חכמת אדם/קנה

חכמת אדם ‏ קנה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

דין הלוית המת והספד והוצאת המת (שמ"ג שמ"ד שמ"ה שמ"ו שמ"ז שמ"ח)

א מת בעיר כל בני העיר אסורין במלאכה ואם יש חבורות בעיר שכל אחד מתעסקת ביומא מותר ביום שאינו יומו וכדלקמן (סי' שמ"ג):

ב בכפר קטן כשמת בעיר אין שואלין שלום זה לזה וכ"ש שאין שואלין בשלום בב"הק כשיש שם מת אפי' בעיר גדולה אבל כשאין שם מת שואלין ברחוק ארבע אמות מן הקבר (שם):

ג הרואה את המת ואינו מלווהו עובר משום לועג לרש ובר נידוי הוא ולפחות ילוונו ד' אמות ואפי' במקום שא"צ ללות את המת צריך לעמוד מפניו ולא מפני המת הם עומדים אלא מפני העוסקים שהם עושים מצוה וכן הדין בכל דבר מצוה שהאדם מתעסק בו צריך לעמוד לפניו. וחובה לבטל אפי' ת"ת להוצאת המת. ולא כל אדם שוין בזה למאן דמתני לאחרים אין לו שיעור ואפי' יש עמו כמה אלפים מתבטל בשבילו. ומי שקרא או שנה ועדיין לא שנה לתלמידים אם יש ס' ריבוא א"צ להתבטל בשבילו דנטילתו כנתינתו מסיני מה נתינת התורה בסיני ס' רבוא אף נטילתה ס' רבוא ומאן דלא קרא ותני כיון שיש לו מי שיתעסק עמו א"צ להתבטל בשבילו והוא שיש עמו עשרה ואם יש אנשים בעיר שיוכלו להתעסק עמו א"צ לבטל תלמודו לראות אם מתעסקים עמו דמסתמא מתעסקים עמו ות"ת קודם והיינו דוקא למאן דלא קרי ותני. וי"א דעכשיו מן הסתם מבטלין שאין לך א' מישראל שאינו במקרא או במשנה ואשה ותינוק נהגו להקל כמאן דלא קרי ותני. ואפי' לדעת זו מ"מ הרב שלומד עם תלמידים לא יבטל בשביל זה מן הסתם (סי' שס"א ט"ז ס"קא) ותינוקות של בית רבן אין מתבטלין כלל אפילו להוצאת המת דאפילו לבנין בהכ"נס אין מבטלין אותם:

ד בד"א שמבטלים לת"ת דוקא ללוותו בשעת הוצאתו אבל כ"ז שמוטל לקברו אין מבטלין בשבילו ת"ת אלא אם יש חבורות בעיר שכל אחת מתעסקת ביומה אותה שאינה יומה מותרת ללמוד ולשאר מלאכות. ובשעת הוצאה מבטלין מכל שאר מלאכות ובאים ללותו אפילו לא קרא ותני דלא מפלגינן בין לא קרי ותני אלא בביטול ת"ת אבל בשאר מלאכות אפילו אי לא קרי ותני הכל בטלים ובאים ללותו ואם אין חבורות בעיר כל בעלי מלאכות צריכים להתבטל ולהתעסק בו עד שיקבור אבל מת"ת א"צ להתבטל אלא בשעת הוצאתו (סעיף ב'):

ה ארון עובר ממקום למקום אם שלדו קיימת (דהיינו השדרה עם הצלעות) צריכים ללוותו ועומדין עליו בשורה כמו במת שלם (סעיף ה'):

ו מצוה גדולה להספיד על המת כראוי ומצותו שירים קולו לאמר עליו דברים המשברים את הלב כדי להרבות בכי' וכל המוריד דמעות על אדם כשר שמת הקב"ה סופרן ומניחן בבית גנזיו וכל המתעצל בהספדו של חכם אינו מאריך ימים וראוי לקוברו בחייו כן הוא הגירסא בגמרא (סי' שמ"ד והש"ך ס"קא העתיק בהספדו של אדם כשר) ומזכירין שבחו ואסור להפליג שבחו יותר מדאי אלא מזכירין מדות טובות שבו ומוסיפין בהם קצת רק שלא יפליג ואם לא היו בו מדות טובות כלל לא יזכיר עליו וחכם וחסיד מזכירין מחכמתם וחסידות' וכל המזכיר למי שלא היה בו כלל או שמוסיף להפליג יותר מדאי על מה שהיה בו גורם רעה לעצמו ולמת כי הוא לו למזכרת עון שיאמרו לא זה שזה לא היה בו אלא אפילו כך וכך עשה ומתוך כך יבואו להזכיר חטאיו ובכלל זה הכותבים שבחים ותוארים על המצבות (ת"ח) והמת יודע ושומע קלוסו כמתוך החלום וכל שאומרים בפניו יודעו עד שיסתום הגולל (שם ט"ז ס"קא) וכשם שמספידין על האנשים כך מספידין על הנשים כראוי להם ונספדת בין האנשים והחכמים ובמקים שרגילין להשכיר מקוננות להספיד חייב לשכיר להספיד על אשתו ואם לא רצה בא אביה ושוכר ומוציא ממנו בע"כ (שם):

ז מספידין בני עניים בני חמשה ועשירים בני ששה שעני מצטער על בניו יותר מעשיר לפי שאין לו שמחה אחרת בני זקנים כבני עניים וצדוק הדין וקדיש יש מקומות שאומרים עליו משעברו עליו ל' יום ויש מקומות שאין אומרים עד שיהיה בן י"ב חדש. ותינוק שיודע לישא וליתן מספידין אותו במעשה עצמו ואם אין לו מעשים מספידין אותו במעשה אבותיו ואם אין להם מעשים מספידין אותו במעשה קרוביו ובני עשירים ובני חכמים מוסיפין קצת על שבח מעשיהם משום כבוד אבותם (שם):

ח כלה מספידין אותה בין במעשה אביה בין במעשה בעלה (שם):

ט המחותך (פי' שהוציאו חתוך מן הבטן) והמסורס (פי' שיצא הפוך מן הבטן) והנפלים ובן ט' מת ועבדים אין מתעסקין להספד וללות אבל צרכי מטה וקבורה מתעסקין עמם (שם):

י יורשים שירשו ממון המת ואינם רוצים לפרוע שכר הספד מוציאין מהם בע"כ דהספדא יקרא דשכבא הוא ולפיכך מי שצוה שלא יספדוהו שומעין לו מפני שיכול למחול על כבודו אבל אם רוצה שלא לנהוג עליו ז' ושלשים אין שומעין לו כיון דזה חובה על האבל ולא משום כבוד המת אבל אם צוה האב או האם שלא לנהוג בהם י"ב חודש כיון דאינו בשאר מתים אלא משום כבוד אב ואם מצוה לקיים דבריהם (ש"ך ס"ק ט') ובס"ח סי' תש"כ מצוה לקיים דברי מת כשמצוה על ממון אבל לנהוג בזיון בגופו לא ואם בשביל כפרה שומעין לו:

יא וכן האומר אל תקברוני מנכסי אין שומעין לו דלאו כל כמיניה להעשיר בניו ולהטיל עצמו על הציבור אלא מוציאין מיורשיו כל צרכי קבורתו בע"כ וכן כל מה שרגילין לעשות לבני משפחתו ואפילו האבן שנותנין על הקבר ואפילו נותן ממון הרבה לאחרים אין מוציאין מן המקבלים מתנות רק מן היורשים והוא שיניח להם עכ"פ מעט ממון שירשו דאל"כ אין כופין הקרובים אלא על הכל מוטל לקברו וכן לענין הספד אם לא ירשו ממנו אינם צריכים לשכור ספדן ואפילו מי שאין לו ממון אם צוה ואמר אל תקברוני אין שומעין לו משום דאיכא בזיונא דחיי (סי' שמ"ח):

יב אסור לתלוש שער לעשות קרחה בראשו משום צער ומבואר לעיל כלל פ"ט סי' ו':

יג העם העוסקין בהספד כ"ז שהמת מוטל לפניהם נשמטים אחד אחד וקורין ומתפללין אין המת מוטל לפניהם הם יושבים וקורין והאונן יושב ודומם הם עומדים ומתפללים והוא מצדיק עליו את הדין ואומר יהר"מ ה"א שתגדור פרצותי ופרצות עמך בית ישראל ולאחר הקבורה מפסיקין ההספד בין לק"ש ובין לתפלה (שמ"ד):

יד אין עושין שני הספדים בעיר אחת על מת א' אא"כ יש שם רוב עם לכלכל את שנים ויהיה בכל הספד עם כדי צרכו ואין עושין שני הספדים בעיר אחת על שני מתים אא"כ יש שם לספר שבחיו של זה ושבחיו של זה (שם):

טו אין אומרין בפני המת אלא דבריו של מת כגון צרכי קבורה והספד אבל שאר כל דבר של דברי תורה אסור אפילו חוץ לד' אמות דהוי כלועג לרש כיון שהוא א"י לדבר תורה אבל לכבוד המת אפילו ד"ת ואפילו תוך ד"א מותר ולכן נהגו לדרוש באגדות ופסוקים ואפילו תוך ד"א ויוצא מענין לענין עד שמגיע לספר שבחיו של מת מעשה תורתו ומדות טובות שהיו בו דכל מה שעושה לכבוד המת הוי דברים של מת (רדב"ז) ולכן מותר לומר תהלים בבית שהמת בו להצילו מרוחות רעות אבל לא יאמרו קדיש וברכו או שאר ד"ת אבל לא כיש שמכונים להראות מעלתם בדרוש שעל המת מה שאינו לכבודו לאו שפיר קעבדי (ט"ז ס"קה) ומילי דעלמא י"א דאפילו תוך ד"א מותר וי"א דתוך ד"א אסור אפילו מילי דעלמא וכל אותו חדר שהמת מונח בתוכו חשוב כד"א (שם ובש"ך):

טז חכם שמת בית מדרשו בטל וסופדין אותו כל שבעה אבל שאר מדרשות עוסקין בתורה אפילו בשעת הספד ואחר ההספד אין תלמידיו מתקבצין בבית מדרשו אלא מתחברין ב' ג' ולומדין בבתיהם ודין אב"ד ונשיא מבואר שם בש"ע סעיף י"ח ומספידין ת"ח ונשותיהן בבתי כנסיות ובתי מדרשות אבל לא שאר העם (שם) ואין מניחין ס"ת על מטתו של חכם ואם היה אדם גדול וחסיד ויחיד במקומו יהיה הס"ת עומד בתיבה וכיוצא בו (שנ"ג) ובזמ"הז אין נוהגין בזה כלל:

יז ואין מנהג ולא דרך ארץ להזכיר המת אחר יב"ח לפי שלאחר יב"ח נשמתו עולה ואינה יורדת עוד וכל שאין מגעת שמועה אלא לאחר יב"ח פטורין מהספד ואפילו נתעברה השנה כיון שעברו יב"ח אין מספידין (ט"ז ס"קה):

יח חכם ואלוף וגאון מכניסין אותן לב"המד ומניחין המטה במקום שהיה דורש וסופדין אותו שם וכשמוציאין המטה סופדין אותו עד בית הקברות וביום הז' עולים לב"הק ומבקרין אותו וכן ביום שלשי' ותכלית יב"ח מבקרין ומשכיבין אותו (ר"ל הזכרה ותפלה בעבורו וקורין אותו השכבה כמנהג ספרדי' וי"מ הספד דו"פ) ואם חל יום ז' בר"ח אינו הולך לב"הק ולא לקטן (שם ע' בב"הג בשם הכלבו והיינו לפי המנהג שלהם שהולכין על הקברות ביום ז' על כל מת (ורע עלי המעשה שראו שעשו כן לאדונינו מרנא ורבנא רשכב"הג מחותני ר' אליהו חסיד שהיה ידוע ומפורסם לכל העולם לגאון וחסיד ויחיד בדור. ממנו למדו לעשות כן גם למי שעושין לכבדו ועליהם נאמר ותבואו ותטמאו את מקדשי ובודאי גורמים רעה למת בזה וראוי לבטל זה שלא להכניס שום מת בב"הכנ וב"המד) וכבודו של חכם להוציאו דרך הפתח ולא לשלשלו דרך גגות ובמטה ראשונה ולא לשנותו ממטה למטה (שנ"ג):

יט מי שמת לו מת לפני ל' יום הסמוכים לרגל לא יספדנו משיכנסו ל' יום הסמוכים לרגל שלא יהיה עצב ברגל ואפילו יש לו איזה הספד בלא זה כגון שמת לו מת בתוך ל' שמותר לספדו ואפילו בערב הרגל אסור להספיד עמו אותו המת שמת לו לפני ל' יום ונ"ל דדוקא על מתו אסור אבל אדם אחר שאינו קרובו מותר להספידו בתוך ל' יום אלא שהאבלים אסורים לכנוס להספד (שמ"ז) דהכי דייק הגמרא בשבת דף ק"ה דקתני הקורע על מתו ומשני מת דעלמא ופריך והא מתו קתני (וכן בברכות דף י"ח ע"א דפריך מתו אין אבל משמרו לא):

כ בעיר שיש בה שני מתים מוציאין אותו שמת ראשון ואא"כ מוציאין את השני ואם רוצין להלין הראשון לכבודו כדלקמן כלל ק"נג סי' ח' מוציאין השני דהא בלא"ה לא יוציאו עכשיו הראשון. אבל חכם ות"ח אפילו מת התלמיד ראשון מוציאין החכם וכן ת"ח וע"ה מוציאין הת"ח וכן איש ואשה מוציאין האשה מפני שקרובה לבית הניוול. הוציאו הראשון וקברוהו אין עומדים עליו בשורה ואין אומרים עליו ברכת אבלים ותנחומי אבלים עד שיוציאו השני כדי שלא לעכב קבורת השני. הוציאו השני וקברוהו באין ועומדין בשורה על הראשון והשני כאחד (כ"כ בדו"פ להדיא בשם הרש"ל ובש"ך סי' שנ"ד סק"ד נ"ל שיש שם טעות דמוכח וצ"ל ועומדין בשורה ע"ש) אבל אין מנחמים שני אבלים כאחד אלא מנחמין את זה וחוזרין ומנחמים את חבירו או נחלקים לשתי כיתות כת זה מנחמים את זה והשני את זה אא"כ היה כבודם וקילוסם שוה אז מנחמים השנים כאחד (סימן שנ"ד) ואין מוציאין ב' מתים במטה א' אא"כ כבודן וקילוסן שוין ומעשה בא' שנפל הבית על ב' בניו ובתו ושאלו את ר"י ואמר הוציאו שלשתן במטה א' ונתנו את החתנים ר"ל זכרי' בראש א' והכלה בראש א' והיו מקלסין לפניהם הוי חתנים הוי כלה (ת"ח בשם תוס' שמחות) וסיים אבל אם יש להם מעשה עצמן שאין א' שוה לחבירו אף שהם בני אב א' אין מוציאין אותם כא' שאין כבודן וקילוסן שוה:

כא תינוק בן ל' יום יוצא בגלוסמקא שהוא נסר רחב קצת הנוטלת באגפיים (ר"ל בזרועות) ומנהגנו שנושא בתוך סל או ערבה תחת המלבוש ועומדין עליו בשורה כו'. בן יב"ח יוצא במטה ויש מקומות בפחות מב' שנים מוציאין אותו עד בית הטהרה כנ"ל ומבית הטהרה עד הקבר במטה: וכל היוצא במטה רבים מצהיבים עליו (פי' שחוזרים מב"ה עוברים לפני האבל בשורה וכ"א אומר לו תתנחם באר הגולה) ושאינו יוצא במטה אין רבים מצהיבים עליו וכל הניכר לרבים רבים מתעסקים בו ושאינו ניכר לרבים אין רבים חייבים להתעסק בו (שנ"ג):

כב אין מוציאין מת במטה אח"כ היה ראשו ורובו קיים (שם):

כג תינוק שמת קודם שנימול מוהלין אותו על קברו בלא ברכה משום תקנות הפושעים שהקב"ה מעביר הערלה מן הקטנים ונותנה על פושעי ישראל וקוראין לו שם לזכר שירחמוהו מן השמים ויחיה בתחית המתים ואין עושין כן אפילו בי"ט שני דאסור לקבור בי"ט נפלים דאפילו לטלטלו אסור ועיין הל' מילה (שם) וע' כלל קמ"ט סי' י"א:

כד אין מניחין מטה של אשה ברחוב מפני הכבוד מפני שקרובה לניוול (שנ"ה):

כה יש מקומות נוהגין שהאבלים הולכים לפני המטה ויש לאחר המטה ויש מקומות שהאבלים יוצאין ראשון מן הבית והקרובים והמטה אחריהם והרחוקים נותנים המת על המטה ולוקחים האבילים והקרובים המטה על כתפיהם ואח"כ שאר העם (וצ"ע) ובמדינתינו אין מנהג בזה אלא הולכים בין שאר העם ונהגו עכשיו שהנשים המלוות הולכות דוקא אחר המטה ואחר שהלכי האנשים אבל לא יצאו לב"הק שגורמים רעה ח"ו לעולם ולכן יש למנעם (שנ"ט):

כו אם פגעו מת וכלה זה בזה מעבירין המת מלפני הכלה להכניס לחופה דלעולם מצות החיים קודמת למצות המתים וכן אם אין בעיר כדי לזה ולזה מקדימין ומכניסין הכלה לחופה ואח"כ קוברין המת אבל לאחר שנכנסו לחופה ויש לפניהם לנחם אבל ולשמח חתן תנחומי אבל קודם וכן הבראת אבל קודם למשתה של חתן שהחתן אוכל משלו ומאכיל לאחרים והאבל אינו אוכל משלו עד שיאכילוהו אחרים. בד"א שיש בידו סיפוק כדי שניהם אבל אם אין בידו כדי שניהם משתה החתן קודם: חתן ואבל בב"הכנ יוצא החתן עם שושביניו תחלה ואח"כ האבל והמנחמים. וכן הקרואים שלהם אוכלי' עם החתן כשירצו ולא עם האבל: מילה ומת מילה קודמת. כ"ז מיירי בסתם מתים אבל מת מצוה הוא קודם לכל דבר שבתורה כדלקמן סי' שע"ד וע"ש מה נקרא מת מצוה (ש"ס):

כז שורפין על המלכים ועל הנשיאים מטתן וכלי תשמישן ואין בזה משום דרכי אמורי ולא משום בל תשחית שזהו כבודם שלא ישתמשו בהם אחרים ולכן דוקא מטתן וכלי תשמישן ולא דברים אחרים אבל על ההדיוטו' אסור דאיכא יוהרא ובל תשחית (שמ"ח) ושאר דיניו נתבאר בכלל הקודם סי' י' וי"א:

כח כל דבר שעושין משום עגמת נפש אין בו משום דרכי האמורי לפיכך אם רצו מתירין שערות לכלות ומגלים פני חתנים ונותנים דיו וקולמס בצדו ותולין מפתחו של מת ופנקסו בארונו ומיהו עכשיו לא נהגו כן ומעכבין על מי שבא לשנות המנהג ועושין חופות לחתנים וכלות וזה נוהגין גם בקהלתינו להוליך לקבר תחת חופה ועם כ"ז. ותולין בהם דברים שלא הביאו אוכל נפש אבל דברים שהביאו אוכל נפש אסור מפני שנאסרים בהנאה כדלקמן בכלל שאח"ז וא"כ עובר משום בל תשחית (ש"ן):

כט אסור להלין המת שנאמר לא תלין כו' כי קבור תקברנו ביום ההוא אבל מותר להלינו לכבודו להביא לו ארון ותכריכין או שיבואו קרובים או מקוננת דלא רבתה תורה קבורה לכל המתי' אלא דומיא דתלוי שהוא דרך בזיון אבל כשהוא לכבודו לא רבתה. וכל המתים הממהר להוציא מטתו ה"ז משובח לפי שאין דרך להספיד ולהתאבל עליהם הרבה הלכך יותר כבוד להם כשנקברים מהרה משיעמדו הרבה ולא יספידום אבל על אביו ואמו שחייב להספידם ולקונן עליהם הרבה הממהר להוציא ה"ז מגונה אא"כ היה ע"ש או עי"ט או שהיו גשמים מזלפים על מטתו (שנ"ז):

ל מת שלא היו לו צרכי קבורה וגבו לו והותירו אם כשגבו אמרו הגובי' שיתנו למת זה ולכן אם מת יתנוהו ליורשיו דאע"ג דהמת לא זכה בהן לא מטעם זכיה דאינו בר זכי' ולא משום האסור בהנאה כדלקמן דהזמנה לאו מלתא אלא כיון שביזו אותו וגבו לצרכו מוחל לזילותיה לגבי יורשים אבל אם גבו סתם לצורך מתים ישאר ביד הגבאים לצורך מתים אחרי' ולכן נכון שהגבאי לא יבקש מהקהל לצורך מת מיוחד (שנ"ו) ועיין לעיל כלל קמ"ח:

לא נושאי המטה וחלופיהן וחלופי חלופיהן בין אותם שהם לפני המטה ובין אותם שלאחריה כיון שיש למטה צורך בהם דהיינו שיש חבורות המזומנים לכך פטורים מק"ש דהעוסק במצוה פטור מן המצוה ושאר המלוין את המת שאין למטה צורך בהם חייבים: וכן החופר קבר למת פטור מכל המצות ואם הם שנים או יותר כל הצריכים לצרכי החפירה בבת א' פטורים ואם יש נוספים נשמטים וקורין וחוזרין אלו ומתעסקים והאחרים נשמטים וקורין (שס"ה ובא"ח סי' ע"א) וכן המשמר את המת אפי' אינו מתו פטור ואם היו ב' משמרים זה משמר וזה קורא ואח"כ משמר זה וקורא זה (שם):

לב אין מוציאין את המת סמוך לק"ש כל שאין שהית להוציא לקברו קודם שיגיע זמן ק"ש ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין כדי לקרות ומ"מ בק"ש של ערבית יש להקל כיון דזמנה כל הלילה ומ"מ אם הוא מפלג המנחה יקרא ק"ש ויקברנו (סי' שנ"ח ובמ"א סי' ע"ב):

לג מת בע"פ מוטב לאכול קודם ואח"כ יוציאו המת ואם התחילו להוציאו אין מפסיקין לאכילה ואם לא יוכלו אח"כ לאכול חמץ יאכלו בשר ודגים וכיוצא בו (מ"א סי' תמ"ג):

לד במקום שיש כתפים מיוחדים לשאת את המטה אסורי' בנעילת הסנדל שמא יפסוק סנדלו של א' מהם ונמצא מתעכב מהמצו' ודוקא שאין שם אדם זולתי אלו הנושאי' אבל בזמנינו שיש שם ב"א חוץ מהם דאז אע"פי שיפסוק סנדלו של א' מזומנים תיכף אחרים לשאת ומ"מ ראוי שלא ילבשו סנדלים דבזה שייך שמא יפול מרגליו אבל במנעלים ליכא למיחש (שנ"ט סעיף ג' בט"ז וש"ך בנק"הכ):

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.