חידושי רבנו חיים הלוי/פסולי המוקדשין/יג

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ פסולי המוקדשין יג

פי"ג הל"ט

והמהלך במקום שאינו צריך הרי זו הולכה והמחשבה פוסלת בה. עכ"ל. ובהשגות ז"ל לא נהיר דסוגיין כולה כר"א דאמר לא שמה הולכה. עכ"ל. ביאור הדברים, דבזבחים דף ט"ו קאמר שם הגמ' דהולכה שלא ברגל לא שמה הולכה, ופליגי שם אמוראי אם אפשר לתקוני או לא אפשר לתקוני, ומייתי הגמ' מהא דתנן לקמן בדף ל"ב נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר ומהא דתנן שם קבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, הרי דאפשר לתקוני, ומשני הגמ' דמיירי כגון שנתן כלפי חוץ, הרי להדיא דכלפי חוץ לא חשיבא הולכה, ואיך פסק הרמב"ם דהויא הולכה.

ונראה לומר, דהנה הרי מסקינן התם דאפשר לתקוני היכא דעביד הולכה שלא ברגל, וכן פסק הרמב"ם בפ"א מהל' פסוהמ"ק דקבל הכשר ונתן לפסול יחזיר לכשר, ופסק זאת בסתמא, ולא חלק בין אם נתן לצד חוץ או לצד פנים, והיינו משום דקי"ל דאפשר לתקוני, וכדמסיק הגמ' להך מ"ד דאי אפשר לתקוני בתיובתא, וגבי זר פסק הרמב"ם בפ"א שם הל' כ"ז דאי אפשר לתקוני, ובאמת שכן הוא מוכרח מהגמ' דלא מייתי על דין זר שום תיובתא מהנך משניות דמייתי מעיקרא על הולכה שלא ברגל, ובע"כ דחלוקין הם דזר יוכל להיות דא"א לתקוני, והולכה שלא ברגל אפשר לתקוני. ובאמת שכן היא הסברא פשוטה, דהולכה ברגל בזר דהויא הולכה, א"כ הא נעשית עבודה בפסול, משא"כ הולכה שלא ברגל, כיון דלא שמה הולכה, א"כ הא עדיין לא נעשית שום עבודה כלל, אלא דגרם שתבטל ההולכה, כיון דהקריבו אצל המזבח, וע"כ שפיר מחלקינן, דהיכא דהוליך זר הרי נעשית עבודת ההולכה בפסלות, ונעשה בה דבר הפוסלה, וכדקי"ל דזר מחלל עבודה, וע"כ אי אפשר לתקוני, משא"כ בהולכה שלא ברגל, דלא חשיבא הולכה כלל, וא"כ הא לית בה עדיין שום דבר הפוסלה, אלא דגרם שלא יוכל לעשות בה עבודת הולכה, וע"כ מאחר שחזר והרחיקה, דהשתא תוכל להעשות בה עבודת ההולכה, שפיר מהני התיקון. ובהדיא מבואר כן בירושלמי יומא פ' הוציאו לו הל"א דמייתי שם הך פלוגתא דהולכה בזר אם פסול או כשר, ומייתי מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ומהא דנתן לשמאל דמהניא הא דמחזיר לימין דלא מיפסל בזה, ומשני דשניא הילוך בזר מהיכא דנעשה מאליו, ומסיים בה א"ר זעירא פשיטת יד לא עשו אותה כהילוך, הרי להדיא דזהו גופא דלא הויא הולכה כלל הוא הטעם דאינה נפסלת בזה, וממילא שפיר מחלקינן, דבהולכת זר דהוי דבר הפוסלה א"א לתקוני, משא"כ הולכה שלא ברגל דלא הויא הולכה וליכא בה דבר הפוסלה ע"כ אפשר לתקוני, וזהו להדיא כדברינו. ולפ"ז הרי מיושבת היטב שיטת הרמב"ם דהולכה לצד חוץ חשיבא הולכה, ולא תקשי עלי' מהא דמשני הגמ' דאיירי שנתן כלפי חוץ, דהתם הא איירינן בהולכה שלא ברגל, דלא חשיבא הולכה כלל, ובע"כ צ"ל דמאן דס"ל דגם הולכה שלא ברגל א"א לתקוני הוא משום דכיון דבא הדם למזבח נתבטלה עבודת הולכה, וכן מוכח מהא דמקשה שם הגמ' על מ"ד דהולכה שלא ברגל א"א לתקוני מהא דתנן נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו כשר, וקשה דהתם הא בא הדם מאליו אל המזבח, ואין כאן מעשה עבודה כלל, אלא ודאי מוכח דמאן דס"ל הולכה שלא ברגל א"א לתקוני ס"ל דגם כשבא הדם מאליו אל המזבח ג"כ א"א לתקוני, וא"כ הרי לא שייך זאת רק בהוליכו כלפי פנים, דנתקרב הדם אל המזבח, ומיעט בהולכתו, משא"כ בהוליכו כלפי חוץ, דלא נתקרב הדם להמזבח, ואדרבה רחקו מהמזבח, ואין כאן ביטול עבודת הולכה, א"כ ממילא דליכא בזה שום חסרון כלל מההולכה שלא ברגל שעשה, וזהו דמשני הגמ' דאיירי שהחזיר הדם כלפי חוץ, משא"כ הרמב"ם דאיירי בהולכה ברגל, ולענין לפסול במחשבה, וא"כ הא הויא עבודת הולכה ממש, ובזה לא מחלקינן כלל בין לצד חוץ בין לצד פנים, סוף סוף דין מעשה הולכה בה, והמחשבה פוסלת בה, ושפיר פסק הרמב"ם דהולכה לצד חוץ חשיבא הולכה.

והנה' בזבחים דף ל"ה ע"ב תנן שחטו ע"מ להניח את דמו או אימוריו למחר או להוציאן לחוץ רבי יהודה פוסל וחכמים מכשירין, ע"מ ליתנן וכו' ואת הניתנין בפנים בחוץ ואת הניתנין בחוץ בפנים וכו' כשר, ובגמ' שם פריך וליפלוג בניתנין בפנים שנתנן בחוץ והניתנין בחוץ שנתנן בפנים קסבר ר"י בעינן מקום שיהא משולש בדם בבשר ובאימורין, ומי אית לי' לר"י האי סברא והתניא ר"י אומר דבר רע ריבה כאן חטאת ששחטה בדרום וחטאת שנכנס דמה לפנים פסולה, ולית לי' לר"י שלישי והתנן אמר ר"י הכניס בשוגג כשר הא במזיד פסול וקי"ל בשכיפר השתא ומה התם עיילי עיילא אי כיפר אין אי לא כיפר לא הכא דחשיב חשובי לא כש"כ, ועיין שם בתוס' שתמהו דא"כ בטלה תורת פיגול, דזרק מקצת דם בחוץ או אוכל כזית בחוץ לא מיפסיל, ומחשב מחשבה פוסל, ה"נ נהי דמכניס בלא מכפר לא מיפסיל מחשב להכניס ולכפר פוסל, עיי"ש בדבריהם. ואשר יראה לומר, דהנה בכל חטאת שהובא דמה לפנים הרי לא מיפסלא רק כשההבאה היתה ע"מ לכפר, וא"כ לפ"מ דאמרינן דהמהלך במקום שא"צ הויא הולכה והמחשבה פוסלת בה, א"כ הא נמצא דגם הבאה זו של הדם להיכל דין הולכה בה לפסול במחשבה, וע"כ זהו דפריך הגמ' דנהי דמצד פסולא דחטאת שהובא דמה לפנים בעינן דוקא כיפר, אבל מ"מ כיון דחשב מיהא בהבאתו מחשבה לכפר, א"כ יהא הזבח פסול מפסולא דמחשבה לר"י, אם נימא דס"ל דמחשבה להכניס דמה לפנים פוסלת, ובע"כ דבעינן שיהא מקום משולש בדם ובבשר ובאימורין, ולא הויא מחשבה הפוסלת כלל בכה"ג. והא דקאמר ע"ז הגמ' השתא ומה התם עיילי עיילא הכא דחשיב חשובי לא כש"כ, היינו משום דהרי בפסולא דחטאת שהובא דמה לכפר בקדש הרי תרתי בעינן, שיכפר בקדש, וגם שתהא הבאה לכפר, ולפ"ז אם באנו לדון פסול מחשבה בזה שחשב על הך פסולא דהובא דמה לפנים הרי צריכינן שתהא במחשבתו תרתי, מחשבת כפרה, וגם מחשבת הבאה לכפר, ואף דעצם הפוסל הוא רק הכפרה, וההבאה נהי דצריכינן לה אבל לא זהו עיקר הפוסל, ומ"מ חיילא מחשבה גם ע"ז ההבאה לכפר, דבמחשבתו לכפר לחוד הא עדיין אין כאן מחשבת פסול, ואך בצירוף ההבאה לכפר, ובע"כ דגם זה חיילא במחשבתו שתהא הכפרה באופן הפוסל, דהיינו שתהא מתחלה הבאה, וא"כ ק"ו היכא דעיילי עיילא, דלא חסר תו מחשבה ע"ז ההבאה לכפר, ורק דבמחשבתו לכפר יש בה די לפסול, א"כ ק"ו דצריכה להיות פסלה בו מחשבה, ומדחזינן דבהכניסו ע"מ לכפר בפנים לא חייל בי' פסול מחשבה דע"מ לכפר בשעת ההולכה של מעשה ההבאה, א"כ ש"מ דבעינן מקום משולש, ומיושבת היטב הסוגיא וכמש"כ. והתוס' שהקשו מכל פיגול, ומיאנו בפי' שכתבנו. הוא משום דס"ל כדעת הראב"ד דכל במקום שא"צ לא הויא הולכה אף במהלך ברגל, וכאשר כן ס"ל לרש"י בסוף פ"ק שם דרבנן לא פליגי כלל עלי' דר"א שם, וא"כ ממילא דההכנסה לפנים אין בה דין הולכה כלל, ולא נוכל לפרש כמש"כ, אכן לדעת הרמב"ם מיושב היטב כמש"כ.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף