חידושי הרי"מ/בבא מציעא/לו/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא לו א

		הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה
		נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה	דף השיחה

דף ל"ו ע"א

איתמר שומר שמסר לשומר כו' פטור כו'. פירש"י מכל מה שהי' נפטר אם הי' אצלו. ומשמע דבמה שהי' חייב גם עכשיו חייב בשומר חנם כשפשע הב' ושומר שכר גניבה ואבידה. וכן מוכח ממתניתין דישבע שוכר כו'. וכן למסקנא דרבא דאת מהימנת כו'. ולכאורה קשה למה הא כיון דמסרה לבן דעת חשיב שמירה כראוי אף גרועי גרעי כדאמר לרב. א"כ אף שפשע הב' מ"מ הוא לא פשע. וכהעלה למרעה טוב ותקפתו כו'. והעבירה בנהר כו' דלא בעי לשומר חנם לעבורי חדא חדא. ועל בעידנא דעיילי כו'. שבמה דלא איבעי ליה לאסוקי אדעתיה ולא הוי פשיעה פטור. וכיון דע"כ לאו פשיעה מה שמסרו לשומר למה יתחייב הוא כשפשע ב' מ"מ נגדו הוי כגניבה ואבידה. וכן אפילו שלח בו יד הב' או גנבו הוי נגד הא' גניבה ואבידה. ובשלמא כשהא' שומר שכר שפיר חייב דעכ"פ אונס לא מיקרי וכיון שנאבד שלא באונס הן ע"י גניבת ושליחות יד של ב' או פשיעה דב' הוי נגד הא' גניבה ואבידה דחייב. דא"ל דגם בשומר שכר יפטור דהוי גניבה באונס נגד הא' מה שפשע הב' או אכלו. ז"א דהוי רק כנם בעידנא דניימי אינשי כו' ונגנב כשישן דחייב ואף טמנו בקרקע כתבו תוספ' דחייב. ואף להפוטרים גניבה באונס. מ"מ שומר שכר חייב משום איבעי ליה לעבורי חדא כו' דבעי ליה לאסוקי דעתיה על כל הפסד שאפשר. ואל"ה לא הוי אונס ושפיר חייב כנ"ל. אבל שומר חנם בפשיעת ב' שפיר יהי' פטור. וא"כ אין ראיה ממתניתין דישבע שוכר כו'. דשומר שכר הוי וחייב בגניבה ואבידה כנ"ל. משא"כ בפשיעה בשומר חנם. ומרש"י ז"ל מבואר דגם שומר חנם חייב כנ"ל. והא הוי כטמנם במקום המשתמר ונאבד כנ"ל:

וי"ל דמה דלא חשיב פשיעה אף דמודה רב דאסור משום אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר. היינו רק משום דהא נשאר עליו החיוב אחריות כמו שהי'. ולכך רק אסור לכתחלה דיש קפידא על גוף החפץ שמא יכפור או יפשע ב'. אבל פשיעה לחייבו ממון לא חשיב דהא אין קפידא לבעלים. שאם יכפור ב' או יפשע ישלם >>>

היינו כיון שהוא אינו יודע אם הוא נאמן חשיב מיד נגדו פשיעה. ומפרש הטעם במה דאמר לי' אין רצוני כו':

גם מיושב בזה לשון התוס' שכ' בטעמא דר"י דחשיב כאלו פירש לו דאם ישנה מדעתו וימסרנה לאחר שיהי' כאלו פשע בה וכל אונסין שיארעו כו' ע"ש. ואינו מובן ממ"נ אי הוי פשיעה למה כ' דהוי כפירש כו' ואי לאו פשיעה מנין לנו שיהי' כפירש כו'. ולמ"ש אתי שפיר דנגד השומר באמת לא הוי פשיעה כיון שמכירו ומחזיקו לנאמן רק נגד הבעלים אין רוצים בספק זה שאין מכירין. ושפיר כיון דאין רוצים והוי נגדם פשיעה שא"צ לסמוך על החזקתו לב' לנאמן הוי כפירש שיתחייב נגדם כאלו הי' פשיעה באמת. אף שאצלו אינו פשיעה. דהם אין רוצים בספק זה. ובזה פליגי רב ור"י לאביי:

וי"ל דאביי לטעמי' דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ואמר פ' א"מ יתמי דלאו בני מחילה כו' תמרי דזיקי כו'. אף בדבר שאם ידעו הבעלים לא היו מקפידין מ"מ כשאין יודעין לא מהני. ולרבא מהני. ולכך לאביי אליבא דר"י חשיב פשיעה אף דהוא מחזיקו לנאמן ואלו הבעלים היו יודעין לא הי' מקפידין מ"מ עכשיו שאין יודעין וכשא"י הוי קפידא הוי פשיעה משא"כ לרבא אינו חשיב פשיעה נגדו דאם הי' הבעלים יודעין כמותו לא הי' קפידא. ומה שמקפידין הוא רק בשביל שאין יודעין א"כ הוא שיודע אינו פשיעה כנ"ל:

ומיושבים בזה דברי ר"ח ז"ל שהביאו תוס' ד"ה את כו' שפסק כאביי דטעמא דר"י משום אין רצוני כו' ע"ש ותמוה מאוד דקי"ל כרבא לגבי אביי. ולמ"ש אתי שפיר דיאוש שלא מדעת הוא מיע"ל קג"ם דהלכה כאביי ממילא פסק שפיר כאביי דתלי' בהך דהוי פשיעה כיון שאין יודעין כנ"ל. אך להפוסקים כרבא אי אפשר לומר כנ"ל. רק דהכא עדיף דכיון שנגד השומר אין פשיעה א"כ הוא שמר כראוי ומה בכך שהבעלים מקפידין מ"מ פטור כנ"ל:

גם י"ל דניהו דרב לא סבר כאלו פירש כו' היינו על אותו חיוב אחריות שהוא לא הי' חייב. אבל עכ"פ על חיוב אחריות שהי' עליו לענין פשיעה וכה"ג שפיר גם לרב כאלו פירש שאם ישנה במה שאין רשאי שלא יפטור עי"ז ממה שהי' מוטל עליו כנ"ל. וגם דעל כל פנים מטעם ערב ראוי להיות חייב דעל אמונתו נכנס בספק כיון דבעלים אין יודעין רק שהוא מחזיקו לנאמן ולא גרע מצוה לבעלים ליתן לזה על אמונתו שנאמן ולא יפשע דהי' חייב אם פשע כנ"ל:

עוד י"ל דמלבד שהשומר מקבל עליו לשמור נכלל בו ג"כ שיעבוד נכסי אם יאבד החפץ בפשיעה על ידי סילוק שמירה יהי' חייב כמו שחייבתו תורה דכשאינו שומר פטור דהוי רק גרמא אבל כשהוא שומר חייבתו תורה בגרמא. א"כ גם כשמוסרו לאחר ונאבד בפשיעה עדיין החיוב עליו דמי פטרו מחיוב זה דעכ"פ החפץ נאבד ע"י פשיעה וסילוק שמירה שלא נשמר כראוי. דמהני רק שמירת הב' כשנשמר כראוי אין חיוב עליו יותר משא"כ כשלא שמרו הב' ופשע אף שהוא לא פשע מ"מ נשאר החיוב עליו כשיאבד ע"י שלא יהי' נשמר יהי' חייב. כיון שלא מדעת בעלים מסרו לא נפטר מחיוב זה אף שלא עשה עולה במסירתו לאחר. וזה הטעם נראה עיקר. ולכך לרב אף דלא חשיב פשיעה מסירתו לאחר מ"מ חייב בנאבד בפשיעה כנ"ל:

שם לטעמיה דרב לא מיבעיא שומר חנם שמסר לשומר שכר כו' דעלויי עלי'. לכאורה לרבנן דר"י למה חשיב עלי' הא תשלומין דגניבה ואבדה יהיה שלו אם לא נחלק בין שוכר כמ"ש לעיל. וצ"ל דמ"מ השמירה דשומר שכר יותר טוב משומר חנם ועכ"פ ישמרנו יותר שלא יצטרך לשלם. אך לכאורה יש סברא להיפוך דגרע שומר חנם שמסר לשומר שכר והריוח שלו לרבנן אם יגנב כו'. אם כן ניהו דלא ס"ל כר"מ דמעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן. מ"מ היינו בשוכר דלא שייך ביה שליחות יד. אבל שומר דקיימא לן שליחות יד אינה צריכה חסרון וטלטלה להשתמש בה חשוב שולח יד. ואם כן כיון דאין רשאי למסור לשומר אחר דאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר וכשמסרו לשומר שכר שיהיה הריוח שלו וחשיב ליה ר"י עושה סחורה כו'. יש לומר דחשיב שליחות יד שמוציאו מרשותו לרשות שומר ב' לצרכו להרויח שיהיה תשלומין דגניבה ואבידה שלו:

אך זה אינו ממה נפשך לרבנן כיון דמה דתשלומין שלו הוא משום דלא מיקרי בשל חבירו רק בעד השכר שלו. גם שליחות יד לא הוי דלא חשוב כלל שמשתמש בשל חבירו רק גורם כנ"ל. ולר"י דחשיב עושה סחורה בשל חבירו. אם כן שוב הדין בגניבה ואבידה דישלם לבעלים אם כן מעולם לא נשתמש לצרכו כלל. וי"ל דהיינו דקא משמע לן אביי כמ"ד לא מיבעיא כו' דלכאורה מיותר דהיה לו לומר דפלוגתייהו בין עלי' ובין גרעי' כו'. ולהנ"ל י"ל דקמ"ל דגרועי גרע מעליא כנ"ל:

שם אלא אפילו שומר שכר שמסר לשומר חנם דגרועי כו' פטור דהא מסרה לבן דעת. לכאורה למה באמת כן ומנ"ל. והא הרמב"ם ז"ל פסק לפשוט מסברא דגרע הוי פשיעה עיין שם. והא מה בכך דמסרו לבן דעת מ"מ ניהו דלענין פשיעה הוי שמירה. מ"מ לענין גניבה ואבידה דהיינו שמירה דשומר שכר הוי פשיעה דשומר הב' לא יצטרך לשמור כלל שמירה זו כשומר שכר. ויכול להציל בשכר דשומר חנם פטור וכהאי גוונא דמהאי טעמא גם ברגיל להפקיד חשיב ליה הרמב"ם פשיעה:

אך י"ל כמו שכתבו תוס' דתחלתו בפשיעה וסופו באונס דוקא חייב. משא"כ בשומר שכר שתחילתו כעין גניבה ואבידה וסופו באונס פטור עיין שם. ואם כן כאן לענין פשיעה דשומר השני לא הוי פשיעה אצל הראשון דזה מוטל גם על הב' לשמרו מפשיעה דשומר חנם הוא ולא גרעי' רק שלא ישמור הב' שמירה דשומר שכר לענין גניבה ואבידה. אם כן הוי נגד הראשון רק תחילתו בפשיעה לענין גניבה ואבידה דפטור כשסופו באונס. והא מפשיעה שמרו הראשון כשמסרו רק מגניבה ואבידה ופטור באונס כנ"ל:

עוד יש לומר כיון דאין חשש על בכוונה מהב' דמסרה לבן דעת רק כשיזדמן כגניבה ואבידה והא נשאר החיוב אחריות דגניבה ואבידה עליו ויתחייב הוא ממילא אינו כלל פשיעה ולא חשיב כלל גרועי גרעי' ופטור באונס כנ"ל. וי"ל ברגיל להפקיד דנסתלק חיוב מעליו שוב בגרוע גרעי חייב לגמרי דהוי פשיעה:

חייב דאמר ליה אין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר:

והנה כתבו תוס' דא"ל משום דסבר כר"מ דמעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן דאם כן יהיה חייב אף באונסין שלא באו מחמת הפשיעה ומה פריך כו' עיין שם. וגאון כתב הטעם משום מעביר כו' ותמוה כקושיית תוס':

ונראה דיש לומר דהא כל גזלן צריך קנין להיות ברשותו בתורת גזילה ככל קנינים כמבואר בש"ס פרק איזהו נשך מגרר ויוצא כו' דצריך הגבהה או משיכה. ואם כן בשלמא שוכר להוליכה בבקעה והוליכה בהר דחשיב ליה גזלן משום מעביר על דעת בעל הבית שפיר כיון דברשותו קיימא מיד כשהוליכה בהר נעשה גזלן כמו בנפקד דקני בדיבור כיון שברשותו כן בגזלן כנ"ל. מה שאין כן כאן דמה דמעביר ע"ד הוא מה שמסרו לשומר אחר והיינו אז כשמשכו שומר הב' לרשותו ואם כן איך יהיה נעשה הראשון אז גזלן עליו להתחייב באונסין הא אינו ברשותו כבר רק ברשות שומר הב'. והגזילה הוא כשכבר יצאה מרשותו כנ"ל:

אך יש לומר למאי דאמר בבא קמא ע"ט דמתחייב גנב במשיכת שומר לפירש"י שם במשנה הגביהו כו' חייב הגנב. אם כן גם כאן יש לומר כיון דקודם שנעשה גזלן ברשותיה דמריה קאי אף ברשות שומר א' ואם כן מה שמושכו שומר ב' בצויו הוי כמשכו מרשות בעלים לשמירה וכאלו הגזלן צוהו למשכו לשמירה דחשיב שלוחו כמשכו בעצמו בתורת גזילה ושפיר היה מתחייב באונסין אי מעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן כמו שכתבו תוס'. אך ראב"ד ושאר פוסקים חולקים שם כיון דשומר לא קא מכוין לקנות רק לשמירה לא קני גזלן עיין שם. ואף לתוס' שם דוקא בלא הודיעו לשומר דבשוגג יש שליח לדבר עבירה כמ"ש אבל בהודיעו לא עיין שם. ואם כן כאן בהודיע לשומר ב' שהוא דבעלים לא שייך הנ"ל בתורת שליחות לגזול שיהיה כאלו הוא עצמו הוציאו מרשותו לרשות אחר ולהיות מעביר ע"ד. דאין שליח לדבר עבירה. ואף דבשליחות יד קיימא לן יש שליח לדבר עבירה היינו במה ששלח ידו לצורך עצמו זה נקרא שליחות יד אבל עושה שליח להזיק הפקדון וכהאי גוונא לא מיקרי שליחות יד רק כשאר גזלן. וזו הגזילה דמעביר על דעת בעל הבית מ"מ אינו לצרכו. וי"ל דהוי כשאר גזלן דאין שליח לדבר עבירה. בפרט אי שליחות יד צריכה חסרון. ועוד דבשלמא התם בגנב שצוה לשומר למשוך מבית בעלים שייך שפיר בתורת שליחות דאם היה משכו בעצמו היה חייב ושלוחו כמותו בשוגג כנ"ל. משא"כ כאן דמה שמעביר כו' יהיה חשוב גזלן וזה לא נעשה רק כשאינו ברשותו שהוציאו לרשות שומר הב' אם כן איך שייך שיתחייב על ידי משיכת שומר הב' בתורת שליחות כמותו הא גם אם הוא בעצמו הוציאו מרשותו לרשות שומר הב' גם כן לא היה חשיב גזלן דהגזילה כשכבר אינו ברשותו ולא הוי גזלן. ואם היה מוציאו לרשות עצמו ודאי לא היה גזלן. דהא שומר הב' אינו גזלן גם לר"מ מה שמונח ברשותו בתורת שמירה ונעשה שומר של בעל הבית. דלא מצינו כלל לר"מ בבא מציעא ע"ח ע"ב רק כשמעביר על דעת בעל הבית לצורך עצמו כמו חורש בהר כו'. ומייתי עיקר דברי ר"מ מנתן לעני ליקח בו חלוק לא יקח טלית שמעביר על דעת כו' וממילא מה שלוקחו לעצמו במה שאין דעת בעל הבית כן הוי גזל כשואל שלא מדעת. אבל כשאינו נהנה כלום לצרכו רק לצורך בעל הבית כמו שומר הב' הנ"ל ודאי דלא שייך גם לר"מ שיהיה נקרא גזלן. ואם כן בשלמא בגנב אם היה מוציאו לרשות עצמו הי' חייב ממילא שלוחו כמותו גם לרשותו כיון דהוא שומר שלו. משא"כ שומר א' אם היה מכניסו לרשות עצמו אין כ' גזל. רק לרשות הב'. ושוב גם בעצמו לא היה גזל דלא הכניס לרשותו וממילא גם בתורת שליחות לא מהני כנ"ל. דגזלן צריך לרשותו כמ"ש בגמרא ועיין תוספות בבא קמא ע"ט שם שדינו ככל קנין:

אך י"ל דלכאורה גם שומר א' שמסרו לב' הא אינו לצרכו ואיך יהיה גזלן לר"מ. וע"כ כיון שנעשה שומר. ומה שמסלק שמירתו ומוסרו לאחר ומעביר בזה על דעת בעל הבית שפיר הוי לצורך עצמו שלא ישמרנו ואף דפשיעה לא חשיב מעביר על דעת בעל הבית שיהיה נקרא גזלן דאם לא כן היה לעולם חייב לר"מ תחילתו בפשיעה וסופו באונס אף שלא על ידי הפשיעה היינו דפשיעה אינו עושה מעשה גזילה בגוף החפץ רק סילוק שמירה. מה שאין כן אם היה בעלים מיחדים לו מקום משתמר. והוא נטלו והניחו במקום אחר שמעביר על דעת בעלים גם כן היה חשוב גזלן כיון שברשותו כנ"ל. ועושה רצון עצמו להעביר על דעת בעל הבית כו'. וממילא יש לומר במסר לשומר אחר דהב' שומר שלו ומשאיל ביתו לשמירת החפץ ומיקרי רשות שומר הא' כיון שהוא מסרו לו וכשפושע יכול שומר א' לגבות ממנו כנ"ל. וחשוב ברשות שומר א' ואם כן אם היה נותנו בעצמו לרשות של שומר הב' היה חשיב גזלן דמעביר על דעת בעלים. וגם מקום זה הוא רשותו של שומר א' וקונהו להיות גזלן. ממילא מהני משיכת שומר ב' בתורת שליחות כמותו כמו שמתחייב גנב במשיכת שומר כנ"ל ורשותו דשומר ב' קונה עבור הא' בתורת גזילה דחשיב רשותו כנ"ל. וחייב. וממילא יש לומר דגם באמירתו לב' למשוך נעשה גזלן דהוא שלוחו לשלוח יד וחייב. ויש לדחות:

אך כל זה שייך בלא הודיע לשומר ב' וסבר שהוא של שומר א'. אבל בהודיעו לא שייך הנ"ל דאין שליח לדבר עבירה כמו שכתבו תוס'. ויש לומר דחשוב שליחות יד דיש שליח כנ"ל. אך בלא זה בהודיע כיון דקיימא לן כר"י דתחזיר פרה לבעלים דנעשה, שומר דבעלים לא של השומר. ואם כן הוא מושך לשמירה שיהיה ברשותיה דמאריה היינו הבעלים לא רשותא דשומר א'. אם כן עכ"פ לא חשוב דהראשון עשה קנין להתחייב במשיכת שומר ב' משום גזילה דהא לא הוציאו מרשות בעלים כלל על ידי משיכת שומר ב' כנ"ל. אם לא דנאמר דגם שומר ב' חשוב מעביר ע"ד בעל הבית כיון שאין רצונו שיהא פקדונו ביד אחר. וחשיב משיכה זו שיהי' הפקדון אצלו כמשיכה לגזלה בהודיעו שהיא דבעלים. ושוב חייב גם הא' די"ל דלא שייך אין שליח לדבר עבירה כיון שגם הב' עושה האיסור כדאמר פרק קמא דבבא מציעא בשותפין שגנבו דחייבין כנ"ל. ודוחק דדוקא בראשון שייך שמעביר ע"ד בעל הבית שנתן לו שישמרנו בעצמו וזה מעביר ע"ד שמוסרו לאחר. משא"כ הב' מה שקיבל חפץ הבעל הבית ולא אמר לו בע"ה כלום שיהי' חשוב מעביר ע"ד כגזלן. דכשהראשון מסתלק משמירה ממילא ב' עושה לו טובה בשמירתו. דהא' שייך מעביר מה שמסתלק ממה שקיבל עליו לשמור ומוסרו לב' משא"כ הב' כנ"ל:

ולכך הי' נראה לע"ד לפי' הגאון ז"ל. דבאמת טעמא משום דר"מ דמעביר כו' נקרא גזלן רק לא דהוי גזלן ממש כאן ז"א דדוקא בהא דליקח חלוק ולקח טלית הוי גזלה מה שעושה לצרכו ואף דלבעלים אין נ"מ בענין שלזה אי חלוק או טלית מ"מ מעביר ע"ד כו'. הוי כלא נתנו לו לענין זה לעשות שלא כדעתו. וממילא גזלן הוא וכן הוליכו בהר כו'. הוי לזה כשואל שלא מדעת. אבל הכא אף דמסירתו לשומר ב' מעביר ע"ד מ"מ כיון דאין עושה בחפץ שום דבר לצורך עצמו ודאי דלא חשיב גזלן. רק לענין זה מדמינן לה דעכ"פ שוב פשיעה הוי. דהא ע"כ הטעם דלא חשיב פשיעה אף דאינו רוצה שיהא פקדונו ביד אחר. הוא כמ"ש לעיל דאף דאין הבעלים רוצים מ"מ בגוף החפץ אין כאן פשיעה כיון שאצלו הב' נאמן אף דאין הבעלים מכירין אותו כנ"ל. והיינו לדידן דלא סבירא לן כרבי מאיר אבל לרבי מאיר דמעביר על דעת בעלים נקרא גזלן ואף דבאמת אין שום קפידא להם. דכיון שנתנו לזה מה להם אם יקנה חלוק או טלית. מ"מ כיון דמקפידין ואין רוצים באופן זה הוי גזלן ממילא כאן הוי פשיעה מה שמסתלק משמירה בעצמו ואף שמוסרו לבן דעת אחר מ"מ הא הבעלים מקפידין ואצלם הוי פשיעה מה שמסתלק ומוסרו. וכמו שם בעושה לצרכו לענין שיהיה גזלן כן בזה שאינו לצרכו רק מסתלק משמירה לענין שיהיה חשוב פשיעה כנ"ל. ולא קשה קושיית תוספ' דממילא אינו חייב רק באונסין שיכול לבא על ידי הפשיעה לא באונסין דמה לי הכא כיון דגם לר"מ אינו רק פשיעה. ויש לומר דגם הפי' בתוס' כן הוא לא שיהיה גזלן ממש משום מעביר על דעת כו'. רק בתורת פשיעה כנ"ל. ושפיר כ' גאון דטעמא משום דר"מ דמעביר כו' נקרא גזלן. ומהאי טעמא חשיב כאן פשיעה כנ"ל. וחייב באונס הבא על ידי פשיעה כנ"ל:

ובזה יש ליישב מה דתמוה לקמן דפריך לרבא דאמר מה לי הכא כו' מדפריך ר"ז וראב"מ ממתני' דהשוכר פרה כו' ושני ליה בנתן רשות ואי מ"ל הכא מה פריך כו' ושני רבא לדידך דטעמא משום אין רצוני שיהא פקדוני כו' קשיא לדידי את מהימנת כו'. ואינו מובן דקושייתו היה דע"כ ר"ז וראב"מ ס"ל דלא אמרינן מה לי הכא אם כן מה תירץ לו רבא ניהו דהוא סבר משום את מהימנת לי כו'. מ"מ הן דסוברים משום אין רצוני כו' ע"כ דס"ל דלא אמרינן מה לי הכא ודלא כוותיה גם בזה דמ"ל הכא כו'. ואי פליג עלייהו היה לו לשנויי דגם שסוברים כן פליג עלייהו:

ולמ"ש י"ל דלכאורה מה פריך ממתני' דהשוכר פרה כו' לרבנן דישבע שוכר כו'. ופריך עלה אביי לימא ליה מה לי הכא הא למ"ש שפיר י"ל דפריך ר"ז שפיר כיון דטעם דחשוב פשיעה משום מעביר על דעת בעל הבית נקרא גזלן רק שומר שמסר לשומר שאין ההעברה על דעת בעל הבית לצרכו לא חשוב גזלן רק פושע ממילא כנ"ל. ואם כן במשנה דשוכר כו' והשאילה לרבנן דנעשה שואל של השוכר והחיוב אונסין שלו. אם כן שפיר לר"מ במעביר על דעת בעל הבית שלא היה לו רשות להשאיל הוי גזלן גמור דמשתמש לצורך עצמו שמשאילה ומעביר על דעת כו' כדי שיהיה חיוב אונסין שלו. וכטלטלה להביא עלי' גוזלות כו'. דאף דהחיוב אונסין לרבנן הוא בשביל התשמיש שהוא דשוכר. מ"מ היינו לדידן אבל לר"מ בליקח חלוק כו' מ"מ הוי גזלן אם כן מ"מ כיון שמעביר על דעת בעלים ומשתמש באופן זה שמשאיל לאחר במה שאין רצונו כו' שיהא פקדונו ביד אחר. אם כן הוי כחורש בהר כו'. וכיון שעושה זה לצורכו הוי גזלן כנ"ל. דהא צריך לו כל הבהמה לריוח זה שיהיה החיוב אונסין שלו. וכהך דניחא ליה דתהוי כולא חבית בסיס להך רביעית כו'. ואם כן שפיר פריך ר"ז דאף מתה דמ"ל הכא כו' גם כן יהיה חייב כמו בשומר שמסר לשומר דהוי פשיעה ובזה באמת פטור במתה לרבא שאינו גזלן גם לר"מ. מ"מ שוב במשנה דשוכר לרבנן הוי גזלן גמור וחייב אף באונס שלא בא מחמת פשיעה. ושפיר הוצרך ראב"מ לשנויי בנתן לו רשות כו':

אך י"ל דלמ"ש הא איך יהיה גזלן דכשנעשה הגזלה אינו ברשותו. ורק בשומר שמסר לשומר דנעשה שומר שלו חשיב ברשות שומר א' והוי כטלטלה ממקום למקום כנ"ל לר"מ ומתחייב במשיכת שומר כנ"ל. וזה שפיר בשומר שמה שמשכו הוא בשליחות שומר א' ולצרכו ושלוחו כמותו. אבל בהשאילה דהשואל קונאו במשיכה על זמן השאלה לצורך עצמו כקנין לזמן. אך הא מבואר במשנה ב"ק ע"ט דגם במשיכת שואל וכהן מתחייב גנב וע"כ דמ"מ אמירתו לך משוך כו' הוי כשליחות על המשיכה ואף שזה אינו מתכוין רק לצרכו קונה עבור הגנב וחוזר וקונה מהגנב כנ"ל ע"ש. אך להנ"ל הא ע"כ במשנה דהשוכר כו' מיירי בהודיע לשואל שאינו שלו דאל"ה לא נעשה שואל כלל. דבשלמא אי דלא כר"מ דמבעיר כו'. י"ל דלא שייך איסורא לא ניחא ליה כו'. וגם שיוכלו הבעלים להוציאו ממנו כמ"ש לעיל דאף דקפידא איכא משום אין רצוני כו'. אבל מ"מ אינו יכול להוציא כדמשמע מן הפוסקים בקדושין דיש פוסקים דאף דלא נתן רשות להשאיל מקודשת ע"ש. אבל לר"מ דגזלן הוא ודאי דשייך לא ניחא ליה בגזל. וגם יוכלו להוציאו ולא הוי שואל כלל בלא הודיעו. וע"כ בהודיעו ושוב אין שליח לדבר עבירה כמ"ש תוס' שם כאומר גנוב כו'. ואף דבשליחות יד יש שליח לדבר עבירה. אבל בשוכר שהתשמיש שלו רק מעביר ע"ד בעה"ב וזה מושכו לצורכו אינו כלל שליח על שליחות יד רק לגזילה גמורה דלא איתרבי שליח לדבר עבירה כנ"ל:

אך מ"מ קושית ר"ז שפיר דאי כנ"ל. א"כ השואל בעצמו נעשה נגד הבעלים שואל שלא מדעת דהוי גזלן כיון דגם השוכר שהשאילו הוא מעביר ע"ד כגזלן ממילא הוי השואל גזלן ככל שואל שלא מדעת. וכיון דחיוב אונסין שלו מצד גזלן שוב ודאי התשלומין לבעלים כמ"ש לעיל גם לרבנן ופריך שפיר אי משום אין רצוני חייב באונסין משום מעביר שוב יהיה לבעלים כנ"ל:

אך הא דשואל שלא מדעת גזלן הוא רק משום דחסרי' החפץ לתשמישו הש"פ. אבל בהך דשוכר שהשאיל כו'. דנגד השואל והבעלים הוי לא קיימא לאגרא דזה נהנה וזה לא חסר. לא מיקרי גזלן כלל השואל. דהא שכור לראשון ולא חסר לבעלים בתשמיש שלו. דאף דאין רצונו קפידא אבל כיון דמ"מ לא חסר לא שייך הגזלה מטעם שואל שלא מדעת דהגזלה מצד לתשמישו וזה לא חסר וכפחות משוה פרוטה כנ"ל:

אך לרבא דאמרינן את כו' היך לא מהימן לי חשיב חסר מה שהוא ביד השואל דספק זה הוא אצל הבעלים פחת ממון משויו. ואף חסר פחות משוה פרוטה חשיב חסר לענין זה נהנה כמבואר בש"ס ותוס' פ' איזהו נשך ע"ש. וא"כ מיושב קושיא הנ"ל. דאמר ליה רבא שפיר לאביי לדידך דס"ל משום אין רצוני לחוד ולא סבר כלל את כו' היך לא מהימן רק סתמא נאמן זה כמו זה רק מ"מ קפידא דבעלים איכא דאין רצונם שיהא ביד אחר כמו לוקח חלוק וטלית אף שאין להם שום נ"מ מה שלוקח העני לעצמו מ"מ כיון שרצונם כן חשיב מעביר ע"ד לר"מ כו'. שפיר מקשי' מר"ז דא"א לומר דקושית ר"ז ממתני' משום מעביר כו' ושיתחייב השואל משום שואל שלא מדעת כנ"ל. דהא מ"מ לא חסר ולא הוי שואל שלא מדעת כנ"ל. וקשה אי מ"ל הכא למה יהי' חייב כנ"ל. אבל לדידי דאמינא משום את מהימנת כו' לא קשיא כלל. וניהו דר"ז ור"א ב"מ סברי משום אין רצוני כו' מ"מ סוברים ג"כ את מהימנת כו' דמהאי טעמא אין רצוני כו'. וחשיב חסר ושוב הטעם משום מעביר. ופריך ר"ז שפיר למה יפטר אף שנשבע הא חייב משום גזלן אף דמ"ל הכא כו'. וסוברים שפיר ג"כ סברא דמ"ל הכא. כנ"ל. רק דבזה פליג רבא עלייהו שאינו פשיעה כלל משום אין רצוני כו' רק את מהימנת וכשנשבע שפיר פטור כנ"ל:

עוד י"ל לכאורה למאי דאמר גטין י"ח הילך כו' אינו חוזר וחייב באחריותו לרב כו'. ומייתי מברייתא דתני פקדון כו' ופריך פקדון אינו זכות דאין רצוני שיהא פקדוני ביד אחר כו' ומשני בהוחזק כפרן כו' לא שייך אין רצוני וזכות הוא מה שאצל הב'. וא"כ לכאורה אי נימא דמה שמסרו לב' הוי מעביר ע"ד בע"ה וגזלן הוא ממילא לא גרע מהוחזק כפרן ושוב זכות מה שאצל הב' כיון דראשון גזלן. ואף שזה עצמו הוא הגזלה שמסרו לזה. ואיך נאמר דזכות שיהיה אצלו. ז"א מה בכך מ"מ כיון דגזלן הוא מה שמשנה שוב הב' בעצמו שיודע דהוא גזלן שוב אינו רשאי להחזירו רק לבעלים דזכות שלא להחזיר לגזלן כנ"ל. וא"כ לכ"ע שוב נעשה רק שומר של בעלים וברשותיה דמריה קאי לא ברשות שומר א' כיון שא"י להחזירו לו כלל. וא"כ שוב אינו גזלה לענין שיתחייב א' באונסין דלא מיקרי כלל שמשכו לרשות עצמו. דאדרבא משיכת הב' רק לרשות בעלים כנ"ל. ואף דאי אינו גזלן לא יהיה כן. מ"מ איך אפשר לחייב א' משום גזלן הא אם הוא גזלן שוב אין כאן קנין דגזלה כלל דחזר לרשות בעלים כנ"ל. ואף שלא אמר לו הילך ותן. מ"מ כיון שהודיעו לכ"ע יכול בעצמו לתפסו בשביל הבעלים דלא נחלקו רק בתופס לבע"ח באינו חב לאחרים דמעות דלוה וגם שם קי"ל דמהני באין לוה נאמן אבל בפקדון לכ"ע בזכות מהני אף שאין זה רוצה. וכמציל מגזלן כנ"ל. ואם יחזירנו יתחייב כמ"ש פוסקים שם. וממילא א"א לחייב הא' משום גזלן. ורק משום פשיעה וחייב רק באונסין שיכול להיות ע"י פשיעה הנ"ל. אבל במשנה דשוכר כו' והשאילה. ממ"נ אם השאילה על כל ימי השכירות והודיעו. שוב לכ"ע חשיב השני שואל שלא מדעת כיון דאינו רשאי להחזירה לשוכר. וברשות בעלים קאי שוב הוי שואל של"מ דאינו רשאי להשתמש בו כנ"ל. ובלא השאיל רק לזמן שיחזיר לו לשוכר די"ל אף דחשיב גזלן מ"מ שכירות ליומי' ממכר הוא ומחויב להחזיר לו על זמנו א"כ שוב ברשות שוכר קאי דמה"ט משלם לשוכר ושפיר חשיב שוכר גזלן כאלו משכו לרשותו. ופריך שפיר אף דמ"ל הכא מ"מ יתחייב א' באונסין משום גזלן כנ"ל. אך מ"מ פריך אביי שפיר דמוקי מתני' דלא כר"מ רק כרבנן דמעביר לא הוי גזלן ומה פריך ראב"מ לר' אמי. ושני רבא לדידי דמשום היאך לא מהימן כו' וי"ל שוב למאי דסבר ר"א ב"מ גם טעם דאין רצוני כו' דהוי מעביר כו' וסבר ג"כ היך לא מהימן י"ל דכ"ע דהוי גזלן דשולח יד לצרכו שיהיה חיוב אונסין שלו לרבנן. דבשלמא לרבא בעצמו לא סבר כלל משום אין רצוני כו' שיהיה דיעבד מעביר כו'. אבל הם דסוברים דלר"מ מעביר וגזלן אף שאין נ"מ לבעלים. שוב גם לרבנן כיון דהיך לא מהימן ליה כו'. פריך שפיר ממתני' דמשום אין רצוני כו' ויש נ"מ דהיך לא מהימן ועושה לצרכו הוי שליחות יד וחייב אף דאינו מחמת הפשיעה כנ"ל:

שם ולטעמיה דר"י לא מבעי' כו' אפילו עלויי עלי' כגון שומר שכר שמסר לשומר חנם כו'. י"ל הלשון דמיותר. דאתי לאשמעינן כמ"ש תוס' דלא כמ"ש דמטעם מעביר ע"ד בעה"ב כו' י"ל להיפוך דעלויי עלי' גרע יותר לרבנן דמתני' דחיוב אחריות דב' על גניבה ואבדה הוא של שומר א'. הוי שליחות יד לצרכו ולצרכה דג"כ חשיב שליחות יד. משא"כ בשוים או גרעי' דאינו לצורך עצמו וקמ"ל דאין הטעם כנ"ל. רק משום פשיעה וממילא לא מבעיא כו'. דעלי' עדיף לפטרו מן גרעי' כנ"ל:

לכאורה י"ל במשנה דפרה כו' למאן דאמר בהמה נקנית במסירה א"כ הקנין מצד שוכר שמסרה שפיר הוי גזלן כנ"ל דקנין דגזלה דמי לקנין גמור. והקנין בשעת מסירה וא"צ לשליחות. משא"כ בחפץ אחר דהקנין במשיכה דזה במעשה שומר ב' ורק בשליחות ושייך אין שליח לדבר עבירה כנ"ל. וי"ל דהיינו דנקיט הגמרא הלשון שומר שמסר לשומר כו'. לאשמעינן אף באותן שהקנין במסירה מ"מ פליגי כנ"ל דהטעם כנ"ל:

שם דא"ל אין רצוני כו'. הך דא"ל מיותר דבמשנה גטין תנן לא ישלחנו כו'. וגם לרב כן רק דיעבד פליגי. וי"ל דקאי על עלויי עליה דלכאורה אינו מוכח ממשנה גטין הנ"ל דשם שוים. משא"כ שומר חנם לשומר שכר י"ל דזכות הוא לבעלים וזכין שלא בפניו ואין מקפידין משום אין רצוני כו' בפרט למאי דקי"ל כר"י דיהיה תשלומין דגניבה ואבדה לבעלים די"ל דזכות הוא אך קי"ל פ"ק דכתובות בכל זכות דהגדילו יכולין למחות דיכול לומר אח"כ שאינו רוצה ובטל הזכות. ולכך נקיט הגמרא דאמר ליה אין רצוני כו'. דאף אי נימא דזכות הוא כשמוסר לשומר שכר מ"מ יכול אח"כ לומר אין רצוני כו'. ובטל למפרע וחייב באונסין. וזה רבותא גדולה דלכאורה כיון דאינו פשיעה בשעה שמוסר לא יועיל אח"כ לחייבו למפרע באונסין. דבשלמא הגדילו דהתם אין טעם מה שנשתנה דעתו אח"כ וכשמוחה איגלאי למפרע שלא היה זכות. משא"כ כאן שנאנס י"ל משום הכי אומר שמקפיד ולא שייך הוכיח סופו וכיון שהיה זכות אין כאן פשיעה. וקמ"ל דמ"מ מהני דא"א בזכות שיועיל בע"כ כשאינו רוצה אח"כ. דמה"ט בגטין י"ח חייב באחריות אף דזכות הוא ע"ש. וכמ"ש הרא"ש בבא בתרא פרק יש נוחלין בתנאי דחייב למפרע מטעם שולח יד אף שהיה אז בהיתר ע"ש:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף