חידושי רבנו חיים הלוי/מעשר שני/א

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מעשר שני א

הלכות מעשר שני
פ"א הי"ד

מעשר שני הואיל וטעון הבאת מקום אין מביאין אותו מחו"ל כבכור בהמה לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא. עכ"ל. וצ"ע דהרי אדרבה בכור הוא דיליף ממע"ש דאינו בא מחו"ל, וכמבואר בתמורה דף כ"א, ולמה תלי הרמב"ם מע"ש בבכור, וצ"ע.

ונראה דשני דינים הם, דאחרי דילפינן בכור ממע"ש דאינו בא מחו"ל, ונתחדש דין מסויים בבכור חו"ל דאינו בר הבאה מחו"ל, שוב איתקש גם מע"ש לבכור דהמע"ש של חו"ל אינו בר הבאה, ונמצא דשני דינים הם במע"ש, חדא דאינו נוהג כלל מע"ש בחו"ל, דהרי הוא ממצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ועוד דאפילו אם היינו מוצאין מע"ש של חו"ל הוי הדין דאינו בר הבאה מחו"ל כבכור, ולא תקשי דאיך שייך למילף על זה מע"ש מבכור כיון דבאמת הרי ליכא מע"ש בחו"ל כלל ואיך נילף מילתא דליתא דכוותי', אכן כיון דאיתקש מע"ש לבכור בשאר דברים לענין הבאת מקום, וכמבואר בתמורה דף כ"א, א"כ ממילא נכלל בההיקש גם הך דינא דהמע"ש בחו"ל אינו בר הבאה כלל. ולפ"ז זהו שכתב הרמב"ם, דהרי איתא בירושלמי פ"ז דפיאה דאין מע"ש בסוריא, וקשה. מ"ש מע"ש משאר מצות התלויות בארץ דחייבין בסוריא מדבריהם, ולזה כתב הרמב"ם הטעם, דהא דסוריא דינה כא"י מדבריהם הוא רק לענין מצות התלויות בארץ דאינן נוהגות אלא בארץ, ובזה הוא דעשו סוריא כא"י לחייבה מדבריהם, משא"כ לענין הך דינא דאינו בא מחו"ל, לא נשתנית סוריא, והרי היא חו"ל כד"ת, ומשו"ה הוא דנשתנה מע"ש משאר מצות התלויות בארץ דאינו נוהג בסוריא, כיון דאית בי' הך גזה"כ דאינו בא מחו"ל, דבזה הרי סוריא שוה לחו"ל, וכש"נ. ועיין ברמב"ם פ"ט ממע"ש הל"א שכתב וז"ל וכשם שאין מע"ש בסוריא כך אין נטע רבעי בסוריא עכ"ל, והוא מהירושלמי פ"ז דפאה דנטע רבעי אינו נוהג בסוריא משום דאיתקש למע"ש בגז"ש דקדש קדש, ולכאורה צ"ע דל"ל לגז"ש דקדש קדש, והלא נט"ר הוא ממצות התלויות בארץ כמו מע"ש, אכן לפי המבואר הרי ניחא, דכיון דכל הפטור של סוריא הוא רק משום היקשא דבכור דאינו בא מחו"ל דבזה סוריא דינה כחו"ל, וההיקש הרי נאמר רק במע"ש, וע"כ צריכינן להגז"ש דקדש קדש, וילפינן רבעי ממע"ש.

והנה בהשגות ז"ל אין הטעם הזה מספיק דר"ע הוא דס"ל הכי ולא אמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש וכו' עכ"ל וצ"ע דברי הראב"ד דהרי גם בדברי הרמב"ם מבואר דההיקש מבכור הוא רק לענין שאינו בר הבאת מקום ולא להפקיע דין מעשר ואיסורו, ורק דזהו טעמא על מה דלא גזרו בסוריא, וכמו שסיים בטעמא וז"ל לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא עכ"ל, וא"כ מה זה שהשיג הראב"ד מהא דליקדש מיהא קדוש. ואשר יראה לומר בזה, דדעת הראב"ד היא, דבאמת מניעת דין הקרבה שבבכור ומניעת דין הבאת מקום שבמע"ש שני דינים שונים הם, ולא שייך כלל למילפינהו בהיקשא זמ"ז, דלענין הקרבה איכא דין פסלות וכשרות, משא"כ לענין דין הבאת מקום של מע"ש, וממילא דלא שייך למילף מהא דבכור חו"ל נפסל מהקרבה לענין דין הבאת מקום של מע"ש, דלא שייך בי' דין פסלות כלל, ואפילו אם נימא דהא דבכור חו"ל אינו קרב הוא לאו משום דין פסלות, כי אם דהוי גזה"כ של מניעת דין הקרבה, ג"כ י"ל דליכא למילף מינה דין הבאת מקום של מע"ש, ושונים הם זמ"ז, דלא חלה ע"ז מדת ההיקש כלל למילפינהו מהדדי, ומכש"כ כיון דבאמת הרי עיקר ההיקש לא יוכל לחול כלל על מע"ש של חו"ל, דהוי דבר שאינו דהלא אין מע"ש נוהג בחו"ל, ועיקר ההיקש הוא רק ללמוד בכור ממע"ש וכמבואר בסוגיא דתמורה דף כ"א, ורק דאנו באין לדון ולומר דמאחר דאיתקשו מיהא בכור ומע"ש להדדי, א"כ ממילא דכשם שאין בכור של חו"ל קרב כך אין במע"ש של חו"ל דין הבאת מקום, וכל כי האי גוונא ודאי הדין נוטה דכיון דהויין שני דינים שונים אין זה שייך כלל להיקשא דבכור ומע"ש להדדי, ופשיטא דההבאת מקום מועיל לו כיון דהוא חלות היתרא הבא מאליו ולא יהא של חו"ל חמור משל א"י, ואין זה שייך כלל לענין הקרבה של בכור. אכן אם הי' הדין בבכור חו"ל דאין בו דין בכור כלל, אז שפיר הוה שייך למילף מיני' גם למע"ש שלא יהא דין מע"ש נוהג בחו"ל, כיון דבזה הרי בכור ומע"ש איתקשו להדדי. אשר ע"כ זהו שכתב הראב"ד דאפילו ר"ע לא קאמר אלא ליקרב אבל ליקדש מיהא קדוש, ר"ל דכיון דגם בחו"ל נוהג עיקר דין בכור, וכל דינו הוא רק דאינו קרב, א"כ ממילא דאין זה ענין כלל לדין הבאת מקום של מע"ש שהוא היתרא דממילא, וממילא דמע"ש של חו"ל צריך להיות בר הבאת מקום להיות נאכל בירושלים אם אך הי' נוהג מע"ש בחו"ל, וממילא דמע"ש דומה לשאר תרו"מ דנוהגות בסוריא.

והנה בפ"א מה' בכורות פסק הרמב"ם ז"ל מצות בכור בהמה טהורה נוהגת בארץ ובחו"ל ואין מביאין בכורות מחו"ל וכו' אלא הרי הוא כחולין ויאכל במומו עכ"ל, ובהשגות שם ז"ל טעות הוא זה ואפילו לר"ע דאית לי' האי סברא לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו ואינו נגזז ונעבד ואינו נאכל אלא במומו עכ"ל, ולכאורה צ"ע ביאור ההשגה, דהרי גם בדברי הרמב"ם מבואר להדיא דקדושת בכור יש בו וכמש"כ להדיא דיאכל במומו, הרי דבלא מום אינו ניתר באכילה, ועל מה זה באה ההשגה. ונראה, דהנה ביסוד הדין דבכור אינו בא מחו"ל צ"ע, אם הוא זה דין בפ"ע של מניעת הקרבה, דבכור חו"ל אינו קרב, אבל בעצם דין קדושת בכור ליכא שום נפקותא בין בכור חו"ל לבכור א"י, או דנימא דהא דבכור חו"ל אינו קרב הוא זה בעצם קדושתו, דכל דין קדושת בכור שלו הוא רק לענין איסורי בכור ואיסורי קדש, אבל לענין דין הקרבה הרי הוא מופקע מעצם דין בכורה, וכל לענין הקרבה אמרינן דאין בכור נוהג בחו"ל. ונראה דזה מבואר בדברי הרמב"ם שכתב דהרי הוא כחולין, ור"ל דלענין הקרבה הרי הוא כחולין ואין בו דין בכור כלל. אשר ע"כ זהו שהשיג הראב"ד במש"כ לא אמר אלא ליקרב אבל קדושת בכור יש בו, ר"ל דגם זה שאינו קרב הוא ג"כ גזה"כ של מניעת הקרבה, אבל לא משום חסרון קדושה, ולא משום חסרון חלות דין בכור. אשר לפ"ז ניחא שפיר דעת הרמב"ם דדין הבאת מקום של מע"ש נלמד מדין הקרבה דבכור שאינו בחו"ל, ואע"ג דהויין שני ענינים שונים, כיון דלדעת הרמב"ם יסוד הדין של בכור חו"ל דאינו קרב אין זה דין מניעת הקרבה, כי אם דהוי דין הפקעת בכורה, דלענין הקרבה אין בו דין בכור כלל, א"כ שפיר ילפינן מיני' גם למע"ש, דלענין הבאת מקום פקע מיני' שם מעשר, דבזה הרי איתקשו בכור ומע"ש להדדי דאינן באין מחו"ל, וממילא דחסר לו כל הדין של הבאת מקום. אכן כ"ז לדעת הרמב"ם דחסרון דין הקרבה שבבכור חו"ל הוא זה דין בעצם קדושתו, אבל הראב"ד לטעמי' דס"ל דבכור חו"ל הוא שוה בקדושתו לבכור א"י, וכל דינו הוא רק חלות דין בפ"ע של מניעת הקרבה, ע"כ זהו שהשיג דאין לדמות דין מניעת הקרבה לדין הבאת מקום שהוא היתרא דממילא, וכש"נ.

והנה כ"ז לפי הגירסות שברמב"ם שלפנינו דבכור חוץ לארץ יאכל במומו, וא"כ הרי דעת הרמב"ם דכל איסורי בכור איכא גם בבכור חו"ל ורק דאינו קרב, אכן בטור סי' ש"ו הביא דדעת הרמב"ם היא דבכור חו"ל אין בו דין בכור כלל אלא הרי הוא חולין לכל, וכן נראה מדברי הרמב"ן והרא"ש שהי' להם כן הגירסא בדברי הרמב"ם, ולפ"ז דברי הרמב"ם והראב"ד מתפרשים כפשוטן דהרמב"ם לטעמי' דבכור אינו בא מחו"ל ע"כ ילפינן מיני' דגם מע"ש אינו בא מחו"ל, והראב"ד לטעמי' דבכור בא מחו"ל ורק דאינו קרב, ע"כ זהו שהשיג דלפ"ז אין ללמוד ממנה לפטור חו"ל ממע"ש. אלא דלפי גירסתנו דהילפותא מבכור היא רק דאינו בר הבאת מקום, ולא להפקיע כל חיובו, וא"כ הא נמצא דהא דפטורה לגמרי היא תקנת חכמים מסוימת, דאע"ג דבכל מצות התלויות בארץ סוריא כא"י, מ"מ לא חייבוה במע"ש הואיל שאינו בר הבאה, וזהו שסיים הרמב"ם לפיכך לא חייבו להפריש מע"ש בסוריא, ר"ל הואיל שאינו בר הבאה משא"כ לפי גירסת הטור, הרי הילפותא מבכור מועיל להפקיע כל חיובא דמע"ש, א"כ מש"כ הרמב"ם לפיכך לא חייבו ר"ל דהואיל דהפטור חו"ל שבו הוא מהיקשא דבכור לפיכך אין זה בכלל תקנת חכמים דסוריא כא"י, וכש"נ דלענין היקשא דבכור סוריא כחו"ל.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· מעבר לתחילת הדף