חידושי הרי"מ/בבא קמא/פד/ב

חידושי הרי"מ בבא קמא פד ב

דף פ"ד ע"ב

צער שלא במקום נזק מאן תנא כו' תוס' לעיל הקשו הא אדרבא איצטרך קרא לבמקום נזק ע"ש. ונראה די"ל מסברא ראוי לפטור יותר במקום נזק דס"ד דדי בתשלומין דנזק בעד הכל וצריך קרא דפצע. רק ממתני' דהכא מוכח דאינו כ"ש מבמקום נזק דהא תני לי' לחוד. ופריך מאן תנא כו' והטעם דהא. איכא מלקות בחובל ואמר כתובות פ' א"נ בפי' רבתה תורה חובל דמשלם ואינו לוקה וכ' תוס' דאף דממונא לקולא א"כ אתגור ותי' דחס רחמנא אממונא דנחבל ע"ש וזה שייך רק על נזק שיש בו ח"כ. וא"כ שפיר ס"ד דוקא במקום נזק דשייך חס כנ"ל. וכיון שמשלם נזק שוב אינו לוקה ולכך שוב חייב גם צער וש"ד. משא"כ שלא במקום נזק צער לחוד דלי' בי' ח"כ לא שייך חס כו' נימא דלוקה ואינו משלם שלא יהי' נשכר כנ"ל וצריך קרא דכוי' כו' לשלא במקום נזק וגם דליכא שבת ורפוי ופצע צריך בדאיכא שבת ורפוי דיש ח"כ ומפורש שמשלם שוב גם צער חייב יותר סברא שלא במקום נזק מבמקום נזק כנ"ל כיון דלא לקי כנ"ל. משא"כ כאן דמיירי בצער לחוד כואו כו'. ועוד כיון דפצע כו' לרבות שוגג כמזיד כדאמר בגמ' א"כ מלקות כנ"ל. וא"ל דא"כ מאי פריך אהא דלרבות שוגג והא מבעי' לצער במקום נזק והא א"ל דמרבין שוגג לא צריך לרבות במ"נ. ז"א דצריך על מזיד ולא אתרו בי' כנ"ל:

תוס' ד"ה ניהו דנזק תימה כו' י"ל פשוט דרפוי היינו היתרון בסמא חריפא כדאמר גטין י"ב ולקמן פ"ז בתוס' ד"ה עבד ע"ש. ומה שתמהו תוס' למה יפטר כו' ועוד חבל בחרש. ועוד פעמים ירויח כו' לע"ד נראה דהא גטין פ' השולח מי איכא עבד דלא מזדבן לקנסא דגם זה שיוי רק אי לא מהני ע"ש. וא"כ כיון דתוס' כ' דחרש שכר אומנות יש לו שיוי וממילא ודאי דאינו נותן לו דמי כולו כשעדיין בר אומנות וכ"כ רא"ש להדיא רק דסתמא ק אינו ראוי למלאכה ולהרויח. וא"כ כשהרויח ריוח זה שחבל בו אדם ויש לו צער רפוי המותר ודאי דחשיב שהרויח וכמו במלאכה. רק דפשיט' בחרשי' א"י לומר שעדיין שוה להרויח כשיחבול בו אדם כמו שם לקנס דאינו בידה ריוח זה ואינו עומד לכך. אבל לסברא דהכא דאזיל בתר שעת אומדנא וכיון דלא אמדוה עד שחרשו ויהי' הדין דנותן לו צער ובושת דכל חדא וזה כבר הרויח ממילא בשעת אומד שחרשו א"צ ליתן לו דמי כולו ואח"כ יתן לו צער ובושת דכל חדא דא"כ זה הרויח אחר שחרשו וממילא לא הפסידו כולו ויכול לנכות זה מדמי כולו דכבר עשה והרויח כנ"ל וכן אחר שחרשו קטע ידו בעצמו ג"כ כנ"ל קודם האומד דידו דהוי כעדיין ראוי למלאכה עכ"פ מה שהרויח ואם יתן לו צער ובושת דיד שפיר ינכה זה מדמי כולו דחרשו. וא"ש הבעי'. משא"כ בחרש שחבל בו ודאי דמשלם לו צער ובושת דמה לו במה שהוא חרש רק כאן בחרשו שפיר. גם לא קשה שירויח. דז"א דא"א להרויח רק לפחות מדמי כולו כנ"ל:

תיקו כ' הרא"ש ומסתברא דכמאן דגבו דמי למאי דפרישית דאין נ"מ אלא לפי עלוי שומא פרטית לכללית למה יעשו שומא אחרת אחרי שכבר נתחייב בשומא ראשונה. ותמוה מאוד שרוצה מסברא לפשוט בעי' דגמ' עיין במע"מ שתמה ולא תי' כלום. ולע"ד דקאי על התיקו דבספק אם נפטר מסופק רשב"א ז"ל בגטין במחצה על מחצה לענין חוב דהוי כא"י א"פ אף דשניהם מסופקים וא"כ אי חייב הי' בתיקו דהכא ודאי חייב מספק דכיון דכבר אומדה ונתחייב בוודאי והספק אם ע"י שחרשו ויתן דמי כולו יפטור מחיוב ראשון חייב בספק רק אף אי שם פטור דבלא ברי ושמא אין מוציאין בחזקת חיוב ואין ס' ממון. מ"מ מעשה ב"ד דכמאן דגבו דמי י"ל לכ"ע חייב. וזהו שכ' ומסתברא דכמאן דגבו דמי מאומד ראשון ושפיר הספק אם לטול מה שהי' כבר כגבוי ולכ"ע חייב בספק אם נפטר שאינו להוציא רק להחזיק בפרט דכל שאינו עושין אומד חדש לא נפטר מאומד ראשון רק שנעשה אומד חדש ודאי דמספק אין לעשות מעשה כדי שיפטור. ושפיר כ' למה נעשה שומא חדשה היינו כיון דקאי בתיקו. כן נ"ל ברור:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף