חידושי רבנו חיים הלוי/מאכלות אסורות/יד

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ מאכלות אסורות יד

פי"ד ה"ו

יראה לי שכל החייב בתרומה ומעשרות מצטרף לכזית בטבל מפני שהוא שם אחד וכו'. ובהשגות ז"ל בעינן טעמן שוה כדאמרינן בעלמא ג' שמות והם מין אחד שלשה מינין והם שם אחד אסור ומצטרפין, ובירושלמי ניחא ג' שמות והן מין אחד, ג' מינין והם שם אחד [ר"ל בתמי' וכי גם בזו מצטרפין] אמר חזקי' במיני מתיקה, אלמא אפילו באיסור אחד דהיינו שם אחד בעינן טעם אחד, והני שבעה מיני טבל לאו חד טעמא נינהו. עכ"ל.

והנה לכאורה הי' נראה לומר בפשיטות, דהנה בע"ז דף ס"ו פריך הגמ' לרבא דס"ל לענין מין במינו דאזלינן בתר שמא מהא דתנן דמצטרפי דמוקי לה חזקי' במיני מתיקה אי אמרת בשלמא בתר טעמא אזלינן כולי חד טעמא הוא, אלא אי אמרת בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, ומשני הא מני ר"מ היא דתניא ר"י אומר משום ר"מ מנין לכל איסורין שבתורה שמצטרפין זע"ז שנאמר לא תאכל כל תועבה כל שתיעבתי לך ה"ה בבל תאכל, וכתב רש"י ז"ל הא מני ר"מ היא ואע"ג דלא שוו לא בשמא ולא בטעמא קאמר דמצטרפין ודחזקי' ליתא, והתוס' שם חלקו ע"ז וכתבו דהך דר"מ דמשני הכא לא שייך אלא כשהן בעין, אבל כשהן באין לתבל פשיטא דבאין טעמן שוה לא מצטרפין כיון שזה בא למתק וזה בא לחזק. והנה הרמב"ם לא הביא הך דחזקי', ובע"כ דס"ל כשיטת רש"י דלרבא דמוקי לה כר"מ לא ס"ל כלל הך דחזקי' ואף באין טעמן שוה מצטרפין, וע"כ שפיר פסק הכא דמצטרפי, דאע"ג דלא קי"ל כר"מ, מ"מ כיון דאיירינן הכא בחד איסורא דטבל, א"כ הא שוה ממש לדר"מ דאף בטעמים חלוקים מצטרפי, והראב"ד ס"ל כדעת התוס' דהך דחזקי' אתי ככו"ע ואפילו לר"מ לא מצטרפי בטעמים חלוקים, וכדהוכיח כן מהירושלמי דקאי על ג' מינין משם אחד דהוי ג"כ חד איסורא ומ"מ אין מצטרפין בטעמים חלוקים, וכמבואר בדבריו שהבאנו. אלא דאכתי צ"ע בדברי הראב"ד, דאיך מוכיח מזה דטעמים חלוקים לא מצטרפי, והא י"ל דהא דלא מצטרפי גבי תבלין בטעמים חלוקים הוא משום דמיירי בתערובות, דאין טעמן נרגש, וע"כ בעינן שיהא טעמן שוה, וכמו שכתבו כן התוס', אבל בלא"ה הרי לא מצינו שהטעמים יחלקו בלאו אחד שלא יצטרפו זע"ז, וצ"ע. ואע"ג דהא דתנן אסור ומצטרפין קיימא בין לענין צירוף למלקות ובין לענין לאסור תערובתו וכמבואר בר"ש שם, אבל הך דחזקי' הא שפיר נוכל לומר דקאי על דין התערובות לבד, וצ"ע.

ונראה לומר, דהנה האו"ה כתב [הובא בפמ"ג בפתיחתו להלכות תערובות] ז"ל זית בשר וזית חלב לחמשים ותשע של היתר אף דמצטרפין למלקות וחשובין כמין אחד מ"מ הואיל ולא נאסרו מקודם לא נאסרו עכ"ל, ומבואר בתוך דבריו דדוקא בלא נאסרו מקודם הוא דאין נאסרין עתה, אבל אם היו אסורין מקודם כגון שבשלן יחד מקודם אז אוסרין את הקדרה ובעינן ששים כנגד שני הזיתים ביחד, וקשה דנהי דנתבשלו יחד ונעשו חד איסורא, אבל מ"מ הרי פשיטא דטעם החלב והבשר אינו שוה, וא"כ כשנפלו לקדרה שיש בה כדי לבטל את הבשר לבד והחלב לבד, הרי אין בהקדרה לא טעם בשר ולא טעם חלב, וא"כ מהיכי תיתי נצטרך ששים נגד שניהם ביחד, והרי אנן קי"ל דבמין בשאינו מינו לא צריכינן כלל לששים, רק שלא יהא נרגש הטעם, וכמבואר בחולין דף צ"ז אמור רבנן בטעמא מין בשאינו מינו אמור רבנן בששים מין במינו, וא"כ מאחר דטעמא ליכא למה יאסרו הקדרה, ואפילו אם נחשוב הבשר והחלב יחד כחד טעמא וחד איסורא וליכא ששים נגד האיסור, מ"מ מאחר דליכא טעמא הרי קי"ל במין בשא"מ דשרי. אכן נראה פשוט, דהרי זה פשיטא אם נתערבו ששים ואחד מינים מכל מין בשוה יהא בהתערובות טעם מעורב מכולן, ולפ"ז בשני מינים חלוקין בטעמן שנפלו לתוך הקדרה ויש בה כדי לבטל כל אחד בפ"ע, נהי דטעם של כל אחד בפ"ע ליכא בקדרה, אבל טעם מעורב משניהם יחד פשיטא דאיכא בהקדרה, אלא דבעלמא לא ידעינן אם טעם מעורב משניהם יכול לאסור, דדילמא בעינן שיהא טעם של כל אחד בפ"ע ניכר, אבל כ"ז הוא בשאר איסורין, משא"כ בבשר בחלב דעיקר איסורן הוא מה שנתערבו ונתנו טעם זב"ז, א"כ הרי פשיטא דהטעם המעורב מבב"ח יחד זהו גופו של איסור, וע"כ שפיר ס"ל להאו"ה דצריך ששים נגד שניהם ביחד, משום דבלא"ה הרי ניכר טעם המעורב של שניהם ביחד, שזהו עיקרו של איסורא דבב"ח.

והנה בשאר איסורין היכא דהוי חד איסורא וטעמים נפרדים ונפלו לתוך הקדרה דיש ג"כ טעם המעורב משניהם ביחד, צ"ע אם הטעם המעורב משניהם ביחד אוסר אם לא, דבב"ח שאני דעיקר איסורו הוא על הטעם המעורב מבשר וחלב יחד, משא"כ בשאר איסורין, או דנימא דמ"מ מאחר דשניהן חד איסורא הויין שפיר אוסר גם הטעם המעורב משניהם. ונראה דזה תלוי באם מצטרפין למלקות אם לא, דאם נימא דהיכא דהוי חד איסורא וטעמים חלוקים מצטרף למלקות, ושני הטעמים מצטרפין יחד למלקות, ממילא גם הטעם המעורב משניהם אוסר, והגע עצמך הרי שעירב חצי זית טבל מענבים וחצי זית טבל מחטים ביחד בלא תערובות היתר, הרי אם אך נימא דטעמים חלוקין מצטרפין למלקות הרי ודאי דהתערובות בעצמו יחשב מין טבל כזה כמו שהוא בתערובתו, וממילא דטעם המעורב מיני' אסור ואוסר תערובתו, אכן אם נימא דטעמים חלוקים אין מצטרפין למלקות, הרי דהטעמים מחלקים שלא יצטרפו, א"כ הוא הדין לענין לאסור את הקדרה ג"כ לא מצטרפי, ולא משגחינן כלל בהך טעם המעורב כיון דשניהם יחד אין להם דין צירוף בהדדי, ואינן אוסרין את התערובת אלא א"כ יהא נרגש טעם של כל אחד בפ"ע. ולפ"ז הרי שפיר הביא הראב"ד מהך דחזקי' דמוקי לה במיני מתיקה דחד איסורא שטעמן חלוק לא מצטרפי, ולא תקשי שוב עליו מה שהבאנו מהתוס' דהתם שאני לפי שאין ניכר הטעם של כל תבלין, דלפמש"נ הרי נהי דאין ניכר טעם של כל אחד בפ"ע, אבל מ"מ טעם מעורב משניהם ביחד ניכר, ומדאינו אוסר הך טעם המעורב בע"כ דשני טעמים חלוקים לא מצטרפי, וכש"נ דהויין חד דינא, אם מצטרפין אז הטעם המעורב ג"כ אסור ואוסר, ואם אינו אסור ואינו אוסר בע"כ דלא מצטרפי. ועיין בחולין דף ק"ח דאיתא שם חצי זית בשר וחצי זית חלב שבשלן זע"ז לוקה על אכילתו, הרי להדיא דחד איסורא וטעמים חלוקין מצטרפין למלקות, אכן לא תקשי מזה על הראב"ד, דהתם גבי בב"ח שאני דטעם המעורב בו זהו גופי' איסורי'. וע"כ שפיר מצטרפי גם לדעת הראב"ד, משא"כ בשאר איסורין, וכמש"כ.

ובאמת הי' נראה, דבעיקר הך דינא דשני טעמים אם מצטרפין למלקות, וכן אם מצטרפין לאסור תערובתן ע"י טעם המעורב שלהן, גם דעת רש"י והרמב"ם כהראב"ד דתלויין זב"ז וחד דינא להו, דהרי רש"י כתב להדיא דלרבא דמוקי לה כר"מ דכולהו חד איסורא הוא משום לא תאכל כל תועבה ליתא לדחזקי', הרי להדיא דטעם המעורב של חד איסורא אוסר, והיינו משום דרש"י ס"ל כדעת הרמב"ם דמצטרפין למלקות, וממילא דאוסר גם תערובתו משום טעם המעורב שלו, אם לא שנימא דלר"מ שאני, וכמבואר כן בלשון רש"י שם, וכן הרמב"ם דהשמיט הך דחזקי' ג"כ בע"כ דס"ל דבחד איסורא אוסר גם טעם המעורב שבו, וממילא ליתא לדחזקי', אלא דמלשון הרמב"ם שכתב תחלה דתבלין של תרומה ושל כלאי הכרם מצטרפין ואח"כ כתב הך דתבלין ב' וג' שמות מצטרפין, א"כ ש"מ דקאי בכל גווני בין בחד איסורא ובין בתרי איסורי, ובתרי איסורי הא ודאי קשה דלמה השמיט הך דחזקי', אלא ודאי דהרמב"ם מפרש דפרכת הירושלמי ניחא ג' שמות ממין אחד ג' מינין משם אחד לאו בדינא דטעם כעיקר איירי, אלא הוא כעין פרכת הגמ' שלנו בע"ז דפריך אליבא דרבא דאמר בתר שמא אזלינן האי שמא לחוד והאי שמא לחוד, דהיינו משום דאין שני מינים מצטרפין לענין דינא דמתבל, ה"נ זהו דפריך הירושלמי דהלא אין שני מינים מצטרפין לדינא דכל המתבל וכו', ומשני ע"ז הך דחזקי', ר"ל וע"כ חשובין כמין אחד, ומשום דס"ל כאביי דאזיל בתר טעמא, וע"כ לדידן דקי"ל כרבא דאזלינן בתר שמא ממילא ליתא לדחזקי', ולהכי הוא שהשמיטו הרמב"ם.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

· הבא >מעבר לתחילת הדף