חיי אריה/אורח חיים/ג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חיי אריה אורח חיים ג

סימן ג דין חולה שיש בו סכנה ח"ו בשבת וביום הכיפורים

א

אות א

כתב הרב המגיד ז"ל בפ"ב מהלכות שבת הלכה י"א לדעת הרמב"ם ז"ל שחולה שיש בו סכנה אין צריך כלל לשנות והובא דבריו ז"ל בב"י בטור אורח חיים (סימן שכ"ח) ועיין שם במגן אברהם (ס"ק ד') וז"ל כל שרגילין משמע אף על פי שאין בו סכנה במניעות הדבר ההוא מ"מ ב"י, וע"ש במגן אברהם (ס"ק י"ז) שכתב דרש"י ז"ל חולק על זה יעו"ש . ושמעתי להקשות על שיטת הרב המגיד ז"ל מהא דאיתא בשבת (דף קל"ג ע"ב) אמר רב פפא האי אומנא דלא מייץ סכנתא היא ועברינן לי' ומקשה הגמרא פשיטא מדקא מחללי עלי' שבתא כו' ולדבריו ז"ל מאי פשיטא כיון דהוה התינוק הנימול חולה שיש בו סכנה עושין לו דבר אף שאין במניעות הדבר ההוא חשש סכנה, ולפענ"ד נראה לתרץ בס"ד ע"פ דברי המ"מ ז"ל שם שכתב דגבי יולדת כתב שם הרמב"ם ז"ל דהיכא דאפשר לשינויי משנינן משום דהוה דרך הטבע ואחת מאלף שמתות ח"ו יעו"ש וא"כ ה"נ במילה שחזינן ברור שאפילו אחד מאלף אינם מתים הוה לי' הדין כמו ביולדת דלא דמי לשאר חולה שיש בו סכנה ואין עושים רק דבר שבמניעות הדבר יש בו סכנה ושפיר קאמר הגמרא פשיטא:

ב

אות ב

והנה התוספות ז"ל בשבת (דף קכ"ח ע"ב) בד"ה קא משמע לן כו' אע"ג דבפ"ב דיומא אמר חולה אין מאכילין אותו ביוה"כ אלא ע"פ מומחה והכא שריא משום יתובי דעתא כו' ולכאורה קשה להבין קושית רבותינו הבעלי תוספות ז"ל דהכא ביולדת ידעינן שהיא מסוכנת להכי שרינן לה אבל שם גבי חולה ביוה"כ צריכין מומחה לידע אם מסוכן להכי לא שרינן לי' בלא מומחה, ואולי יש לומר דשיטת התוספות ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל שכתב בפרק שני מהלכות שביתת עשור הלכה ח' וז"ל חולה שיש בו סכנה ששאל לאכול ביום הכפורים כו' וכתב הב"ח ז"ל באורח חיים {{ממ|ריש סימן תרי"ח דדעת הטור דלא כהרמב"ם ז"ל דאפילו בחולה שאין בו סכנה יעו"ש היטב וא"כ משמע דדעת התוספות ז"ל כדעת הרמב"ם ז"ל דגם ביום כפור איירי בחולה שיש בו סכנה ואפילו הכי מאכילין אותו ע"פ מומחה דוקא:

ג

אות ג

אך קשה לי טובא לפענ"ד לפי שיטת הרב המגיד דלחולה שיש בו סכנה עושים דברים שאפילו אין במניעות הדבר ההוא סכנה א"כ תקשה לפי שיטת הרמב"ם דהעתיק הלשון דחולה שיש בו סכנה א"כ מה צריכה מומחה להאכיל לחולה שיש בו סכנה הא אפילו כשאין במניעות הדבר סכנה עושים לחולה. ועוד קשה לי מהא דאיתא ביומא (דף פ"ג ע"א) כלב שוטה אין מאכילין אותו מחצר כבד שלו ופירש שם רש"י ז"ל משום דאע'"פ שנוהגים הרופאים ברפואה זו אינה רפואה גמורה להתיר לו איסור כו' ולשיטת הרב המגיד ז"ל מה בכך הא מי שנשכו כלב שוטה ח"ו הוא בודאי מסוכן וא"כ עושים לו דבר שאפילו אין במניעות הדבר ההוא סכנה אעפ"כ מותר לחולה שיש בו סכנה אך עיינתי בפירוש המשניות להרמב"ם ז"ל והובא בתוי"ט ז"ל שם שכתב הטעם דאסור משום דלא הוה בדרך הטבע רק בדרך סגולה להכי לא מתירין ולא קשה כלל, ועיין במגן אברהם (סימן שכ"ח ס"ק א') ובפרי מגדים (שם) שכתב דאפילו אין רפואה ידועה והא דביורה דעה (סוף סימן קנ"ה) איירי בחולה שאין בו סכנה יעו"ש ועיין שם ביו"ד בביאורי הגר"א ז"ל (ס"ק כ"ג וכ"ד) שפירש בהדיא דאפילו בחולה שיש בו סכנה רק דאין סכנה בהשאה ונראה ששם בס"ק כ"ג הרגיש בהראי' שלו מנשכו כלב שוטה יעי"ש, והשי"ת יצילנו מכל צרה וצוקה ועדיין צ"ע לפענ"ד, ועיין בחידושי מסכת שבת (דף י"ג ע"ב) מה שכתבתי שם הנוגע לענין חולה שיש בו סכנה:

ד

אות ד

כתב הרמב"ם ז"ל בפירוש המשניות ביומא (דף פ"ג ע"א) על הא דאמרו חכמים דמי שנשכו כלב שוטה דאין מאכילין לו מחצר הכבד דכל דבר שלא מצד הרפואה רק בדרך סגולה אין רפואתו ידוע ואסור לעבור על שום איסור ועיי"ש היטב. והקשה לי חכם אחד מהא דכתב התוספות ז"ל בפסחים (דף כ"ה ע"א בד"ה חוץ מעצי אשירה) נראה לר"י דמיירי כגון שאין יכול להתרפאות משאר עצים אלא בזה כגון על ידי שדים כו' אלמא אף דהוה רק בדרך סגולה מתרפאין משאר איסורים חוץ מעצי אשירה, ותרצתי לו בס"ד דהא דכתב הרמב"ם ז"ל דאסור להתרפאות בדברים שהם מרפאים מסגולתן מפני שכוחם חלוש ואולי אין מרפאין כלל להכי אסור שם לעבור ולאכול הכבד של הכלב, אבל בכאן גבי עצי אשירה דלא הוה ההנאה רק הרפואה א"כ בשאר איסורים כה"ג מותר ממ"נ אם מועיל מותר בשביל החולה, ואם אינו מועיל הרי אינה נהנה כלל רק בעצי אשירה אפה"כ אסור להתרפאות, ולכאורה הי' נראה להביא ראי' לדעת הרמב"ם ז"ל מהא דאיתא בסנהדרין (דף מ"ד ע"ב) קברי' דרב הוו שקלי מיני' עפרא לאישתא בת יומא כו' וקרקע עולם אינה נאסרת כו' ולכאורה נראה דהוה דבר של סכנה כמו שאיתא בפסחים (דף כ"ה ע"ב) אישתא צמירתא הוה דבר שיש בו סכנה ועיין בא"ח (סימן שכ"ח סעיף ז') ועל מי שיש בו קדחת חם ביותר כו' א"כ אפילו אם נימא דקרקע עולם נאסר מותר להתרפא לחולה שאין בו סכנה אך לכאורה לפי דברי הרמב"ם ז"ל דמפני דלא הוה רק בדרך סגולה אסור ובכאן ג"כ לא הוה רק בדרך סגולה, אבל לפי מה שכתבתי למעלה דכאן דהוה עפר דלאו בר אכילה א"כ מותר ממ"נ א"כ גם להרמב"ם ז"ל קשה לכאורה, וצריכין לומר דאישתא בת יומא לא הוה דבר שיש בו סכנה:

ה

אות ה

והנה נסתפקתי בעובדא שבא לידי שצווה הרופא לשחוט עוף לילד קטן חולה מסוכן והנה בש"ע או"ח (סימן שכ"ח סעיף י"ד) מבואר דלחולה גדול מותר לשחוט ולא להאכילו נבילה והוא מדברי הרא"ש ז"ל ביומא (פ"ח סימן י"ד) ועיין בספר דמשק אליעזר על ביאור הגר"א ז"ל בס"ק ל"ד שם בא"ח סימן שכ"ח שהביא ראיה מגמרא דיומא שמותר לשחוט לחולה שיש בו סכנה עיין ביומא (דף ס"ד ע"א), והוא גמרא מפורשת בחולין (דף ט"ו ע"ב) כגון שהי' לו חולה והבריא ומקודם מקשה הגמרא א"ה מ"ט דרבי יהודא דאסור יעו"ש בפירוש רש"י שכתב הא אפילו במזיד איסור שבת ליכא, והנה ספרתי לפני חכם אחד ואמר לי שבקיצור שלחן ערוך מבואר שאסור יעו"ש בסימן צ"ב שכתב כן מסברא דנפשי' בלי שום ראי'. והנה ברא"ש ביומא שם מבואר בהדי' שמותר לשחוט לקטן יעו"ש בדברי הראב"ד ז"ל שכתב וז"ל אי נמי שאי אפשר שלא יהא קטן אחד בסוף העולם וכתב לפרש בספר קרבן נתנאל שם שמותר לשחוט בשביל הקטן אלמא חזינן בהדי' דמותר לשחוט בשבילו ולא להאכיל אותו נבילה, אך לא זכיתי להבין דברי רבינו הראב"ד ז"ל דמה כוונתו בזה הא בודאי איירי בקטן חולה דקטן בריא ודאי אסור לשחוט בשבילו וא"כ למה נקיט הראב"ד ז"ל דוקא קטן ועוד מאי מעליותא מהחולה דלפנינו דמסתפקין דאפשר להאכילו נבילה וא"כ להקטן בודאי אפשר להאכילו נבילה, אך מן הסתם כוונתם דקטן חולה שאין לו נבילה אך מאי עדיף מגדול חולה. ועוד לפי דבריו ז"ל תשאר קושית התוספות ז"ל בפסחים דף מ"ו סוף ע"ב בד"ה רבה אמר כו' וא"ת אי אמרינן הואיל א"כ בטלת כל מלאכת שבת הואיל וראוי לחולה שיש בו סכנה וי"ל כיון דלא שכיח כלל לא אמרינן הואיל, ולפי דברי הראב"ד דכתב דאי אפשר שלא יהא אחד בסוף העולם א"כ למאן דאית לי' הואיל בטלת כל מלאכת שבת, סוף דבר לא זכיתי להבין וה' יאיר עיני, ועיינתי בבית יוסף א"ח סימן שכ"ח שהעתיק דברי הרא"ש אלו ודברים אלו שכתב הראב"ד א"נ כו' לא העתיק כלל וכלל נראה שלא הי' בגירסתו:

ו

אות ו

ולפענ"ד נראה קצת להביא ראי' דמותר לשחוט אפילו לקטן עפ"מ דאיתא בשבת (דף מ"ו ע"ב) בתוספות ד"ה מי יימר דמיזדקק לה בעלה ואע"ג מאכילתם איתקצאי לכולי יומא אי נמי מיירי בפירות שלה ואסרתן לכל אדם משמע דלפי תירוץ השני סוברים רבותינו בעלי התוספות ז"ל דאף לענין אכילה אמרינן דכיון דראוי לאיש אחר לא מחשב מוקצה לכולא עלמא יעו"ש היטיב א"כ לפי זה אמאי לא מתרץ הגמרא בחולין שם (דף ט"ו ע"ב ריש העמוד) דמתרץ הגמרא כגון שהי' לו חולה מבעוד יום ומקשה הגמרא א"ה מ"ט דר"י אמאי לא מתרץ שהי' לו חולה קטן דלדידי' יכול להרוג ע"י עכו"ם ולהאכיל לו נבילה ולהכי מתחייב בנפשו ואעפ"כ לא הוה מוקצה כיון דראוי לקטן:

[א"ה עי' בשו"ת שם ארי' (חא"ח סי' ג') שהורה להיתר].

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף