חיי אדם/ב/ל
|
< הקודם · הבא > |
הצד (סי' שט"ז)
א הצד דבר שבמינו ניצוד כגון כל בהמה חיה או עוף חייב ואפילו היה ישן או סומא חייב דעביד להשמט כשמרגישין יד אדם אבל חולה או זקן פטו' דניצוד ועומד הוא. ואינו חייב אא"כ צדן למקום שניצודין בו כגון כל מיני עופות ובהמות וחיות אם הכניסן אפי' לחצר אם אינו גדול כ"כ עד שיכול ליקח אותם שם בריצה א' שאינו צריך לישב בנתים חייב (כ"כ הכ"מ בשם המפרשים וכ"מ בר"ן אבל רש"י פירש דמטא בחד שחיה בפעם א' שהוא שוחה עליו לתופסו ואין לו להשמט ממנו ונ"ל דכן משמע לשון הרמב"ם וז"ל הכל בו שאם יבא לקחתה לא יהיה צריך לרדוף אחריו) אבל צפור דרור אפילו הכניסו לבית פטור דעדיין אינו ניצוד שם שנשמט מזויות לזויות ומכ"ש כשהחלון פתוח דפטור:
ב צפור שנכנס לבית דרך חלון הפתוח אע"ג שאינו ניצוד שם מ"מ אסור לסגור החלון או לסתום החור [א] ונ"ל דבזמן הקור שיש צער צינה או צער אחר מות' לנעול אם אין כוונתו רק להציל מן הקור כיון דאין בו צידה דאוריית' אע"ג דהוי פ"ר בדרבנן אבל בשאר חיה ועוף דשייך בו צידה דאורייתא אסור אע"ג שאין מכוין כלל דהוי פ"ר (עיין בב"י):
ג כל בהמה חיה ועוף אע"פ שכל מינן בני תרבות וגם הם היו בני תרבות וגדלו בין אנשים מ"מ אם מרדו וברחו ואינן חוזרין לבית בערב אלא לנין בשדה כאווזים ובר אווזים שלנין על המים ואינן חוזרין לבתיהם ואפילו סוס ופרה שמרדו ותרנגולים שמרדו הצדן בשבת חייב ולכן אם קנה תרנגולת מחדש ואינה רגילה כלל בביתו ואם אצא לא תחזור עוד לבית אלא תנקר באשפה הצדה חייב ואם יצאה מן הבית אסור לצודה אפילו ע"י נכרי. וא"ר כתב בשם תי"ט והסכים עמו דבאינן באין לכלובן אפילו הם בבית ונפתח הדלת אסור לסגרו אע"ג שכבר הוא ניצוד שייך בו צידה ודלא כמ"א. ונ"ל דכ"ש כשהם בכלוב ופתח פתח הכלוב בענין שלא היה משתמר שם עוד אסור לסתום הפתח:
ד אווזין ותרנגילים וחתול וכל בהמה וחיה שכבר הורגלו בבית וממילא יחזרו לביתם בערב אף כשיצאו מן הבית הרי הם כניצודים ועומדין ולא שייך בהם צידה לפיכך אם יצאו מן הבית וחושש להם שלא יגנבו אם אינן עשוין להשמט מידיו אלא תיכף נוח לתפשם כמו שיש מן התרנגולים שתיכף היא יושבת ונוח לתפשה וא"צ לרדוף אחריה כלל מות' לדחות אותה מאחריה שתכנוס אבל לא יאחז בכנפיה מפני שטבעם שמגביהים עצמן מהארץ ונמצא מטלטל מוקצה ושאר בהמה ועוף אם הוא במקום שמותר לישא או בחצר מותר לאחוז בצוארן ובצדדין ולהוליכן לבית שאין בטבע' שיגביהו עצמן מן הארץ ובלבד שלא יגביהם ולא יטלטלם שכל בע"ח הם מוקצים ואם אינו נוח לתפשם שנשמטין מתחת היד וצריך לרדוף אחריהם אעפ"י שיבאו לכלובן לערב אסור לצודן ואם נכרי או תנוקות קטנים צדין אותם א"צ למחות בידם (מגן אברהם בשם אגודה) ונ"ל דמותר לומר לנכרי שיצודם דהוי שבות דשבות וגם נ"ל דמותר לעמוד בפניה שלא תברח כדי שממילא תחזור לבית ודוקא באלו שכבר הורגלו בבית דאין בהם צידה דאורייתא [ב] וגם מותר לדחותן עד שתכנס לבית גדול שאינו יכול להשיגה בשחיה א' דאין כאן צידה דאורייתא:
ה המשסה כלב בדבר הניצוד עד שהוא עיף ואז לוקח אותו חייב ופשיטא כשהוא בעצמו רודף אחריו עד שנעשה עיף ולקח אותו דחייב וכן לפעמים שארנבת חולה מונח על הדרך אע"פ שאינו יכול לזוז ממקומו מחמת חולי אסור ליקח אותו דהוי צידה וי"א דחייב (עיין במ"מ פ' י') [ג] ובלא"ה יש בו איסור מוקצה ואפילו בחול אסור לצוד בכלבים משום מושב לצים ואינו זוכה לשמחת לויתן (שם ובמגן אברהם סק"ה):
ו דבר שאין במינו ניצוד כגון זבובים ויתושין ודבורים וכיוצא בהן אפילו צדן לצורך פטור ומ"מ אסור לצודן מדרבנן ולכן יזהר אדם טרם שיסגור תיבה או כלי שיראה להפריח מקודם הזבובים שיש שם אך א"צ לדקדק כ"כ שלא ישאר בו רק שיפריח מה שנראה [ד] [ה]
ז עכבר הוא דבר שבמינו ניצוד דיש מין עכברים שמשתמשין בעורן ולכן אף על גב שבמדינתינו אין משתמשין בעורן לרמב"ם חייב אע"ג דהוי משאצ"ל ולכן אסור להעמיד מצודה שיצודו בו העכברים (כ"כ המגן אברהם סס"ק ט') וה"ל לפרש דדוקא לרמב"ם אבל להפוסקים כר"ש אפילו אם יהיה ניצוד בשעת פרישתו פטור:
ח פרעושים והן הכינים השחורים הקופצים אע"ג דאין במינן צידה מ"מ אסור לצודן [ו] אם לא שהם על בשרו ועוקצו דמשום צער מותר לצודה ולזורקה אבל אסור להרגה דחייב משום נטילת נשמה כמו שנבאר במלאכת שוחט וגם לא ימללנה (ועיין במלאכת השוחט בנ"א סי' א):
ט הנוטל דג ממקום שצריך מצודה לצוד אותו אפילו המקום קטן חייב (ועיין עוד במלאכת שוחט סימן ב'):
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |