"ז כתבנו לפ"מ שהחליט המנ"ח ז"ל דליכא לאו הבא מכלל עשה במילה קודם ח'. אמנם לענין דינא יש לעיין בזה. והנה המנ"ח ז"ל האריך שם דאין לנו לחדש מעצמינו איסור לאו הבא מכלל עשה ואע"ג דפסח שאכלו ביום עובר בלאו הבא מכלל עשה מ"מ הרי בשופר ולולב לא מצאנו שיהי' איסור בלילה וע"כ דהיכא דאיתמר איתמר והיכי דל"א לא איתמר. ובאמת עדיפא הו"ל להקשות הרי במצה ג"כ כתיב בתוה"ק בערב תאכלו מצות ואעפ"כ בערב פסח איכא רק איסור דרבנן מצד דהוי כבא על אריסתו בבית חמיו ואינו אסור מצד לאו הבא מכלל עשה ואם אמנם כי מד' הרוקח נראה דס"ל באמת דהוא לאו הבא מכלל עשה אך כ"כ החק יעקב שאינו רק אסמכתא וצ"ע לחלק העניינים:

אך בעזהי"ת כבר מצאנו פשר דבר זה בחי' על ס' המצות להר"מ ז"ל במצוה ל"ח להוכיח מסוגיית הגמ' יבמות (דף נ"ד ע"ב) ושם בריטב"א דחילוק הוא אם המצוה הוא רק מצוה ואם לא הי' נכתבה המצוה הי' הדבר רשות אז אמרי' דהמצוה אינו מורה על לאו הבא מכלל עשה משא"כ אם במצוה איכא גם כח מתיר ולולא המצוה הי' הדבר אסור אז אמרי' דהמצוה מורה גם על זמן שאינו מצוה אסור מצד לאו הבא מכלל עשה לבד האיסור שיש על הדבר וזה הוא ההבדל בין אכילת פסח לאכילת מצה דבאכילת פסח צריך קרא להתיר באכילה כדין כל הקדשים וא"כ הקרא דאכלו את הבשר בלילה הזה כולל גם היתר לכן דרשינן מיני' לאסור ביממא משא"כ אכילת מצה דאין בו שום איסור א"כ הך בערב תאכל מצות הוא רק מצוה ולא מתיר לכן לא דרשינן מיני' לאסור ביממא ועיי"ש שהארכנו בזה לברר הד' בכמה עניינים בש"ס ואכ"מ:

ובזה א"ש הא דבשופר ולולב ליכא איסורא בלילה ולא דרשינן מזה לאו הבא מכלל עשה וז"ב בעזהי"ת. ומעתה נחזה אנן במילה אם לא כתבה התורה מצות מילה בודאי הי' אסור למול מצד חבלה דהוי חובל גמור א"כ בזה שכ' התורה ביום השמיני ימול בשר ערלתו נכלל גם מתיר א"כ צדקו ד' המל"מ דיש לידרש בזה לאו הבא מכלל עשה ג"כ דבתוך ח' הוא לאו הבא מכלל עשה ועי' היטב בריטב"א יבמות שם ובחי' לס' המצות הנ"ל ותראה שהד' ברורין בעזהי"ת:

אמנם מה שיש לעי' בזה דא"נ כנ"ל דא"ל דכתבה התורה מצות מילה הי' אסור משום חבלה א"כ צ"ע ד' המהרש"ל ז"ל שכ' דלכן לא הקשו התוס' ממילה משום דמילה מוכרח דא"נ בב"נ משום דאית בה שוא"ת ג"כ שלא למול בתוך ח' וא"כ אמאי ל"ח בז' מצות הא הוי כמו דינים. ולפי דברינו אין ענין זל"ז דהתם שפיר אמרי' דלכן חשיב דינים בכלל הז' מצות אע"ג דהוי קו"ע כיון דממצות דינים שלא נעשה עול במשפט וג"ז הוא רק מכח מצות דינים א"כ שפיר אמרי' דנכלל שוא"ת אבל מילה כיון דא"ל שכתבה התורה מצות מילה כלל בב"נ הי' בודאי אסור משום חבלה וב"נ נהרג עליו כנ"ל א"כ אכתי קשה מנ"ל דמילה א"נ בב"נ דילמא לא חשיב לה משום קו"ע לא קא חשיב וא"ל דבמצוה זו נכלל גם שוא"ת שלא למול קודם זמנו ז"א דהרי איסור זה דלפני זמנו אינו מכח המצוה דביום הח' ימול ואדרבה א"ל הוי כתיב כלל מצות מילה בודאי אסור מצד חבלה וכיון שאין האיסור נסתעף מכח המצוה ל"ש לומר דנכלל בזה שוא"ת וא"כ הדר"ל הקושי' על התוס' דאמאי לא הקשו קושייתם על מילה ובב"נ ל"ש לומר להוסיף איסורין כיון דעיד"ז שנצטוו על מילה בח' נוסף עליהם לאו הבא מכלל עשה ל"ש זה בב"נ דסוף כל סוף כיון דבלא"ה אסור לימול בתוך ח' משום חובל וב"נ נהרג עליו אין צריך לאיסור זה דמצות מילה ודו"ק היטב בזה:

אמנם לא אכחד שבגוף דין זה שיהיה ב"נ נהרג על חבלת בניו לבבי מהסס טובא לפ"מ דמבואר בר"מ ז"ל פ"ט מה' עבדים ה"ב דב"נ יכול למכור בניו ובנותיו לעבדים א"כ נראה דהבנים הם שלו ויכול לעשות בהם מה שירצה וא"כ י"ל דלא נתחייב על חבלתם וא"ר מהא דיוצא לחירות בשן ועין דזה באמת קנס הוא והרי חזינן לענין דין יום או יומים דאמרה תורה דא"ח מיתה משום שכספו הוא לבד אם הרגו בב"א א"כ י"ל מסברא בב"נ דבניו שהם שלו לגמרי ויכול למוכרן לעבדים ושפחות אינו נהרג על חבלתם וא"כ צדקו ד' המהרש"ל דלולא קרא דמילה לא הי' איסור למול בנו קודם ח' ושפיר נשמע איסור מכח העשה ושפיר דמי לדינים דאית בהו שוא"ת אך א"נ כן א"כ בקרא דב"נ דכתיב בתוה"ק ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר אינו נכלל בזה היתר כלל כיון דא"ל קרא ג"כ ל"ה איסור דחבלה מותר בבניו כנ"ל א"כ שוב צדקו ד' המנ"ח דאינו נכלל בזה לאו הבא מכלל עשה א"כ ד' המהרש"ל קשיא ממנ"פ דאם איכא איסור חבלה ל"צ לאיסור מצד המצוה דמילה בח' ואי חבלה מותר גם מצד המצוה לא נשמע איסורא על תוך ח' כנ"ל:

לכן נלענ"ד

ח

נו) שם בר"מ ז"ל ה"ח אמרו חכמים שבני קטורה שהם זרעו של אברהם שבא אחר ישמעאל ויצחק חייבין במילה עכ"ל הנה מד' רבינו ז"ל מבואר דבני קטורה נתחייבו במילה לדורות אמנם ברש"י מבואר דרק זרעו של אברהם נתחייבו אבל לדורות גם ב"ק פטורין וכ"כ לעיל מזה והנה לכאורה עלה בדעתי לה"ר לד' הר"מ ז"ל מהא דאיתא במס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) דמקשינן בגמ' ומ"א למ"ד אשה לא והכתיב ותיקח צפורה צור קרי ותקח וכו' נראה מבואר מהסוגי' דא"נ דאשה כשירה למול אע"ג דעכו"ם פסול מצד דאינו מצווה על המילה מ"מ אשה כיון דכמאן דמהילא דמיא קרינן בה המל ימול גם צפורה היתה כשירה למול וקשה הא זה נראה פשוט דסברא זו דאשה כמאן דמהילא דמיא ל"ש אלא בבנ"י שמצווין על המילה בזה שפיר אמרי' דאינה בת מילה הוי כמאן דמהילא משא"כ בב"נ דאינן מצווין על המילה א"כ מלבד הפסול דאשה פסולה מצד המל ימול ג"כ כיון דאינה בת מילה כלל וה"ה כעכו"ם וברור הדבר דאפי' א"נ דאשה כשירה למול ה"ד ישראלית אבל נכרית פסולה דאינה בכלל המל ימול וא"כ צפורה דלא היתה מזרעו של אברהם ולא הי' מאותם שחייבין במילה אף מקודם מתן תורה וא"כ הרי דינה כעכו"ם ואיך היתה כשירה למול והיא קושי' גדולה. א"ו כדעת הר"מ ז"ל דב"ק חייבין במילה לדורות ומדין מבני קטורה וא"כ היתה מזרע שחייבים במילה וא"כ שפיר היתה כשירה למול. אך לכאו' יש לדחות די"ל דבטח כשנשא אותה מ"ר גייר אותה להיות בברית זרע אברהם ושוב היתה כמו מזרעו של אברהם וע"י הגירות היתה כמהילא ושוב היתה כשירה למול. איברא דמד' רש"י סנהדרין (דף פ"ב ע"א) בד"ה בת יתרו מי התירו לך שכ' בזה"ל משה קודם מתן תורה נשא. וכשניתנה תורה כולן בני נח הי' ונכנסו לכלל מצות והיא עמהם וגרים רבים של ערב רב עכ"ל נראה קצת דלא גיירה משה מקודם רק מפני שהי' קודם מ"ת הי' מ"ר רשאי ליקח אותה ובמתן תורה נתגיירה א"כ הדרה ק"ל לדעת רש"י ז"ל דב"ק לא נתחייבו במילה לדורות א"כ איך צפורה היתה כשירה למול וצע"ג לענ"ד:

שו"ר בהגהות רצ"ח פ"י ה"ח שהעיר ג"כ להוכיח מסוגי' דע"ז כדעת הר"מ ז"ל דב"ק חייבין במילה אמנם דבריו מגומגמין שבא להקשות למ"ד אשה פסולה והיא באמת קושיות הגמ' ואדרבה לדבריו דבבני קטורה אין נפ"מ בין אנשים לנשים וחייבות למול את בנה א"כ יקשה מה מקשה הגמ' הא היא בכלל ואתה את בריתי תשמור ג"כ וא"כ יהיה ראי' מגמ' דבב"ק א"ח במילה ושלא כד' הר"מ ז"ל ועי' היטב בסוגי' ותבין דברינו שזה מוכרח דא"נ דבב"ק גם הנשים חייבות במילת בניהן הנשים אצלם כשירן למול ויהיה מוכרח מגמ' דלא כר"מ ז"ל אמנם באמת נראה מסברא דהדרש דאותו ולא אותה נאמר מיד לא"א ולא התחיל החיוב על הנשים כלל והא דהקשו הראשונים דלמ"ל קרא לפטור נשים ממילה ת"ל מצד מעשהז"ג כוונתם על לאחר מ"ת ל"צ ללמוד מקרא ובאמת לד' הר"מ ז"ל דב"ק גם היום חייבין נפ"מ מקרא לענין ב"ק וכבר העירו בזה האחרונים והעיקר כמ"ש בזה:

ובאמת עפ"ד אלה יש להבין קצת ד' הרמ"ה ז"ל בחי' סנהדרין שם שכ' בזה"ל ואי משום דאמר לי' בת יתרו מי התירה לך הו"ל למימר לי' ניתנה תורה ונתחדשה הלכה ולא אסרה תורה אלא מכאן ואילך אבל מי שהיה נשוי ועומד מקודם מ"ת לא נאסרה עליו עכ"ל ולכאורה תמוהין דה"ק מאד דממנ"פ אם נתגיירה פשיטא דלא נאסרה ואם לא נתגיירה מה בכך דנשאת לו מקודם מ"ת הא עתה קאי עלה באיסור תורה ומה שנלענ"ד בכוונת הרמ"ה ז"ל דהנה כ"כ למעלה בשם הג' בעל פנים יפות ז"ל שנתעורר אי בבת גר תושב איכא איסור תורה דלא תתחתן אמנם ראיתי במפורשים שכ' דאף בבת ג"ת איכא איסור תורה משום דעכ"פ ערלית היא דג"ת אינו מוזהר על המילה מישראל אסור לידבק בערלית דמכניס ברית קודש לרשות אחר ומצאנו גם בבני יעקב שאמרו כי חרפה היא לתתה לאיש ערל וה"ה להיפך אם היא ערלית אמנם צפורה כיון דהיתה מבני קטורה וא"כ כמאן דמהילא דמיא וא"כ כיון שהיתה בת ג"ת דיתרו פירש מעב"ז לא היה איסור תורה בלקיחתה. אמנם כ"ז היה קודם מ"ת אבל לאחר מ"ת שניתנה תורה ונתחדשה הלכה דצריך פריעה ג"כ א"כ גם בני קטורה ל"ה כמאן דמהילא כיון דלא נתחייבו בפריעה ובישראל מל ולא פרע כאילו לא מל וא"כ גם מבני קטורה אסורה מה"ת. אמנם ע"ז י"ל דלא נאסרה אלא ממתן תורה ואילך אבל מי שנשא מקודם מ"ת כיון דאז היתה מהילא כדין דגם ישראל לא נתחייבו עוד בפריעה שוב לא נאסרה עליו ממתן תורה ואילך וי"ל יותר כיון דבשעת לידה לא נתחייבו עוד בפריעה אלא במילה גרידא והיתה אז כמאן דמהילא א"כ נהי דעתה בישראל נוסף חיוב פריעה מ"מ בנשים דל"ש זה נשארו כמאן דמהילא וצ"ע בכ"ז:

עכ"פ נראה ברור שמדעת הרמ"ה ז"ל נראה כשיטת הר"מ ז"ל דב"ק חייבין במילה אף לדורות. ובחי' הר"ן שם בסנהדרין בד"ה אלא מעתה ב"ק לא לחייבו כ' בזה"ל רש"י ז"ל מפרש אותן בנים שילדה קטורה לאברהם בלבד שהי' אברהם חייב בהן ולא מחוור שהרי לכל הפחות הי' אברהם מצווה בהן כדין ילודי בית ועוד שאם אין המצוה אלא לא"א בלבד ודאי שאינו בחיוב כרת עליהם וא"כ איך אמרו את בריתי הפר לרבות ב"ק [דקרא זה בכרת היא דכתיב] וע"כ אנו צריכין לומר שבני קטורה כולן נתחייבו במילה וכל יוצאי ירכיהן מפני שנולדו לאחר שנצטווה אברהם במילה שאע"פ שעשו לא נצטווה היינו משום דמעטה קרא דכי ביצחק וכפ' הר"מ ז"ל פ"ט ממלכים עכ"ל ולכאורה היא קושיא גדולה לשי' רש"י ז"ל דס"ל דרק אברהם היה חייב למול את בניו אבל הם בעצמם לא נתחייבו א"כ איך דרשינן לי' מאת בריתי הפר. איברא דהמעיי' בלשון רש"י ז"ל שם בד"ה אלא מעתה ב"ק לא לחייבו שכ' בזה"ל אותן ששה שנולדו לאברהם בחיו הן עצמם לא לחייבי ונימא השתא דלא מל אברהם כל בניו שהי' לו בחיו עכ"ל פתח רבינו ז"ל מחיוב הן עצמם וסיים בחיובא דאברהם ונראה מזה כמו שכ"ל ובח' לס' המצות מצות מילה להכריח שדעת רש"י ז"ל דמצות מילה שעל האב היא בשביל חובת הבן ואם הבן אינו חייב במצות מילה אין האב מחיוב למולו ולכן הלימוד באמת מאת בריתי הפר לרבות ב"ק שהם בעצמם נתחייבו במילה וחיי"כ אם לא ימולו את עצמם וממילא מוטל מצות מילה בחי' על אברהם מצד מצות הבן שעל האב אמנם בל"ז ג"כ לא אדע מה הקושי' כ"כ א"נ דב"נ חיי"כ על מילת הבן והרי לדעת הר"ם ז"ל חייבין מיתה על ביטול מצ"ע ונראה מזה דהר"ן ז"ל סובר דמצ"ע דמילה שאני כיון דהתורה גלי דרק על מילת עצמו חיי"כ נראה דעל מילת הבן גם כרת אינו חייב ואין זה בכלל ז' מצות ב"נ שאמרי' אזהרתן ז"מ:

ולפ"ז צדקו ד' מרן הכ"מ ז"ל שכ' בטעם הר"מ ז"ל דס"ל דב"ק אינן נהרגין על המילה משום דאין זה בכלל הז' מצות וכן כ' בפשיטות השטמ"ק נדרים (דף ל"א) ד"ה אמול ואצא בדרך וז"ל ואע"פ שלא נתנה תורה להתיר איסור במקום סכנה נראה לומר כן לחלל דבר אחד כדי לקיים מצות הרבה ועוד שמצות מילה קלה מהריגת נפש דלא אמרי' אזהרתן ז"מ אלא בז' מצות דידהו הילכך טוב לבטל מצות מילה ולא למול בסכנה עכ"ל מבואר מדה"ק דעל מניעת מצות מילת הבן ליכא מיתת ב"ד [וצ"ע בת' הראשון שבשטמ"ק לפמש"ל דבב"נ ליכא מצות חיוביות כ"א שלילות עי' אות נ"ג וא"כ ל"ש בזה הסברא דמוטב שיחלל בדבר אחד כדי שיקיים מצות הרבה כיון דאינו מצווה כלל לקיים מצות וז' מצות הכלליות שנתחייבו בהן בזה ל"ש לומר לחלל עבורם את המצות כדי שיחי' ויקיימו אותן כיון דאם לא יחי' ג"כ לא יעברו עליהם ועי' כיו"ב בחי' לס' המצות במצ"ע ט"ז לדעת הרמב"ן ז"ל. אמנם י"ל דכוונת השטמ"ק על מצות מילה גופא לפמ"ש הפוסקים דמקיים המצוה כל ימיו א"כ מוטב שלא למולו בח' ויתבטל מצות מילה בח' ונמול אותו לאח"ז ויקיים כל ימיו מצות מילה משנמול אותו השתא בסכנה שימית מיד ולא יקיים המצוה אלא יום אחד והבן היטב כי קצרנו וסמכנו על המעיי'] ואי"ה לקמן בה"ט עוד יבואר בזה מה שי"ל טעמא דהר"מ ז"ל דאין נהרגין על המילה:

ועכ"פ לדאתן עלה מבואר מזה שדעת הרמ"ה והר"ן ז"ל כדעת הר"מ דב"ק חייבין במילה לדורות אמנם בד' הרמב"ן ז"ל בח' עה"ת יש לי עיון גדול שזה לשונו בפ' דברים ב' פסוק ד' וטעם אחיכם בני עשו שיחוס ישראל מן אברהם. וכל זרעו אחים כי כולם הם נמולים וזה טעם לא תתעב אדומי כי אחיך הוא רק בני הפלגשים ישמעאל ומדין כל בני קטורה אינם באחוה מן הכתוב כי ביצחק יקרא לך זרע עכ"ל והנה לכאורה אזיל רבינו ז"ל בתר איפכא שכ' דבני עשו נמולים וב"ק אינם נמולים:

ולכאורה י"ל דמודה דב"ק נמולים כד' הר"מ ז"ל אך דכל זאת כיון דאינן מזרעו של יצחק אינן בכלל זרעו של אברהם וכנראה מהסוגי' דמקשינן אלא מעתה ב"ק לא לחייבי נראה מבואר דב"ק אינן מזרעו של אברהם רק דנתחייבי במילה מרבוי' דקרא דאת בריתי הפר אבל אינן בכלל אחוה וז"פ:

אמנם מ"ש בטעם דבני עשו הם אחים כי כולם נמולים זה אין לו מובן כלל והראה לי ידידי הרה"ג מו"ה שאול נ"י האב"ד דק"ק וויערשאוו שהרגיש בזה בס' פרשת דרכים זוטא ושלחתי אחר הס' הנ"ל וראיתי כי האריך הרחיב הדיבור בדרוש א' בכמה ענינים שכתבנו בקונטרס זה אמנם בכ"ז ת"ל יש בדברינו הרבה דברים חדשים שלא נתבאר בדבריו כלל וגם בד' הרמב"ן הנ"ל לא העלה כלום עיי"ש אות כ"א ומש"כ שמדעת הרמב"ן נראה כרש"י ז"ל אינו מוכרח כלל להמעיי':

והנה הג' בעל מנ"ח ז"ל בדיני מילה נסתפק לדעת הר"מ ז"ל אי בני קטורה חייבין במילת עבדיהם וכתב דמסברא נראה דא"ח כיון דמבואר בגיטין (דף ל"ח) דלב"נ אין לו קה"ג בעבד שלו א"כ אינו בכלל עבד שיהי' אדונו חייב במילתו אמנם ממה שנאמר לאברהם אע"ה למול כל עבדים שלו אע"ג דהי"ל דין ב"נ נראה לכאורה להיפך וכ' דזה תליא אי האבות יצאו מכלל ב"נ להקל דא"נ דיצאו מכלל ב"נ א"כ א"ר מאברהם דשפיר הוצרך למול את עבדיו כיון דיצא מכלל ב"נ הרי היה נקנין בקה"ג וצריך לומר לדעתו ז"ל דאע"ג דזה לכ"ע דלא יצאו מכלל ב"נ אלא מעת שנכנס בברית כמ"ש הרמב"ן ז"ל דאיהו מרא דהאי שמעתתא בפ' אמור ועיי"ש וא"כ לכאורה איך נצטווה א"א למול את העבדים שיש לו עתה הא אותן עבדים שקנה קודם מילה ל"ה שלו אלא למע"י וא"כ גם עתה אינו חייב במילתן אך נראה דכוונת הגז"ל דכיון דנכנס א"א לברית גם אותן עבדים שהי' אצלו מכבר נעשין שלו לגמרי כיון דבאמת הם מכרו את עצמם לא"א לגמרי רק דגזה"כ דב"נ אינו יכול אלא למעש"י א"כ השתא שמל א"א את עצמו ונכנס לברית ה"ה כישראל וממילא נעשה שלו לגמרי ועי' בר"מ ז"ל פ"ט מה' מלכים ה"ה ובכ"מ שם וצ"ע עוד בזה כמו שיראה המעי' שם:

עכ"פ נראה שדעת הגז"ל כן הוא איברא דיש לעי' אף לדעת הרמב"ן ז"ל דס"ל דא"א ע"ה יצא מכלל ב"נ לאחר מילה דמ"מ הא זה פשיטא דקודם שמל את עצמו לא נכנס בברית ולא הי' דינו כישראל וא"כ לא הי' לו בעבדים קה"ג ולא נתחייבי במילה מן הדין והרי דעת הרמב"ן ז"ל בסו"פ לך לך דא"א מל מקודם את העבדים שלו וכתב הטעם כי אברהם נזדרז במצות המילה שלהם תחילה ומל אותם הוא בעצמו או שזימן להם מוהלים הרבה והוא עומד עליהם ואח"כ מל את עצמו שאילו הוקדם מילתו היה חולה או מסוכן בה מפני זקנתו ולא היה יכול להשתדל במילתם עכ"ל ולהנ"ל קשה טובא הרי קודם שנימל אברהם היה לו דין ב"נ וא"כ ל"ה לו בעבדים אלא קנין למעש"י וא"כ הרי לא נתחייבו במילה כלל:

אמנם נראה דאינו קושיא דמיד שנצטווה א"א על המילה הוי בכלל נכנס לברית כיון שנתחייב במילה ודינו כישראל כמבואר במס' ע"ז (דף כ"ז ע"א) דגם ערל שמתו אחיו מחמת מילה הוי בכלל ואתה את בריתי תשמור ה"ה אברהם אבינו מיד שנצטווה במילה מקרי נכנס לברית ודינו כישראל ושפיר היה קונה את עבדיו קה"ג והיה חייבים במילה והיה יכול למול אותם מתחילה [ובאמת בלא"ה מוכרח כן לדעת הרמב"ן ז"ל לכאורה דאל"כ איך מל אותם אברהם מתחילה הא בעינן המל ימול ומילה בעכו"ם פסולה וע"כ כיון דהי' מצוה שוב הוא בכלל המל ימול איברא שלשון הרמב"ן ז"ל צ"ע מ"ש ומל אותם הוא בעצמו "או שזימן להם מוהלים הרבה" והוא עומד עליהם עכ"ל ולכאורה צ"ע הא מילה בעכו"ם פסולה וא"כ איך הי' אז מוהלים הרבה מלבד אברהם הא לא נצטוו בה אלא אברהם וזרעו וצ"ל שדעת הרמב"ן ז"ל לפרש אליבא דמ"ד דמילה בעכו"ם כשירה בעומד ע"ג ומדוקדק לשונו הזהב וז"פ]:

ובעיקר ד' הרמב"ן ז"ל דס"ל דא"א מל את העבדים תחילה עי' באור החיים שכ' בפשיטות להיפוך וכתב שני טעמים. א' מצד המל ימול וב' מצד הזריזות עי"ש. והנה מ"ש מצד המל ימול א"ק על הרמב"ן ז"ל כיון דאם הוא ב"ח כבר נכלל בכלל המל ימול כנ"ל. אמנם מ"ש מצד זריזות לענ"ד הוא סברא גדולה ויותר מזה דהרי ברור הדבר דהוא למול את עצמו ועבד למול מילת עצמו קודם דחמיר דהוא בכרת ועוד דהוא בעצמו קודם וא"כ הי' מן הדין שימול א"ע מקודם. ויש להעיר בזה עפ"ד הרמב"ן ז"ל גבי האי יניקא דאשתפיך חמימא דס"ל להרמב"ן ז"ל דאפי' אם אשתפך חמימא דלאחר המילה מותר למולו בשבת דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ואח"כ פק"נ דחיא לי' א"כ ה"נ כיון דמדינא שימול הוא את עצמו תחילה הו"ל למול א"ע ואי דאח"כ לא יוכל למול את עבדיו הרי פק"נ דוחה באמת מצות מילה ויש להרחיב הדיבור בזה ואכ"מ:

אמנם כן בעיקר חקירת המנ"ח הנה הסברא נותנת דעבד שאין לו בו אלא מעשי ידיו א"ח למולו דאינו בכלל יליד בית ומקנת כסף וא"כ באמת יקשה להסוברים דאבות לא יצאו מכלל ב"נ איך נצטוו א"א על מילת עבדיו וכן יקשה בפסח מצרים דנצטוו ישראל למול את עבדיהם והי' מעכב אותם מלאכול בפסח והא לא הי' להם קה"ג בעבדיהם. ובדרך פלפול י"ל כיון דנצטוו אז באכילת הפסח והרי נאמרה אז אזהרה דתושב ושכיר לא יאכל בו וא"כ ע"כ דנתקדשו מיד בקדושת ישראל דאל"כ הרי כולם המה גרי תושב וע"כ דהשיגו קדושת ישראל וא"כ ממילא נעשו עבדיהם שלהם לגמרי כנ"ל וא"כ ממילא הי' מעכבים מפסח כנ"ל:

אך בכ"ז זה דרך פלפול מלבד זאת כ"כ לעיל שהדין אינו ברור אם בב"נ ונתגייר נעשין עבדיו שלו לגמרי. לכן נראה דעיקר ענין זה דב"נ אינו קונה ב"נ קה"ג הוא משום דאין יתרון לאחד על חבירו לכן לא יוכל לקנותו קה"ג ודוקא אם יש לאחד יתרון על חבירו יוכל לקנותו לגמרי להיות שלו אבל אם אין לו יתרון על חבירו כלל לא יוכל לקנותו שיהי' שלו. ומעתה א"א דנכנס לברית ונצטוה על המילה והי' לו יתרון משאר ב"נ שפיר הי' קונה אותם קה"ג וכן ישראל אף קודם מתן תורה הי' להם קה"ג בעבדיהם מה"ט כיון דהי' להם יתרון במצות מיתר ב"נ והטעם נראה כיון דאינו בר מעלה יותר מחבירו לא יוכל להיות אדון שלו להיות עבדו קנוי לו לגמרי:

ועפ"ז נראה לתרץ ד' המל"מ שכ' לפרש ד' התוס' חגיגה דפו"ר לכולהו ב"נ נאמר אף לכנען היינו שהתוס' באו להוכיח דגם עבד חייב בפו"ר ואינו פטור מתורת עבדות דנימא שא"ל חייס וממילא אינו מחויב בפו"ר ז"א דהרי פו"ר לכולהו ב"נ אף לכנען נאמר והוא הי' עבד לשם ותמה הג' בעל אבני מלואים ז"ל בס"א דהרי קודם מ"ת הי' להם חייס דל"ה עבדים גמורים. ולענ"ד נראה דנהי דקודם מ"ת ל"ה ב"נ קונה קה"ג בעבדו היינו דוקא מה שהוא הי' קונה שאין לו כח זה לקנות אדם הדומה לו בקה"ג להיות לגמרי שלו אבל כנען דנעשה עבד ע"י ארור והסכים הקב"ה עמו שיהי' נעשה עבד לאחיו בודאי הי' עבד גמור בקה"ג ג"כ וא"כ גם קודם מ"ת ל"ה לו חייס וא"ש ד' המל"מ. ויש להאריך הרבה בכ"ז כי לפי"ז י"ל בפשיטות דהי' להם עבדים גמורים קודם מ"ת מבני כנען דגם אז הי' שלהם בקה"ג דבני שם הי' קונים אותם בקה"ג ולאחר מ"ת נשאר זה רק אצל ישראל אבל ב"נ אף בני שם נתבטל מהם ענין זה דכח של שם ג"כ נכנס לגמרי באברהם וזרעו דהרי לציצית ג"כ זכו זרעו של שם מצד מעשה זו ונטלו ישראל מצוה זו וה"ה לענין זה דכנען יהי' עבד הוא רק לישראל עכ"פ כנען אף קודם מ"ת הי' עבד גמור שקנו אותו בני אברהם בקה"ג ולכן הי' חייבין במילתן והי' מעכבים אותם מאכילת הפסח. ולפ"ז בני קטורה היום תלי' בשני הסברות שכתבנו דא"נ מצד היתרון שהי' להם במצות מילה הי' להם בעבדיהם קה"ג א"כ היום בבני קטורה ג"כ דינא הכי. אמנם א"נ דרק בכנען וזרעו הי' להם קה"ג וזה נשאר רק לישראל א"כ ב"ק אין להם קה"ג בעבדיהם. ובל"ז י"ל כיון דהא דחייבין במילה הוא רק מחמת ספק כיון דנתערבו בבני ישמעאל כנ"ל וא"כ אף א"נ דישראל אף קודם מ"ת כיון דהי' חייבין במילה הי' להם קה"ג בשאר בני נח מ"מ הם דחייבים רק מחמת ספק א"כ פשיטא דא"ל קה"ג בעבדיהם דכל אדם מוחזק בעצמו וא"כ מספק אינו קונה אותם לגמרי וא"כ ממילא אינם חייבין למולו וז"נ לענ"ד. וצ"ע עוד בכ"ז וד' יאיר עיני לברר הד' לאמיתן:

ט

נז) שם בר"מ ז"ל ה"ט ב"נ שעסק בתורה ח"מ לא יעסוק אלא בז"מ שלהם בלבד עכ"ל. הנה מקור הדברים בסנהדרין (דף נ"ט) אמר ריו"ח עכו"ם שעוסק בתורה ח"מ שנאמר תורה צוה לנו משה מורשה ולא להם וראיתי בס' מרגניתא טבא בס' המצות שורש א' שכ' להקשות לפ"ד הר"מ ז"ל דס"ל דתרי"ג מצות הוא הלל"מ וע"כ דס"ל דזה דדריש דתורה צוה לנו בגמטרי' תרי"א הוא דרשה גמורה א"כ כמו דקיי"ל דב"נ שלמד תורה ח"מ משום דכתיב תורה צוה לנו ולא להם והוא בכלל גזל או עריות א"כ נימא דה"ה לכל המצות שנכללין בתיבת תורה אם ב"נ מקיימם יהי' ח"מ דכמו דדרשינן מזה דתורה צוה לנו דישראל מצוון על תרי"ג מצות ה"ה דיש לדרוש מזה דכל תרי"ג מצות רק לנו ולא להם ואיך פסק הר"מ דב"נ מותר לקיים שאר מצות ועיי"ש שכ' להכריח מכח זה דהר"מ ז"ל מודה דאסמכתא בעלמא הוא ואינה דרשה גמורה:

ולענ"ד אחר מחכת"ה אשתמיט לי' ד' הר"מ פ"ח מה' מלכים ה"י שכ' בזה"ל משה רבינו לא הנחיל התורה והמצות אלא לישראל שנאמר מורשה קהלת יעקב עכ"ל מבואר להדיא מדברי הר"מ ז"ל שלמד מקרא זה דגם המצות המה רק מורשה לנו ולא להם ועי' בכ"מ שם שמקורן של ד' הר"מ ז"ל מהא דעכו"ם שלמד תורה וע"כ דהר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דתורה צוה לנו הוי דרשה גמורה לתרי"א מצות שנצטוו ישראל מפי מרע"ה וא"כ ממילא דקאי גם על המצות. אך לפ"ז בודאי קשה קושיית המרגניתא טבא דמנ"ל לחלק בין התורה והמצות דבתורה אמרי' כיון דהוא מאורשה לנו ממילא אסור לב"נ לעסוק בתורה ובמצות אמרי' דנהי דהיא מאורשה לנו מ"מ מותר גם לב"נ לקיימם כדי לקבל שכר. לכן נלפענ"ד דהר"מ ז"ל הכריח זה דמצות שאני מהא דהוצרכה תוה"ק למכתב בפסח דתושב ושכיר לא יאכל בו וקשה ת"ל דתושב ושכיר אסור בפסח משום דאסר בכל המצות ממילא אסור גם בפסח וא"ל דהרי זה נאמר בפסח מצרים ואז עדיין לא נתנה תורה ולא נאמרה עדיין תורה צוה לנו ולא היתה אז עוד מורשה לישראל וא"כ שפיר צריך קרא דפסח אסור לגר תושב ז"א דהר"מ ז"ל ס"ל דע"כ אזהרות אלו לדורות הי' דפסח מצרים ע"כ אשתרי לגר תושב כיון דישראל אז ג"כ ל"ה יותר מגרי תושב א"כ כל מי שחפץ אז לקבל עליו להיות ג"ת הי' מותר לאכול בפסח וע"כ דקרא אתי לדורות על לאחר מתן תורה וקשה כנ"ל דל"ל קרא ת"ל דכל המצות אסורין לב"נ לקיימן ולכן הוכיח הר"מ ז"ל מזה דאע"ג דמצות ג"כ מורשה הם רק לנו מ"מ גם ב"נ יכול לקיים אותם ולכן צריך קרא מיוחד בפסח דגר תושב אסור בו:

אך לכאורה יש לדחות דהרי הר"מ ז"ל פסק דהלאו דתושב לא יאכל בו היינו שאנחנו מוזהרין שלא להאכיל לג"ת וא"כ י"ל דשפיר צריך קרא בפסח להורות דהאיסור גם על ישראל המאכילו ועובר בלאו בפני עצמו משא"כ בכל המצות נהי דב"נ אסור בהם מ"מ הישראל המסייע לו שמקיימן אינו עושה איסור וא"ל דעכ"פ איכא איסור דלפנ"ע ז"א הא נפ"מ לענין מלקות דמצד לפנ"ע א"ל דהוי לאשיב"כ כמו"ש הפוסקים ומצד לאו דתושב ושכיר לא יאכל בו ילקה ישראל המאכיל אך באמת א"ש דהר"מ ז"ל לשיטתו פ"ט מה' ק"פ ה"ז דפסק דהמאכיל מפסח לג"ת אינו לוקה עיי"ש וא"כ שפיר הוכיח דב"נ יוכל לקיים שאר מצות דאל"כ בלא"ה אסור משום לפנ"ע כנ"ל:

איברא מה שיש לעי' בזה עפמ"ש הטורי אבן חגיגה (דף י"ג) לחדש דאם אמרי' דהא דאסור לב"נ תורה הוא מצד גזל ה"ד שלא ברשות ישראל אבל ברשות ישראל ליכא איסור כיון דמדעת ישראל הוא ל"ה גזל עיי"ש א"כ שוב א"ר מקרא דתושב לא יאכל בו כיון דהאיסור הוא על ישראל שנתן לו ובכה"ג ליכא איסורא משום גזל דלא עדיפי מתורה ולכן צריך קרא מיוחד דאסור להאכיל פסח לב"נ דגם מדעת ישראל אסור:

איברא שגם ד' הטו"א צ"ע לענ"ד דנראה דאין הגזל מישראל אלא מגבוה כיון דגבוה לא נתן להם תורה אלא לנו א"כ הם גוזלים גבוה וב"נ חייב מיתה גם על גזל גבוה כמו"ש המפורשים ולומר כיון דהקב"ה נתן את התורה לישראל שוב לא שייך רשות גבוה כלל בזה זה דחוק בעיני טובא דהשי"ת נתנה רק לנו ללמוד בה ולחדש בה אבל התורה הוא של הקב"ה וב"נ דמצווה על הגזל אסור מצד גזל גבוה והרי גדולה מזו מבואר בתוספתא פ"ד דברכות דגם בישראל צריך לברך על המצות מצד שיהי' מותר לעשות המצות וכמו שנהנה בעולה"ז בלא ברכה מעל ה"ה דאסור לעשות מצות בלא ברכה כי המצות המה של גבוה ועי' בחסדי דוד הנדמ"ח בתוספתא דפוס ווילנא ותמצא מבואר כן וא"כ בב"נ שפיר י"ל דהוי גזל גבוה וזה נראה נכון בס"ד:

אמנם כן בעיקר הדברים שכתבנו להכריח דמצות אינן בכלל גזל לב"נ מדהוצרכה תורה לאסור תושב באכילת פסח וליכא למימר דקאי על פסח מצרים משום דאז גם כל ישראל ל"ה אלא בבחינת ג"ת אף שלכאו' היא נכון בסברא וי"ל יותר דע"כ הך תושב מיירי שהוא מהיל ג"כ דאל"כ ה"ה ערל כמ"ש רש"י ז"ל והוא מהמכילתא דפירש כגון ערבי מהיל וברא"ם ז"ל שם דלדעת הר"מ ז"ל דבני קטורה חייבין במילה קאי על בני קטורה וא"כ לכאו' לא הי' חילוק כלל בינו ובין ישראל מ"מ לאחר העיון אינו נראה כן ונראה ברור דגם אז הי' אזהרה זו דתושב לא יאכל בו:

ונקדים מ"ש בדרושים שלנו לפרש ד' הגמ' יבמות (ד"ה ע"ב) דרוצה הגמ' למילף דעדל"ת שיב"כ מהא דמילה ותמיד דוחה את השבת ודחינן בגמרא דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור ואליבא דמ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עו"ת הוה ואח"כ אמרינן בגמ' ומכולהו נמי שכן ישנן לפני הדיבור דהיינו דגם פסח הוי עשה דלפני הדיבור והנה כל המפרשים הוציאו מזה דעשה דלפני הדיבור אלים ודוחה ל"ת דלאחר הדיבור ועפ"ז כתבו לתמוה ע"ד התוס' קדושין בסוגי' דחדש שכ' בשם הירושלמי להיפך דאין עשה דמצה דוחה ל"ת דחדש דאין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דלאחר הדיבור וכמה דיו נשתפכו בזה לת' הדברים אמנם לענ"ד נראה בזה כוונה אחרת בגמ' וממילא רווחנו שמעתתא בעזהי"ת:

ונקדים מה שיש לדקדק בלשון הגמ' מה להנך שכן "ישנן" לפני הדיבור דהוא לשון הוה כאלו גם היום ישנן לפני הדיבור ואין לו מובן לכאו' והול"ל מה להנך שכן היו לפני הדיבור והלשון ישנן אין לו ביאור לכן נלע"ד דכוונת הגמ' דאין אלימות מצות אלו מצד מה שנאמרו קודם מתן תורה דאדרבה דבזה ר"ל להיפוך ג"כ דעשה דאחר הדיבור מה שנאמר לישראל בהר סיני בהיותם כבר קדושים בקדושת ישראל חמיר טפי וכמוש"כ התוס' לענין עשה דמצה דאינו דוחה ל"ת דחדש מה"ט אמנם כוונת הגמ' הוא דשלשה מצות אלו ישנן גם היום לפני הדיבור דהמה הם יסוד היהדות וכל איש הבא לקבל התורה והמצות על עצמו דהיינו שרוצה להתגייר ולהכנס בדתינו הקדושה צריך לקבל עליו מקודם ג' מצות אלו מילה פסח ותמיד והנה מילה היא כפשטא דמי שבא להתגייר צריך שימול את עצמו ובלא מילה א"א לו להכנס בדת ישראל וכן תמיד למ"ד עולה שהקריבו ישראל במדבר עולת תמיד הוה וזה היא שעיד"ז יוכלו ליכנס לברית ולקבל את התוה"ק כמבואר בכריתות ר"פ ד' מחו"כ ובר"מ ז"ל פי"ג מה' א"ב ה"ג ומזה ילפינן דכל גר הבא להתגייר צריך שיביא קרבן א"כ ממילא מבואר דגם תמיד הוא היסוד לישראל הבא להתגייר כיון דעיד"ז נכנסו לברית במתן תורה אמנם פסח לכאו' אין לו מובן לפי פירוש זה שכתבנו בד' הגמ' איך היא לפני הדיבור אך באמת א"ש דהנה מצות פסח היא אשר פסח הקב"ה על בתי בנ"י והיא לקבוע בלבבינו השגחתו יתב' ושרק הקב"ה לבדו הוא משגיח עלינו ואין אנחנו תחת שום חק מחוקי הטבע רק תחת השגחת השי"ת לכן מצאנו במצות הפסח שאמר מ"ר לישראל משכו וקחו לכם את הפסח ודרשו חכז"ל משכו ידיכם מעכו"ם ולכאו' צ"ע מה זה משכו ידיכם וכי מה ענין ידים לעכו"ם ועי' במד"ר פ' בא בקרא דהחודש הזה לכם דמבואר אתם מצווין על עכו"ם ואין נכרים מצווין על עכו"ם ולכאו' אין לו ביאור הא הוא מז' מצות ב"נ אך הענין הוא דעתה כשבאו לקיים מצות פסח הי' צריכין לקבל עליהם כל איסורי עכו"ם הן איסורי עשוי צלמים והן הנאת עכו"ם וכל זה נכלל בכלל משכו ידיכם מעכו"ם ועל זה באמת ב"נ אינו מצווה כיון דהבא ליכנס לדת ישראל צריך לקבל על עצמו כל ההרחקות שאסרה תורה בעכו"ם וזה היתה כוונת נעמה מה שאמרה לרות אסר לן עכו"ם והיא השיבה אלהיך אלהי ולכאו' אין הבנה לזה אמנם להנ"ל אתי שפיר דהיא אמרה דלנו אסור גם הנאת עכו"ם וזה הוא יסוד ישראל וע"ז השיבה דג"ז מקבלת על עצמה דרק השגחת השי"ת תהא עלי' וק"ל. היוצא לנו מזה שכתבנו דכל גר הבא להתגייר וליכנס תחת כנפי השכינה צריך לקבל עליו כל ההרחקות מעכו"ם וזה היא ענין מצות פסח ולכן הי' פסח היסוד והכנה לקבלת התורה ובזה יובן היטב מה שדרש משה ק"ו ומה פסח שהוא אחת מתרי"ג מצות שבתורה אמרה תורה וכו' ולכאו' מ"ר מפסח הא שאר מצות אינן אסורין לב"נ אמנם להנ"ל א"ש דהק"ו מה פסח שהוא היסוד לקבלת התורה נאסרה לב"נ וא"כ איך שייך ליתן להם התורה עצמה:

ומעתה מובן היטב ד' הגמרא מה להנך שכן ישנן לפני הדיבור היינו דג' מצות אלימו שהן היסוד למי שבא להתגייר וליכנס תחת כנפי השכינה ולכן חמירי ודוחה אף ל"ת שיב"כ ובאמת מקומו היא מוכח דיסוד הפסח הי' הכוונה להיות עי"ז הכנה לקבלת התורה הק' מדנאסרו לזה ג"ת וב"נ ואעפ"כ ישראל נצטווי ע"ז ע"כ דהוא מטעם הנ"ל דכל מי שרצה לקבל עול מלכות שמים ולקבל את התורה על הר סיני כמו שאמר הקב"ה לישראל בהוציאך את העם וגו' על ההר הזה צריך שירחיק את עצמו לגמרי מעבוד"ז ולהיות לגמרי תחת השגחת השי"ת [ולדעת הסוברים דב"נ אינם מוזהרין על שותף י"ל ברווחא יותר אך דין זה אינו ברור כמו שהאריכו הפוסקים. וגם יש לעי' קצת בג"ת אי עובד עכו"ם בשותף ועי' בזה לקמן בדיני ב"נ ששבת מה שנכתב בזה בעזהי"ת]:

ומעתה ממילא נסתרו קושיות האחרונים ע"ד התוס' שתירצו דבמצה א"ד ל"ת דחדש מטעם דהוי עשה דלפני הדיבור וא"ד ל"ת דלאחר הדיבור ולפ"ז א"ש מאוד דבמצה אינו היסוד הראשי למתן תורה א"כ אין לו מעלה מה שנאמרה לפני הדיבור אדרבה מה שנאמר לאחר הדיבור אלום טפי והארכנו בזה בדריש ואכ"מ אמנם גוף הענין נלענ"ד קרוב לאמת בס"ד בכוונת הגמ' ומעתה מבואר דישראל כשקבלו עליהם מצות הפסח קבלו עליהם מיד מצות הרבה מה שאין ב"נ וג"ת חייבים בהם וא"כ שפיר י"ל דאזהרת תושב ושכיר נאמר אף קודם מתן תורה ואז שפיר הוצרך לזה כיון דלא היתה התורה עדיין מאורסה לישראל וא"כ נסתרו דברינו בישוב ד' הר"מ ז"ל אך לקושטא דמילתא כל מה שהארכנו בזה היא רק למיסבר שמעתתא ולבאר חו"ד הקלישה בענינים הנ"ל. אמנם בעיקר קושית המרגניתא טבא י"ל בפשיטות דהרי מבואר במכילתא ובגמ' דילן וכפהר"מ ז"ל בה' ק"פ הנ"ל דממעטינן מתושב ושכיר לא יאכל בו בו הוא דאינו אוכל אבל אוכל היא במצה ומרור וא"כ מבואר להדי' דמותר לב"נ לקיים מצות ואין בו משום גזל דאל"כ איך מותר לאכול מצה ומרור:

הן אמת שעפ"ד הטו"א הנ"ל א"ר די"ל דאנחנו מותרין ליתן לו מצה וברשות ישראל ליכא גזל אך כ"כ שדבריו ז"ל צ"ע ויש להסביר הדברים יותר דכמו דלמ"ד דהוא מאורסה לישראל א"כ פשיטא דאכתי רשות גבוה ג"כ כמו ארוסה דיש לאבי' ג"כ עדיין חלק בה כמו כן למ"ד מורשה היינו דנתן הקב"ה התורה לנו שאנו נוכל לקנותה במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם ויהי' לנו קנין בתוה"ק אבל פשיטא דלא נפק"ל מרשות גבוה וב"נ דאין לו שייכות לזה ה"ה גוזל גבוה וז"ב לענ"ד וא"כ הראי' מזה דמותר ב"נ לאכול מצה היא ראי' נכונה דאין המצות בכלל גזל.

[ובפלפול התלמודים אמרנו דיש להעיר דלכאו' קשה הלשון אבל אוכל הוא במצה ומרור דמה רבותא ממרור כיון דמרור בלא פסח אינה מצוה כלל אף לישראל וא"כ מאי ס"ד דיהי' אסור לב"נ כיון דבלא פסח אינה אכילת מצוה כלל לכן אולי י"ל להיפוך דכוונת חכז"ל דמותר לאכול מצה ומרור ועיקר הרבותא דמותר באכילת מצה אמנם מצוה אינו מקיים כיון דאכלו עם מרור הרי מבטל לטעם מצה וא"כ מצד מצוה ליכא איסורא והארכנו בזה ואכ"מ]:

איברא דעיקר הדבר שכתבנו לחלק בין תורה ומצות כמו שנראה מרהטא דלישנא בר"מ ז"ל הנה מצאתי לאחד מיוחד מגאוני קמאי הוא רבינו הרמ"ה ז"ל בח' סנהדרין שכ' להיפוך וז"ל בד"ה ואר"ל עכו"ם ששבת ממלאכה ומתמוהינן פשיטא דקס"ד דבשביתה שהיא לשם חובה קא מיירי כגון אלו הערביים ששובתין ביום ו' לשם עכו"ם. ואפי' היכי דשובתין בשבת לשם שמים כיון דלא איפקיד עלה הו"ל כגזל [נראה מדעת הרמ"ה דהי' גורסין מקודם מימרא דריו"ח לענין ב"נ שעוסק בתורה ואח"כ מימרא זו בב"נ ששבת וכ"נ מדברי הר"מ ז"ל שהעתיק ד"ז ראשונה וצ"ע] ופריך רבינא ל"נ אלא לשלישי בשבת שאין כאן שם חובה כלל אלא לנוח בעלמא כיון שמתכוון לשבות חייב לפי שנראה כקובע שבת לעצמו ובודה דת מלבו עכ"ל:

והנה מ"ש בסודה"ק בטעמא דב"נ ששבת מזה נדבר במקומו אי"ה אמנם עתה נביא לדון רק במ"ש בפשיטות דב"נ אסור לשבות בשבת מכח גזל וע"כ דס"ל באמת כקושי' המרגניתא טבא בהא דתורה צוה לנו משה מורשה לא קאי רק על התורה אך על כל המצוה שייך דין זה ובאמת כשנעמיק הענין בר"מ ז"ל נראה דאינו מתיר לב"נ לעשות מצוה אלא כדי לקבל שכר אבל לעשות מצות לשם מצוה כישראל אסור לעשות לכן עלה בדעתי בדעת הר"מ ז"ל דבאמת ס"ל דאין נפ"מ בין תורה למצות וגם במצות איכא גזל אם העכו"ם עושה לשם מצוה וחובה כיון דהיא רק מורשה לנו אמנם בזה מחלק בין תורה ומצות דבתורה אסור לב"נ לעסוק בכל אופן שהיא אפי' אם אין כוונתו לקיים מצוה בזה אבל במצות תליא אם כוונתו לשם חובה או לרשות בעלמא להיות מקבל שכר כאינו מצווה ועושה וחילוק זה מוכרע מהא דגלי קרא דמותר ליתן לג"ת מצה. ורק מאכילת פסח אסרה רחמנא ג"ת:

אמנם טעם הדבר יש להסביר בטו"ט ודעת עפמ"ש הג' בעל יד אפרים ז"ל בה' מגילה סי' תרפ"ז ע"ד הטו"ז ס"ק ב' בד"ה והב"י כ' עיי"ש ותו"ד דנהי דת"ת מצותה תמיד אין הפירוש דחובה ללמוד תמיד דז"א דחובה מקיים בק"ש שחרית וערבית רק דאם לומד כל היום מצוה קעביד ואין זה מצוה חייבת שילמוד כל היום א"כ ממילא מובן דאמרי' בתורה מורשה לנו ולא לב"נ גם במצוה זו דכל היום שאינה חייבת ג"כ לא נכלל ב"נ וא"כ אם לומר אף במי שאינו מצווה הוי בכלל גזל כיון דגם בישראל אינה חובה ללמוד תמיד ולכן בתורה אין הבדל ואסור לגמרי לב"נ משא"כ כל המצוה שחובה על ישראל לעשותם אינו אסור בב"נ אלא כשעושין לשם חובה דאז הוי כגזל משא"כ כשעוסק כאינו מצווה ועושה ליכא איסור גזל כנ"ל ע"נ בדעת הר"מ ז"ל:

ואם אמנם כי לפי פירוש הרמ"ה ז"ל בגמ' הנ"ל יש לדייק קצת להיפוך דאל"כ אמאי לא ת' הגמ' דב"נ ששבת היינו כדי לקבל שכר דבכל מצות מותר ובשבת אסור אך י"ל דגמ' תי' לרווחא דמלתא דהאמת היא דאפי' בחול אסור לשבות ובפלפול התלמידים אמרתי שא"נ כדעת הרמ"ה ז"ל דבכל מצות איכא גזל וחייב ב"נ מיתה ע"ז כפשטה דש"ס והא דהוצרכה תורה לאסור פסח ולהתיר מצה היינו מדעת ישראל כמו"ש הטו"א דבזה שוב ליכא גזל וית' לנו התמי' הגדולה שתמהו כל המפורשים בפסחים (דף ג' ע"ב) בהאי ארמאה דהוי סליק לירושלים וכו' וע"ד שרימה את ישראל באכילת הפסח קטלוהו ותמהו דמאיזה טעם נתחייב מיתה והצל"ח רוצה מתוך כך לחדש דהלאו על הב"נ וכ"כ בזה לעיל ואכמ"ל:

אמנם להנ"ל א"ש בפשיטות כיון דהוא הטעה את ישראל א"כ הי' שלא מדעתם וא"כ ממילא חייב על אכילת פסח מצד גזל כמו שח"מ על שעוסק בתורה ובל"ז י"ל דבפסח לפי האמת דאסרה תורה על הישראל להאכיל אותו א"כ בזה לא מהני דעתו של ישראל כלל ואפי' מדעת הישראל חייב הב"נ מיתה מצד גזל ובזה יש לעי' עוד ואכ"מ אמנם בהאי ארמאה בודאי קטליהו כדין מצד שעשה מצוה שלא מדעת ישראל וח"מ מצד גזל אך לקושטא דמלתא מלבד מש"ל הא הר"מ ז"ל פסק להלכה דנהי דעכו"ם שעסק בתורה ח"מ אבל אינו נהרג עלי' בב"ד א"כ ממילא נסתרה זה אך כבר תמהו כולם על הר"מ ז"ל הא מסוגיות הגמ' דמקשינן ולחשבי' גבי ז' מצות נראה דגם מיתה חייבין ע"ז כמו על כל הז' מצות ואולי י"ל דזה תלי' בהפלוגתא אי אמרי' דהאיסור הוא מצד גזל ודיינינן להו בדינא דידהו א"כ שפיר ח"מ בב"ד משא"כ למ"ד מאורסה ודינו כנערה המאורסה א"כ י"ל כיון דמצד דינא דידהו ליכא בזה ח"מ רק מצד דינא דדן ובישראל ל"מ לה באריסה כזו המשותפת להרבה בני אדם ח"מ דאתתא לבי תרי לא חזי' וכיון דבדיני ישראל א"א למוקטל הבא על נעה"מ כזו שוב אין הב"נ ח"מ כלל ועי' היטב בזה:

ומעתה י"ל דהר"מ ז"ל להלכה פסק דהאיסור מצד מאורסה כסתמא דגמ' ברכות ופסחים דאמרי' א"ת מורשה אלא מאורסה ולכן ס"ל דא"ח מיתה בב"ד אבל החכמים דקטליהו להאי ארמאה הי' ס"ל דהחיוב מצד גזל ולכן כדין קטליהו והארכנו עוד בזה לפלפל התלמידים אמנם מחמת שבעיקר הסברא שכתבנו לחלק בין אם הטעם מצד גזל בין אם הטעם מצד ארוסה יש לפקפק לזאת אין רצוני להאריך בזה ואי"ה בדיני ב"נ ששבת יבואר עוד מה שי"ל בטעמא דהר"מ ז"ל ואכמ"ל יותר:

נח) שם בר"מ ז"ל וכן עכו"ם ששבת אפי' ביום מימות החול אם עשהו לעצמו כמו שבת ח"מ ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו כללו של דבר אין מניחין אותו לחדש דת ולעשות מצות לעצמו מדעתו אלא או יהי' גר צדק ומקבל כל המצות או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע עכ"ל הנה מרהטא דלישנא דרבינו ז"ל נראה לכאו' שפליג עם רש"י ז"ל דס"ל דהא דאמרי' בגמ' לא נצרכה אלא בשני בשבת הכוונה דשביתה בעלמא ג"כ אסר להו הקרא מכח הקרא דיום ולילה לא ישבותו והיינו דגזה"כ שאסור להו מנוחה יום שלם אפי' אם אינם מכוונים אלא למנוחה בעלמא ולא לשם דת כלל אמנם דעת רבינו ז"ל נראה דדוקא אם קובעים יום אחד בשבוע מצד הדת ואומרים שכן הם מצווים מן השמים לנוח ביום זה או שהוא מועד עפ"י דת ע"ז ח"מ אבל אם אינו קובע היום מנוחה עפ"י דת רק עפ"י מנוחה דהיינו שקובעים בעצמם שלא לעבוד תמיד כי הוא מחליש כח האדם וקובעים יום אחד בשבוע לשבות בו ממלאכה כדי שעי"ז יחליפו כח לעבוד ביום אחר והשביתה הוא תכלית המלאכה שא"ז בגדר שבת עפ"י דת נראה מדעת רבינו ז"ל דע"ז אינם עוברים באיסור שביתה ואח"מ וכן הבין בדעת רבינו ז"ל הרמ"ה ז"ל בסנהדרין שכ' בזה"ל והרב ר' משה ב"מ נוחו עדן מוקים לה בס' משנה תורה בקובע שבת לעצמו שנמצא שבודה דת מלבו ולהאי סברא דידי הא דמקשינן פשיטא הכא מפרשי לה דקא סלקא דעתך דבו' בשבת קאי ואמטי להכא קא מתמוהינן פשיטא כיון דודאי לשם עכו"ם קעביד היינו עובד עכו"ם [כוונתו על הישמעאלים דשובתין ביום ו']. ומפרקינן ל"נ אלא אפי' לשלישי בשבת דלא קבוע בי' שבת ועכו"ם אפילו הכי כיון דקבעה לשם שבת חייב לפי שבדה דת מלבו עכ"ל הרמ"ה ז"ל נראה מבואר שהבין בדעת רבינו ז"ל דאם אינו קובע לשם שבת אלא לשם מנוחה בעלמא כמש"ל אינו בכלל ב"נ ששבת אמנם בפירוש רדב"ז כ' בזה"ל וכ' רש"י דל"ד שני אלא ה"ה לשאר הימים אלא מנוחה בעלמא אסר להו שלא יתבטלו ממלאכה ע"כ והני מילי שקבע אותו יום לעצמו למנוחה אבל אם בטל ממלאכה במקרה לא מתחייב כאשר כתב רבינו ואצ"ל אם עשה מועד לעצמו עכ"ל הרדב"ז ז"ל מבואר מדבריו שדעת רש"י והר"מ ז"ל אחת היא שגם רש"י ז"ל אינו אוסר אלא בקובע יום לשבות בו והר"מ ז"ל ג"כ מודה לזה דאם קובע לו יום מנוחה. אף על פי שמודה שאין מן השמים רק עפ"י שכלו קובע לו יום מנוחה ג"כ ח"מ מצד ב"נ ששבת ואין כוונת הר"מ ז"ל באמרו בודה דת מלבו על דת מן השמים דווקא רק על דת אנושיות שזה ג"כ נכלל בתיבת דת:

ולפי"ז יהי' כוונת רבינו ז"ל שאסור לבן נח לקבוע דת מלבו היינו אפילו אם יודה שאין זה מצוה מן השמים רק נימוס אנושי גם כן יהיה בכלל בודה דת מלבו שאסור להם לחדש דבר נוסף על הז' מצות שנצטוו אם לא שירצו ליכנס לגמרי לכלל דת ישראל אמנם מלשון רבינו ז"ל לקמן שכ' שאסור לחדש דבר אלא או כו' או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע נראה שכוונתו רק אם מוסיף לשם מצוה דזה הוא בכלל בל תוסיף אבל אם מודה שלא נצטוו ע"ז רק שבאו להוסיף איזהו נימוסים ותיקונים א"ז בכלל ב"ת ועי' בר"מ ז"ל פ"ב מממרים ה' ט' ובהשגת הראב"ד ז"ל שם ולא חמיר זה מעושה מצוה לשם מצוה כדי לקבל שכר כאינו מצווה ועושה דמותר לדעת הר"מ ז"ל וכן מבואר להדי' בד' הרדב"ז ז"ל עצמו בה"י שם שכ' דעיקר ההבדל הוא אם רוצה לעשות המצוה באמרו שנצטווה עליו גם הוא בזה אין מניחין אותו וח"מ אבל במודה שלא נצטווה עליה מותר לעשותה ע"ש וא"כ מדכייל הר"מ ז"ל גם שביתה וחידש דבר בזה נראה דכוונתו ג"כ רק באומר שהוא לשם מצוה ושנצטוה כן מן השמים אבל לקבוע חק ונימוס לשבות ביום א' בשבוע לשם מנוחה בעלמא אינו בכלל ב"נ ששבת וכמ"ש הרמ"ה ז"ל בדעת הר"מ ז"ל:

אמנם כן בעיקר הדבר בין לפי' הרמ"ה בין לפירוש הרדב"ז ז"ל מ"מ נראה דזה מודים תרוויי' דאם לא קבע לו יום מנוחה רק דשובת במקרה מעל"ע שלם אח"מ ולכאו' צ"ע טובא כיון דר"ל נפק"ל מקרא דיום ולילה לא ישבותו וכמו שפירש רש"י ז"ל דקאי אבני אדם נמי וא"כ הרי הוא גזה"כ דאסור להם לשבות מעל"ע שלם וא"כ מאי נפ"מ אם קובע לו יום שביתה או לא סוף כל סוף כיון ששבת הרי עבר על אזהרה זו. אמנם לת' זה צריך אני להעתיק מ"ש בח' על הת' פ' נח וז"ל שם בסנהדרין (דף נ"ח ע"ב) אמר ר"ל כותי ששבת ח"מ שנאמר יום ולילה לא ישבותו ואמר מר אזהרה שלהן ז"מ וברש"י ז"ל ד"ה עכו"ם ששבת יום שלם ח"מ וקא דריש ליה לא ישבותו ממלאכה דאבני אדם נמי קאי עכ"ל והוא באמת תמי' להוציא הפסוק מפשוטו למידרשיה על ב"נ ששבת ועי' במהרש"א שהביא ד' המד' בפ' בשלח מכאן אמרו אם יבואו ב"נ לשמור שבת שאין מקבלין שכר שנאמר יום ולילה לא ישבותו וכה"א ביני ובין בנ"י וכו' משל למלך ומטרונה יושבת כנגדו העובר ביניהם ח"מ עכ"ל המדרש וצ"ב דנראה מדה"ק דזה הוא הענין דב"נ ששבת ח"מ מצד המשל דמלך ומטרונה והרי המדרש הביא בעצמו מקודם אזהרה דיום ולילה לא ישבותו ועוד קשה טובא דלכאורה מצד המשל דמלך ומטרונה זה שייך רק בשמירת שבת של ישראל אבל לא בקובע לשבות יום מימות החול ובאמת אינו כן דאפי' בקובע שבת יום אחד מימות החול ג"כ ח"מ מקרא דיום ולילה לא ישבותו ואיך הרכיב המד' יחד ב' טעמים אלו. ומה שנלענ"ד בזה דהנה ידוע דעת הרבה מגדולי הפוסקים דאע"ג דב"נ מצווה על ע"ז מ"מ אינו מצווה על שיתוף דמותר לשתף המזלות לעבודת השי"ת והטעם כתב מר"י אברבנאל ז"ל דדווקא ישראל שהם תחת השגחת השי"ת עצמו כמו שאמרו חז"ל שאין מזל לישראל שאינם תחת הכוכבים והמזלות כלל וכל הנהגתם בעוה"ז אינם תלוים כלל במשטרי השמים רק עפ"י התוה"ק שהוא הנהגת השי"ת עצמו לכן מוזהרין על שיתוף ע"ז משא"כ ב"נ כיון שהם תחת המזל וכל השפעתם באמצעות משטרי הטבע והמזלות לכן מותרים אוה"ע לשתף אותם לעבודת השי"ת והארכנו בזה בדרושים ואכ"מ:

ועפי"ז יובן היטב הענין דרק ישראל מוזהרין על שמירת שבת ולא ב"נ דדווקא ישראל כיון שהם תחת הקב"ה בעצמו והקב"ה שבת ביום השבת ולכן ישראל ג"כ מוזהרין על שמירת שבת משא"כ ב"נ שהשפעתם ע"י המזלות והם אינם שובתין מעת הבריאה ואילך כמו שנאמר בקרא עוד כל ימי הארץ וכו' ויום ולילה לא ישבותו וזהו ע"י הילוך החמה והלבנה וא"כ ממילא אין להם ענין כלל לשמירת שבת ואדרבה עוד ח"מ ע"ז וזה כוונת ר"ל דדריש מזה ב"נ ששבת ח"מ והיינו באמת עיקר כפשטיה על היום והלילה:

אמנם מזה ממילא דרשינן גם אגברי דב"נ ששבת ח"מ וזה כוונת המדרש דהוא מבאר דאיך נשמע מיום ולילה לא ישבותו אזהרה אגברי וע"ז קאמר משל למלך ומטרונה והיינו דענין שמירת שבת שייך רק לישראל דהם מטרונה של הקב"ה שמקבלין את ההשפעה מהשי"ת בעצמו משא"כ הזר העובר ביניהם ח"מ וזה נלענ"ד נכון מאוד בכוונת המדרש:

ומעתה מובן היטב גם הא דקיי"ל דב"נ ששבת אפי' ביום ד' בשבת ח"מ כיון דקיי"ל דההולך בדרך וא"י מתי שבת ימנה ששה ימים ויקדש יום השביעי ושבת זה יש לו עליו קדושת שבת כמו שפירשו המפורשים ז"ל במאמרם מעולם לא זזה שכינה מישראל אפי' בשבת של חול והטעם כנ"ל כיון דיסוד הראשי לשמירת שבת הוא לידע שאנחנו תחת השגחת השי"ת ולזאת ששובתין אנו ביום השביעי אשר הקב"ה שבת בו ואין אנחנו תחת השפעות המזלות אשר יום ולילה לא ישבותו לכן באינו יודע השבת הגמור אם קובע לעצמו יום שביתה לכוונה זו לאחר ששה ימים ה"ה כמקיים מצות שבת ולכן מובן היטב דכמו דיש מציאות בישראל להיות שבת בשבת של חול ממילא ב"נ הקובע לעצמו יום מנוחה לאחר ששה ימים אפי' אם הוא בשני בשבת ג"כ ח"מ וג"כ שייך בי' המשל דמלך ומטרונה כנ"ל ודברי הגמרא והמדרש עולין בקנה אחת וזה נראה נכון בס"ד:

ובזה נלענ"ד לת' דעת רש"י ז"ל יבמות (דף מ"ח ע"ב) דס"ל דג"ת מוזהר על שמירת שבת והתוס' תמהו עליו הא אדרבה ב"נ ששבת ח"מ אמנם לפ"ד א"ש דהנה נראה דג"ת היינו שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם כלל אפי' בש"ע וראי' לזה מד' הטור והמחבר ביו"ד ס"ב דג"ת אינו פסול לזביחה מצד עובד עכו"ם אלא משום שאינו בר זביחה ולשיטת הר"מ ז"ל כתב הט"ז דאינו אלא איסור דרבנן וא"נ שעובד עכו"ם בשיתוף א"כ אכתי שייך בי' סתם מחשבתו לעכו"ם ע"י שיתוף א"ו דג"ת היינו שקבל עליו שלא לעבוד עכו"ם כלל וכיון שכן שוב יש לו שייכות לשמירת שבת וא"ע לב"נ שאסור בשמירת שבת:

ועפי"ז ארווחנא לת' הקושי' הגדולה שנתקשו בה המפורשים על א"א ע"ה איך שמר את השבת הא ב"נ ששבת ח"מ ועפי"ד לק"מ דהרי הקב"ה אמר לו צא מאיצטגנינות שלך אין מזל לישראל וכיון שכן שלא הי' הנהגתו ע"י המזלות שפיר יש לו ענין בשמירת שבת עכ"ל בחי' עה"ת מעתה מובן היטב דרק בקובע לעצמו יום שביתה אפי' אם הוא בימות החול מ"מ הוי בכלל ב"נ ששבת ובזה פליגי הרמ"ה והרדב"ז ז"ל בדעת הר"מ ז"ל אם צריך שיכוון דווקא לשם שבת דאז עיקר האיסור מכח המשל דמלך ומטרוניתא או אפי' בקובע לו יום מנוחה אסור כיון דהשפעתו ע"י מזלות צריך לידע זה תמיד ולא יסור זה מחשבתו וכמו דישראל מוזהרין לידע תמיד שאינם תחת המזלות כן בב"נ הוא להיפך צריך שידע שאינו תחת השי"ת רק באמצעות הטבע ולכן אסור לקבוע לו יום מנוחה משא"כ כשאינו קובע לעצמו יום מנוחה רק ששבת במקרה אינו ח"מ כיון דיום ולילה לא ישבותו אינו אזהרה לחייב ב"נ על השביתה בלב רק על מצות השביתה כמשל למלך ומטרונה כנ"ל:

ועפי"ז יש להקל קצת התמו' הגדולה שתמהו המל"מ ז"ל על המהר"ש יפה שכ' להעיר דבב"נ ששבת איכא ג"כ שוא"ת דמי שמצווה שלא ישבות בשבת מצווה ג"כ שלא יזכרוהו בפה וכ' ע"ז המל"מ ולא ירדתי לסו"ד הרב דבשלמא ממילה נמשך שלא ימשוך דאם משך נראה כערל והוא מה שנצטוה שימול וכן מפ"ו נמשך שלא ישחית זרעו שהמשחית זרעו ממעט פ"ו והוא היפוך מה שנצטוה במצות פ"ו אבל איך נמשך ממצות לא ישבותו שלא יזכרנו בפה שהרי אם עושה מלאכות אף שמזכירו בפה הרי קיים יום ולילה לא ישבותו עכ"ל המל"מ:

ולכאורה הוא תמו' גדולה על המהר"ש יפה ז"ל ויותר מזה דגוף הדבר יפלא על מוהר"ש יפה ז"ל דמנ"ל ד"ז דאסור לזכור שבת בפה אמנם לדברינו א"ש דכיון דכל אזהרה זו דיום ולילה לא ישבותו הוא להורות שאין לו שייכות לשבת כיון דהם באמצעות המזלות ואינם תחת השגחת השי"ת וא"כ נראה פשוט דכמו דאסורין לשבות ממלאכה דה"ה חלק השמירה משבת ה"ה דאסורין בחלק הזכירה משבת כיון דאם יזכור השבת לקדשו יש לו שייכות לשבת רק שהוא רוצה לחללו וזה הוא האיסור לב"נ וא"כ י"ל באמת דבכח אזהרה זו נכלל שלא יקדש השבת בדברים ואם יקדשנו אע"פ שעשה מלאכות ולא שבת מ"מ עבר על אזהרה זו:

אמנם בעיקר קושיות המהר"ש יפה דאמאי ל"ח שבת הא אית בי' שוא"ת ג"כ שלא יקדש את השבת בפה י"ל דרך פלפול בהקדם לת' דעת הר"מ ז"ל דפסק דב"נ העוסק בתורה וכן ב"נ ששבת אינו ח"מ ב"ד הא מסוגיא נראה להיפוך דמקשי' וליחשבי' גבי שבע מצות נראה דב"נ נהרג ע"ז. וראיתי לרבינו המהרש"א ז"ל בחי' אגדות שכ' דהר"מ ז"ל סובר דהא דתי' בגמ' דחשבינן רק שוא"ת אבל קו"ע לא קחשיב הוא באמת מה"ט כיון דעל קו"ע גם בישראל לא מצאנו מיתת ב"ד וב"נ לא חמיר מישראל וכיון שאין בו מיתת ב"ד לא חשיב לי' גבי ז' מצות א"ד ז"ל:

ולכאורה צע"ג דא"כ יהיה צ"ל דהא דתי' בגמ' על הא דחשיב דינים אע"ג דג"כ קו"ע נינהו כיון דיש בהם שוא"ת ג"כ שלא לעשות עול דבאמת הח"מ בדינים הוא רק אם אינו שופט בצדק אבל אם אינו מקיים מצות דינים בקו"ע אינו נהרג וזה נסתר מד' הר"מ ז"ל גבי בני שכם שכ' דהיו ח"מ מצד שלא דנו את שכם ול"ק מצות דינים ועי' בפר"ד זוטא שהעיר מעצמו לומר כדברי המהרש"א ודחה דבריו בשביל זה ולא ראה שקדמו בזה המהרש"א ז"ל וחייבין אנו למשכוני נפשין אדרב רבינו הגדול המהרש"א ז"ל שבודאי לא אישתמיט מיני' מחלוקת הר"מ והרמב"ן ז"ל בהריגת בני שכם:

לכן נלענ"ד בכוונת המהרש"א ז"ל עפמ"ש הרה"מ ז"ל בדעת הר"מ ז"ל דאף על גב דקיי"ל דעל לאשאב"מ אין לוקין עליו מ"מ אם משכח"ל שיעבור על הלאו במעשה אע"ג דעתה עובר ע"ז בלא מעשה ג"כ לקי והד' עתיקין בס' האחרונים. ומעתה י"ל כיון דבב"נ הקו"ע ושוא"ת דדינים נכלל באיסור אחד ואזהרה אחת ורק לישראל שהקב"ה רצה לזכות אותם הרבה להם תורה ומצות וכמו שכתבתי לעיל בשם החינוך ז"ל:

וא"כ א"ש ד' הגמ' דכיון דדינים יש באזהרתן גם שוא"ת א"כ משכח"ל לעבור על אזהרה זו במעשה לכן גם העובר בקו"ע ח"מ משא"כ ב"נ ששבת דלא משכח"ל אלא בקו"ע ל"ש ח"מ גבי'. ולכן לא חשבה גבי ז' מצות וא"ל דמשכח"ל שוא"ת בזה שאסור לקדש את השבת בפה ז"א כיון דזה הוא רק דיבור והוי ג"כ אין בו מעשה וא"כ לא משכחת לעבור על אזהרה זו במעשה ולכן ליכא בזה ח"מ ולא חשיב לה בהדי הז' מצות:

ומעתה א"ש מאוד ד' הר"מ ז"ל דהא דב"נ שעוסק בתורה ג"כ דהוא ז"ל ס"ל כהמהר"ש יפה ז"ל דאסור להזכיר בדברים ג"כ את השבת ואעפ"כ מבואר בגמ' דל"ח לי' גבי ז' מצות משום דלית בי' שוא"ת וע"כ דעל דיבור אינו חייב ב"נ מיתה כמו בישראל דא"ח על לשאב"מ א"כ ממילא ה"ה דב"נ דעוסק בתורה אח"מ ב"ד מה"ט. אך כ"ז בדרך פלפול והמעי' בדברינו על הסדר יראה כי לא נכחד מאתנו מה שיש לגמגם בזה להשוות ב"נ לישראל לענין לשאב"מ:

אמנם בעיקר הקושי' על הר"מ ז"ל דאמאי פסק בעכו"ם ששבת וכן העוסק בתורה דאח"מ ב"ד נ"ל דהר"מ ז"ל סובר דהוא פלוגתא דאמוראי לכן פסק דאין נהרגין מספק דהנה בחגיגה (דף ט"ז) ס"ל לר"א דאין מוסרין ד"ת לכותי שנאמר לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום ותמהו שם בתוס' דת"ל דעכו"ם העוסק בתורה ח"מ וע"ש מה שתי' בזה:

אמנם הר"מ ז"ל לשיטתו דס"ל דגם מצות נשמע מהך קרא דהם רק מורשה לנו הי' לו הכרח דיש פלוגתא בזה וז"ל המד"ר דברים פ"א ד"ה ויאמר ד' אל משה ראה החילותי. הלכה אדם מישראל שהי' מהלך בדרך ע"ש וחשכה לו והיה בידו מעות וכו' כך שנו חכמים נותן כיסו לעכו"ם ולמה מותר לו שיתן אותו לעכו"ם אמר ר' לוי כשנצטוו ב"נ לא נצטוו אלא על ז' דברים ואין השבת בכלל לפיכך התירו שיתן אותו לעכו"ם ואמר ריב"ח עכו"ם ששמר את השבת עד שלא קיבל עליו את המילה ח"מ למה שלא נצטווה עליו [נראה דאין כוונת המדרש על מילה בלחודא דא"כ מ"ט מהני קיבל עליו המילה הא ע"י מילה ג"כ אינו מוזהר בשמירת שבת וכיון שריב"ח נתן טעם דמפני שלא נצטווה אסור לשמור את השבת מה בכך שקיבל עליו את המילה ונראה פשוט דכוונת המדרש שקיבל עליו להתגייר ולכנוס לדת ישראל ונראה מד' המדרש דאם קיבל עליו להתגייר אע"ג דעוד לא נתגייר שוב מותר לקיים מצות שבת ועי' בזה בת' בנין ציון להגאון מאלטונא ז"ל ד"א שהאריך בזה להתוכח עם חכם אחד שהי' דעתו דאפי' במל ולא טבל כיון דעדיין אינו ישראל צריך לחלל את השבת שלא יהי' באיסור ב"נ ששבת ע"ש ולענ"ד ז"א מכמה טעמים שכתבנו בפנים ועיין במהרש"א ז"ל ביצה (דף ט"ז ע"א) שכ' בד' הגמ' א"ה לא לענשו שתים עלי' הכוונה דלא יענשו על השביתה כיון דלא ידעו דאיכא מצוה לישראל לשבות א"ח מיתה דעיקר האיסור בשובת למצות שבת ואכמ"ל יותר] ומה ראית לומר עכו"ם ששמר את השבת ח"מ א"ר חיי' ב"א אמר ר' יוחנן בנוהג שבעולם מלך ומטרונה יושבין ומסיחין זע"ז מי שבא ומכניס עצמו ביניהם א"ח מיתה כך השבת הזה בין ישראל ובין הקב"ה לפיכך כל עכו"ם שבא ומכניס עצמו ביניהם עד שלא קיבל עליו לימול ח"מ רבנן אמרו אמר משה לפני הקב"ה רבש"ע לפי שלא נצטוו עכו"ם על השבת תאמר אם הם עושים אותה אתה נושא להם פנים א"ל הקב"ה אם מהדבר הזה אתה מתיירא חייך אפי' הם עושים כל מצות שבתורה אני מפילן בפניכם עכ"ל המדרש מבואר מזה דר' לוי ורבנן ס"ל דב"נ אח"מ על השביתה לכן על המצות אדרבה יש להם קצת שכר אם מקיימין כמו מי שאינו מצווה ועושה וריב"ח ור' יוחנן נראה דס"ל דב"נ ששבת ח"מ לכן להלכה פסק הר"מ ז"ל דאין נהרגין עכ"פ ולפי"ז אתי' הך דר"א בחגיגה (דף ט"ז) ג"כ כפשטא דהוא אינו ס"ל כלל ד"ז דב"נ שעוסק בתורה ח"מ לכן צריך טעם אחר [ועי' בציוני מהר"ן מידידי הרה"ג מטשענסטכאוו נ"י שציין על ד' הר"מ ז"ל ה"י דמקורן של דברים במדרש קהלת א' י"א ע"ש ואם הי' רואה ד' המדרש הנ"ל שמבואר דרבנן אמרו אפי' על שבת כן דמ"ר הי' סובר שהקב"ה ישא להם פנים בשביל זה הי' רואה בעצמו שא"ר מרבנן לדעת הר"מ ז"ל והבין. וביותר יפלא בעיני על הג' בעל פר"ד זוטא ז"ל שהי' לפניו ד' המדרש דברים הנ"ל ולא העיר כלל שהוא פלוגתא במדרש ומ"ש הוא ז"ל לעשות פלוגתא בין המדרש והגמ' שלנו נסתר מד' המד"ר שהובא במהרש"א כמש"ל]:

נט) והנה אם אמנם כי העניינים שכתבנו בטעמא דב"נ ששבת נראין נכונים בס"ד מ"מ מ"ש בדעת רש"י יבמות (דף מ"ח ע"ב) דס"ל דג"ת מוזהר על השבת דהוא מטעם דג"ת חלוק מב"נ בענין ע"ז זה צע"ג לענ"ד ולפי פשטא דש"ס ור"מ ז"ל נראה דא"ח בין ג"ת לב"נ אלא זה שקיבל עליו בפני ג' חברים לקיים ז' מצות שנצטווה עליהם בעודו ב"נ אבל אינו מוסיף עליו כלל מצות חדשות ובאמת לדעת הר"מ ז"ל א"נ דג"ת הוי בר זביחה מה"ת יהי' מוכרח מזה דגם ב"נ מוזהר בשיתוף עכו"ם דלא מצאנו בשום מקום שיהי' חילוק בין ב"נ לג"ת בענין זה:

הן אמת שגוף הסברא שכתבנו בדיני ב"נ ששבת דהטעם הוא כיון דהשפעתם באמצעות המזלות ולכן מי שקיבל עליו להיות בהשגחת השי"ת לבד ולא תחת המזלות יש לו שייכות לשבת נראית נכונה מאוד ועפי"ז יובן היטב לשון המדרש דברים רבה שהבאנו לעיל דנראה מלשון המד' דבמילה לבד תלי' מילתא דאם מקבל עליו למול שוב יכול לשמור את השבת כיון דמצות מילה הוא להורות שאין אנחנו תחת הטבע ולכן משנה עצמו מכפי שנברא להורות זה ולזאת אף ב"נ שמקבל עליו מצות מילה יש לו שייכות לשבת ויש להאריך בזה בדרש ואכ"מ:

איברא אע"פ דגוף הסברא נכונה מ"מ כיון דדעת רוה"פ דגם ב"נ מצווה על ש"ע צ"ל דלאו זב"ז תלי' דאע"ג דהשפעתו מהמזלות דהכל אצלם במזל מ"מ אסור לשתף ש"ש וד"א ואעפי"כ כיון דחיותם וקיומם מהמזלות לכן אסור להם שביתה וא"כ ה"ה ג"ת דינא הכי וא"כ דברי רש"י צ"ע מה שמפליג בין ב"נ לג"ת. והנה לכאורה עלה בדעתי בדרך פלפול דכוונת רש"י ז"ל עפ"מ שהקשו התוס' על רש"י ז"ל מהא דס"ל לר"ע בכריתות (דף ט') דג"ת אינו מוזהר על השבת עיי"ש בסוגי' ותראה שר"ע ס"ל דגר תושב אינו מוזהר על השבת כישראל אך באמת י"ל דכוונת רש"י ז"ל לר"ע לשיטתו דהנה ר"ע ס"ל שם דגר תושב מוזהר על השבת כישראל ביום טוב והנה לכאורה צ"ע טובא דמה זה ענין שיהי' בר שביתה כמו ישראל ביו"ט דממ"נ אם הוי בר שביתה אמאי לא ישבות לגמרי ואי לא הוי בר שביתה אמאי יהי' מוזהר כישראל ביו"ט. לכן נראה עפמ"ש הבעל העיטור ובתשב"ץ ח"ג דנהי דקיי"ל דמחלל שבת כעובד עכו"ם ה"ד בעבודת קרקע אבל במלאכת או"נ לא נעשה מומר וא"כ א"ש מאוד דבאמת על שמירת שבת אינו מוזהר רק דמוזהר על חילול שבת מצד שקיבל עליו שלא לעבוד עכו"ם ומחלל שבת כעכו"ם וכיון שזה רק בעבודת קרקע א"כ שפיר ס"ל לר"ע דג"ת מוזהר על השבת כישראל ביו"ט:

וא"כ א"ש בפשיטות ד' רש"י ז"ל דכוונתו באמת אליבא דר"ע דס"ל דג"ת מוזהר על השבת כישראל ביו"ט והוא מה"ט דמחלל שבת כעובד עכו"ם ואין להקשות ע"ז הא ר"ע לית לי' מתוך שהותרה לצורך או"נ הותרה נמי שלא לצורך וא"כ ה"ה ג"ת יהי' אסור אפי' במלאכת או"נ אם יהי' שלא לצורך. וא"כ ליכא למימר דהוא מטעם מחלל שבת כעובד עכו"ם ז"א דנראה ברור דאע"ג דר"ע ל"ל מתוך ובישראל אינו מותר אלא לצורך או"נ אבל בג"ת כיון דמותר במלאכת או"נ אין נפ"מ אם הוא לצורך אי לאו כיון דהוא אינו בכלל היתר דאך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם דהרי ר"ע בעצמו ס"ל בביצה (דף כ"א ע"ב) דמלכם ממעטי' עכו"ם ע"ש וא"כ ע"כ דכוונת ר"ע דג"ת אינו מוזהר במלאכת או"נ רק במלאכת עבודה מוזהר מטעם הנ"ל דמחלל שבת כעובד עכו"ם ואולי באמת הוציא מזה הבעל העיטור ד"ז דמחלל שבת כעובד עכו"ם ליתא אלא בעבודת קרקע דס"ל ג"כ בפירוש הגמ' כרש"י ז"ל והיה קשה לו קושיות התוס' הא ר"ע ס"ל להדי' בכריתות דמותר לעשות בשבת מלאכת אוכל נפש לכן הוכיח מזה דאינו בכלל מומר אלא אם מחלל שבת בעבודת קרקע. אמנם לקושטא דמילתא קשה להעמיס שיטה זו ברש"י ז"ל שדעתו נראה ביבמות (דף ו' ע"א) ד"ה וכ"ת שאני לאוי דשבת דחמירי דאפי' בלאו דמחמר ג"כ אמרי' דמחלל שבת כעובד עכו"ם וא"כ מכ"ש במלאכה גמורה אלא שהוא מלאכת אוכל נפש:

ובאמת א"ל ד' רש"י ז"ל יבמות (דף ו') הנ"ל הי' מקום לומר בפשיטות לפמ"ש האחרונים דבן נח ששבת אינו חייב מיתה אלא בששבת לגמרי אבל בעושה מלאכה אף שאינה מאבות מלאכות ג"כ קיים הלאו דיום ולילה לא ישבותו וא"כ י"ל בפשיטות דרש"י ז"ל ס"ל דבאמת ג"ת מוזהר על שבת במלאכות גמורות מצד מחלל שבת כעובד עכו"ם ואעפ"כ אם שבת לגמרי חייב מיתה. אך מד' רש"י הנ"ל נסתר זה לכן נראה לענ"ד העיקר בדעת רש"י ז"ל דס"ל דאליבא דר"ע דיש שייכות לגר תושב לשבת עכ"פ כמו ישראל יו"ט א"כ נהי דבצנעא אינו חייב לשמור יותר אלא מלאכת עבודה מ"מ בפרהסי' כיון דקיי"ל דמחלל שבת בפרהסי' ה"ה כעובד עכו"ם אסור לו לחלל את השבת והיינו לעיני עשרה בני אדם מישראל ומה שהקשו התוס' הא ב"נ ששבת חייב מיתה נלענ"ד דרש"י ז"ל ס"ל דבאמת זה רק אליבא דר"ש ור"י דס"ל דגר תושב אין לו שייכות לשבת שפיר י"ל דאם שבת חייב מיתה משא"כ לר"ע דס"ל דגר תושב יש לו שייכות לשבת עכ"פ כישראל ביו"ט פשיטא דאם דבת לגמרי ג"כ אינו חייב מיתה ואם אמנם כי י"ל בפשיטות ע"פ דברינו הנ"ל לחלק בין בצנעה בין בפרהסיא ונאמר דבאמת אסור לשבות בצנעה אבל בפרהסי' אסור לו לעשות מלאכה כיון דמחלל שבת בפרהסי' ה"ה כעובד עכו"ם אך מלבד שאין הסברא נותנת כן לומר דבדבר שהוא מוזהר שלא לשבות ויש לו אהרה על זה יהיה אסור לו לעשות בפרהסיא מלבד זאת נלענ"ד לקושטא דמילתא שדעת רש"י ז"ל כן הוא דלר"ע ליתא כלל לד"ז דבן נח ששבת חייב מיתה:

וי"ל יותר דר"ע ג"כ מקיים לדין זה בעכו"ם שעובד עבודה זרה דאז הוא בכלל אזהרה דיום ולילה לא ישבותו אבל גר תושב מלבד שאינו באזהרה אדרבה עוד יש לו שייכות לשבת כישראל ביו"ט עכ"פ ובזה אשכחנא פתרא לדעת הר"מ ז"ל שכ' דאינו נהרג בב"ד כיון דלר"ע ליתא לד"ז דגר תושב אלא בעכו"ם ואע"ג דאנן לא קיי"ל כר"ע מ"מ אינו נהרג בב"ד ובאמת דעת התוס' צע"ק דנימא דאפי' לר"ע איתא לדינא דבן נח ששבת אפי בגר תושב ולומר דאע"ג דיש לו שייכות לשביתה מ"מ יש עליו האזהרה דיום ולילה לא ישבותו זה אינו מסתבר כל כך וחייבין אנו לקבל באימה ד' התוס' אבל ד' רש"י ז"ל נראה כמש"כ [ולא נעלם ממני מ"ש בדעת רש"י ז"ל מרן החת"ס ז"ל סי' ס"ד בכוונת רש"י ז"ל וכ"כ בזה בח' ליבמות אך מפני שד"ק קשין להעמיס בכוונת רש"י ז"ל לזאת לא הבאתי אותם]:

ס) שם בר"מ ז"ל או יעמוד בתורתו ולא יוסיף ולא יגרע עכ"ל. מבואר מדברי רבינו ז"ל דבן נח נכלל בלאו דבל תוסיף ובל תגרע שאסור לו להוסיף על תורתו. אמנם ראיתי בתוס' רי"ד מס' עכו"ם מהדורא קמא (דף ג' ע"א) בד"ה לומר לך שאין מקבלין שכר כמצווה ועושה אלא כמו שאינו מצווה ועושה שכ' בזה"ל ראיתי מקשים דמהכא משמע דמי שאינו מצווה ועושה אית ליה שכר קצת וכו' ותו דאמרינן בפ' המוצא תפילין מיכל בת שאול היתה מנחת תפילין ולא מיחו בידה חכמים ואמאי רצו למחות בידה תקבל שכר כמי שא"מ ועושה. ונ"ל לתרץ דלעולם עכו"ם שאינו מצווה ועושה אית ליה שכר קצת ומיכל בת שאול מש"ה רצו למחות בה חכמים משום לאו דלא תוסיף עליו והוא פלוגתא דתנאי דאית מאן דאמר בנ"י סומכין ואין בנות ישראל סומכין ואם רצו לסמוך ממחין בידן משום לאו דלא תוסיף ואיכא מ"ד נשים סומכות רשות וליכא משום לא תוסיף וה"ה דפליגי בכל מצוות עשה שהזמן גרמן שנשים פטורות אבל גבי עכו"ם ליכא למימר הכי דהא לא נצטוו בב"ת עליו כי היכי דנצטוו נשים עכ"ל. מבואר מדבריו ז"ל דאפי' אם מכוון לעשות מצוה ג"כ אינו עובר כלל דהרי זה פשוט דאפי' למ"ד דאסורות לסמוך מצד בל תוסיף אין הכוונה אפי' אם מתכוונות לרשות דזה אינו דהרי ב"ת אינו אלא אם מכוון למצוה אבל בלא"ה ליכא ב"ת וע"כ צ"ל דמצד דאם יעשו זה בכוונת מצוה שהם נצטוו ע"ז איכא ב"ת ולכן אסרו סמיכה לגמרי בנשים וא"כ בב"נ דאמרי' דלכולי עלמא מותר לעשות המצות נראה אפילו אם יעשה לשם ציווי שנצטווה ע"ז ג"כ אינו עובר בבל תוסיף וא"כ הוא היפוך דעת רבינו ז"ל:

והנה לכאורה עלה בדעתי דרך פלפול דהנה לכאו' יש לעיין בגוף דברי התוס' רי"ד דמה בכך דלא נצטוה בב"ת. מ"מ הא גם במצות אלו לא נצטוה וא"כ א"נ דמי שאינו מצווה ועושה מצות שאין שייכות לו עובר בב"ת דהיינו למ"ד נשים אסורות לסמוך א"כ עכו"ם אמאי יהיה לו שכר במצווה שעושה כמו שאינו מצווה ועושה הא בכל מצוה שעושה עובר עבירה דבל תוסיף ואע"ג שאינו מצווה על העבירה הא על המצוה ג"כ אינו מצווה וא"כ תמיד יצא לו שכר המצוה שלא נצטוה בהפסד העבירה שלא נצטוה ולכאורה הוא הערה גדולה דהרי זה ברור דכמו דאמרי' דאם עושה מצות שלא נצטוה יש לו שכר כאינו מצווה ועושה ה"ה ביושב ואינו עושה עבירה שלא נצטוה עליה ג"כ יש לו שכר כאינו מצו"ע וא"כ בכל מצוה רוצה לעשות מוטב שיהי' שוא"ת מצד בל תוסיף ויקיים בזה ג"כ מצוה:

לכן עלה בדעתי דהתוס' רי"ד לא קאמר אלא לפי האמת שעמד הקב"ה והתיר להם כל הז' המצות שלהם א"כ ליכא מצות כלל לב"נ ול"ש בי' ענין דב"ת כלל דבל תוסיף לא שייך אלא במי שיש לו איזהו מצות שפיר נוכל לומר דהוא מוגבל רק במצות אלו משא"כ מי שאין לו מצות כלל ל"ש בי' כלל ענין דבל תוסיף שהרי אין לו על מה להוסיף מכיון שאינו בר מצוה כלל ול"ש בי' עבירת ב"ת אפי' כמו שאינו מצווה ועושה וכן מצות בת"ג ל"ש כלל שאינו עושה מצוה בזה כלל כיון דאינו בכלל שום מצוה ל"ש לומר דיהי' בבת"ג:

ומעתה י"ל דמודה התוס' רי"ד ז"ל דמדינא דב"נ דהיו מצוין בז' מצות קודם שעמד הקב"ה והתיר להם שפיר היו מוזהרין שלא להוסיף על דתם כלל דהמוסיף הוי כמחדש דת ובאמת הוא אין לו אלא דת זה שנצטוה בה אמנם היום לאחר שעמד הקב"ה והתיר להם ואין להם שום דת כלל שוב ל"ש בל תוסיף:

איברא דזה רק לפלפולא אמנם לקושטא דמילתא נראה מדעת התוס' רי"ד דבבני נח ל"ש בל תוסיף אפי' אם נימא דמצווה על הז' מצות. ומה שהקשינו א"כ איך שייך שיקיים המצות ויהי' לו שכר כאינו מצווה ועושה הא מפסיד מה שעובר על בל תוסיף ז"א כיון דעבירת ב"ת הוא רק בכוונה אבל אם עושה כמו שאינו מצווה ועושה ליכא איסור ב"ת כלל א"כ הזה שמקיים המצוה ומכוון שאינו מצווה לעשות אלא שעושה אותה כמי שא"מ בזה קיים מצות הל תוסיף בפועל ומלבד זה שכר מצוה בידו ג"כ כמי שא"מ ועושה וז"פ וברור בדעת התוס' רי"ד ז"ל:

והנה לכאורה יש להביא ראיה לדעת התוס' רי"ד ז"ל שעפי"ז יתיישב לן מה שהקשה הגאון בעל פרשת דרכים זוטא דרך תודה דרוש ב' בהא דפליגי ר"י ור"ש אי נשים סומכות רשות דר"י ס"ל דנשים כיון דאין מצוון אסורים בבל תוסיף וליכא מצוה אצלם ור"ש ס"ל דנשים סומכות רשות והא בפ"ג דתרומות מ"ט פליגי חכמים ור"ש אי תרומות העכו"ם מדמעת וע"ש בפי' המשניות לר"מ ז"ל דטעם חכמים דהוי תרומה דאע"פ שאינן חייבין במצות מ"מ כיון שאם עושין מצות יש להם קצת שכר לכן מעשיהם במצות קיימין אתד"ק וחכמים דר"ש היינו ר"י וא"כ נראה מבואר דר"י ס"ל דב"נ אע"ג דאינו מצווה יכול לעשות מצוה וזה היפוך ממה דס"ל בנשים דאסורות לסמוך. אמנם לד' התוס' רי"ד א"ש דדוקא בנשים ס"ל לר"י כן אבל בב"נ מודה ר"י דיכולין לעשות מצות כנ"ל וזה לכאו' ראי' נכונה לד' התוס' רי"ד ז"ל:

אך באמת זה רק לפלפולא אבל לקושטא דמילתא אין הדברים ברורין. ומקודם נבאר מה שבאמת יפלא על רבינו הר"מ ז"ל דמה ענין תרומה לשאר מצות כיון דתרומה ל"ש אלא אם הוא טבל אבל תבואות עכו"ם שאינה טובלת א"כ ל"ש בי' חיוב תרומה כלל ואיך שייך לומר בזה שיכול להכניס עצמו לחיוב להיות כאינו מצווה ועושה כיון דהוא חובת קרקע ותבואתו אינה טובלת וממילא ל"ש בזה שיהי' תרומה ובפרט לפ"ד רש"י ז"ל גיטין (דף מ"ז ע"ב) דתרומה אינה מצוה אלא כשבא לאכול ורוצה להפקיע איסורא דטבל א"כ בעכו"ם ל"ש זה.

ולתרץ דעת הר"מ ז"ל צ"ל אחת משני אלה:

א') דכוונת רבינו הר"מ ז"ל באופן דהוי טבל גמור כגון שגדל ביד ישראל והעכו"ם לקחה מישראל וכמ"ש בירושלמי שם דגם בזה פליגי ר"ש וחכמים אי תרומת עכו"ם מדמעת [ועי' היטב בתוס' קדושין (דף מ"א ע"ב) סוד"ה העכו"ם והכותי ולפלא שלא הזכירו דברי הירושלמי] והי' קשה להר"מ ז"ל כיון דתבואה זו חייבת באמת בתרומה והוי טבל גמור רק שלא נתרם א"כ אמאי יהי' מהני קריאת שם העכו"ם להפריש תורמה ולפטור הכרי שיהי' מותר באכילה לישראל הא ב"נ אינו מצווה כלל במצוה זו ולדידי' מותר לאכול טבל ואיך מהני קריאת שמו לפטור את הכרי שיהי' מותר לישראל לכן הסביר הד' כיון דיש לו שכר עכ"פ במצות אם עשאן כדי לקבל שכר לכן מהני הכא קריאת שם של העכו"ם לענין תרומה ושיהי' פוטר את הכרי:

ולפי"ז צ"ל דטעמא דר"ש דטעמא דר"ש דס"ל דאינה מדמעת אע"ג דהוא תרומה דאורייתא מ"מ גזה"כ דאינה מדמעת כמו דממעט קדשי עכו"ם מדיגו"נ כמבואר בירושלמי שם ע"ש היטב אך באמת צ"ע לענ"ד הדמיון דבקדשי עכו"ם שפיר ס"ל לר"ש דלא אלימי קדשים דידי' כ"כ להיות נתפסין בקדושה משא"כ הכא בתרומה כיון דכל החיוב תרומה הוא משום דהוי טבל דישראל ולדעת רש"י ז"ל יבמות (דף פ"ו) כל איסור טבל משום דתרומה וחולין מעורבין והוא מברר בקריאת שם את התרומה שהי' בו וא"כ כיון דאמרת דקריאת שם שלו הוי כקריאת שם של ישראל ופוטר את הכרי איך אפשר לחלק בין זה לתרומת ישראל ומה ראי' ע"ז מהקדש וצע"ג ועי' בתוס' קידושין שם ואכמ"ל:

עכ"פ מבואר לפי"ז שע"כ צ"ל דטעמא דר"ש דגזה"כ הוא דאין תרומת עכו"ם אע"ג דהוא תרומה בעצם ופוטרת את הכרי מד"ת מ"מ אינה מדמעת וא"כ באמת סברת הר"מ ז"ל צ"ל גם לר"ש דאל"כ לא הי' מהני קריאת שם שלו לפטור את הכרי רק דר"ש ס"ל דאעפי"כ אינה מדמעת ועי' היטב בירושלמי ובתוס' דקידושין הנ"ל ותמצא מבואר כן אע"פ שגוף הד' לא נתבררו אצלי כנ"ל:

אופן ב' י"ל בכוונת הר"מ ז"ל דנתן טעם על כל המשנה דמבואר דעכו"ם שתרמו תרומתן תרומה הקדישו הוי הקדש וכתב שטעמא דמילתא דאע"ג דאינן מצוין מ"מ מעשיהן קיימין וכוונת דה"ק שלא יסתרו דבריו למה שפסק להלכה דהוי רק תרומה דרבנן מצד גזירה דבעלי כיסין כמו שהקשה הג' הנ"ל ולענ"ד עפמ"ש הג' בעל אמרי בינה ז"ל דיני תרומה ס"ב העיר ממשנה דתרומות (פ"י מ"ז) דאף על מה שלא חל שם תרומה מה"ת דהיינו שאינו טבל וממילא אין התרומה נאסרת לזרים מ"מ לענין זה מהני קריאת שם תרומה דהוי תרומה ליתנה לכהן והוא חיוב גמור מצד נדר וע"ש שהביא כן בשם הכפתור ופרח הספרדי אלא דהוא ז"ל הוסיף לומר דמדמעת ג"כ. ובזה תמוהין דבריו כמו שתמה עליו הג' המחבר ז"ל אך בזה נראין הד' שהוי חיוב מה"ת ליתנה לכהן מצד אמל"ג וכמו שהביא הגז"ל שם בשם חי' הר"ן ז"ל וענין בכורים וא"ש בזה מה שהקשה עליו מירושלמי דמבואר דהקדיש חוץ משבעת המינים לבכורים לא קדשי. ולהנ"ל לק"מ דנהי דלא חלה עליהם קדושת בכורים כיון דבעצם אינם חייבין אבל לענין זה מהני קריאת שם שחייב להביאו לירושלים וליתנו לכהן וז"ב בדעת הר"ן ז"ל:

ומעתה י"ל דזה כונת רבינו הר"מ ז"ל דהי' קשה לו אמאי לא פליג ר"ש ברישא דמשנה דמבואר דתרומתו והו"ל למימר דאינה תרומה ולכן פירש הר"מ ז"ל דבזה ליכא פלוגתא כלל דכ"ע מודים דעכ"פ מהני קריאת שמו לענין שיהי' תרומה שיהי' חייב ליתנו לכהן כמו דמהני קריאת שמו לענין הקדש רק דפלוגתת חכמים ור"ש הוא אם הוי תרומה בעצם דהיינו אם מדמעת וזה תלי' באמת אם חייבת בתרומה ומה דל"ש דיהי' מהני מה דהוא אינו מצווה ועושה כיון דהוא חובת קרקע כנ"ל וטעמא דר"י דס"ל דבאמת חייבת בתרומה או משום דא"ק או משום דמירוח העכו"ם אינו פוטר ור"ש ס"ל דבעצם אינה תרומה רק דלענין זה הוי תרומה ליתנה לכהן והא דאמרי' בר"פ האיש מקדש דלר"ש ליתא בתרומה דנפשי' היינו משום דבעצם אינה תרומה ואינה מדמעת אינה בכלל תרומה ומעתה אין מקום כלל לקושיות הגז"ל דהרי לר"י הכא הוי בעצם תרומה וחייבת בתרומה משום דהוא של ישראל ואין זה דומה לשאר מצות דהוי חובת הגוף ואין העכו"ם חייב בהם וי"ל דאיכא איסורא ג"כ לבני נח לקיימן כמו בנשים משא"כ הכא דהתבואה נתחייבה בתרומה לא פקע מצותה ממנה ושפיר גם העכו"ם יכול לתרום וז"פ:

היוצא לנו מזה שד' הגאון בעל פרשת דרכים זוטא ז"ל תלי' בשני הפרושים בר"מ ז"ל דא"נ כפי' הא' יש קצת מקום לדבריו אבל לפירוש ב' שכתבנו בדעת הר"מ ז"ל ל"ק כלל דר"י אדר"י ועי' היטב בזה כי קצרנו וסמכנו על המעיין. ובאמת בעיקר ד' הגז"ל שם מה שמתפלא כ"כ על ד' הר"מ ז"ל בפי' המשניות הנ"ל וס"ל שד' אילו סותרים לד' כאן דב"נ עובר על ב"ת וא"י לקיים המצות אלא לקבל שכר דוקא עיי"ש כל אריכות דבריו לענ"ד לא נהירא כלל וברור הד' שאין כאן מחלוקת וסתירה כלל וכוונת הר"מ ז"ל הכא ג"כ ל"ד לקבל שכר אלא שידע שאינו מצווה והוא רוצה לעשות המצוה כמו שאינו מצווה ועושה וכמש"ל בשם הרדב"ז וכן מבואר מד' הר"מ ז"ל פ"ג מה' מילה ה"ז שכ' בזה"ל עכו"ם שצריך לחתוך ערלתו מפני מכה או מפני שחין שנולד בו אסור לישראל לחתוך לו אותה וכו' אע"פ שנעשית מצוה ברפואה זו שהרי לא נתכוון למצוה לפיכך אם נתכוון העכו"ם למילה מותר לישראל למול אותו עכ"ל מבואר מדברי רבינו ז"ל דאם ב"נ מל א"ע למצוה אע"ג שאין כוונתו להתגייר בזה רק כדי לקיים מצות מילה בלחודא עושה מצוה ומותר לישראל למול אותו ולא פירש כלל שהוא רק אם מל א"ע כדי לקבל שכר ועי' בת' הר"מ ז"ל סי' ס"ח שביאר באורך דמה דממעט הגמ' לאפוקי לשם מורנא דלא היינו רק באינו מכוון למצוה אבל במכוון למצוה אפי' אם אינו רוצה להתגייר מ"מ כיון דעכו"ם שעשה מצוה נותנין לו שכר מצוה כמו שא"מ ועושה עכ"פ א"כ שייך במצות וזה ממש כדבריו בפירוש המשניות הנ"ל ואע"ג דבמצות מילה י"ל לכאורה שאין ראוי' לב"נ לקיימה כיון שבזה רוצה לקיים המצוה שאינו מצווה בה עובר הוא על איסור חבלה בנפשו אשר נראה דגם בן נח מוזהר על זה:

ובאמת מטעם זה כ' האחרונים ז"ל לת' דאברהם אבינו עליו השלום לא מל את עצמו מקודם שנצטווה וצ"ל בדעת הר"מ ז"ל או דס"ל כיון דעושה לשם מצוה ליכא בזה איסור חבלה או דס"ל דקרא דאך את דמכם לנפשתיכם אדרש דמזה ילפי' דאסור לחבול בעצמו אע"ג דקודם מתן תורה הי' גם ב"נ נכלל באיסור זה מ"מ לאחר מתן תורה כיון דנאמרת ולא נשנית לישראל נאמרה ולא לב"נ לכן אע"ג דא"א ע"ה לא הי' יכול לקיים מצות מילה קודם שנצטווה מ"מ היום לאחר מתן תורה אם ב"נ מל את עצמו לשם מצות מילה יש מצוה ושכר מצוה בידו ויש להאריך הרבה בזה וכבר הארכנו בענינים אלו ואכ"מ עכ"פ מתבאר מזה שדעת הר"מ ז"ל בהלכה ג"כ כמ"ש בפי' המשניות הנ"ל ואינה סתירה כלל וכמש"ל:

< הקודם · מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.