חידושי הרי"מ/בבא בתרא/ל/א

חידושי הרי"מ בבא בתרא ל א

דף ל' ע"א

מפלניא כו' דאמר לי דזבנה מינך א"ל את לאו קמודית כו' לאו בע"ד דידי את כו'. ע"ש ברשב"ם ותוספות. והנה להפוסקים סי' ע"ב דהא דבעדים חוץ לב"ד משוי ליה ראה דוקא שלא טען בפניהם אבל אי טען מיד שהראה לפני עדים דיש לו עליו כך וכך מהני המגו דחוץ לב"ד ואף דעכשיו בב"ד הוי מיגו למפרע מ"מ הא אז שהראה היה לו מיגו ויש הוכחה שאמר אמת ע"ש א"כ כאן נאמן הלוקח דאמר לי דזבני' מיניה במיגו דלא היה שלך. והמוכר שאמר לו אז דזבני' היה נאמן ג"כ במגו דלא היה שלו דאז לא ידע הלוקח עדיין שאינו שלו לפירשב"ם ותוס' דאין הלוקח יודע רק ע"פ הודאת המוכרה לו דא"ל דזבני' מיני' כנ"ל וא"כ אף לסברת ר"י דלא חשיב מיגו עכשיו דהלוקח יודע שמשקר כו'. מ"מ כיון דאז היה מיגו טוב הוא נאמן. וממילא עתה הוא נאמן במיגו שכך אמר כנ"ל. דבשלמא גבי דר בקשתא כו' דאיכא עידי אבהתא ולא היה נאמן אז כלל המוכר בשעה שמוכרה דלא היה שני חזקה עדיין ורק עכשיו בצירוף אכילת הלוקח ג' שנים צריכין לצרף לטעון ללוקח מה שהיה המוכר יכול לטעון עכשיו. משא"כ כאן דהיה נאמן אז במגו שפיר נאמן הוא שכך אמר ונאמן במיגו שהיה לו אז כנ"ל. וע"כ הא עובדא להפוסקים הנ"ל. או ביודע לוקח ששל המערער בלי הודאת המוכר דשייך סברת תוספות. אך לא משמע לשון הגמרא כן דלא הוזכר. וצ"ל או דלא דר ביה חד יומא. והיינו שא"י כלל שהיה מוחזק בה המוכר א"כ אין לו מיגו אז שהיה אומר דידי הוא בשעת מכירה דאף אם היה אומר דידי כשאינו מוחזק כלל אינו נאמן רק להיות כל דאלים גבר כיון שאין עידי אבהתא לשום א'. וא"כ צריך לצרף עתה מה שהחזיק בה הלוקח דא"י להוציא בלי עדים והא חזקתו בלי טענה ורק משום טוענין ללוקח וכשלא דר בה חד יומא אין טוענין והוי כהאי דדר בקשתא כו'. דג"כ אז לא היה נאמן במיגו כנ"ל. ומ"מ יש להסתפק די"ל באין שום א' מוחזק בקרקע וא' אמר דידי והב' מינך זבינתי' ואין עידי אבהתא נאמן האי דאמר מינך זבינתיה להיות הדין כל דאלים גבר מיגו שהיה אומר דידי כו' והיה הדין כן כנ"ל. וא"כ כיון שהיה נאמן אז כשמכר להיות כל דאלים גבר הועיל מכירתו וכיון דלוקח מוחזק שוב א"י להוציא ממנו אף בלא טענה כאלו תפס המוכר. ואף דגבי מסותא פ"ק דב"מ אמר דלא מהני הקדישו חד משום כל שא"י להוציאו בדיינים אינה ברשותו ולא קדוש וה"ה מכירה דלא מהני. אך זה דוקא שכבר היה הערעור אז דכל א' אמר דידי לא הוי הקדש כתקפה דלא מהני אבל כאן שלא היה מערער אז. וי"ל באחד אמר דידי ואקדיש ואח"כ בא מערער ואין עדים אין הדין כל דאלים גבר דכל שלא ערער היה ברשותו ושוב תקפה ואינו יכול להוציא. וגם כאן הועיל המכירה אף שלא דר כיון שהיה נאמן להיות כל דאלים גבר אף שיערער. ועדיין לא היה מערער אז והיה חשיב ברשותו ושוב הוי לוקח דטוענין כנ"ל. והגם די"ל דוקא הקדש דחשיב תקפה דאמירה כו' כמסירה כו' משא"כ מכירה דמ"מ הוא לא תקפה. מ"מ י"ל הא סוף מרובה גבי נתנו לבכורות בנו או לבע"ח מהני משיכת הלוקח כמשיכת המוכר להיות חשיב גנב ע"ש. א"כ מהני תפיסת הלוקח בתורת תפיסה אף בלי טענה להיות חשיב תפיסת המוכר שא"י להוציא כיון שהדין כל דאלים גבר. ואף דקי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קני ולהרבה פוסקים אף בעשאו שליח א"כ כיון דהדין כל דאלים גבר לא יועיל תפיסת שליח בשבילו. אך ז"א מלבד דבספק אין מוכרח דדוקא שם דודאי חב לאחרים שיש להם ג"כ זכות. משא"כ תפיסה בספק דכשתופס אמרינן שאיננו מגיע כלל לב' ואינו חב למי שמגיע לו. רק אף דלא נחלק כן מ"מ כאן מגו דזכי לנפשיה כו' שע"י תפיסה זו זוכה לעצמו בקרקע כנ"ל. ומהני לחשב כתפיסת המוכר כנ"ל. אך י"ל או להפוסקים דהטעם דכל דאלים גבר שמי ששלו מוסר נפש יותר לתפוס כו'. כמ"ש הרא"ש. וא"כ ע"י שליח לא מהני דמ"מ השליח א"י ואין תפיסתו מועלת אף דשלוחו כמותו מ"מ גם הוא כשלא שייך הטעם אינו מועיל ובאופן זה שתופס ע"י שליח לא שייך הטעם כנ"ל. או דגם לשאר פוסקים מ"מ למ"ש הנ"י ורמב"ן גבי דר בקשתא כו' דבעי דוקא סהדי דדר חד יומא ולא מהימן לוקח במגו שדר וכתבו הטעם דמגו אינו ודאי להאמינו רק הוכחה קצת דמה"ט לא מהני להוציא. ולכך דוקא כשטוען קמי דידי זבני' דאחר המגו ודאי שלו. אבל. להאמין דדר ביה במיגו ואף שאמת שדר זוכה רק משום טוענין ללוקח שא"י להוציא ממנו הוי כב' ספיקות די"ל אף דאית ליה מגו מ"מ משקר ולא דר בו כלל ואף אי דר מ"מ אינו ברור שלו לא מהני וצריך עדים דוקא ע"ש בנ"י. וא"כ לכאורה כאן אף מיגו גמור לא יועיל שנאמן עכשיו ללוקח זה שאמר לו המוכר דזבנה במגו דלא היה שלך. דג"כ ספק ואף אי אמת שאמר לו ג"כ אינו בירור שהמוכר אמר אמת רק דהיה נאמן במיגו שג"כ ספק וי"ל דלא מהני. אך צ"ל דלא דמי להתם דאף דמאמינים במגו עדיין ספק גמור רק שטוענין בשבילו וא"י להוציא לא מצרפין משא"כ כאן דאחר המגו שמאמינים גם הוא היה נאמן במגו דעכ"פ מגו בירור יותר מספק י"ל דמהני. וא"כ זה שפיר במגו גמור. אבל להנ"ל דמה דנאמן במגו כיון דלא דר ביה הוא רק להיות הדין כל דאלים גבר ועי"ז תועיל תפיסת לוקח א"כ הוי כהאי דטוענין בשבילו דלא מהני בצירוף המגו כיון שרק מספק לא נוציא גם אחר המגו כנ"ל ושפיר לא מהני בלא דר ביה כנ"ל. אולם תוספות לא ס"ל הא דנ"י דכתב כאן דגם דר ביה היה נאמן בהא דקשתא כשאומר מיד ע"ש. וא"כ לא שייך הנ"ל וראוי להיות נאמן כנ"ל. וי"ל דס"ל דלא מהני מגו להיות כל דאלים גבר כמ"ש קצת פוסקים לענין קים לי ע"ש:

ועיקר דס"ל דחוץ לב"ד לא מהני מגו וגם בראה אף שטען בפני עדים יש לי כו"כ כו' משוי ראה ומ"מ אינו נאמן אז ובב"ד כבר לית ליה מגו. וכן כאן דבמה שאמר המוכר אז דזבנה מיניה הוי הודאה לחוד שאינו שלו ומה דאמר דזבנה א"נ במגו חוץ לב"ד ועכשיו רק משום שנטעון ללוקח כיון דמוכר היה נאמן במיגו. וע"ז בלא דר ביה ועכשיו אינו מוחזק וצריכין לצירוף מוחזקת דלוקח. ובלא דר אין טוענין רק בדר ד' רשב"א דטוענין עכשיו אף דלוקח יודע ע"פ הודאת המוכר שהיה של מערער מ"מ כמו דהחזרתי טענין אף דלא טענין נאנסה מ"מ כיון דהיה לו מיגו כנ"ל. כן בזה כיון דלמוכר איכא מגו שוב זוכה לוקח. ולכאורה אין טעם לסברא זו דאף דלא טענין נאנסה טענין החזרתי שהיה נאמן במיגו. והא חזקה דשטרך בידי מה בעי מורה שלא החזיר רק באית ליה מיגו יש הוכחה שאומר אמת כנגד החזקה כנ"ל. אבל ליורש שא"י אם היה טוען כלל א"כ מורה החזקה שלא החזיר ולא הי' אביהם טוען כלל. ומה שייך שאם היה טוען היה נאמן במגו אם היה טוען היה ראיה שאומר אמת אבל כל שאין ראיה נשאר החזקה. וכמו שאף שהיה מועיל כשמביא עדים מ"מ כשאינו מביא לא מהני. ותוס' כתבו סברא זו בכמה מקומות. גם פרע מגו דמזויף וכה"ג וקשה כנ"ל. וצ"ל או דמגרע שוב חזקה דשטרא בידי' מה בעי שסמך על המיגו ושוב מהני גם ליתומים כנ"ל או כמו ב' יוסף בן שמעון שירש כו' דאין שיעבוד הגוף שיכול לדחות שוב אף דאינו אמת מ"מ אין שיעבוד נכסים דרק ערבין ביה וכיון שלא היה יכול לגבות בודאי ע"ש בכורות וח"מ ס' מ"ט. א"כ גם בעיסקא שאין המעות בעין דגובה מהיורשים רק בתורת גוביינא דשיעבוד נכסים. או שאר שטר שכתבו תוס' וכיון שהיה יכול לטעון ולהיות נאמן במיגו שוב אין גובה בתורת שיעבוד כו' או אפשר אי שיעבודא ל"ד ורק משום נ"ד בשטר וכתבו תוס' ביורשים החילוק כיון דלא חש לגבי דידיה ולקוחות שוב לא שייך נעילת דלת ע"ש סוף ב"ב א"כ י"ל היכא שהיה נאמן במיגו א"כ לא חש ושוב לא גבי מיורשים כנ"ל. וא"כ זה הכל שייך רק בשיעבוד משא"כ כאן שהספק על גוף הקרקע י"ל שפיר דבחזקת מרא קמא קאי כל שאין בירור להיפוך וכיון שאין ראיה להיפוך לא מהני כלל מה דאם היה טוען היה נאמן במיגו כנ"ל. אך תוס' לא ס"ל כן וי"ל כמו אפי' בחד דאתי מכח ד' דדרכי' גבך הוא אמר בגמרא דמ"מ מה מכר ראשון לב' כל זכות ואמר אתינא מכח מאן דלא מצית לאשתעי דינא בהדיה כיון שלא יהיה לגבות מהם אף דעכשיו ודאי לא היה שלא כדין מ"מ חשיב כדין נגד לוקח ע"ש כתובות ק"ט דקי"ל כרבנן דאי שתקת כי' והיינו מטעם הנ"ל כן טוענין ג"כ מה דהיה נאמן במיגו אף על גוף הדבר כנ"ל. ומ"מ יש לדחות דלא דמי כלל דהתם א"י להוציא מהם בודאי כדין משא"כ כאן שא"י אם יטעון שקר ויהיה לו ראיה של המגו כלל. ומ"מ סוברים תוס' כיון דמכר לו כל זכות כו' וכיון שזוכה בטענה זו דנאמן במגו ממילא גם טענה זו בכלל. ואנו אומרים דאמת כן. ועוד דגם בזה שייך דלא הי' צריך ליזהר בשטרו דסמך על המיגו:

ור"י דחה דאינו מיגו נגד הלוקח שלא היה מעכבה דיודע ששלו. ונראה עיקר טעמו דדוקא כשהמגו לזכות ללוקח כמו החזרתי מגו דנאנסה דבשניהם פטור היורש משא"כ מגו זו רק שיזכה המוכר לעצמו לא לזכות ללוקח דנגדו טענת שלי אינו מועיל א"כ לא שייך שנטעון ללוקח שתשאר הקרקע בידו משום דהמוכר היה נאמן במיגו הא מוכר לא היה נאמן ג"כ שתהיה דלוקח כנ"ל:

ולכאורה בל"ז הא עתה שהודה לוקח שהלה הודה דהיה של מערער אין עוד מיגו למוכר שאם היה אומר לא היה שלך מעולם עכ"פ מודה שמכורה ללוקח זה והלוקח מודה דמשקר ושל מערער א"כ תועיל הודאת לוקח שתהיה הקרקע דמערער דהודאת בע"ד כמאה עדים ואינו מועיל טענת המוכר נגד הודאת לוקח שהקרקע שלו. וצ"ל דכונתם קודם שהודה מערער בב"ד וכיון דהיה המוכר נאמן טוענין בשביל הלוקח ואם היה שותק היה זוכה. אין הודאתו מגרעת כיון שקודם שהודה בב"ד היה מוכר נאמן וממילא טוענין עבורו ואף שאח"כ מבטל המיגו בהודאתו מה בכך כבר זכי בפני ב"ד קודם שהודה. ולכך הוצרכו לומר רק דכיון שהודה א"כ רואין שיודע ע"פ המוכר דהיה קרקע של מערער ושוב איגלאי מלתא דמיד לא היה מוכר נאמן במיגו דיודע שלא יחזיקנה הלוקח כשיטעון להש"מ. ואף שלא היינו יודעין בלא הודאתו וסבורין דאית ליה מיגו מ"מ איגלאי שלא היה נאמן וגרע מהא דשטרא זייפא לפירשב"ם ע"ש ודוחק קצת:

וי"ל עוד דלא שייך הודאת בע"ד כעדים רק כשמודה זה שהחפץ שלו. אבל כאן לפי הודאות הלוקח שהודה לו שהשדה של מערער והוא טוען עכשיו דשלו א"כ מודה דמכר לו קרקע שאינו שלו וחייב להחזיר דמיו א"כ לפי הודאתו אינו כלל בעל הקרקע רק עד בתורת עדות שיודע שהודה בעליו שהקרקע של מערער ושוב לא שייך שתועיל הודאתו משום הודאת ב"ד דהוי כאומר על קרקע שאינו שלו דאינו של זה רק של זה ושוב מוכר נאמן כיון שדר בה חד יומא ואומר דשלו דבתורת עד א"נ לוקח כמ"ש תוס' ואף דמוכר אומר דשלו הוא וממילא הועיל המכירה וממילא מהני הודאת לוקח. מ"מ אין לחשוב הודאתו שתועיל משום הודאת בע"ד כיון שלפי הודאתו אינו הודאת בע"ד כלל רק לגבי אחרים כנ"ל. וא"כ נראה דשפיר אף שזה המערער יוציא הקרקע מהלוקח. יוכל המוכר לחזור ולהוציא הקרקע מהמערער אי אמרינן מיגו להוציא בקרקע לרוב הפוסקים. כיון דאיכא סהדי דדר ביה חד יומא ברשותיה קאי ומוציאה ממי שמחזיק בה אח"כ ואי הוי אמר דידי היה מוציא כן במינך זבינת במיגו כנ"ל. וגם כשהיה טוען דידי היה מוציאה ולא היה יכול לטעון המערער הלא אתה מודה שמכרת לזה וזה מודה שהודית שהוא שלו כיון שלדברי הלוקח אינו לוקח כלל ותובע מעותיו אין הודאתו מועלת לחוב לאחריני. וא"כ כיון שיזכה במגו כנ"ל א"כ יכול שוב להחזי' ללוקח. ולא שייך חוזר חלילה עד שיעשו פשרה כמו בדו"ד. כיון שהמוכר זוכה ומחזיר ללוקח הוי שוב כהא דחד מכח ד' דאי שתקת כו' כיון דמוכר זוכה ע"פ דין וא"כ אף להפוסקים דל"א מיגו להוציא אף בקרקע א"כ כשיוציא המערער מלוקח לא יוכל מוכר להוציאה ממנו בטענת זבנית מינך במיגו מ"מ עכשיו שעדיין לא הוציא נאמן מוכר כשהיה טוען לגבי עצמו שלא להוציא מיד הלוקח כנ"ל דהוא שלו כיון דדר ואי הוי טעין דידי ג"כ לא היה מוכר מניחו להוציא מיד הלוקח דלא מהני הודאת לוקח כנ"ל. וזה י"ל סברת רשב"א דטענין המגו כיון שהמוכר נאמן. ולכך פליג ר"י רק דרוצה מוכר שהלוקח ישאר בהקרקע ול"ל מגו דכשיטעון דידי עכ"פ יודע שהלוקח יודע שמשקר ולא ירצה לעכב הקרקע כנ"ל. או כמ"ש לעיל דעכ"פ אין זה מגו שתשאר ללוקח וממילא א"א שנטעון בשבילו שיזכה מה"ט כנ"ל. ויש להסתפק לר"י ז"ל אם כשמוציאה מערער אם המוכר יכול להוציאה ממערער כיון דא"ל סהדי דדר בחזקתו קאי ובהודאות לוקח לא איכפת לו כיון דלדבריו אינו שלו אין נאמן שהודית דשלך היה. או דמ"מ אומר מערער דבצירוף הודאות שניכם אני זוכה שאתה מודה שמכרת ללוקח ומהני הודאתו דשלו הוא. מ"מ אינו נראה דסתרי דאם שלך אינו לוקח. ורק אי נימא אודיתא מצד קנין וי"ל:

לכאורה כיון דלוקח מפסיד מעותיו מאחריות שנתן דאיהו דאפסיד אנפשיה שהודה שאמר לי דזבנה מיניה מפלניא דלא היה צריך לומר זה והיה טוענין במגו כנ"ל ועי"ז מוציא ממנו. וכיון שמפסיד מעותיו לכאורה לא יוכל זה להוציא ולהפסידו להפוסקים ס' נ"ח בסטראי דלא מהני תפיסת המלוה כיון שעי"ז יצטרך השליח לשלם משום לתיקוני שדרתיך כו' דג"כ משום פשיעה ומה חילוק בין מפסיד שמשלם או הפסד שכבר נתן. אך ז"א דוקא לתפוס על החוב שהממון דלוה ורוצה לזכות בו ואינו רשאי לגרום היזק. משא"כ קרקע שהוא שלו ממילא וכי לא יהיה רשאי לירד לתוך שלו אף שיהיה הפסד לאחר ופשוט:

הנה נ"י כתב ג"כ סברת תוספות דטוענין ליתמי החזרתי שהיה אביהן נאמן מגו דנאנסה וכה"ג וקשה דהוא כתב כרמב"ן גבי דר בקשתא כו' דבעי עדים דדר חד יומא ואף דא"ל מיגו לא מהני כיון שאחר המיגו ג"כ לא יועיל מטעם ודאי רק דטענין ליה. ומיגו ג"כ אינו בירור לגמרי ע"ש וא"כ ה"ה להיפוך ג"כ דנימא דטענין ליה דבר שהיה נאמן במיגו דג"כ צירף שניהם שנטעון וגם שנטעון אינו בירור רק במיגו כנ"ל. ואפשר לומר כיון דבאמת יש טענת נאנסה ג"כ ופטור רק דלא שכיח לא טענין ושוב מה דטענין החזרתי דלא שייך ב' ספיקות דיש גם להיפוך ספק נאנסה וכמ"ש תוספות פ"ק דכתובות והמדיר ע"ש. וא"כ כאן דאין טענה אחרת כלל דיודע לוקח שהודה שוב לא מהני שנטעון בשבילו מצי זבני' שהיה נאמן במיגו דלא מצרפין. והיה לו לפסוק כר"ש ז"ל דלא כרשב"א וכן פקדון ביורש שיודע שלא החזיר כנ"ל. ויש לחלק קצת בדוחק:

תוס' א"ד כתב ר"ח ראינו לר' הגאונים דהאי מחזיק ל"ל למיחת לדינא בהדי מרי ארעא אלא האי דזבין ליה מחית בהדיה וא"נ לרשב"א דהא כל זכות כו' ולא יכול לדחותו לאו בעל דברים דידי את ולקמן גבי דר בקשתא דלא מצי אמר ליה לאו בעל דברים כו' אלא אי הוי סהדי דדר ביה חד יומא הוי מוקי בידו כו' ע"ש. ותמוה לע"ד מה ראיה מייתי מהא דדר בקשתא הא ודאי דכשהלוקח זוכה בדין שנשאר שלו איך יוכל לומר לאו בעל דברים דידי את הא פשיטא דטוענין ללוקח וכיון דדר כו' זוכה ואינו יכול להוציא ממנו. ועיקר דינו של ר"ח ז"ל לע"ד להיפוך דדייק לשון הגמרא דאמר הכא את לא קא מודית כו' זיל לאו בעל דברים כו' ולמה לא אמר שזוכה וכה"ג מה לתלות בלאו בעל דברים כו'. ומזה מוכח דאינו זוכה המערער לגמרי רק נגד הלוקח שאין טוען ברי ונגדו לא מהני המיגו כד' ר"י החולק על רשב"א. ומ"מ דוקא כשאין המוכר כאן ורק לוקח דן עמו שפיר כיון שאין עמו טענה יכול להוציא. אבל כשמוכר כאן וטוען ברי שפיר יכול המוכר לדון עמו דהא קי"ל בכתובות צ"ג דכל מוכר בין באחריות ובין שלא באחריות יכול לדון עם המערער ואינו יכול לומר לו לאו בעל דברים כו'. א"כ כאן המוכר כיון דאית ליה סהדי דדר ביה חד יומא ודאי דברשותיה קאי וכמ"ש לעיל דלא איכפת ליה בהודאת לוקח כיון שלפי דבריו לא קנאו ס"ל. וכ"ש באחריות דנוגע לו. וממילא אף שמודה נאמן במגו וממילא בידו ליתנו ללוקח כנ"ל. וזהו שכתב ר"ח ז"ל דהמחזיק לא ירד לדין כלל עם המערער רק המוכר וממילא יזכה בדין ודוקא כשלוקח דן עמו זוכה המערער. ומדויק לשון הש"ס דזוכה רק עמו משום זיל לאו בעל דברים דידי את. מה שאין כן מוכר שפיר דן עמו וזוכה כנ"ל:

ומיושב ג"כ בזה תמיהת תוס' כתובות שם דמה קמ"ל במה שהמוכר יכול לדון עם המערער הא בל"ז טענינן ללוקח מה דיכול לטעון ע"ש. ולהנ"ל מיושב דשפיר כהך דהכא אם לא היה המוכר יכול לדון עמו לא היה מהני רק משום דמצי דן עמו כנ"ל. מה שאין כן היכא דזוכה לוקח אין הר"ח ז"ל חולק כלל כנ"ל. ואף דנקיט התם בע"ח דראובן יש ג"כ נ"מ כשלוקח יודע והודה שאינו מזויף. אך כה"ג שוב מהני הודאתו דהא הקרקע שלו כנ"ל:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

מעבר לתחילת הדף