חכמת אדם/קל
|
< הקודם · הבא > |
א יתברך יוצרנו אשר ברא עולמו בחסד ורוצה שיתנהגו בריותיו זה עם זה בחסד ורחמים וחמלה וצוה בת"הק ללות לעני לזכותינו לעו"הב ולפי שנפשו של אדם מתאוה וחומד לממון לפיכך הזהיר אותנו בהרב' לאוין כדי להרחיקנו מלהרבות ממונינו ברבית (א) אזהרה על המלוה שלא להלוות בריבית שנאמר את כספך לא תתן לו בנשך (ב) אזהרה על הלוה שלא ללות מישראל בריבית שנאמ' לא תשיך לאחיך ר"ל שלא ינשך למלוה (ג) שלא להשית יד בין מלוה ללוה בריבית (ד) שלא להיות ערב או עד או סופר שנאמ' לא תשימון עליו נשך מלבד שכל א' ואחד עובר על לאו הכולל לפני עור לא תתן מכשול שהרי כ"א מכשיל חבירו הא למדת שהמלו' בריבית עובר על ו' לאווין לא תהי' לו כנושה (שכן דרך המלוה ללות בריבית) את כספך לא תתן לו בנשך ובמרבית לא תתן אכלך (ואין חלוק בין נשך כסף לנשך אוכל כדכתיב נשך כסף נשך אוכל כו' ולא חלקן הכתוב אלא לעבור בכל אחד בב' לאוין) אל תקח מאתו נשך ותרבית. לא תשימון עליו נשך. ולאו הכולל שלפני עור. הלוה עובר בג' לאחיך לא תשיך. לא תשיך לאחיך. לפני עור. ערב ועדים וסופר עוברים ב' לא תשימון עליו נשך. ולפני עור. והסרסור ביניהם עובר בלפני עור בלבד שהרי אינו משים עליו הנשך (ק"ס סעי' א'):
ב הא דערב ועדים וסרסר וסופר עוברים בלפני עור דוקא בענין שאלולי הם לא היה מלוה אותו אבל אם גם בלא"ה היה מלוה אותו אינם עוברים בלפני עור (דכן הדין בלאו דלפני עור בכל התורה שאינו עובר אלא דוקא שא"א שיעשה השני האיסור מבלעדו) ומ"מ אסור מדרבנן (א"ח סי' שמ"ז במ"א שם בשם הרא"ש וכ"כ תוס' בשבת דף ג' ע"א) אבל הלוה אע"ג דאם לא ילוה הוא ילוה המלוה לישראל אחר אפ"ה עובר (עיין לח"מ ומל"מ פ"ד מהל' מלוה):
ג בריבית דרבנן המלוה עובר בכולן מדרבנן והלוה אינו עובר אלא על לפני עור (שם):
ד כל המלוה בריבית ה"ז ככותב ומעיד עליו עדים שכפר באלהי ישראל ושכפר ביציאת מצרים שנאמר את כספך כו' אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים ור"ל שאני המשגיח בעולם ובידי העושר והכבוד וזה המלוה בריבית עובר על דבריו מראה בעצמו שאין ביכלתו לפרנסו ולהעשירו זולת זה ולכן עונשו מדה כנגד מדה שנכסיו מתמוטטים כך הוא קבלה ביד חז"ל (סעיף ב'):
ה אפילו מבניו וב"ב אסור ללות בריבית אע"ג דאנן סהדי דאף בלא"ה היה נותן להם מתנה ואינו מקפיד עליהם אפ"ה אסור כדי שלא ירגילם בזה (סעיף ח') והתולה מעותיו לומר שהם של נכרי ומלוה אותם בריבית הקב"ה יפרע ממנו. ואם הוא גונב בזה דעת האנשים. אך הש"ית המשגיח על כל איש ואיש והוא חופש חדרי בטן הוא יודע ומכיר בשקרו. וכלל אמרו חז"ל בהרבה מקומות בדבר המסור ללב נאמר בו ויראת מאלהיך. ועל כן עונש של האיש התולה מעותיו גדול מאוד:
ו מ"הת מותר להלוות לנכרי ברבית וללות מהן כדכתיב לנכרי תשיך. ובזמן התנאים אסרו חכמים באיסור גמור. אך בזמ"הז התירו. אבל ראוי לכל איש ישר הולך אם באפשר לו שימנע את עצמו גם מהלוואת נכרי וישלך על ה' יהבו: וכל פרטי דינים אלו וטעמם הלא הם מפוזרים בספרי הפוסקים. ע"כ אין רצוני להאריך בזה:
ז מומרים מותר להלוותם בריבית דלא תשיך לאחיך משמע אחיך שהוא אחיך במצוות ואע"ג שבודאי עדיין נקרא אחיך שהרי אע"פ שחטא ישראל הוא מ"מ הא כתיב גבי ריבית וחי אחיך עמך אבל זה אין אתה מצווה להחיותו וא"כ כיון שאין אנו מוזהרים עליו גם הוא אינו מוזהר מליתן לנו ריבית וא"כ אין כאן אפי' לפני עור אבל אסור ללוות ממנו בריבית שהרי הוא מוזהר על זה וא"כ הלוה ממנו ונותן לו ריבית עובר משום לא תשיך ומשום לפני עור (סעיף ב' ובט"ז סק"ג) ויש מחמירין במומר אפילו להלוותו ואם אפשר להשמט ממנו טוב להחמיר וכ"ש בהרשעים דשבקי היתירא ואכלי איסורא אבל לא יצאו מן הכלל יש להחמיר טפי אבל תינוק שנשבה בין הנכרים ואינו יודע מתורת ישרל כלל אין לו דין מומר כלל ומצוה להחיותו ואסור להלוות לו בריבית ומומרת שיש לה בן מנכרי דקיי"ל דהבן הולך אחר האם וישראל מעליא הוא אע"פ שלא נימול וא"כ דינו כתינוק שנשבה אבל בן מומר מן הנכרית ולדה כמותה והוי נכרי גמור לכל דבריו (סי' קנ"ט ועיין תשו' רדב"ז ח"א סי' רמ"ז):
ח הקראים בזמן הזה י"א שדינן כדין תינוק שנשבה וי"א דגרועים אפילו ממומרים והם כעכו"ם גמורים (עיין ש"ך סימן קנ"ט ובמשנה למלך פרק ה' מהלכות מלוה הלכה א' מש"כ שם לענין מומר וקראים וכותים והש"ך בס"ק ה' הרבה להביא ראיות דכותים אפילו לקולא אמרינן שהם כגוי ונ"ל ראיה ברורה מנדה פ"ז מ"ד בתי"ט ד"ה מפני שכ' בשם הרמב"ם דכותי שמת אינו מטמא באהל):
ט מותר ללות בריבית לצורך פ"נ א ומ"מ המלוה עושה איסור דמה פ"נ שייך אצלו וכן אסור ללות לצורך הקהל כ"א לצורך גדול דאז נחשב לפ"נ (ק"ס ס"ב) ואם הקהל צריכים מעות ימכרו עזר היין או שאר דברים (ר"ל שלא יהיה רשות לשום א' מהקהל למכור יין רק זה) ליחידים לזמנים ידועים והקונים יתנו שט"ח ע"ז ואח"כ ימכרו הקהל השט"ח למי שיתן המעות מיד (קע"ג סעי' ה') וגם נהגו היתר ללות מהנכרי אע"ג דהם כשלוחי הקהל (עיין סי' קס"ט סעיף י"ז) ולוין בריבית לצורך שבת או סעודת מצוה (א"ח סי' רמ"ב במ"א סק"ב בשם ש"ל וירושלמי) (בבאר יעקב מבואר שדוקא ברבית דרבנן ובפ"מ א"ח ס"ק הנ"ל ובמחצית השקל אי' להדיא שפי' שלוין ברבית בהיתר אבל לא באיסור ואמר הגאון מוהר"א הנ"ל שהרבותא הוא שמחוייבים ללות אפילו בריבית לצורך שבת כדאיתא ד' ט"ו ע"ב לוו עלי כו' אבל לא באיסור וצ"ע בירושלמי ובר"ל בשם ירושלמי):
י מותר ללות מעות של יתומים או של הקדש עניים או לב"הכנ בריבית דרבנן דהיינו קרוב לשכר ורחוק להפסד דהיינו כשיהי' הפסד יהיה חל הכל על המקבל אם יהיה ריוח יחלוקו ונקרא יתום לענין זה כ"ז שלא הגדיל היתום לעסוק במעותיו כשאר אנשי' ואפי' הוא גדול אלא שאינו יודע להתעסק בשלו אבל אם יש לו אב אלא שאינו רוצ' לפרנסו אין לו דין יתום: וכן אלמנות אע"ג דמסתמא א"י להתעסק בשלהן כאנשים מ"מ כיון שהם מתעסקים כשאר נשים אסור (ק"ס סעיף י"ח ובט"ז וש"ך) ואם יש טענו' בין הלוה והיתום (מבואר שם בט"ז וש"ך) ומיהו יש מקומו' שנהגו שלא ללות אפילו בריבית דרבנן אלא בדרך היתר כשאר מעות הדיוט (ש"ך ס"ק כ"ו) והאפטרופוס שהלוה מעות היתומים בריבית קצוצה אם הלוה נטל לחלקו כ"כ ריוח כמו שהתנה לתת להם מותר ואם לא נתן להם חייב ליתן דהוי כאלו התנה אע"ג דבאדם אחר כל שנעשה הלואה באיסור אסור ליטול אפילו מרויח הלוה הרבה כמבואר לקמן בדין עיסקא כלל קמ"ב אבל אצל יתומים אמרינן הרי הוא כאלו לא התנה ואע"ג דלא התנה ג"כ להתירא הוי כאלו התנה להיתר ולכן יש אומרים שהיתומים נוטלים החצי מכל מה שהרויח המקבל ואפילו יותר מהקציצה רק שינכה שכר טרחא כיון דהוי כאלו לא התנה כלל וא"כ אמרינן דהוי כאלו התנה שיקח החצי (ט"ז ס"ק י"ז) וי"א שא"צ ליתן להם רק מה שקצץ ואם לא הרויח אלא כמו שהתנה לתת להם י"א דא"צ לתת להם אלא החצי (ש"ך ס"ק ל"א) וי"א שיתן הכל כפי הקציצה ואפילו לא יטול הוא שום ריוח (שם):
יא עבר האפטרופוס והלוה מעות יתומים בריבית קצוצה והאכיל ליתומים ר"ל שלא הרויח כלום ונתן משלו (ע' ב"י) י"א דפטורים מלשלם אפילו לכשיגדלו לפי שהם לא התנו באותו ריבית ולא לקחוהו מיד הלוה אלא הלוה נותן אפטרופו' שהתנה עמו והאפטרופוס נותן ליתום וגם האפוטרופוס פטור לפי שהלוה לא נתן לאפטרופוס על דעת שיעכב לעצמו אלא כדי שיתן להיתום והאפטרופוס הוא סרסור דחטאה ואינו בתורת השבה (סעיף כ') והש"ך ס"ק ל"ב כ' דיצא בדיינין ואם יש ביניהם טענות ע"ש סעיף י"ט כ':
יב יש מתירין להלות על ספרים ללמוד בהם או מקומות בהכ"נ ולישב עליהם אעפ"י שאינו מנכה לו כלום בעד זה משום דהוי צורך מצוה ומותר ללות בריבית לצורך מצוה. ודוקא כשהאחריות המשכנות על המלוה אבל כשלוה כ' אחריות על שאר נכסיו ולא יוכל להגיע למלוה שום הפסד אסור (סי' קע"ב סעיף א' ובש"ך סק"ט). ומ"מ יש להחמיר ללוות דוקא בנכייתא כדלקמן כלל קל"ה סי' ד':
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |