חות יאיר/ו
|
< הקודם · הבא > |
- טיהרא עילאה וכו' ה"ה אב"ד ור"מ כמהר"ר חיים נר"ו.
הנה עתה באתי בדברים אלו שאינן ראויים להעלות על שלחן מלכים, והסבה הקרובה לגרמת הזמן אשר לבי בל עמי להוציא דבר מחשב תחת קנה רצוצי בנחוצי, ולא כן ידמה מכ"ת סבה אחרת כי אם זאת. וחי נפשי שדברי מכ"ת ערבו עלי מאד ותמיד תהלתו בפי וזכרונו הטוב לא יזוז ממני לעולם. ומי יתן ונהי' יחד בקירוב בישרא דתורא ארישא דסכינא אשר סר כבוד תורתו לנפשו ויהי' בפי כדבש וכחלב תחת לשוני. את אשר אקוה שיהי' בקרוב זמן כאשר ראיתי בכתבו. והנה על דא ודאי קא צהיב אנפי מחדוה אשר ראיתי השגתי הקלושה רצוי' לפני הוד רום מעלתו על מילתי הלביש יקרי', אשר כן דרך דרברבן מסבירים פנים לקטנים כמוני, אשר על כן לראות פניו פללתי להציג לפניו גרגר אחת או שתים הקשים עלי בדיני ממונות. ואם בעיונו הרמה יתפרשו היטב יטיב נא עמי להודיעני.
והנה האחת אשר מצאתי בב"מ (דף ל"ב ע"א): ת"ר מנין שאם אמר לו אביו כו' טעמא דכתב כו', ואמאי האי עשה והאי עשה ולא תעשה כו'[1]. ופירש"י ז"ל: אבידה עשה ולא תעשה היא, השב תשיבם, לא תוכל להתעלם ע"כ. והנה תמיה לי מאד על דבריו אלה דמאי קושיא, הלא אפשר להמציא באבידה דלא יעבור כי אם על ל"ת לחוד, כי הא דאיתא בש"ס בב"מ (דף כ"ו ע"ב) ואמר רבא ראה סלע כו' המתין לה עד שנתיאשו הבעלים[2]. דאזי אינו עובר אלא על ל"ת דלא תוכל להתעלם. וא"כ הוה אמינא דלציית לי', לכך כתיב את שבתותי למעוטי.
עוד אחת היא אשר אמרתי להעלות לפניו, מהא דאיתא בדף הקודם לזה (ל"א.) בסוגיא דמצא חמור ופרה רועים בדרך, דמתרץ רבא ומחלק בין אבידת גופא ובין אבידת קרקע. ומסיק הש"ס ותיפוק לי' משום אבידת גופא דדילמא קטלו לה, ומשני באתרא דמתרו והדר קטלו. ופריך ודילמא אתרו בה, ומשני אי אתרו בה ולא אזדהרו בה ודאי אבידה מדעת היא ע"כ. והנה הטור פסקו (בסי' רס"א). וחזיתי לע"ד תיוהא בדבריו, כי הביא דברי הרמב"ם ז"ל וז"ל: וכתב הרמב"ם אע"פ שאין לרואה ליטלה לעצמו, מ"מ אין חייב ליטפל בה. וכן כתב הרמ"ה. ואין נראה כן דאבידה מדעת הוה הפקר ע"כ. וראיתי ולא אבין דעת רבינו הטור, דרצה לנוד מדברי הרמב"ם והרמ"ה במקום הלזה אשר ודאי א"א לנוד מדבריהם, דהלא פשטא דהש"ס לעין הרואה איננה נותנת רשות להרואה ליטלה לעצמו, דאיך יטלנה לעצמו והלא הרואה אינו יודע אי אתרו בה כבר אי לאו, רק דממה נפשך אין הרואה חייב להטפל בה, דאי לא אתרו בה א"כ לא קטלו לה, ואי אתרו בה מכ"ש שאינו חייב להטפל בה דהלא אבידה מדעת היא, ואי הוה ידע בה המוצאה דכבר אתרו בה הוה לי' רשות ליטלה לעצמו, וא"כ מכ"ש שאינו חייב להחזירה, אבל ודאי באמת זה לא יעלה על דעת אדם דהרואה רשאי ליטלנה לעצמו, דהלא אינו יודע ודאי אם כבר התרו בה. יעיין מכ"ת ויראה כי דברי נכונים, ולא ראיתי אחד מכל מפרשי הטור וש"ע אשר העלה זאת על לבו:
 |
אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם. |
- ↑ תנו רבנן מנין שאם אמר לו אביו היטמא או שאמר לו אל תחזיר שלא ישמע לו, שנאמר איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו אני ה' (ויקרא יט, ג). כולכם חייבין בכבודי. טעמא דכתב רחמנא את שבתותי תשמרו, הא לאו הכי הוה אמינא צייתא ליה, ואמאי האי עשה והאי לא תעשה ועשה, ולא אתי עשה ודחי את לא תעשה ועשה, איצטריך סלקא דעתך אמינא הואיל והוקש כיבוד אב ואם לכבודו של מקום, שנאמר כאן: כבד את אביך ואת אמך (שמות כ, יב). ונאמר להלן כבד את ה' מהונך (משלי ג, ט). הלכך לציית ליה קמ"ל דלא לשמע ליה.
- ↑ אמר רבא ראה סלע שנפלה, נטלה לפני יאוש על מנת לגוזלה עובר בכולן, משום לא תגזול (ויקרא יט, יג). ומשום השב תשיבם (דברים כב, א) ומשום לא תוכל להתעלם (שם ג). ואע"ג דחזרה לאחר יאוש מתנה הוא דיהיב ליה ואיסורא דעבד עבד, נטלה לפני יאוש על מנת להחזירה ולאחר יאוש נתכוין לגוזלה עובר משום השב תשיבם. המתין לה עד שנתיאשו הבעלים ונטלה אינו עובר אלא משום לא תוכל להתעלם בלבד.