חידושי רבנו חיים הלוי/שכנים/יא

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ שכנים יא

פי"א הל"א

מי שעשה גורן בתוך שלו וכו' צריך להרחיק וכו' כדי שלא יזיקו, אפילו היתה הרוח הוא שמסייע אותו בעת שעושה מלאכתו ומוליכה את העפר או נעורת הפשתן וכו' ה"ז חייב להרחיק כדי שלא יגיעו ולא יזיקו ואפילו ע"י הרוח מצוי' שכל אלו כמי שהזיקו בחציו הן, אעפ"י שהוא חייב להרחיק כל כך אם הוליכה הרוח המצוי' המוץ ואת העפר והזיקה בהן פטור מלשלם שהרוח הוא שסייע אותו ואין נזק זה בא מכח מזיק עצמו. עכ"ל. וקשה ע"ז מהא דפסק בפי"ד מהל' נזקי ממון הל"ז ז"ל ליבה ולבתו הרוח חייב שהרי הוא גרם וכל הגורם להזיק משלם נזק שלם מן היפה שבנכסיו כשאר כל המזיקין. עכ"ל. הרי להדיא דאע"ג דהרוח סייע אותו מ"מ חייב, ויעויין במ"מ שם שהקשה זאת והניח בצ"ע.

ועוד יותר קשה דהרי באמת בהך דינא לא מצינו כלל שיהא גרמא, אלא דמדמה לה לליבה ולבתה הרוח דהוי גרמא ופטור, וגבי ליבה ולבתה הרוח כתב הרמב"ם דחייב ואיך כתב הכא דפטור, וכבר הקשה כ"ז המ"מ שם.

והנה התוס' בסנהדרין דף ע"ז הקשו למ"ד אשו משום חציו למה בנפלה סכין מידו ושחטה שחיטתו פסולה כיון דהוי חציו וכוונה לא בעי, וליכא למימר דאשו משום חציו אין זה רק גזה"כ בנזקין, דהרי מבואר להדיא בסוגיא דב"ק דף כ"ב שם גבי הי' עבד כפות לו דגם בנפשות חייב אשו משום חציו, הרי דהא דאשו משום חציו הוא לכל מילי, וא"כ הרי קשה דמ"ש בנפלה סכין מידו דשחיטתו פסולה יעו"ש. ונראה לומר, דבאמת אף דאמרינן דאשו משום חציו, אבל זה הרי לא חידש לן רק דהוי כאילו הוא בעצמו עשה את המעשה, וכמו שירה חץ, אבל זה הרי לא מצינו כלל בחציו שיהי' חשוב נעשה המעשה מכחו, אלא דחשוב שהוא עשה המעשה בידים, אבל לא שיהא נעשה מכחו. ולכן גבי חיובי ממון ונפשות דבעינן רק שיעשה הוא את המעשה, אבל כחו לא בעינן כלל, ולהכי שפיר אמרינן דכיון דאשו משום חציו נמצא דהוא עשה את המעשה ומתחייב בזה, משא"כ בשחיטה, דבעינן כח גברא דוקא, א"כ מה לן בכך דהוי חציו, והוי כאילו עשה את המעשה, אבל עכ"פ הרי לא נעשתה מכחו, וגבי שחיטה הרי כחו בעינן, ולהכי שפיר כי נפלה סכין ושחטה שחיטתו פסולה, דאף דהוי חציו והוי כאילו עשה הוא את המעשה, אבל מ"מ הרי אין כאן כח גברא ופסולה.

והנה בתוס' שם הקשו עוד על הא דאיתא בסנהדרין דף ע"ז שם זרק צרור למעלה והלכה לצדדין והרגה חייב וקאמר בגמ' מ"ט משום דכחו הוא אי כחו תיזיל לעיל ואי לאו כחו הוא תיזיל לתחת אלא כח כחוש הוא, הרי להדיא דדוקא היכא דהרגו בכחו חייב, אבל בלא"ה פטור, וקשה דגם בלא הלכה מכחו אכתי תהא כאבנו סכינו ומשאו שהניחן בראש גגו דהויין תולדה דאש דקי"ל דהוי משום חציו דחייב גם בנפשות, ותירצו דהך סוגיא קיימא להך מ"ד אשו משום ממונו, אלא דקשה על הרמב"ם שפסק דאשו משום חציו ומ"מ כתב בפ"ג מהל' רוצח הי"ב ז"ל הזורק צרור בכותל וחזר האבן לאחורי' והרגה חייב מיתת ב"ד שמכחו היא באה עכ"ל, הרי להדיא דס"ל להרמב"ם דבנפשות בעינן דוקא שיהרג מכחו, ואם נהרג שלא בכחו אלא מחמתו פטור, וקשה דליחייב בכל גווני כאסו"מ, וכקושית התוס' שהבאנו. וגם עיקר החילוק שכתבנו בין שיהא חשוב עשה המעשה לכח גברא ג"כ אינו מוכרע לדעת הרמב"ם, דנהי דהחילוק נכון בין עשה המעשה לכח גברא, אבל מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם דהא מיהא דכל שלא נעשה המעשה מכחו לא מקרי עשה המעשה בידים ופטור בנפשות, וצ"ע בזה.

ואשר ע"כ נראה בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאשו משום חציו לאו דגזה"כ הוא באש לחייבו משום חציו, דאם נימא כן הרי הי' צריך להיות הדין כן רק בממון דהתם איכא הך גזה"כ, משא"כ בנפשות דליכא קרא ע"ז פשיטא דלא הוי חציו, אלא הא דהוי חציו, היינו משום דבאמת הדבר כן דאשו הויא חציו ממש והולכת מכחו, ועל כן שפיר חייב גם בנפשות כיון דהויא כחו ממש, והא דאצטריך למילפה מקרא, הוא משום דכח אחר מעורב בה, והוי אמרינן דפטור, ובזה הוא דגלי לן קרא דגם היכא דכח אחר מעורב בו ג"כ חייב והוי לי' כחו ממש, וזהו הגזה"כ דאשו משום חציו, אשר לפי"ז י"ל גם בנפשות הך דינא דחייב משום חציו, כיון דהוי כעין גילוי מילתא דגם בכח אחר מעורב בו ג"כ הוי כחו, משא"כ בכח שני ובאסו"מ שהניחן בראש גגו ונפלו ברוח מצוי', דפסק כחו ואין שם כחו כלל, אז אין בהם חיובא דחציו, ורק משום ממונו לבד הוא דחייב עלייהו, דאין חציו אלא בבא מכחו וכמש"כ, ובנפשות פשיטא דמיפטר עלייהו כיון דגם בממונות לא הויין חציו, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דכל היכא דפסק כחו מיפטר בנפשות, וממילא דפשוט בנפלה סכין מידו ושחטה דפסול, כיון דלא חשיבא חציו ואין כאן כח גברא כלל, וכמש"נ ונראה דהסוגיא דסנהדרין מכרעת כן כמו שביארנו, דדוחק לומר דכל הסוגיא אתיא כמ"ד אשו משום ממונו, ולפי"מ דקי"ל אשו משום חציו היא דלא כהלכתא, אלא ודאי כמש"כ, דאין חציו אלא בבא מכחו, ובפסק כחו שוב לא הוי חציו. ולפי המבואר הא נמצא, דהא דאמרינן בגמ' דאבנו סכינו ומשאו הויין תולדה דאש, קאי על הך דינא דאש דכלו לו חציו דחייב משום ממונו, וכמבואר בב"ק דף כ"ג שם, ומזה שפיר ילפינן גם אבנו סכינו ומשאו דחייב עליהם משום ממונו, אבל לא לענין שיהיו חציו, דחציו לא הויין כיון דפסק כחו. ולפי"ז הרי מיושבים היטב דברי הרמב"ם שהבאנו דהיכא דהרוח מסייעתו פטור, וכבר הבאנו קושית המ"מ מהא דליבה ולבתה הרוח שהוא חייב משום דחשוב גורם, ולפי"ז הרי ניחא, דלפי"מ שביארנו בדעת הרמב"ם דאסו"מ שהניחן בראש גגו הוי חיובן משום ממונו, א"כ הא נמצא דחיובו הוא על מה שעשה הדבר המזיק, וכמו שאר כל המזיקין כגון שור ובור דחייב משום עשיית המזיק, משא"כ היכא דהוי חציו, א"כ הא הוי חיובו על עצם הנזק שעשה הוא, דהא הוי אדם המזיק גם בשעת הנזק, וא"כ הרי ניחא דברי הרמב"ם, דהרי הרמב"ם כתב דלהכי חייב בלבה ולבתה הרוח משום שהוא גרם, הרי דס"ל להרמב"ם דחיובו הוא משום גרמא, ונראה דזה לא שייך רק היכא דחיובו הוא על עשיית הנזק, דאמרינן דכיון דהוא גרם הנזק ע"כ חייב, משא"כ בעשיית המזיק, בזה לא מצינו דין גרמא, שיתחייב אם עשה את המזיק ע"י גרמא. ולפ"ז הרי שפיר חלוק דין ליבה ולבתה הרוח, דהויא חציו וחשיב אדם המזיק בעשיית הנזק, ע"כ שפיר מתחייב עלי' משום גרמא, משא"כ ברקתא, דהויא דומיא דאבנו סכינו ומשאו דחיובו משום ממונו ולא משום חציו, וא"כ הוי כל עיקר חיובו רק על עשיית המזיק, ולא על עשיית הנזק בעצמו, ובזה לא מצינו דין גרמא, וע"כ זהו שפסק הרמב"ם דבסייעתו הרוח דלא הוי רק גרמא פטור, וכש"נ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף