חידושי רבנו חיים הלוי/טומאת מת/כ

חידושי רבנו חיים הלוי ‏ טומאת מת כ

פ"כ הל"א

שלשה דברים מצילין באהל המת צמיד פתיל ואהלין ובלועין וכו' צמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורים שלא יתטמאו ואינן מונעין את הטומאה שלא תצא וכו' וכן אהל בתוך אהל וכזית מן המת באהל הפנימי כל הכלים שבאהל החיצון טמאים. עכ"ל. ובהשגות ז"ל דוקא באהל שהוא מקבל טומאה א"נ באהל הפנימי שאין לו דרך לצאת אלא על החיצון עכ"ל, ובהל"ו שם ז"ל וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאים שאין האהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו. עכ"ל. ובהשגות ז"ל והלא דבר ידוע הוא שהאהל חוצץ וכו' אבל טעם המשנה מפני שדרך הטומאה לצאת. עכ"ל. ועוד בפכ"ד הל"ב ז"ל בית שחלקו בנסרים וכו' מן הצדדין או מכלפי הקורות וכו' היתה הטומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאים שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו. עכ"ל. ודינים אלו הם במשנה פט"ו דאהלות מ"ד, אלא דהראב"ד מפרש דכולהו משום דינא דסוף טומאה לצאת, ודעת הרמב"ם דכולהו משום דאין האהל מציל על הטומאה, ועיין בכ"מ שהביא מהתוספתא פ"ו דכלים דתניא שם להדיא והצמיד פתיל ואהלין מצילין על הטהורין מליטמא ואין מצילין על הטמאין מלטמא, וזהו דברי הרמב"ם.

והנה לדעת הראב"ד לא תקשי מהך תוספתא, דתרי גווני אהלים נינהו בדין הצלה מטומאה, וכדתנן בכלים פ"י אלו הכלים מצילין בצמיד פתיל כלי גללים כלי אבנים כלי אדמה כלי חרס וכו' היו כפויין על פיהן מצילין כל שתחתיהן עד התהום, והיינו מדין אהל, והרי באמת תנן בפ"ו דאהלות דאדם וכלים נעשין אהלים לטמא אבל לא לטהר, אכן פשוט דתרי ענינים נפרדים הם, דהמשנה דאהלות קיימא על דין אהל האמור בתורה בקרא דכל אשר באהל וגו', שמביא וחוצץ ודינו דין חציצה, ובזה הוא דתנן דאדם וכלים אינן חוצצין בפני הטומאה, משא"כ המשנה דכלים מיירי בדין הצלת אהל, ולא בדין חציצת אהל, ודינה כדין צמ"פ שמציל על הטהרה ולא על הטומאה, ובזה שפיר מועיל אהל כלים, דכל הני כלים דמצילין בצמ"פ מצילין גם באהלן על מה שתחתיהן, כיון דדין טהרת והצלת צמ"פ בהו ועיין ברמב"ם פכ"א הל"א שכתב ז"ל אם הדברים שבתוך הכלי המוקף נצלו ק"ו לבלועין ולכלים שתחת האהלים, ועל אהל גמור האמור בתורה הלא לא צריכינן לק"ו, דהא מקרא מפורש הוא כל אשר באהל יטמא הא מה שחוץ לאהל טהור, ומשום שהאהל חוצץ, אלא משום דקאי על אהלי כלים שהצלתן היא מדין צמ"פ, וזהו דצריכינן בהו לק"ו, כיון דאינן בכלל אהל האמור בתורה, משום דינא דהאדם וכלים אינן נעשין אהלים, וע"כ מפרש הראב"ד דהא דתניא בתוספתא דהאהלין מצילין על הטהרה ולא על הטומאה, קאי על אהלי הכלים שהזכרנו, דבהו ודאי דאינן מצילין על הטומאה, כיון דמדין צמ"פ קאתו, אבל אהל גמור האמור בתורה מציל גם על הטומאה, אבל הרמב"ם הרי פסק דגם אהל גמור של נסרים אינו חוצץ בפני הטומאה, וזהו שהשיג הראב"ד, דאהל של נסרים דהוא אהל גמור האמור בתורה, ע"כ הוי דינו דין חציצה שחוצץ גם בפני הטומאה.

האומנם דבעיקר הך דינא דכלים כפויין מצילין, נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפכ"א שם, דדעת הרמב"ם היא, דאע"ג דדין הצלתן נלמד מצמ"פ, מ"מ הואיל שהן אהלים ובתורת אהל הוא שמצילין לא צריכינן בהו מירוח טיט, והראב"ד חולק שם וס"ל דצריכין מירוח טיט ככל צמ"פ, וא"כ הרי לדעת הראב"ד הצלת כלים כפויין לאו משום אהל היא כלל כי אם מדין צמ"פ ממש, וא"כ הרי לא נוכל לפרש לשיטת הראב"ד דהתוספתא קאי על הצלת כלים כפויים, כיון דאין זה בכלל אהל. אכן נראה מוכרח מהא דחזינן דמצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, ואם נימא דהצלתן היא רק בתורת צמ"פ, א"כ הרי צמ"פ אינו מציל רק על תוכו לחוד, אלא ודאי נראה דגם לדעת הראב"ד הצלתן היא בתורת אהל, והא דס"ל דבעינן מירוח טיט, נראה דהוא משום, דהנה באמת צ"ע עיקר הדין דתנן בהמשנה דמצילין כל מה שתחתיהן עד התהום, ומ"ש דלענין הצלה על הטומאה אמרינן דאינן מצילין, ומשום דכיון דילפינן להו מצמ"פ ע"כ הן שוין בזה לצמ"פ שאינו מציל רק על הטהרה לבד, א"כ ה"נ נימא דכי היכי דאמ"פ אינו מציל רק על תוכו גם אהל לא יציל רק על תוכו, ומ"ש דמצילין עד התהום. והפשוט בזה, דהרי הא דאהל מציל עד התהום וצמ"פ אינו מציל רק על תוכו, הא אין זה משום דדין הצלה דצמ"פ שאני מהצלה דאהל, אלא דהוא דין בעצמן של אהל וצמ"פ, דכך הוא דינו של עצם האהל שעד התהום מקרי הכל תחת האהל, ודין צמ"פ ליכא רק על תוכו וע"כ אינו מציל רק על תוכו, ולהכי גם כלים הכפויין נהי דדין הצלתן בק"ו מצמ"פ הוא דילפינן לי', אבל מ"מ מכיון דעיקר הילפותא בזה הא הויא שגם אהל יציל בק"ו מצמ"פ, ומכח דין אהל שעליהן הוא שמצילין, ע"כ ממילא דמצילין עד התהום כדין אהל, ולא שייך כלל לדמותן לענין זה לצמ"פ, כיון דאין זה שייך כלל לדין הצלתן, וכל חילוקן זמ"ז הוא רק בעיקר חלות שם צמ"פ ושם אהל, אשר בזה אין אהל נלמד מצמ"פ, ופשיטא דכל אחד חל כדינו, ואהל לחוד וצמ"פ לחוד, משא"כ הא דצמ"פ מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, הלא אין זה שייך כלל לחלות דין צמ"פ, כי אם דכן הוא עיקר דין הצלתו דמועיל רק על הטהרות לבד, וע"כ גם אהל כלים דילפינן לי' מצמ"פ, ג"כ אינו מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, דלא שייך לחדש דין הצלה על הטומאה באהלים, כיון דליתא זאת בצמ"פ. ולפ"ז הא דפליגי הרמב"ם והראב"ד אם צריכין מירוח טיט אם לא, הוא משום, דהרמב"ם ס"ל דגם מירוח טיט הוא שייך לעצם מעשה הצמ"פ, וממילא דלא שייך למילף אהל כלים מיני', דאהל שאני דחייל שם אהלו גם בכיסוי לבד, והראב"ד ס"ל דדין מירוח טיט הוא שייך לדין הצלתו, דכל שלא נתמרח בטיט אינו ניצל, והטומאה נכנסת בו, וממילא דגם אהל דכוותי' דצריך ג"כ מירוח טיט, אבל אה"נ דגם לדעת הראב"ד הצלת כלים כפויין היא מדין אהל, וכדחזינן מהא דמצילין כל מה שתחתיהם עד התהום, ושפיר מתפרשא התוספתא דאהלים אינן מצילין על הטומאה, דקיימא על אהלי כלים הכפויין, ומבוארת היטב ההשגה כמש"כ למעלה.

והנה דברי הרמב"ם לכאורה תמוהין מאד, דהרי משניות מפורשות הן באהלות דאהל מציל על הטומאה, וכדתנן בפ"ט שם גבי כוורת דכשהיא פחותה או מחזקת ארבעים סאה טומאה תחתי' ע"ג טהור, וכן בכל הפרק דארובה פ"י שם דטומאה בבית העלי' טהורה, וכן בפ"ז שם דאם בנה עלי' ע"ג כל העליות שע"ג טהורות, הרי להדיא דאהל מציל גם על הטומאה שלא תצא ותטמא, וכן הוא מבואר להדיא גם ברמב"ם פי"ב הל"א ז"ל הנה למדת שכשם שהאהל מטמא כל שתחתיו מציל כל שחוצה לו וחוצץ בין הטומאה ובין כלים שעל גביו וכו', ואיך פסק הכא הרמב"ם דאהל אינו מציל על הטומאה. ואשר יראה לומר בדעת הרמב"ם, דהנה בעיקר הדין מה דאין טומאה עוברת מאהל לאהל יש לפרשו בתרי גווני, או דהוי מדין חילוק אהלים וחציצת האהלה, דכל אהל חולק מקומו לאהל בפ"ע ואין הטומאה והטהרות בחד אהל, וגם דהאהל חוצץ בין האהלת הטהרות והטומאה שלא תהויין חדא האהלה, וע"כ טהורין כיון דאין כאן האהלה מהטומאה להטהרות, ובקרא כתיב כל אשר באהל יטמא ולא מה שחוץ לאהל, או דנימא דהוי דין חציצה בפני עצם הטומאה, שהאהל חוצץ בפני הטומאה שלא תצא ממנו ולא תכנס אליו. ונ"מ בזה, דהנה בסוכה דף כ"א אמרינן דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וא"כ גם בטומאה כה"ג באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, אם נימא דטעמא דאין טומאה עוברת מאהל לאהל הוא משום דין חלוקת אהלים שבכ"מ, שהאהל חולק את מקומו שלא יהא בכלל אהל השני, א"כ באהל עראי דלא אתי ומבטל אהל קבע, ותוך האהל עראי בכלל תוך האהל קבע חשיב, א"כ שפיר יש כאן הבאת טומאה מזל"ז, כיון דהטומאה והטהרות תרווייהו בחד אהל נינהו, וחדא האהלה להו, והרי הוא בכלל כל אשר באהל יטמא, משא"כ אם נימא דחציצת האהל היא בפני עצם הטומאה, א"כ גם באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, כיון דאיהו בפ"ע דין אהל עליו, שפיר אית בי' דין חציצה בפני הטומאה שלא תצא ממנו ולא תכנס אליו, וממילא דאין הטומאה עוברת מזל"ז, דלענין דין האהל עצמו הרי אהל עראי ואהל קבע שוין דדין אהל בהו וחוצצין בפני הטומאה. ועל כן נראה דזהו שחלק הרמב"ם בין טומאה לטהרות, משום דס"ל דכל הצלת אהל היא מדין חלוקת האהלה, ולא שחוצץ בפני עצם הטומאה, אלא דכ"ז באהל שעל הטומאה, משא"כ באהל שעל הטהרות, הרי מלבד דין אהל הנלמד מקרא דוכל אשר באהל וגו', עוד נוכל למילפי' בק"ו מצמ"פ, אשר מזה נלמד שיש בו גם דין הצלה כמו צמ"פ, ונימא דהרמב"ם איירי הכא באהל עראי שהוא בתוך אהל קבע, דחלוקת אהלים לא מהניא משום דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, וכל הצלתו תוכל להיות רק מדין הצלה בפני עצם הטומאה, ולהכי הוא שפסק דמציל רק על הטהרות ולא על הטומאה. ולפ"ז הרי ניחא מכל הני דוכתי שהבאנו דחוצץ גם בפני הטומאה, דבכל הני דוכתי הא איירי או בששניהם קבועים או דליכא אהל קבע כלל, ובכה"ג שפיר מציל גם על הטומאה, מדין חלוקת האהלה האמור באהל, וכש"נ.

אכן אכתי קשה דעת הרמב"ם, מהא דתנן בפ"ד דאהלות גבי מגדל, היה עומד בתוך הבית טומאה בתוכו הבית טמא טומאה בבית מה שבתוכו טהור שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס וכו' ר' יוסי מטהר מפני שהוא יכול להוציאה חציים או לשרפה במקומה, היה עומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ טומאה בתוכו הבית טהור טומאה בבית מה שבתוכו טמא שדרך הטומאה לצאת ואין דרכה להכנס, והרי הא דעומד בתוך הפתח ונפתח לחוץ לא מהני רק לענין דלא הוי סוף טומאה לצאת דרך הבית, אבל לדעת הרמב"ם דס"ל דאהל אינו מציל כלל על הטומאה, א"כ הרי אכתי צריך להיות הבית טמא בהיתה טומאה בתוך המגדל, כיון דאין כאן אהל החוצץ, וכן מהא דמטהר ר' יוסי מפני שיכול להוציאה חציים וכו', דהוא ג"כ רק טעמא בדין סוף טומאה לצאת, מבואר מזה להדיא דהיכא דלא הוי סוף טומאה לצאת אהל מציל גם על הטומאה, והרי המגדל הוא אהל עראי והבית הוא אהל קבע ומ"מ מציל על הטומאה שבתוכו שלא תכנס לבית, וכן בפ"ט שם גבי כוורת תנן ג"כ דכשהיא בתוך הפתח אם היתה פחותה או אפוצה וטומאה בתוכה אין טמא אלא תוכה והבית טהור משום דאהל הכוורת חוצץ, ואע"ג דהכוורת היא אהל עראי והבית הוא אהל קבע, הרי להדיא דגם אהל עראי שהוא בתוך אהל קבע ג"כ מציל על הטומאה שבתוכו, וקשה על הרמב"ם שפסק דאהל אינו מציל כלל על הטומאה, וצ"ע. ואולי י"ל, דכל שהטומאה בתוכו וכשינטל המגדל והכוורת תנטל גם הטומאה משם, א"כ מיחשבא זאת האהלה קבועה לגבי הטומאה שבתוכו, ושפיר מועיל אהל זה גם לחלוקת אהלים, ומשום דזה דלא אתי אהל עראי ומבטל אהל קבע, אין דינו תלוי בעצם האהל, כי אם בההאהלה שבו, וע"כ שפיר חוצץ בין בפני הטהרות ובין בפני הטומאה, משא"כ היכא דהוי אהל עראי גם לגבי ההאהלה שעל הטומאה, אז הוא דחלוק דעל הטהרות מציל ועל הטומאה אינו מציל וכש"נ, וצ"ע בזה.

והנה בפכ"ד שם ז"ל בית שחלקו בנסרים או ביריעות אם חלקו מן הצדדין או מכלפי הקורות והיתה הטומאה בבית כלים שבין המחיצה ובין הכותל או שבין המחיצה והקורות טהורין, היתה טומאה בין מחיצה לכותל או בין מחיצה לקורות כלים שבבית טמאין שאין המחיצה מונעת הטומאה שלא תצא ותטמא כמו שביארנו באהל שבתוך הבית עכ"ל, וצ"ע מהא דפסק לעיל בפ"כ הל"ו ז"ל וכן אם חלק הבית במחיצה מכלפי ארצו והיתה הטומאה בין המחיצה והארץ כלים שבבית למעלה מן המחיצה טמאין שאין האהלים מונעין הטומאה כמו שביארנו היתה הטומאה למעלה מן המחיצה כלים שבין המחיצה והארץ טהורין שהאהל מציל עכ"ל, הרי להדיא דאם הכלים למטה מן המחיצה והטומאה למעלה הכלים טהורים דהוא בכלל אהל מציל על הטהרות, ומ"ש הכא בפכ"ד דפסק דהכלים טמאים. האומנם דדברי הרמב"ם הם מפורשים במשנה פט"ו דאהלות, אכן שם ניחא, דהחילוק שביניהם הוא, דבחצצו מכלפי ארצו הפתח הוא למעלה בבית, ובחצצו מכלפי הקורות הפתח הוא למטה בבית, וטומאתן היא משום דינא דסוף טומאה לצאת, וע"כ לעולם כלים שלמעלה או שלמטה מן המחיצה טהורין, ואם הטומאה למעלה או למטה מן המחיצה כלים שבבית טמאים, משא"כ לדעת הרמב"ם שמפרש דטעמא הוא משום דאין האהל מציל רק על הטהרות ולא על הטומאה, א"כ הא לאו בפתחא תליא מילתא, וקשה מ"ש חצצו מכלפי ארצו מחצצו מכלפי הקורות, ועוד דהלא כל עיקר דין אהל והצלתו הוא על מה שתחתיו לצד מטה אם על הטומאה אם על הטהרות, וא"כ בהיתה טומאה למעלה מן המחיצה והטהרות למטה הא חשיבא המחיצה לעולם אהל שעל הטהרות דדינו דמציל, ואם הטומאה למטה והטהרות למעלה חשיבא המחיצה אהל שעל הטומאה דדינו דאינו מציל, וקשה בהך דחצצו מכלפי הקורות דמחלקינן להיפוך, וצ"ע. ואשר נראה מבואר בדעת הרמב"ם, דס"ל דהא דאמרינן סוף טומאה לצאת הוא ג"כ רק בצירוף הך טעמא דאהל אינו מציל על הטומאה, אבל אם אך היה הדין דאיכא הצלת אהל גם על הטומאה שמונע את עצם הטומאה שלא תצא ותטמא, אז שוב לא הוה מהני גם הך דינא דסוף טומאה לצאת. ויסוד הטעם בזה נראה, משום דגם הך דינא דסוף טומאה לצאת עיקר דינו הוא דין הבאת טומאה, וע"כ אם אך היה הדין דאהל חוצץ בפני עצם הטומאה ומונע אותה שלא תלך ותטמא, א"כ ממילא דהיתה מועלת חציצה זו גם בפני הך הבאת טומאה של סוף טומאה לצאת, ורק דמאחר דדין הצלה בפני עצם הטומאה ליכא באהל, ורק דחסר לנו הבאת טומאה מטעמא דחלוקת אהלים, אבל דבר המונע את הטומאה ג"כ ליכא, ורק חסרון הבאת טומאה, ע"ז הוא דמהני הדין דסוף טומאה לצאת להביא טומאה. ונמצא דשני הטעמים צריכן, דטעמא דסוף טומאה לצאת צריכינן, דאי משום טעמא דאהל אינו מציל על הטומאה לחוד הא אכתי צריך להיות טהור מטעמא דחלוקת אהלים, וטעמא דאהל אינו מציל על הטומאה צריכינן ג"כ, משום דבלא"ה לא הי' מועיל גם הך דינא דסוף טומאה לצאת וכש"נ. ולא תקשי על דברינו, דא"כ גם באהל שעל הטהרות לא יהיה בזה הדין דסוף טומאה לצאת, כיון דאהל מציל על הטהרות שלא תכנס בו הטומאה. אכן נראה, דלא נאמר כ"ז אלא אם היה האהל מציל על הטומאה, דזה הוי דין חציצה בפני עצם הטומאה, וע"כ הי' מבטל גם הבאת טומאה שבאה ע"י הדין דסוף טומאה לצאת, משא"כ לפ"מ דמסקינן דאהל אינו מציל על הטומאה, רק על הטהרות, א"כ הצלה זו שעל הטהרות אינה חציצה בפני עצם הטומאה, רק שמציל על המקום שלא תכנס בו טומאה, ע"כ אין זה שייך כלל לדין טומאה שבאה ע"י דין סוף טומאה לצאת, כי אם דכל שסוף הטומאה לצאת דרך עליה בטלה הצלתה.

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · מעבר לתחילת הדף