חות יאיר/מו
|
< הקודם · הבא > |
דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף
גולת ראשינו. רוח אפינו. שורש קדושתינו. ומקור טהרותינו נזר תפארתינו.
ה"ה מקור מים חיים מקוה ישראל ראש גולת אריאל הגאון הגדול המופלא והמופלג בתורה ובחכמה ובחסידות
נ"י פ"ה ע"ה כבוד מורנא ורבנא מופת הדור כמהור"ר גרשון נר"ו:
הנה אוסיף להביט על היכל קדשו אשר לא פללתי ביום באו אלי דברות קדשו כגחלי אש בוערות בדת התורני בחריפות אשר לא יקוה לאיש בגלילות הללו לעשות כמעשהו. הנמצא כזה איש במציאות ואין דבריו אלא דברי נביאות לשבח בטוב טעם ובקיאות ונאמנים עלי פצעי אוהב בכמה דברים אשר השיגני ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא ויאירו עיני במאור פניו כמרבה[1] לפרזלא.
ועתה אל ירע בעיני רום הדרת קדושת מעלת־כבוד־תורתו אשר חפצתי להטריחו בשאלה אחת קטנה, לגלות לפניו בכמה פטרי[2] דינים המסתעפים, חלשות קלשות עניית דעתי. ובנותר מי שחו כי גאו המים[3] שחרתי פני קדושת מעלת־כבוד־תורתו להעיר עיני במשנתם ועליו השלחתי יהבי[4] ואם אין הוא לי מי לי[5]:
ראובן שהה חמץ בביתו, לא ידענו מה היה לו[6], ולפי דבריו שכח אותו בחדר העליון ולא מכר לא החמץ ולא החדר. ואחר הפסח החליף החמץ בסוס עם הגוים ונודע לרב מ"ץ ושלח אליו שאל ימכור הסוס ואל יהנה ממנו בשום הנאה, עד שילמד כדת מה לעשות בסוס ומה דינו. והנה בשמוע ראובן הדברים האלה הרע לו וחשש להפסיד הסוס ומכרו ולקח הדמים לכיסו.
ומפני שיש כמה פרטים ודקדוקים בדינים הללו, אביע קצת מהנחות אשר נראה לע"ד בפרטים, כתלמיד לפני רבו, ואם שגיתי אבקשה מהדרת מעלת־כבוד־תורתו, יישרני אל הדרך האמת ודרך שקר יסר ממני[7] יבינני ויורני וילמדני.
כי לעניות־דעתי־נראה דכל איסורי הנאה אסור לכתחלה למכרם אפילו על דעת לחזור ולמכור הדבר הקנוי בחליפין או במעות המכירה דבר אחר ודבר ההוא בדבר אחר ואפילו עד עשרה דרי, דהכל נכלל בילפותא דחז"ל (פסחים כא:) מלא יאכל חמץ, לא יהא בו היתר אכילה. וכן בילפותא דאינך אסורי הנאה דכל שהיה מותר לו לכתחלה בכה"ג מקרי היתר הנאה בו שהרי זה כוונתו אלא ודאי זה אסור מן התורה. רק אם עבר ומכרו לדבר שאסור בהנאה מדאורייתא שרי להנות בדמיו, כתבו כן התוס' פרק קמא דחולין דף ד' (ע"ב ד"ה מותר) בפשיטות מש"ס פרק ד' דעבודה זרה דף נ"ד ע"ב דאומר הוא דגבי עבודה זרה אתי למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרם וקדש בדמיהם מקודשת. ומשמע להו להתוספות דהוא־הדין לקדש בהו אשה לכתחלה מותר. והוא־הדין לקנות בהם שום דבר, והוא־הדין באם החליפן בדבר אחר שרי לאתהנויי מדבר אחר ההוא בעיניה, רק נקט מכרם וקידש לשון דיעבד משום דעל־כל־פנים מדרבנן אסור לקדש בהם אשה וכדבעינן למימר לקמן. אי־נמי נקט קידש, איידי דנקט מכרם, דלמכרם לכתחלה על־כל־פנים אסור מדאורייתא. כך נ"ל לדעתם.
ובפרק ה' דנדרים דף מ"ז ע"ב בעי ליפשט דחליפין מותרין ממשנה דקדושין מכרם וקדש בדמיהן מקודשת משום דסבר הי' כסברת א"נ שכתבנו וה"ה שרי לקדושי בהו אשה ואעפ"י דזאת האשה מקרי חליפין בדמי איסורי הנאה סבירא־להו דכל דשרינן לכתחלה להחליף לקנות בדמים הבאים מאסורי הנאה מקרי היתר חליפין. ומשני, לכתחלה הוא דלא ואי עבד עבד, ור"ל קידש דווקא דיעבד ולכתחלה אסור מדרבנן רק כשהחליף אלו החליפין או שקדש אשה בדמים בדיעבד ה"ל חליפי חליפין ולכן מותר. והר"ן (ד"ה ת"ש) כתב דס"ד דמקשה דאין חילוק בין חליפין לחליפי חליפין וזה דוחק. ומסוגיא זו דנדרים משמע דאין חילוק בין קדושי אשה בדמים הבאים מאיסורי הנאה או שארי הנאות אבל בתוס' חולין וע"ז הנ"ל דדוקא בקדושי אשה הקילו מטעם שכתבו שם משא"כ בשאר דברים.
וצל"ע לפי דעתם אי ס"ל כמסקנת הש"ס דמסכת נדרים הנ"ל דגבי אשה גופה דווקא דיעבד דה"ל חלופי חליפין וא"כ ס"ל דבשאר הנאות ובכל מילי אפי' חליפי חליפין אסורים. או ס"ל להא דמסיק בנדרים לכתחלה הוא דלא וכו' דחיות' בעלמא הוא לפי מה דבעי למיפשט ממשנה דחליפין מותרים ובאמת ה"ה גם לכתחלה מותר לקדש בהם אשה רק דמ"מ אין ראי' משם ואין ללמוד משם דווקא קדושי אשה התירו והכי משמע לי בתוס' דפ"ה דע"ז ומ"מ משמע שם דס"ל דגם מסקנאט דש"ס דנדרים הלכתא היא וזה צל"ע ועוד דדוחק עצום לדחות מסקנת הש"ס וחילוק שחלקו חז"ל במסקנא ולחלק חילוק אחר בדוי מלבינו שאין לו מקור בשום מקום והוא נגד מסקנת הש"ס הנ"ל וק"ל ומה שנלפענ"ד יתבאר לקמן בג"ה.
ולכאורה הי' קשיא לע"ד הן על סוגיא דנדרים הנ"ל או ברפ"ה דע"ז דמקשי ממשנה דמכרן וקידש וכו' ומה קושיא די"ל דלעולם דמדרבנן אסור החליפין בהנאה וכן הדמים ומ"מ מקודשת כדין מקדש באיסורי דרבנן לגדולי הפוסקים כמבואר בטור וב"י בא"ה ס"ס כ"ח עד שראיתי שהרגיש בזה הר"ן בסוגי' דנדרים הנ"ל ופי' דלשון מקודשת משמע להו דאין כאן איסור כלל ולכך לא הוצרכו לפחות לחזור ולקדש. ונ"ל דסוגיא דש"ס ריש תמורה כל מילי דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד וכו' שנחלקו בו אמוראי ודברו בו הפוסקים הראשונים גם האחרונים יעויין בט"ז וש"כ בי"ד סי' ר"ל ובש"כ וסמ"ע בח"מ סי' ר"ח אין ענין לכאן דדברים ההם אמורים בשקלי וטרי' אם המקח קיים או לא ומ"מ לד"ה אם אין האסור בהנאה ביד בעליו רק חליפיו ודמיו מדאורייתא משרי שרי.
וגם רבנן דאסרו חליפיו ודמיו דהיינו דווקא לדידי' דקנסוהו ולכן לכתחלה אסור לקנות בדמים ולהחליף החליפין או ליתנם במתנה ואפילו להשליכם לכלב כדמוכח בסוגיא פרק כל שעה וכמ"ש הפוסקים באיסור הנאה מש"כ לאחרינא שרי להדיא והכי מוכח מתוס' דחולין ורפ"ה דע"ז וכ"כ הרא"ש הנ"ל ואפשר דאפילו באכילה מותר לאחרינא חליפין הללו וה"ה מדאורייתא אפי' לדידיה. דלא תפסו דמיהן מדאורייתא רק ע"ז ושביעית והם חלוקים בדיניהם ועל זה צ"ע רב מנא להו רק שאין זה מקומו. ובש"ע מא"ח ס"ס תמ"ג אם קנה שום דבר בחמץ אחר שש שעות מותר כו' והם דברי הטור שהביא מעשה וקנתה שפחה וכו' והתיר ר"ת וכתב הרב הב"ח דר"ל השפחה קנתה בלא ידיעת בעלים וע"כ הב"ב שהחמץ שלו כאחר דמי וק"ל דכל איסורי הנאה שאינם תופסים דמיהם אע"פ שמדרבנן אסורים מ"מ לאחריני שרי ותמהתי שלא הביא ראי' לדבריו ולא זכר דהכי ס"ל לרוב הפוסקים עיין בב"י וש"כ בי"ד ר"ס רי"ו.
ע"ש בש"ע סי' ת"נ ס"ד גבי שכירות תנור ואם קבל כבר המעות מותר להנות ממנו וכתב רמ"י מפני שאינו תופס דמיו וזה תמה אחר דק"ל דמדרבנן מיהא אסורים חליפיו ודמיו איך נתיר לכתחלה ובכה"ג צ"ע בטור בדברי הרשב"א שהביא ראי' ממכרן וקדש בדמיהם מקודשת משמע דלאו דווקא קידש בדיעבד גם לאו דוקא קידושי אשה וגם מדרבנן מותר ולפי זה י"ל במעשה דשפחה שהתיר ר"ת שאפי' החליפם בידיעת בה"ב מותר דה"ל דיעבד.
ומ"מ זה הוא נגד כל שאר הפוסקים דס"ל דחליפי אסורי הנאה אסורים מדרבנן ג"כ בהנאה ואם יצדק היתר קבל' שכר התנור שכתב הרשב"א הוא מצד שאין אלו הדמים איסור הנאה גופי' רק שכירות דידיה ולא דמי למכר רק בע"ז ויי"נ החמירו גם בשכירות כבש"ס רפ"ה דע"ז הביאו בב"י ותמה אני שלא שת לבו לדקדק בדברי הטור במ"ש בראיה שהביא הרשב"א שאינו ראייה כלל. ואני נבוך וקוהה מסתפק ושואל ואעיקרא דדינא פרכא דאיך נאמר דחמץ מן התורה אסור בהנאה אם מכר' והחליפ' הדמים והחליפין מותרי' והוא כמעט דבר שאין הדעת סובלתו דאחר שאמרה תורה לא יאכל ור"ל לא יהא בו היתר אכילה וע"כ ר"ל ע"י מכירה וחיפין וכפי' רש"י בש"ס פ' כל שעה דרוב הנאות לכלל אכילה באים ולא אסרה התורה המכירה והחליין רק ההנאה דמטי' ליה מיני' ואיך נאמר דדעת תורה להתיר בדיעבד. ואם היינו יכולי' לאמר דלא אסרה התורה הנאה רק בדבר ההוא גופי' כשהוא בעין כגון בחמץ שלא להאכילו לבהמתו וכה"ג וכענין שאמרו גבי ערלה שלא צבע בו ולא ידליק ממנו נר וכל זה בדבר הנאסר גופי' מש"כ הנאה הבאה ממקום אחר על יד כגון ע"י מכירה וחליפין מותרין אפילו מן התורה אתי שפיר דחכמים אסרו מכירה וחליפין ואסרו הדמים וחליפין.
רק דזה דבר שא"א להעלות על לב שהרי אמרו בשיטה פ"ב דפסחים דכ"א עד שיפרוט לך הכתוב בנבילה או מכור לנכרי וכו' ומקשו שם והרי דם והרי שרצים ומוכח משם ומכל אותה שיטה דע"י עבירה דאורייתא אסור והכי ודאי מוכח מ"ש גבי חמץ לא יהא בו היתר אכילה וכפי' רש"י. ועוד לבי מהסס להתיר דמי הסוס בנדון דשאילנא קדמיכי כי דעתי הקלושה נוטה דהא דשרי רבנן חליפי חמץ בדיעבד ור"ל אם החליף החליפין או מכרם אפי' לו הונח דהכי ק"ל היינו בשוגג כגון שכח החמץ בביתו וידע דאסור בהנאה והחליפו בסוס ומכר הסוס בדמים אפילו אם כיון שע"י זה יבא לכלל היתר וכ"ש אם לא ידע שהחמץ אסור בהנאה ועכ"פ סבר הי' דלא עביד איסורא במעשה החליפין. מש"כ אם ידע שאסור להחליפו וכן להחליף חליפיו או שאל לחכם ואסרו ועבר עליו בשאט נפשו ודאי אין במעשיו כלום ולא יחרוך רמי' צידו ונ"ל ראיה ממ"ש בש"ע בא"ח ס"ס י"א גם ממ"ש רמ"א בהג"ה סי' י"ז סל"ד וענ"י ובשו"ת הרא"ש כלל ל"ב וריב"ש רמ"ב בביאור ונוסח הירושלמי ואע"פ שכתבו הפוסקים דחז"ל אסרו החליפין מכח קנס לא נשמע מינה דמיירי דאפי' אם פשע וראוי לקנוס לא קנסו רק חליפיו די"ל דהן אמת דמיירי שהחליפו במזיד וכיון להתירו ושגם בכה"ג בדיעבד ר"ל חליפי חליפיו מותר רק דלא ידע ולא שמע שאסור לו להחליפם מש"כ אם שאל ונאסר לו להחליף אלו החליפים וכן בחליפי חליפים כולם אסורים וה"ה שאל ולא הספיק להמתין על תשובת המורה כדת מה יעשה כאלו ידע דיינינן ליה.
ומה שתפסתי למעלה במושלם דמכרן וקידש בדמיהן נקרא האשה חליפי חליפין הכי אסברי' לן הר"ן ומפני כך כתבתי שאפשר לומר דס"ל לדדהו דסברי דווקא קידושי אשה דבשאר דברים אפי' חליפי חליפין אסורים ושהוא נגד סוגיות הש"ס במסקנא דנדרים. ואפשר לי לומר דשאני מכירה מחליפין דבחליפין ודאי כיון דאפשר לאתהנויי מיני' בעין ואסרו חכמים לכן ודאי אפי' כבר נהנה פעם אחד מיני' אסור לאתהנויי טפי מיני' כי מי שאכל שום וריחו נודף וכו' מש"כ אם חזר והחליפו מקרי דיעבד דחליפין והוא חליפי חליפין ושרי אבל במכירת דבר האסור בהנאה דמכירתו אינו רק לקנות בדמים דבר אחר להנות בו וסתם דמים להוצאה נתנו והיינו דהתירה תורה גבי נבילה או מכר לנכרי ואסרו באיסורי הנאה ולכן אם מכר הדברים האסורים בהנאה וקנה בדמיהם דבר אחר מקרי רק דמי אסורא הנאה או חליפין דאסורי הנאה ולכך בעי למיפשט ממכרן וקידש בדמיהם מקודשת לדין חליפין אף דהאשה הזאת קניה בדמים ס"ל שהוא רק חליפין ומדמקודשת ש"מ דחליפין מותרין ומשני דלכתחלה הוא דלא ר"ל דלכתחלה ודאי אסור להנות מהחליפין ואי עבד עבד ר"ל הואיל שכבר קידש האשה כאלו כבר נהנה מחליפין ומה דהוי הוי ותות לא אסרינן לה עליה ושפיר כתבו רש"י ותוס' דהא דמקודשת ונשארת אשתו והוא נהנה ממנה יום יום והכל דנינן לדיעבד ע"פ קידושין שכבר קדשה דווקא בקידושי אשה מש"כ בשאר חליפין דאף אם כבר נהנה לא שרינן ליה דיהנה עוד מש"כ בשאר חליפין דאף אם כבר נהנה לא שרינן ליה דיהנה עוד מש"כ חליפי חליפין או חליפי דבר הקנוי בדמים ודאי שרי כך י"ל בדרך אפשר ודברי מפרש ש"ס דנדרים צל"ע גדול.
ומ"מ א"כ נפל פותא בבירא ואין למידין מדין קידש בדמיהם כלל נשאר לן בספק אחר דקנס הוא דקנסוהו רבנן אם לא קנסו רק חליפין בלבד ולא חליפי חליפין או אפילו חליפי חליפין ואפי' עד כמה וכל שהוא מהוה ממנו ולכן א"א לדחות זה במה שהחליפין גופייהו גזירה דרבנן הוא ואיך יגזר עוד גזירה לגזירה על חליפי חליפין די"ל כולהו חדא גזירה הוא ובכה"ג משני הש"ס בכמה דוכתי ועיין ר"פ כל הבשא גם הרמב"ם בפי' המשנה ר"פ במה טומנין שת לבו לחלק בגזירות דחז"ל ובספרי מ"ח גבי הא דאין נותנין נר ע"ג הדקל מעי"ט הארכתי מאד בכמה סוגיות הש"ס סוף דבר שויתין השיטה ההיא כגדיא מסנקן לעומק המושג וקוצר המשיג עד שלבסוף חזרתי על כל צדי צדדים וגמרתי אומר שאין לדמות גזירות חכמים זו לזו שהכל תקנו וגדרו לפי דעתם הקדושה והרחבה וכמ"ש התוס' בפ"ד דיבמות דל"ו לחלק על מ"ש שם דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה ובכה"ג אמרו גם בכתובות פ"ה דנ"ו ובמסכת עירובין פ"ז דע"ז ובב"מ פ"ד דנ"ה ובכמה דוכתי אמרו כשל תורה וע' ש"ס ריש עירובין ופ"ק דר"ה די"ט ופ"ט דיבמות דפ"ה הללו ד"ת וא"צ חיזוק וכו' ובכמה דוכתי מצינו שעשו חיזוק דווקא לשל תורה כענין שאמרו במתנה על מ"ש בתורה אלא ע"פ נאמר דהכל לפי הענין והדבר דחמירא או קילא וכה"ג בחינות אחרות.
וכה"ג מצאנו בכמה דברים שכתבו האחרונים שאין למידין מדברי חכמים כמ"ש הרשב"א בתשובה תש"ט שא"א בשבותי' זו דומה לזו ורמ"א כתב בהג"ה בי"ד סי' קכ"ד סי"ד גבי יי"נ בכה"ג גם בסי' רל"ב ס"ג בנדרי זירוזין והם דברי הקדמונים זלה"ה וכה"ג מצינו בש"ס א"א בטריפות זו דומה לזו והלכות מועד עקורות לומר שאין למידין מהם. בחגיגה פ"ב די"ב ע"א. האמנם לעשות גזירות חכמים וקנס דדהו ודבריהם עיר פרוצה אין חומה ג"כ אין השכל מסכים ואין הסברא נותנת אדרבא מצינו בכל מקום הן בדיני ממונות או במצות או באיסור והיתר או בטומאה וטהרה דחלקו בין חדא לתרתי שהרי אמרו כינוי נדרים כנדרים ולא כנויי כנויים אסרו תשמיש קדושה ולא תשמיש דתשמיש ור"מ דחייש למיעוט' מ"מ למיעוט' למעוט' לא חייש (ותרי הואיל לא אמרינן תרי מקצת היום ככולו לא אמרינן) והחמירו בספק ולא בס"ס ע"פ שמירת גדרי ס"ס ובכה"ג אמרו חדא פירא ולא פירא לפירא וטמא גסתרא ולא גיסתרא לגיסתרא ואמרו תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובדברי תורה אמרו אלפני מפקדינן ולא אלפני דלפני וכה"ג בדרשותיהם עבדים ולא עבדים מעל ולא מעל דמעל תוכו ולא תוך תוכו וזכר לדבר עוד אמרו תרי מיגו לא אמרינן תרי מקצת לא אמרינן (תמורה דף קי"ג ע"א תמורתו ולא תמורת תמורתו) ואצטרכי' לשנויי צרת צרותיהן ופירי פירותיהן וולד ולדי הן אלה קצת דרכי חז"ל ולא כרוכלא אחשוב רובם וכ"ש כלם ביודעי קוצר ידיעתי רק אפס קצתם מן הבא בידי כתבתי נקוט מינייהו שדרך חכמים לדקדק וללק בין חדא מלתא בהיא ענינא או תרי וכן לא גזרו בנ"ט בר נ"ט ובש"כ בח"מ סי' שפ"ו פוטר גורם דגורם לכ"ע.
והרי אפי' לי"א שאסור ליתן בהמתו לגוי אם יודע שמסרסו מותר באם אותו גוי נותנו לגוי אחר אע"פ שודאי מסרסו ש"מ שיש חילוק ואין לנו רק דברי חכמים וחומרות שמצינו בפירוש שהחמירו כמ"ש שלפעמים גזרו גזירה לגזירה ובכה"ג למדו ממלת כל ס"פ א"ט את הדומה לדומה וכההוא דאסר שיכרא משום שמצא דשמצא ואסרו ביי"נ גם כח כחו ואסרו בשבת אפילו שבות דבות אם אינה לצורך מצוה רק דההוא גופי' לא ברירא לי וצריכה רבה די"ל דהא דאסרו שבות דשבות היינו בששבות א' מצד האמירה והשני מצד המלאכה אזי לא רצו לחלק בשבות דאמירה בין זיל אחים לי או זיל אייתי לי מש"כ אם אומר לגוי ומצוה לו לאמר לגוי אחר לעשות מלאכה אפילו דאורייתא מאן לימא לן דאסור וכ"ש אם הוא מלאכה דשבות די"ל דבכה"ג ודאי לא גזרו רבנן אפי' שלא במקום מצוה וככה"ג שרינן ביי"נ כח כח כחו וכן הטבל דתנן דבדבר שאין זרעו כלה גדולי גדוליו אסורים מ"מ גדולי גדולי גדוליו מותרים וכן בנדרים כבספ"ג דנדרים.
נא אל ישליכני הוד רוממות מכ"ת מלפניו ורוח קדשו אל ימנע ממני מלהודיעני ההטבתי לראות או אם יצאתי ח"ו מעגולת האמת יורני ויתמוך דבריו לבי ואם און פעלתי לא אוסף ובפרט בהלכה למעשה באם הי' הסוס ביד בעל החמץ שלקחו בחליפין מה יעשה בו באופן שלא יהיה בו משום צער ב"ח והן מה יעש בדמים זה שמכר הסוס בשוגג או במזיד וכן אם החליף הסוס בפרה ושחטה או מכרה וכן לענין מ"ש בשבות דשבות דשבת.
ואף כי אנכי בעוניי ומיעוט הכרתי וחולשת שכלי באתי קצת בארוכה הוד מכ"ת ישמיעני הוד קולו בקולות וברקים רק בקוצר המאמ"ר וראשי פרקים כי בחכמתו יעקר הרי הרים וישדד עמקים ומה לכנס ערל שפה לברר עסקים אל מול פני אור שבעתים ענק שבענקים הן זאת תפלתי לאל ממעל יושב ארקים יאריך ימי הורינו ורבינו ויגדל כסאו בקרב ישראל שם להקים ועיני מעלתו יראו עוד ישבו זקינים וזקינות ברחובות ירושלים ובשווקים ושלומו יפרה וירבה ויגדל עם שלום ישיבתו הרמתה ולכל בו דבקים.
כנפשו נפש חכמה גם חסידה בשמים ונפש תלמידו נפש נענה נכנע נרדף הטרוד יאיר חיים בן הגאון כמוהר"ר משה שמשון זלה"ה בכרך:
- ↑ לשון מליצה זו 'כמרבה לפרזלא' אינה מובנת, ואולי נפלה כאן טעות. ולשון תלמוד 'כאסטמא לפרזלא'. וראו בשו"ת חוט השני (סימן נח) שנשתמש במליצה זו וכתב בלשון 'אצטמא לפרזלא' והכל עניין אחד.
- ↑ צ"ל: פרטי דינים.
- ↑ עש"ה (יחזקאל מז ה) 'כי גאו המים מי שחו'.
- ↑ ע"ד (תהילים נה כג) השלך על ה' יהבך.
- ↑ מליצה ע"ד מאמר התנא (אבות א יד) אם אין אני לי מי לי [וכשאני לעצמי מה אני].
- ↑ מליצה ע"ד הכתוב במשה (שמות לב א וכג).
- ↑ עש"ה בתהלים קיט כט: דרך שקר הסר ממני ותורתך חנני.
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |