חידושי הרי"מ/בבא מציעא/כ/א

חידושי הרי"מ בבא מציעא כ א

דף כ' ע"א

ואביי חדא לב' כתובות לא ח' ועוד שובר בזמנו טריף אביי לטעמיה דאמר עדבז"ל. ותמוה הך ועוד אינו תי' על מה שתירץ אביי בששטר כתובה יוצאה מת"י והגמרא בא ליישב דברי אביי ואדרבה קשה למה הוצרך אביי לשנויי שכ' יוצא מת"י כיון דסבר עבז"ל ואיך שייך אביי לטעמיה ותמוה מאוד. ונראה ליישב בעזה"י למ"ש הרי"ף דבשובר כיון דמחילה לא בעי מטי לידיה כיון שא"צ זכי' בשטר וכמו שכתב הרא"ש דאם לאו הכי לא היה מהני מטי לידיה כיון דהוי חזרה מהשובר עיין שם. והנה פרק אעפ"י פ' כר"י דלא מהני בכתובה מחילה בע"פ רק כתובת התקבלתי כר"י וכן פסקו הרבה פ' ע"ש אה"ע ס' ו'. ואם כן שוב צריך זכי' בגוף השטר ככל שטר חיוב כיון דלא מהני המחילה רק על ידי השטר וממילא בעי מטי לידיה וקשה כנ"ל דהוי חזרה ושוב לא מהני מטי לידיה:

אמנם עיקר הטעם שם דלא מהני הוא כיון דחכמים תיקנו כתובה כל שהיא תחתיו דאסור לשהות כו' לא נפקע במחילה דעדיין החיוב כיון שהיא תחתיו. רק התקבלתי הוי הודאה שחייבת לו עיין שם. ומ"ש שם. ולכך בתוס' כתובה מהני מחילה בע"פ ככל חוב ורק משום דאסור כו'. ואם כן שפיר קאמר הש"ס חדא דל"ח לב"כ ועוד אי ח' שיש לה ב' כתובות וא' נשאר לה אם כן שוב יש לה כתובה ואינו אסור כו' אם כן שוב מהני מחילה בע"פ על הכתובה א' ושוב עבז"ל. וא"צ מטי לידיה דהוי מחילה כמו שכתב הרי"ף. דהא ע"כ הכתובה שת"י גם כן הזמן קודם דאם לאו הכי ניכר שכ' אח"כ. וממילא כיון שהיה לה כתובה זו שיוצאה מת"י מועיל השובר על הכתובה האחרת בע"פ ושפיר בזמנו טריף בלי מטי לידיה. והוצרך שפיר אביי לשנויי בשכ' ויצא מת"י דאם לאו הכי לא מהני עבז"ל דלא מהני ע"פ ושוב בעי מטי לידיה ולא מהני. ורק כיון שיוצא מת"י רק שנחוש לב"כ שוב א"צ מטי לידיה כנ"ל. ומדוייק לשון הגמרא שובר בזמנו טריף אביי לטעמיה כו' הא הול"ל עבז"ל מה שייך לטעמיה היא היא זה עצמו. ולמ"ש אתי שפיר דאמר שובר בזמנו טריף מיד בלי מטי לידיה דלטעמיה כנ"ל במה שצריך זכי' ע"י מטי לידיה כן במחילה בלי מטי לידיה ואדרבה ראיה מגמרא לדעת הרי"ף ורא"ש ז"ל כנ"ל:

עוד יש לומר דלכאורה אינו מובן טעם הרא"ש דחזרה דהא הוי תנאי למפרע. וי"ל דלא חשיב כלל מטי לידיה. דבשלמא בשטר חוב זכין לו על תנאי שיהיה מטי לידיה היינו שיתן לו השטר כדין שטר דמהני עכ"פ מכאן ולהבא משעת המסירה וזכי לו למפרע על תנאי זה. ואף שמכר נכסיו אינו ענין להחיוב דמ"מ מחויב במסירת השטר. משא"כ בשובר שזכו על תנאי דיהיה מטי לידיה כדין שובר משא"כ כשמכרה הכתובה ונותנת לו השובר ניירא בעלמא הוא מאדם שאין החוב שלו ולא קרי מטי לידי' כלל דאין לו דין שובר גם ממסירה ואילך לא יהיה למפרע ולא חשוב מטי לידיה כלל כנ"ל ואין כאן קיום התנאי כו' וממילא לא זכו למפרע:

אמנם יש לומר כיון דהא שמואל וקיימא לן דמוכר שטר חוב מהני מחילה דמכירת שטר דרבנן וכיון דמן התורה מהני המחילה לא תקנו להפסיד הלוה ואם כן ניהו דעכשיו אמר דליתא לשמואל ולא מצי מחיל היינו כשגם אחר שיועיל המחילה הוא של לוקח ולמה יחושו ללוה יותר מללוקח כו' אבל כיון דנכתב השובר מקודם שוב שפיר עבז"ל דחשוב מטי לידיה דאח"כ ג"כ מועיל המחילה כיון דאם תועיל שוב זכו למפרע ואין כאן לוקח כלל ודלה מחלה דלא הועיל המכירה שוב לכ"ע מהני המחילה. וכמו דאמר פרק אע"פ דאף דאלמוה רבנן לשיעבודיה מ"מ לענין דבר שלא בא לעולם נשאר הדאורייתא כאלו לא תיקנו ע"ש. וכן בהנ"ל כיון דמן התורה מהני המחילה וכיון דאם יועיל נתבטל מכירה שוב לכ"ע מהני המחילה ממסירה ואילך דכשתועיל זכו למפרע כנ"ל. ושפיר גם בשובר שייך עדיו בחתומיו זכין לו:

אמנם הא שיעבודא דר"נ א"י למחול ולהרבה פ' גם בכתובה. וא"כ הא דבמוכר שט"ח לשמואל מהני מחילה הוא דאף שנתן הלוקח מעות מ"מ אינו מגיע לו חוב שלקח השט"ח ואין כאן שדר"נ וחיוב דד"ג נעשה אחר המחילה ומהני. אבל כאן דנאמר דמהני המחילה משום שאם תועיל שוב יהי' עדיו בחתומיו זכין לו למפרע ומהני המחילה דשלה הוא. והא אדרבא כיון שנתבטלה המכירה למפרע משום עז"ל א"כ מגיע ממנה המעות ללוקח ואיכא שיעבודא דר"נ ולא הועיל המחילה כלל דלהבא ממסירה ואילך ושוב גם למפרע לא זכו דלא שייך טעם הנ"ל שאם יועיל מכאן ולהבא יהי' כדין דאדרבא כנ"ל:

אך בא"ל נכסי מהני דליכא שדר"נ. וא"כ אי אית לה כתובה שיוצאה מת"י רק דח' לב' כתובות שוב שובר בזמנו טריף דשייך עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל. דא"ל נכסי לגבות מכתובה האחרת מדר"נ כנ"ל. ויש לדחות. ובל"ז פשוט להנ"ל דכשיש ב' כתובות א' שלא מכרה א"כ עכ"פ חל השובר והמחילה ממסירה ואילך שנמחל כתובה הב' וכיון שהמחילה חל חשוב מטי לידי' וזכו למפרע כנ"ל. ומ"מ יש לדחות. ואינו מוכרח:

שם תוס' שובר כו' שאינו ניכר מתוכו כו'. אינו מובן בשלמא למ"ד עידי חתימה כרתי לא חשוב שטר עד שמוכח מתוכו משא"כ כיון דעל מנת כן ע"כ עדי חתימה זכין לו בתורת ע"מ כאלו נמסר לו מאחר שזכין כו'. וא"כ הוי כמסר תחלה אף שאינו מוכח שעכ"פ שטר בידם. ואי ס"ל כר"ן דע"ח מהני בתורת ע"מ שע"י תפיסתו אנן סהדי כו'. א"כ גם ביומו תפיסתו מוכחת וכשנמסר לו שט"ח בע"ח מהני באותו יום ג"כ בתורת ע"מ ע"י התפיסה כיון שגם אחר היום מה דחשוב ע"מ רק מצד הוכחת התפיסה כשרואין בידו וזו ההוכחה גם באותו יום כשרואין בידו חתום בעדים כנ"ל. וי"ל למ"ש תוס' פ"ב דגטין דבעינן ראוי לעמוד ימים רבים גזה"כ רק בע"מ ג"כ ראוי כיון דמכשיר אחר י' ימים ע"ש. וא"כ כאן לענין הזכי' שבאותו יום אף דחשיב ע"מ ביומו שרואין בידו דתפיסתו מוכחת אבל אין עדות זה ראוי לעמוד ימים רבים. דאחר יומו שוב אין כאן ע"מ על התחלת או אמצע היום רק התפיסה מוכחת על סוף היום דאח"כ אין הוכחה אלא על קודם סוף היום כנ"ל. ושוב אין הע"ח כורתים מצד ע"מ ג"כ רק על סוף היום דהעדות דקודם אינו ראוי כנ"ל ולא מהני:

ובזה י"ל ק' תוס' דלמא באותו יום עצמו מכרה הכתובה ולא יוכל להוציא ובאמת לא מוכח מתוכו כו'. ולמ"ש א"ש דלענין שיהי' ספק וא"י להוציא שפיר מוכח מתוכו דבשלמא מצד ע"ח כרתי וכשאינו מוכח ומבורר לא חשיב ע"מ אבל כיון דביומו חשיב ע"מ כנ"ל. ולאביי עמ"כ רק שאינו ראוי לעמוד כו' דאח"כ לא יהי' הוכחה וכיון דלענין ספק ראוי ויועיל אח"כ שפיר מהני באמת לענין שא"י להוציא כנ"ל:

או י"ל כיון דרק תקנה עדיו בחתומיו זכין לו כדי שיוכלו לכתוב כו' א"כ כיון דסגי במה שיזכו מסוף היום דשוב לא שייך במכר שימכור לאחר דלא יוכל להוציא. א"כ באמת אין זוכין רק מסוף היום כיון דסגי בהכי ולכך זה שמסר תחלה קני. ומיושב ג"כ דלענין שובר לפי ק' תוס' א"כ לא יהי' רשאין לכתוב ביומו שלא יוכל להוציא א"כ שוב עידיו בחתומיו זכין לו מיד שחותמין כדי שיהי' רשאין לכתוב:

אך באמת קשה דלתוס' יהי' צריכין שיהי' השטר ביד העדים בסוף היום ולא מצינו זה ואף שמחזירין ללוה ג"כ עדיו בחתומיו זכין לו ואי כנ"ל בסוף היום אין אצלם לזכות עבור המלוה. ואי הזכי' מיד על סוף היום הוי כלאחר ל' דכלתה משיכה. וצ"ל לתוס' דהי' תקנה עדיו בחתומיו זכין לו אף שאינו כדין זכי'. ודוחק:

מה שהקשו תוס' שמא מכרה ביומו כו' וא"י להוציא. אינו מובן דהא באמת ספק הוא שמא כ' בניסן כו'. וגם שידוע לנו שמכרה הכתובה ביומו הדין דא"י להוציא מספק. ולמה לא יחזיר ומשום תפיסה הא גם שמחזירין הוי ספק כיון שבאמת עדיו בחתומיו זכין לו. וגם שמחזירין אין לו ראי' רק על ספק. וא"ל דתוס' סוברים שבשובר דאיתרע אינו מבטל כלל השטר ברור וכיון דהריעותא מורה שנמסר אח"כ יכול לוקח לגבות בשטרו. או דתוס' לטעמי' דבס"ס מוציאין ממון. ויהי' ס"ס שמא נמסר אח"כ כיון דנפל ושוב משום עדיו בחתומיו זכין לו לא מהני רק מסוף היום. ואת"ל שנמסר ביום שנכתב כ' שמא נכתב ונמסר אחר שקנה לוקח משא"כ כשיחזיר לבעל יהי' רק ס' א' דמסתמא יום שנכתב נמסר. רק מי קודם וא"י לגבות:

הרי"ף ז"ל כ' דמחילה הוא ואע"ג דלא מטי לידי' כו' ע"ש. ופי' הרא"ש דע"כ שסובר דבחזרה לא מהני מטי לידי' ע"ש. ולע"ד נראה די"ל כפשטי'. למ"ש לעיל דקשה כיון דא"א לשעבד נכסיו בלא חיוב הגוף לרוב הפ' וא"כ בהקנאה או עדיו בחתומיו זכין לו הפי' דמתחייב מעכשיו במה שאינו חייב ע"ת שיהי' מטי לידי' א"כ כשלוה ונותנו ונתקיים התנאי חייב למפרע מה שאינו חייב וההלואה ג"כ ע"פ ויהי' ב' חיובים. וע"כ כמ"ש שם דהוי כע"מ להחזיר ולהקנות לו בתורת קנין החוב של עצמו ונותן לו אח"כ השטר בתורת קנין בעד ההלואה ע"ש. וא"כ שפיר בחוב אבל שובר דכשנמחל א"א להקנות לו השובר. וא"כ כיון שמוחל קודם שנפרע שכשיהי' מטי לידי' תהי' למפרע מחילה בלא פירעון א"כ צריך להחזיר מעות הפירעון שקיבל מלוה דהא נמחל. ואם א' מוחל ללוה חובו בתורת מחילה מעכשיו ע"ת שיפרע לו כשנתקיים ונמחל לקח שלא כדין הפירעון כנ"ל. ואיך נאמר עדיו בחתומיו זכין לו כנ"ל בשובר כיון שמכין ורוצה שיפרע לו א"כ ע"ת דמטי לידי' יהי' למפרע מסתמא אינו רוצה כנ"ל:

אך בשובר דמחילה בלי פירעון שפיר מהני כנ"ל דאין חילוק רק ע"ת דמטי לידי' כשאר שטר. או בפרעון שכבר נפרע וכ' שובר אח"כ שפיר מהני ג"כ אף שמוסר לו אח"כ דבזה שוב מחילה לחוד כנ"ל:

וא"כ י"ל למאי דבעי' בש"ס ב"ב קמ"ט ש"מ שהודה אי חשיב כמתנת ש"מ דמצי הדר בי' כיון שבאמת לא לוה או דכיון דאי לוה א"י לחזור א"כ מודה שא"י לחזור ואף שלא לוה אינו מתנה ע"ש. וא"כ בשובר שכ' התקבלתי ומודה שנפרע א"כ כיון דאי באמת נפרע כבר עדיו בחתומיו זכין לו ע"ת ומהני למפרע כל"ל. א"כ שוב אף שבאמת לא נפרע מהני מיד הודאה דהא מודה שזכין לו מיד וכנ"ל. רק אם לא הי' מועיל הודאה בלי מסירת השובר לא הי' מהני. אבל כיון דת"י ומהני מחילה בע"פ ג"כ שוב מהני ההודאה דהוי לי' כמחילה ואע"ג דלא מטי לידי' אז היינו דהא אם לא נפרע לא אמרינן שזכו לו שיהי' כמטי לידי' דהזכי' שזכין לו נק' ג"כ מטי לידי' כאלו נמסר כנ"ל. מ"מ כיון כמחילה מהני ההודאה כנ"ל בלי מטי לידי' אז. ומ"מ בעי אח"כ מטי לידי' שיועיל למפרע ככל שטר כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה תמוה פי' הרא"ש שיועיל שובר אף דלא מטי לידי' כלל. הא סמפון היוצא מת"י מלוה כו' סוף פירקין דהכין לו זמנין דפרע כו' ע"ש בש"ס ורי"ף ורא"ש. ולעיל בשובר כ' הי' ונמלך כמ"ש הש"ך. וברייתא זו גופי' אין אשה מודה לא יחזיר כו'. ולכך י"ל דלכאורה למה תלי בגמ' התנאי שיהי' מטי לידי'. ולא בגוף ההלואה דעדיו בחתומיו זכין לו ע"ת שילוה לו אח"כ. וע"כ כיון דבהלואה לחוד לא משתעבדי נכסי לענין לקוחות לכך התנאי שיהי' מטי לידי'. אבל בשובר דהוי כמחילה ומהני בלי מסירת השטר. שפיר התנאי שיהי' עדיו בחתומיו זכין לו ע"ת כשיפרע לו אח"כ או ירצה למחול לו. ולכך כ"ז שלא פרע לא מהני שובר שת"י מלוה רק כשפרע או מחל אח"כ מהני למפרע אף דלא מטי לידי' גוף השובר מ"מ כבר זכו לו עדיו כנ"ל והיינו דאם הי' ע"ת שיהי' מטי לידי' ראוי להיות לא יחזיר דבשלמא בשט"ח אף דבחזרה זו גורמין הפסד ללקוחות מ"מ אינו גזל דרשות ביד לוה למכור אף דמשועבד משא"כ שובר כשמועיל למפרע הוי גזל מה שמכרה סתם הכתובה. ונעשית גזלן למפרע כמ"ש הרא"ש סוכה בעמ"ל דחשיב שולח יד למפרע ע"ש. וא"כ כיון שתלוי במטי לידי' וכשלא יחזיר הוי כדין א"כ למה יחזיר שיתבטל המכירה למפרע. ולא חשיב כלל הודאתו כמטי לידי'. דהתפיסה שביד המוצא ל"מ דחב. ואינו זוכה בשבילו שיהי' כמטי לידי'. רק דבל"ז אינו ראוי שיחזיר שיהי' גזל למפרע. ועוד כשהנייר אינו ש"פ וכשבשעת אבדה ומציאה אינו ש"פ א"צ להחזיר וא"כ כיון שמכרה הכתובה אין השובר ש"פ דהי' חזרה ולא רצתה ליתן. וזכה המוצא. ואף דעכשיו רצונה ליתן לו והוי ש"פ דמהני למפרע מ"מ כבר זכה המוצא ולא יחזיר וממילא לא מטי לידי' ויזכה לוקח כדין. והוצרך לומר דבשובר שת"י התנאי רק עדיו בחתומיו זכין לו יפרע או ימחול כנ"ל. ושוב הודאתה הוי כמחילה ופקע ולמפרע הועיל ושוב ממילא צריך המוצא להחזיר כמו שטר כו' זכות יש לי בו דאף שלא יחזיר נגמר המחילה והזכי' למפרע שזכה הבעל בשובר. וגם שוב הוי ש"פ למפרע בשעת אבדה דלגבי הבעל ש"פ כיון דעכ"פ זכה למפרע אף שלא יחזיר ושוב יחזיר כנ"ל וא"ש:

עוד י"ל אף דנימא כהרא"ש ז"ל וגם בשובר מהני חזרה ובעי מטי לידי' מ"מ י"ל למ"ש הרא"ש ב"ב פ' מ"ש גבי בעי' דאם עמד חוזר דכיון שודאי זכה רק ס' חזרה אינו מבטל הודאי זכי' ע"ש אף דהחזרה מבטל למפרע ע"ש. וא"כ לכאורה גם במתנה דעדיו בחתומיו זכין לו וספק אי נמסר אז ואף אי נמסר אח"כ מ"מ עדיו בחתומיו זכין לו רק דהוי חזרה קודם שמטי לידי' א"כ ספק חזרה אינו מבטל כיון דודאי זכה ושפיר יחזיר אף דיש חשש שמא כ' ליתן בניסן כו'. אמנם כיון שדנין אם יחזיר או לא א"כ עכשיו עדיין לא נתקיים התנאי ושפיר לא יחזיר מספק שמא כ' כו' ולא נתקיים התנאי אף בלי החזרה מצד הספק דשמא חזר וממילא לא יחזיר ולא נתקיים התנאי כלל. ולא שייך דאין ספק חזרה מבטל ודאי זכי'. דעדיין אינו ודאי זכי' כנ"ל. משא"כ בשובר דהתנאי נתקיים שמוחלת דהודאה הוי כמחילה ושוב אף דחזרה מהני מ"מ הא שוב ספק חזרה לא מבטל ודאי זכי' דעכ"פ זכה למפרע בשובר דעדיו בחתומיו זכין לו ושפיר קאמר הרי"ף דהוי מחילה ואע"ג דלא מטי לידי' וכיון דכבר נתקיים לא מבטל ס' חזרה והדין דיחזיר ממילא משא"כ היכא דצריך מטי לידי' כנ"ל. וא"כ י"ל שפיר בודאי חזרה מבטל גם בשובר כשמכרה כנ"ל אף דמסר אח"כ ולכך לזה שמסר תחלה קנה כמ"ש תוס' וכן אינו מודה לא יחזיר כנ"ל:

שם מתני' אגרות שום פירש"י ששמו ב"ד כו' עי' תוי"ט דתמוה דהיינו ש' חלטאתא דאמר לעיל הפי' דכל מעב"ד וחילוק הסמ"ע בין בפני הלוה אינו מובן דמה חילוק. ונראה לפי' ר"ת דקרי אגרות ששולחין ב"ד לב"ד אחר לשום נכסי לוה. וי"ל הפי' דמוצא השטר בב"ד זה ונתקיים ונתחייב. ונכסי לוה במקום אחר. לוקחין ב"ד השטר לידם וכ' אגרת לב"ד שבמקום הנכסים לשום על כו"כ וחוזרין ב"ד דשם וכותבין לכאן ששמו דא"י ליתן ש' חלטאתא עד דקרעינן לשטרא כדאמר ב"ב קס"ט. וכותבין לב"ד ששמו ושיקרעו השטר וליתן לו ש' חלטאתא. וכשמצא אגרת זה יחזיר דליכא למיחש לפירעון דלא פרע ע"י שמחזיר אגרת הנ"ל כיון שאינו לא שט"ח ולא חלטאתא שבמקום שטר קנין. ועוד דאף דאיתרע אגרת זה בנפילה לא איתרע השט"ח כיון שאין קנין וחוב באגרת זה אין ריעותא שלו מפסיד להש"ח דלא אתרע כלל כנ"ל. ופירש"י ז"ל ששמו ב"ד הוא ג"כ כתוס' הנ"ל שאגרת הוא ששמו כנ"ל. אבל אינו חלטאתא עדיין כנ"ל:

שם אגרות מזון פירש"י קבל עליו לזון בת אשתו. ותמוה דהא ש' פסיקתא לא ניתן לכתוב עד שמצוה וא"כ הוא ככל שטר דשייך נמלך דלא ליתנם. וי"ל דאף דבשאר קנין אם מוחה מהני שלא לכתוב. היינו בדבר שאפשר לבטל ובאמת יכול מלוה לתבוע להחזיר מעותיו. אבל קיבל בשעת נשואין דהחיוב מטעם שכירות דהנשואין לא יתבטלו וכיון שקיבל עליו וציוה לכתוב שוב א"י לחזור בו דנתחייב ג"כ ליתן שטר ונתחייב בתור' שכירו' וכופין אותו ליתן השטר. וממילא זכו עבורה ויחזיר וח' פירעון לא שייך במזונות דלהבא דגרע מתוך זמנו. וכתיבה דעודה ת' בעלה ג"כ חיישינן היינו משום דהוא תנאי ב"ד שייך צררי דמה"ט אלמנה צריכה שבועה טפי משאר חוב ת"ז משא"כ בת אשתו דכבע"ח והיה מוכח דשאר בע"ח תוך זמנו גם נפל מחזירין עיין בש"ע ד' הרמב"ם דת"ז גובה ע"ש כשיש עדים כנ"ל:

שם שטרי חליצה ומאונין קמ"ל דל"ח לב' שוירי כדאמר תרדא ש' חו"מ תנן כו' דגם באסור לא חיישינן.

שם מצא בחפיסה או בדלוסקמא תכריך ש"ש או אגודה וכמה אגודה ג' קשורין כו'. ותמוה למה לא מפרש תכריך כמו ברייתא דלקמן תכריך ג' כרוכין אגודה ג' קשורין כו'. וגם למה לא תני או תכריך ככל הני:

והיה אפשר לפרש בחפיסה דזה עצמו ס' שמנח בחפיסה שאין דרך כמ"ש תוס'. ואף שטר אחד או בדלוסקמא תכריך ש"ש דאין הדלוסקמא ס' שדרך להניח כמ"ש תוס' רק הסימן מנין דלא מיאש שמא יתפרדו כמ"ש הרא"ש דאין קשורין כיון דמונח בדלוסקמא ויהיה הכריכה כמו שהוא. או אגודה אף בלי כלי כיון שקשורין ג"כ מנין ס' כנ"ל. ולא היה קשה מחשש דשאלה. וגם לא הוצרך לפרש רק אגודה כנ"ל:

אולם רש"י ז"ל בא להוציא מפי' זה והוסיף או בדלוסקמא שום שטר. והוסיף או תכריך ופי' בגמרא מפרש מאי תכריך כו' והיינו דהברייתא קאי לפרש המשנה תכריך כו' ג' כרוכין כל חד בראשה כו' א"כ ע"כ דלא כנ"ל רק גם בלא כלי הוי תכריך סימן כנ"ל. ומיושב בזה מה דסיים הרא"ש ותדע דלא מייתי מתני' דמצא פירות בכלי ע"ש. ולא כ' מתני' דידן דאיירי בה ע"ש ובסמ"ע. ולמ"ש א"ש דאין ראיה דאפשר לפרש כנ"ל. וגמ' דילן שאינו מפרש כן הוא למ"ד ל"ח לשאלה אבל אי חיישינן י"ל כנ"ל ואדרבא פשטא דמתני' כן כמ"ש דלא תני או. וגם לא הזכיר סימן בדלוסקמא. והיינו דמנין שטרות הוי סימן גם להדלוסקמא. ולכך נקיט הרא"ש מתני' דפירות בכלי:

אולם לע"ד י"ל בין הכא ובין פירות בכלי הא עכ"פ הכלי שלו וא"כ שוב מונח הפירות או השטר בכלי שלו וברשותו דכליו כחצרו ורק ברשות מוכר מבעיא משא"כ ברשות הפקר או ברשות מוצא אבדה דחשיב שומר על הכלי וככל נפקד כו'. ושוב מח' שאלה לא נוציא מרשותו. והש"ך פריך רק מחמור בס' אוכף דלא שייך כנ"ל משא"כ כשמונח בתוכו כנ"ל:

ואפשר לישב בזה ד' הרא"ש התמוהים שכ' מקודם אבל לענין ממון ל"ח לשאלה ואפי' א"י ח' לשאלה מדאורייתא כו' משמע דמעיקרא בעי לומר דח"ש דרבנן ורק באסור החמירו ולא בזמן. ותמוה דאי בממון ל"ח א"כ הא דפריך חמור בס' אוכף כו' ע"כ אקרא כדמסיים הרא"ש וא"כ ממילא מוכח דח' שאלה מה"ת ומה מספקא ליה. ולמ"ש י"ל דגם הרא"ש מודה דאי ח"ש דרבנן י"ל דלא תיקנו בממון כשמונח בכלי שלו ושפיר החלוק כנ"ל ופריך חמור כו' מדרבנן. רק אי ח"ש דאורייתא לא מסתבר ליה לחלק בכך. ולכך כתב ואפילו כו' כנ"ל. או י"ל דהא החלוק פשוט בין שאלה דרבים לדיחיד דכאן הספק רק שהשאיל ללוה כמ"ש הח"צ. ולכך אי ח"ש דרבנן יש לחלק כנ"ל ולא קשה מדפריך חמור בס' אוכף דהוא דרבים. משא"כ אי ח' שאלה מה"ת לא מסתבר לחלק בין דיחיד כו' וכ' דחכמים תיקנו שלא לחוש בממון כנ"ל. ופריך חמור בס' אוכף אקרא כנ"ל:

ומיושב שכ' ותדע כו' דלא פריך ממתני' דפירות בכלי. ואי ההוכחה ע"ז דח' שאלה דאורייתא וח' תיקנו כו' דהתם ג"כ שאלה דרבים. משא"כ ממתני' דהכא אין הוכחה דזה ג"כ שאלה דיחיד וי"ל דדרבנן ומחלקין בין דיחיד כנ"ל. עכ"פ מוכח מתוס' והרא"ש דאי ח' שאלה גם דיחיד חיישינן. ומהתימה על ח"צ שלא הביאם כנ"ל:

תוס' ורא"ש כ' דתקנו לענין ממון דלא נחוש לשאלה כמו שתיקנו להחזיר ע"י סמנין את"ל ס' ל"ד ע"ש. וקשה דהא מה דמוקי דח' לשאלה הוא רק אי ס' דאורייתא כמבואר בתוס' יבמות. והא דמסיק רבא לקמן כ"ח דס' דאורייתא הוא ע"י פירכא דמצא תכריך ש"ש דלא שייך התקנה דמי ניחא ליה ללוה כו' אלא אמר רבא ס' דאורייתא ע"ש. וא"כ גם לענין ח' שאלה איך נאמר אי ס"ד דמהני משום שתיקנו הא בשטרות לא שייך התקנה ולמה לא נחוש לשאלה דהא מה"ט הוא דאמר ס' דאורייתא ואיך נאמר אי ס"ד בח' שאלה הטעם משום התקנה כנ"ל. וצ"ל דלרבא באמת ל"ח לשאלה וסבר כשנוי' דחוורי וסומקא. ולדידן לר"א דמספקא ליה אי ס"ד לאו מטעמא רבא מספקא ליה ודוחק. או אפשר דדוקא אי כל ס' ל"ד צריך טעמא דניחא ליה משא"כ אי עיקר ס' דאורייתא רק בכלי ח' שאלה י"ל דשייך התקנה בלא טעמא דניחא ליה להשוותן לכל ס' דמהני מה"ת. ודוחק דג"כ שייך הקושיא דמה צורך היה לחכמים לתקן להפסיד מה שמה"ת פטור. דמה"ט הוצרך רבא לטעמיה דניחא ליה. וגם על ח' שאלה כנ"ל. וי"ל עוד למ"ש לעיל דהטעם דלא חשיב המוצא תופס בחזקת שניהם כמנה שלישית ויהיה הדין יחלוקו דיכול להיות אמת שפרע מחצה כב' אדוקין ע"ש הטעם דשם ודאי שומר של שניהם עכ"פ על ק' משא"כ כאן דהספק של אחד ואינו תופס כלל עבור הב'. וא"כ בשטר בדלוסקמא דעכ"פ הדלוסקמא דמלוה ע"י ס' ושוב שומר אבדה של שניהם אף אי השטר דלוה והוי כמנה ג' דתופס בחזקת שניהם ויהיה יחלוקו ושוב שייך ניחא ליה דתוס' כ"ח ד"ה מצא כו' אף דשייך ניחא כו' אינו רוצה להפסיד משום ספק פעם אחרת והיינו כשהדין יהיה מונח ופטור לגמרי משא"כ כשיהיה הדין יחלוקו ניחא ליה דלא נחוש לשאלה דרוב פעמים הכלי שלו ואינו שאול משנחוש ויהיה הדין יחלוקו כנ"ל. ומיושב בזה דפריך התם מרשב"ג שלשה שלוו מא' כו' ואח"כ פריך ממצא תכריך ש"ש מצא בחפיסה כו'. ותמוה דהי' לו לומר מרישא דמצא בחפיסה כו'. ולמ"ש מיושב דבזה שייך ניחא ליה כיון דלענין הכלי שייך התקנה ושל מלוה הוא ושוב יהי' הדין בשטר יחלוקו כב' אדוקין ושוב שייך ניחא ליה כו' כנ"ל. ולכך פריך רק מתכריך כו'. ולמ"ש לעיל ג"כ א"ש דלא פריך ממצא כו' דהוי מ"ל דמצא בחפיסה תכריך ש"ש דיש ב' ס' וחשיב מובהק להרבה פוסקים דמהני מן התורה ולכך פריך מאגודה דתני או כו' וע"כ בפני עצמו בלא כלי כנ"ל:

ולמ"ש לעיל דחשיב כמונח ברשותו ג"כ א"ש דלא מצי למפרך מרישא כנ"ל:

שם רשב"ג ג' כו'. לכאורה י"ל דלא קאי אתכריך. אך לרא"ש מתיאש וגם ג' שלוו מא' למה יחזיר למלוה. וע"כ בתכריך ומ"מ בשלמא אחד מג' גם דמלוה נותן ס' אינו יכול להוציא ועדיף מס' אמצעי. אבל ג' מא' ולוה נותן ס' אפשר דהוי כס' וס' יניח דהא בש"ס כ"ז פריך אי ס' דרבנן מג' שלוו מא' ומשני סברא כו' והיינו דהוי כס' מובהק אבל לא עדיף דהא לס"ד היה רק ס' אמצעי ולמה נפליג הסברות וא"כ בא' ס' מובהק והב' ס' אמצעי ג"כ יניח דכן פי' הריטב"א שם כ"ח את"ל ס"ד ס' ס' יניח. ואפשר דהוי כס' וודאי. אולם אין זה סברא מאחר שהספק כדין:

גם י"ל דהפי' דאינו מכריז כלל רק א' מג' מחזירין ללוה וג' מא' למלוה דמסתמא זה יודע הסימן ולא הג' אבל אם רואין שהם יודעין ולא הא' י"ל דריעותא כזו מגרע הסברא דאיך קבצם. ועוד דהא רשב"ג סבר אותיות נקנין במסירה ב"ב פ' י"נ דחזרה מתנתו כו'. א"כ שמא קנה א' מהב' השט"ח בפרט למ"ד א"צ להביא ראיה ויועיל הסימן שאומר א' מהם. מ"מ כשכולם אומרים כל א' ס' י"ל דגרע. ומגו דשתקו לא שייך שאין מאמינים לא'. וגם לדידן אפשר כיון דנאמן שטר היה לו ואבד לענין שלא להוציא ממנו. כן י"ל דנאמן עכ"פ לענין השטר שלו שלא להפקיע ע"י ראיה דמי קבצם כיון שטוען דכולן שלו שקנאם בכו"מ ולענין קנייתו נאמן רק לא להוציא כ"מ ס' ס"ו. ובש"ע פסק פשוט דלא מהני סימן ללוה ע"ש ס' ס"ה ומש"ס אין הכרח. אך מהפירכא דלמא כו' אפשר דע"כ בסימן משמע. דאל"ה דלמא לא תלינן במידי דלא שכיח רק פריך דיועיל סימן וא"כ מוכח דלא מהני סימן נגד הראיה דג'. אך א"כ שוב י"ל דהא דבעי דמקיימו וכן בג' ספרי דוקא נגד סימן. ובש"ע משמע להיפוך ע"ש:

הא דרשב"ג בעי ג' י"ל לטעמיה דבג' ז' הוא דהוי חזקה וב' תלינן במקרה משא"כ לרבי סגי א' שלוה מב'. וא"כ לדידן ספק להוציא דקי"ל נשואין כו' וסתות כו' דמספיקא אין להוציא כמ"ש תוס'. ויש לדחות דכאן לכ"ע ג' דוקא:

שם מצא שטר ואינו יודע מה טיבו כו' פירש"י אם הלוה הפקידו אם המלוה או שמא מקצתו פרוע ומסרוהו להיות שליש ושכח כו'. ואינו מובן הא אף אי ברור לו שאין מקצתו פרוע רק או כולו או לא כלום ג"כ הדין כן. וי"ל דלרבותא נקטי' דכה"ג אין החלוקה י"ל אמת כיון שזה זוכר או כולו דמר כו'. וקמ"ל אף שהספק אצלו גם על מקצתו פרוע וא"כ שפיר החלוקה י"ל אמת וראוי להיות יחלוקו כב' אדוקין בשטר. מ"מ הדין יניח דלא חשיב תופס בחזקת שניהם כיון דאפשר שנפקד רק מא' ולא מהב' כלל א"כ יש ספק שמא תופס עבור אחד ולא דמי לב' שהפקידו דודאי נפקד משניהם חשיבי מוחזקים משא"כ בספק אם נפקד רק מאחד. או דחשיב תופס במקום שחב לאחרים כמ"ש לעיל. ודוחק דרש"י ז"ל יפרש רבותא להלכה מה שאין צורך להמשנה. וי"ל דקשיא לי למ"ש הרא"ש דמהני הודאה כאן דלא איתרע כמו בנפל ול"ח לקנוניא ע"ש. וקשה דא"כ לשמואל דבמוצא שטרי הקנאה או מקוים יחזיר למלוה אף דאין לוה מודה דל"ח לפירעון אף בנפל דהוי קרע ליה מכ"ש כאן בלא איתרע דודאי לא הפקידו לוה. ואי משום שמא כתב ללות ולא לוה הניחא לאביי שכתב כו' דרשאין לכתוב אבל אי ס"ל כר' אסי כדאמר גמ' לעיל איך מיישב המשנה הא לא שייך שמא כתב ללות דאין כותבין שטר ללוה באין שטר הקנאה ורק במוצא דנפל איתרע חיישינן דאיקרי וכתב משא"כ כאן דלא איתרע לא חיישינן כלל ואין שום חשש. והדין דיחזיר למלוה וקשה לשמואל למה יהא מונח. וי"ל דבשלמא שם במוצא שפיר לא חיישינן לפירעון דהוי קרע ליה. וא"ל שמא פרע מקצת ומש"ה לא קרע ליה. ז"א דא"כ ע"כ ממלוה נפל ושוב לא איתרע דהי' לו לשמרו משום המקצת ושוב מחזירין למלוה כמו ידוע שממנו נפל משא"כ בנפקד שמצא שטר כו'. שוב אדרבא מורה זה שאינו תחת יד מלוה וגם הלוה הוי ליה למקרעיה אי פרע ומורה שפרע מקצתו והושלש כנ"ל. וממילא כיון שאינו יודע כמה אינו יכול לגבות כלל ויהא מונח גם לשמואל ושפיר הוכרח רש"י לפרש שמסופק גם ע"ז שפרע מקצת דאם הי' זוכר זה שלא נפרע מקצת רק אי המלוה הפקידו או לוה. הי' הדין לשמואל דיחזיר למלוה כנ"ל. אך לכאורה לשמואל עכ"פ פרוטה יגבה. ואפשר באמת כן ומ"מ יהא מונח כו'. עוד קשה דלטעם הנ"ל שוב יהי' הדין יחלוקו לשמואל דעכ"פ ש"פ ודאי מגיע למלוה שוב תופס גם עבורו וכמוחזק. והלוה ספק אם מוחזק כלל שוב או יחלוקו או אין ספק מוציא מידי ודאי. וי"ל טעם הב' כנ"ל:

עוד י"ל דלכאורה גם לר"ע בא' מכם הפקיד אצלי ואיני יודע איזהו משלם לכל א' וא' כיון דה"ל למידק. א"כ גם כאן ישלם הנפקד למלוה דהא אומר שאחד מהם הפקיד ואינו יודע איזהו. ובשלמא אי אמעוטי שטרות מפשיע' א"כ לא מיחייב אף דהול"ל והשכח' כפשיעה שעי"ז א"י לגבות ג"כ פטור. אבל להרמב"ם ז"ל דבפשיעה חייב גם בשטרות דכמזיק וכשרף שטרותיו דחייב מדינא דגרמי. א"כ הוי כשאר פקדון כיון שע"י שאינו זוכר בפשיעתו א"י לגבות חייב עכ"פ לצאת ידי שמים. לכך הוצרך לומר דגם זה מסופק שמא הפקידו שניהם ושוב הוי כב' שהפקידו בכרך א' דלא הול"ל ופטור וגם בספק אי הול"ל ג"כ פטור דספק פשיעה אינו חייב כיון שאין שבועה בשטרות ולא שייך מתוך כנ"ל. אך א"כ ביודע ברור שא' הי' הנפקד חייב. ואינו נראה:

וי"ל פשוט דשם דאף דקי"ל לאו ברי עדיף כתבו תוס' הטעם דהא עכ"פ ל"א ודאי ומה"ט חייב לאחד וחייב לצאת ידי שמים כדי שיגיע להא' שחייב. משא"כ, שאר ברי ושמא די"ל שאינו חייב כלל. וא"כ כאן אם הלוה הפקידו אינו חייב לשלם לו דהדין יהא מונח ואינו מפסיד. א"כ שוב לגבי המלוה לחוד הוי כשאר ברי ושמא דשמא דלוה ואינו חייב כלום לשום אחד מהם. ועל שווי הנייר לצור באמת צריך לשלם לשניהם. ומ"מ לא הוי לגבי מלוה נ' ידענא דלא שייך מתוך שאינו יכול לישבע בשטרות כנ"ל. אך י"ל כיון שכבר א"י לגבות בשטרו כיון דשכח ורק ע"י פשיעתו חייב שוב הוי תביעת ממון לא שטרות כיון שע"י פשיעתו א"י לגבות וכשורף כו' אך לרמב"ם במסתעף מקרקע ג"כ פטור משבועת התורה ע"ש ס' צ"ו בחופר בורות כו' וכן בהנ"ל שמסתעף משטרות וכשכבר שרף וא"א להשלים לא חשיב מסתעף ע"ש בפ' משא"כ כאן שהתביעה לגמרי שטר דאינו יודע ששכח וע"י טענתו א"י הוי פשיעה ואם יזכור והי' לו השטר חשיב כתבעו להשלים הקרקע. ועוד דהוי קדמה הודאה לתביעה דהתביעה הי' שטרות ורק ע"י תשובתו א"י נעשה ההיזק ונעשה ממון משטרות וקדמה הודאה. ועוד דכשיטעון ברי לא יהי' חיוב שבועה כלל דלא יהי' החיוב מתוך טענתו רק ע"י שאומר א"י כנ"ל. ועוד דשייך הרי שלך לפניך כהיזק שאינו ניכר דעדיין השטר קיים רק ע"י שכחה גרם שא"י לגבות ואף דחשיב פשיעה לא מחייב כמו גורם לשרוף שטר שכתב הרמב"ן דפטור ע"ש:

ואף דבשומר לרמב"ם חייב ע"י דחשיב כמזיק היינו בע"י פשיעה נאבד. משא"כ כשישנו והוי על השטר אינו ניכר ורק על החוב והא החוב לא הפקיד אצלו ובלאו קבלת שמירה גם להרמב"ם פטור דחשיב רק גורם דגורם מה שע"י שכחה א"י לגבות. ועל גוף השטר שהוא שומר אומר הש"ל. ודוקא בק' ור' שנפסד ממון שלו ע"י ששכח שא"י ליקח אותו משא"כ כנ"ל. ועוד דגם שם רק קנס כנ"ל ע"ש. עוד יש לחלק:

עוד נראה דשמואל מודה כאן דדוקא כשאין א' מוחזק כמו במוצא שייך א"א דפרעי' כו' אבל כששטר ביד לוה ודאי דלא שייך. וכאן כיון דפקדון כו' ברשותיה דמריה ממילא כיון דמסופק שמא נפקד מהלוה א"כ הספק שמא השטר עדיין ביד לוה כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף