חכמת אדם/קסג

חכמת אדם ‏ קסג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין ניחום אבלים וסעודת הבראה ובהמ"ז (שע"ז שע"ח שע"ט)

א אין המנחמים רשאין לפתוח עד שיפתח האבל תחלה והאבל מיסב בראש וכיון שנענע האבל בראשו בענין שנראה שפוטר את המנחמים אין רשאין לישב אצלו ואין אבל או חולה חיובים לעמוד אפילו מפני נשיא (שע"ו סעיף א'):

ב הבא לכבד את חבירו ולקום מפניו אומר לו שב אא"כ הוא אבל או חולה דמשמע שב באבלות שלך. שב בחולי שלך. לא יאמר אדם לא נפרעתי כפי מעשי או כיוצא בדברים אלו שאל יפתח פיו לשטן ואל יאמר אדם לאבל מה לך לעשות כי אי אפשר לשנות שזהו כגידוף דמשמע הא אם אפשר לשנות היה עושה אלא יקבל עליו גזירת הש"י מאהבה (שם סעיף ב):

ג מת שאין לו אבלים להתנחם באים עשרה בני אדם כשרים ויושבים במקומו כל ז' ימי האבלות ושאר העם מתקבצים אליהם ואם לא היו שם עשרה קבועים בכל יום ויום מתקבצים עשרה משאר העם ויושבים במקומו וכתב רמ"א שלא ראה שנוהגין כן ומצוה להתפלל שחרית וערבית במקום שמת שם אפילו אין אבל כי בזה נחת רוח לנשמה ואם יש שם אבל מצטרף למנין (שפ"ד). ואם יש ב' מתים א' יש לו אבל וא' אין לו אבל ואין שם כדי להתפלל במקום שניהם יתפללו בזה שאין לו אבל:

ד עבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשירה ואין אומרי' עליהם תנחומי אבלים אלא א"ל המקום ימלא חסרונך כשם שאומרים לאדם על שורו וחמורו שמתו. מנודה שמת מנחמין אבליו אבל אם מנודה הוא אבל אין מברין אותו ואין אומרים לו תנחומי אבלים דכ"ד שהוא משום כבוד חיים אין עושין למנודה כשהוא אבל (שע"ז):

ה אבל אסור לאכול משלו בסעודה ראשונה מדאמר ליה קב"ה ליחזקאל ולחם אנשים לא תאכל ופירושו לחם של שאר אנשים ודוקא ליחזקאל צוה עליו כן מכלל דכ"ע כשהם אבלים מחוייבים למיכל לחם של שאר אנשים ולא מדידהו וכתב רבינו ירוחם והטעם כי האבל דואג ונאנח על מתו ואינו חושש לאכול כי רצונו למות גם הוא ע"כ צוה השם יתברך לאחרים שיאכילוהו משלהם לפיכך הפוחת לא יפחות מסעודה ראשינה שהוא עיקר זמן מרירותו אבל סעודה שניה מותר אפי' הוא ביום ראשון. והלבוש כ' שהטעם שכ"ז בכלל נחמה היא שמראין לאבל שמשימין אותו על לבם ולא ישליכוהו אחר גיום. ויכולין להחליף סעודתן דהיינו שיכול אחד להאכיל את חבירו בימי אבלו והוא יחזיר ג"כ ויאכילנו בימי אבלו ובלבד שלא יתנו בתחל' שאם מתנים הוי חובה והוי כמו שאכלו משלהם ואם לא שלחו לו או שהוא יחידי בעיר אין חייב לצער עצמו שלא לאכול כלל (ט"ז) ובקצת קהלות נוהגין לאכול משל אחרים כל ז' ויש נוהגין לשלוח להאבל מח"ק גמ"ח מעות אפילו לעשירים די מחסורו לכל ז' והכל כדי שלא יצטרכו העניים לעשות מלאכה ולא יתביישו (שע"ח):

ו אשה שאירעה אבל אין לאנשים להברותה משום הרגל עבירה אלא נשים מברין אותה דודאי גם היא אסורה לאכול סעודה ראשונה משלה לפיכך אשה נשואה שאירעה אבל אינה יכולה לאכול סעודה ראשונה משל בעלה דכיון שחייב במזונותיה כמשלה דמי וכן מי שיש לו סופר או שכיר אם אוכל בשכרו ואירעו אבל לא יאכל סעודה ראשונה משל בע"הב אבל מי שזן עני או יתום או לבנו ובתו בלא תנאי ואירעם אבל יכולים לאכול סעודה ראשונה משל בע"הב שאין זה משלהם (שם):

ז אם לא רצה האבל לאכול ביום הראשון אך להתענות כדי שלא יקבל הבראה משל אחרים הרשות בידו שלא ציוה הש"י אלא לאחרים שיברוהו אבל לא מצינו שצוה עליו לאכול ואי משום טעמא שלא ימית את עצמו כבר מושבע ועומד הוא מסיני ובלילה מותר לו לאכול משלו אעפ"י שהוא סעודה ראשונה לו אע"ג דקרא סתמא כתיב ולחם אנשים לא תאכל הא כולי עלמא יאכל ומשמע מצוה היא שנוהגת באבל כשאר מצות של אבילות לפי שני הטעמים שכתבתי נראה לחז"ל דהפסוק לא מיירי אלא ביום הראשון מפני שהוא לו עיקר יום מרירותו ועיקר צורך הנחמה אינו אלא בו ביום ואח"כ כיון דדש דש לפיכך ה"ה אם קרה שלא הברוהו ביום הראשון שנמשך עד הלילה מותר לאכול בלילה משלו ואין צריך עוד הבראה:

ח בזמן חכמי התלמוד היו נוהגין להתענות ביום מיתת החכמים מפני הצער שהיו אומרים הרואה ת"ח שמת כאלו רואה ס"ת שנשרף:

ט מי שנקבר בע"ש סמוך לחשיכה קודם בהש"מ יש מי שאומר שמברין אותו אעפ"י שלא יכנס לשבת כשהוא מתאוה דס"ל סעודת הבראה נמי מצוה היא כמו סעודת שבת אבל בש"ע כ' שאין מברין דס"ל כבוד שבת עדיף וכן נוהגין (ונ"ל דעכ"פ אם רוצה לאכול קודם שבת אסור לאכול משלו):

י אין מברין על הקטן אא"כ הוא בן ל' יום שלמים או קים לן בגויה שכלו לו חדשיו כגון שבעל ופירש:

יא מרביצין ומכבדין בבית האבל ואין בהם משום שמחה וכן מדיחין קערות כוסות וצלוחיות וקיתוניות ואין מביאין שם לא בשמים ולא מוגמר שזה יש בו שמחה אבל מביאין אותם בבית שהמת שם שאינו אלא להעביר סרחונו ולפיכך אין מברכין עליהם כמו שנתבאר בח"א ואין אומרין שמועה ואגדה בבית האבל מפני שיש בו שמחה אלא יושבין ודוממין:

יב כיון שנקבר המת מותר לאכול בשר ולשתות יין מעט בתוך הסעודה כדי לשרות אכילה שבמעיו אבל לא לרוות:

יג כתיב ויזד יעקב נזיד ואמרו חז"ל אותו היום נפטר אברהם ועשה יעקב תבשיל של עדשים להברות את אביו ולמה עדשים מה עדש זה גלגל אף אבילות גלגל החוזר בעולם או מה עדש זה אין לו פה אף אבל אין לו פה לפיכך מקום שנהגו להברות האבל בבשר ויין ומיני מטעמין עושין. ובלבד שיברוהו תחלה בבצים שג"כ אין לו פה או בתבשיל של עדשים זכר לאבילות ואח"כ אוכלין כל צרכיהם:

יד אין לאכול עם האבל כ"כ בני אדם שיתחלקו לשני מקומות דהוי כסעודת מריעות שיש בה שמחה:

טו היכא שצריך למנות שבעה אחר הרגל וכן אם שמע שמועה קרובה בשבת י"א שצריך להברותו סעודה ראשונה שבימי אבלות וי"א כיון שנדחה יום ראשון שהוא יום מרירות שוב אין מברין אותו וכן נוהגין וי"א דבשמועה קרובה בשבת מברין בשבת אבל על שמועה רחוקה אין מברין שאין בה מרירות כ"כ:

טז בבית האבל פריס (ר"ל מברך המוציא) המנחם הגדול שבהם שנאמר פרשה ציון בידיה מפני שאין מנחם לה משמע הא יש לה מנחם הוא פריס ומסתברא שהגדול פורס שהוא עיקר המנחמים ובשבת האבל פריס כאורחיה שנאמר ברכת ה' תעשיר והיא שבת ולא יוסיף עצב עמה ובחול נותן פרוסת המוציא לאבל בידו שנאמר פרשה ציון בידיה ר"ל הפרוסה נותן לידו ובשבת פורס כדרכו ונותנו לפניו (א"ח סי' קס"ד סעיף י"ח):

יז תקנו חז"ל שיהיו מזכירין בברכת הטוב והמטיב בבית האבל מעין המאורע ומעין הברכה וזהו נוסחו בא"י אמ"ה האל אבינו מלכנו בוראנו גואלנו יוצרנו קדושינו קדוש יעקב רוענו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל אל שבכל יום ויום הוא הטיב הוא מטיב הוא ייטיב לנו אל אמת דיין אמת שופט בצדק לוקח נפשות במשפט שליט בעולמו לעשות בו כרצונו כי כל דרכיו משפט ואנחנו עמו ועבדיו ובכל אנחנו חייבים להודות לו ולברכו גודר פרצות ישראל הוא יגדור הפרצה הזאת מעלינו ומעל אבל זה. הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד לחן ולחסד לחיים ולשלום הרחמן הוא וכן הוא בכלבו (שע"ט):

יח יש מוסיפין בברכה שלישית ג"כ מעין המאורע ומעין הברכה וזה נוסחו רחם נא עד שלא נכלם לעולם ועד (שהרי צריך להזכיר מלכות בית דוד) וכשמגיע לבונה ירושלים יאמר נחם ה' אלהינו את אבלי ירושלים ואת האבלים המתאבלים באבל הזה נחמם מאבלם ושמחם מיגונם כאמור כאיש אשר אמו תנחמנו כן אנכי אנחמכם ובירושלים תנוחמו בא"י מנחם ציון בבנין ירושלים:

יט י"א בב"המז נברך למנחם אבלים שאכלנו משלו וכו':

כ בשבת שבתוך השבעה ימים אם אבל מברך ביחיד או בב' אבלים שאוכלים ביחד מברכין ומזכירין כל מעין המאורע של אבילות שאמרנו כדרך שמברכין בחול דהוי צינעה ואם אכלו עוד אחרים עמו ומברכין אין מזכירין מעין המאורע דכיון דאיכא אחרים הוי פרהסיא שאין אבילות פרהסיא נוהג בשבת:

כא אבל מצטרף לתפלה ולזימון בין לג' בין לעשרה דהא הוא חייב בכל המצות כמו הם ומ"מ בסעודת הבראה אין האבל מצטרף בב"המז:

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.