חובת השמירה/פתיחה

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

חובת השמירה פתיחה

בה יבואר, שמהראוי והחיוב לאיש נבון, לקבל עליו חובת השמירה,

דהיינו לשמור את עצמו מכל חלקי דיבורים האסורים,

ובזה יזכה לכל טוב בזה ובבא.

א.

הנה אדוננו דוד המלך עליו השלום אמר לנו: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב, נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וְׁגוֹ'" (תהילים, ל"ד, י"ג - י"ד). לכאורה היה לו לומר, 'לא ידבר בלשונו רע', מאי לשון 'נצור', שהוא לשון ציווי לשמירה? הורה לנו בזה, שנקבל עלינו חובת השמירה, וממילא מן הנכון לצמצם בכל יום זמן מועט מעתותיו להתבונן אם שמר כראוי, ואז נקוה בעזרת ה' לראות טוב.

כי האדם צריך לצייר שיש לו כרם, שנטוע בו כמה מיני פירות יפים, שראויים לעלות על שלחן מלכים, האם יצמצם בהוצאות לשכור עליו שומרים, שישמרוהו ביום ובלילה, איש כזה, שחס על גרגירי כסף, חסר לב יקרא. כי סופו של כרם כזה, שהוא כלי שומר, לעלות בו פריץ חיות ושודדי לילה, וישברו האילנות, ויאכלו הפירות, ויהרסו גדריו, ויעלו בכרם רק קמשונים וחרולים, תמורת חפירות היפים שהיה מקוה להם. וכמו דכתיב במשלי: "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב, וְהִנֵּה עָלָה כֻלּוֹ קִמְּשֹׂנִים וְׁגוֹ' חֲרֻלִּים וְגֶדֶר אֲבָנָיו נֶהֱרָסָה" (משלי, כ"ד, ל' - ל"א).

וביאור הענין, כי כל איש ישראל יכול לנטוע בתורתו ובמעשיו כרם נטיעות בגן עדן כמו שכתבו הספרים הקדושים, ועל כן צריך לשמרו שמירה מעולה. אבל אם הדבור אצלו הפקר, אז ימצא בכרמו קמשונים וחרולים, וכל הגדרים שיעשה בנפשו לא יתקיימו כל זמן שהדבור אצלו הפקר.

[וכאשר ביארנו בספרי "שם עולם" שער החזקת התורה פרק י׳, על מה שאמרו חז״ל: ""לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ" (בראשית, ב', ט"ו) לעבדה - זו מצות עשה, ולשמרה - זו מצות לא תעשה". דהיינו, אלו לא היינו מגורשים מגן עדן, הייתה התורה ניתנת שם, כמו שניתנה כעת בהר סיני, והיו מקיימים שם כל המצות. והיינו רואים בעינינו, שעל ידי קיום מצות עשה כהוגן, נתוספה נטיעה יפה בגן עדן. ועכשיו שאנו מגורשים משם, גם כן על ידי עבודתנו נעשים נטיעות יפות מאד, וכמו שכתב הרמב״ן בפרשת בראשית על הפסוק: "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" (בראשית, ב', ג'), ששורשים הראשונים ברא הקדוש ברוך הוא בעצמו, ונתן לנו כח, שיהיה גם כן ביכולתנו לעשות כל זה על ידי קיום התורה והמצות. וכמו שכתוב: "בְּצֶלֶם אֱלֹהִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם" (בראשית, ט', ו'), עיין שם, שביארנו כל זה במקור מן הספרי. ולדעתי, זה שכתבה לנו התורה עשיתו של הקדוש ברוך הוא, שהיה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, לרמז לנו, שאנחנו במעשינו בקיום המצות, שעל ידם יצמחו גם כן הנטיעות היפות, יהיה גם כן כעין זה. וכידוע שאמר הכתוב: "זֶה אֵלִי וְאַנְוֵהוּ" (שמות, ט"ו, ב'), ואמרו חז"ל: "התנאה לפניו במצוות: עשה לפניו סוכה נאה, לולב נאה" (שבת קלג:). וכן כל המצות - צריכות להיות נאות מבחוץ, וגם צריכות להיות נאות מבפנים כהוגן, דהיינו הכונה לשם פועלם, וכמו שאמרו חז״ל: "עשה דברים לשם פעלם" (נדרים סב:), ועל ידי זה יהיו הנטיעות שלנו כעין של הקדוש ברוך הוא. וזה מה שרמזה התורה כעין זה: "מַה טֹּבוּ אֹהָלֶיךָ יַעֲקֹב וְׁגוֹ' כַּאֲהָלִים נָטַע ה'" (במדבר, כ"ד, ה' - ו') -, בגן עדן, וכפירוש רש"י שם].

ועל כן, כל מי שהוא בר לבב, יראה לקבל עליו חובת השמירה לשמור פיו ולשונו שלא יטמא שפתיו בדיבורים האסורים, ולהפריש מעט מעתותיו בכל יום להתבונן אם שומרם כראוי.

ורמז לזה בחולין: "אמר שמואל: אנא להא מלתא חלא בר חמרא לגבי אבא, דאלו אבא הוי סייר נכסי תרי זימני ביומא, ואנא לא סיירנא אלא חדא זמני" (חולין קה.). ודחוק מאוד לפרש כפשטיה, לחשבו כחומץ בן יין משום דאינו זריז כל כך בעסקו להתבונן בו אולי יש בו הפסד, אלא מרמז על נכסים הקיימים לאדם לנצח, דהיינו תורה ומצות, שצריך להתבונן בכל יום אודותם אם מתערב היצר בם. (עיין בשמירת הלשון שפירשתי שם כל המאמר בזה).

ב.

עוד יש לו לאדם להתבונן, שעל ידי דיבורים האסורים שהוא מדבר, הוא ממשיך טומאה על השפתיים, כמו דכתיב: "כִּי אִישׁ טְמֵא שְׂפָתַיִם אָנֹכִי" (ישעיהו, ו', ה').

[והא דאיתא בזוהר הקדוש פרשת מצורע: "ר' חייא אמר: כל מאן דאפיק לישנא בישא איסתאבן ליה כל שייפוי וכו'" (כל מי שמוציא לשון הרע, נטמאים לו כל איבריו), הינו אחר כך, מכיון שהוא המשיך על עצמו טומאה על שפתיו, יש בכח הסטרא אחרא לטמא אותו הרבה את כל אברי נפשו].

וטומאה זו גרועה יותר ממי שנטמא בנבלה. דשם נטהר על ידי מקוה מים, מה שאין כן בזה, שאינו נטהר בכל מימות שבעולם, בלא תשובה. ולא עוד, כיון שהמשיך בעצמו טומאה על נפשו אפילו מעט, גרם שכח הטומאה יטמא אותו מלמעלה [על שורש נשמתו], כמאמרם ביומא: "אדם מטמא עצמו מלמטה מטמאין אותו מלמעלה, מעט, מטמאין אותו הרבה" (יומא לט.).

ג.

אנו מבקשים מה׳ בכל יום תכף אחר התפלה: "נצור לשוני מרע וכו׳" . אבל אימתי שייכת בקשה זו? כשאנו מתבוננים בנפשנו להישמר מזה, אז נוכל לבקש מאת ה׳ שיעזרנו לזה. מה שאין כן, כשאדם משליך הענין אחרי גוו, איך יבקש זה מה'? ודוגמא לזה מצינו אצל פריקה וטעינה, שמחויב האדם לטעון המשא עם בעל החמור על חמורו, דכתיב: "הָקֵם תָּקִים עִמּוֹ" (דברים, כ"ב, ד'). ולאפוקי (ולהוציא) אם הלך וישב, ואמר לו בעל החמור הואיל ועליך מצוה, אם רצית לטעון — טעון, פטור, כדאיתא כגמרא (בבא מציעא לב.), והכי נמי בענייננו.

ד.

ודע עוד, דשמירת הלשון הרע האמור בקרא, כוללת כל סוגי לשון הרע, ורכילות, ואונאת דברים, והלבנת פנים, ושקר, וקללת חבירו, ודברי גאוה, ומחלוקת, ודברי חנופה, וגם כוללת כל סוגי העניינים שבין אדם לחבירו, כמו שביארנו בספר חפץ חיים בכללים הראשונים. ואם כן, אם לא ישים על לבו לקבל על עצמו חובת השמירה, בודאי יכשל בזה כמה מאות פעמים בימי חייו.

ה.

יתבונן האדם במה שכתבו הספרים הקדושים על הפסוק: "לְכוּ בְּאוּר אֶשְׁכֶם וּבְזִיקוֹת בִּעַרְתֶּם, מִיָּדִי הָיְתָה זֹּאת לָכֶם" (ישעיה, נ', י"א), דהיינו בעת שהאדם עובר העבירה, הוסקה האש בגיהנום להעניש החוטא שם. אלא שהקדוש ברוך הוא מאריך אפו לאדם, אולי יעשה תשובה. ובאמת, אילו היה החוטא רואה זאת בעיניו, בוודאי היה החוטא נרתע ונפחד, והיה חוזר בלב שלם מן העון, והיה נשמר מזה כל ימיו. [אלא שכמעט היה מתבטל כח הבחירה על ידי זה].

והנה, אף שאין אנו רואין עונש העתיד בראיה חושית, מכל מקום כל איש ישראל מאמין באמונה שלמה, שה' יתברך משגיח על מעשיו, כמו שהבורא יתברך גומל טוב לשומרי מצותיו ומעניש לעוברי מצותיו. ונאמר זה מפורש בתורה: "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וגו׳" (דברים, י', י"ז), ונאמר בקהלת: "כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט" (קהלת, י"ב, י"ד), ומפורש עוד בכתובים כמה מקראות על זה. ואיך יפעל אדם בנפשו לעכור בשאט נפש על לאוין אלו התלויין בכח הדבור, שנתהווה רק על ידי הרגלו הרע, אחר שיתבונן שכבר הוסקה האש.

ולדעתי זהו שרמז לנו התנא באבות: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" . ולכאורה מאי חכמה שייך בזה? אכל כאמת הענין הוא כך, לידע את הנולד. כל איש ישראל יודע ומאמין, שאם ילך בדרך ה׳, יקבל את הטוב והמתוק, ולהיפך, יקבל רע ומר. אבל דבר זה אינו פועל בנפשו כל כך. והודיע לנו התנא עצה, שיצייר בנפשו כאלו היה רואה זה ראיה חושית, וזהו שאמר: "איזהו חכם? הרואה את הנולד" , והכתוב בירמיה רמז גם כן לזה, שכתוב שם: "וּדְעִי וּרְאִי כִּי רַע וָמָר עָזְבֵךְ אֶת ה' אֱלֹהָיִךְ" (ירמיה, ב', י"ט), ורצונו לומר, שידע על ידי ידיעת התורה, מה יהיה סוף של עוברי רצונו, וגם יצייר בנפשו כמו שרואה ראיה חושית, ואז בודאי ינגף היצר על ידי זה.

ו.

העיקר, שידע האדם שהלאוין וכן העשין התלויין בחלק הדבור, שקולים במדרגתם עם הלאוין והעשין התלויים במעשה, וגם יותר מהם. ולמשל, אם יפתנו היצר מחמת כעסו על פלוני שילך ויגנהו בפני אנשים ויוציא עליו שם רע, יתבונן בנפשו אלו היה היצר מפתהו לילך לבית הזונות, האם היה שומע לו? בוודאי היה גוער בו: לך מעלי מלפתני בעוון, שאהיה עבור זה מתועב בעיני ה׳. ותדע אחי, שהעוון של מוציא שם רע חמור יותר, כדאיתא בערכין: "נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה" (ערכין טו.) [שאונס ומפתה צריך ליתן חמישים שקלים כסף, ומוציא שם רע צריך ליתן מאה שקלים לבד המלקות שמקבל על זה]. וכן מצינו, שלא נגזר גזר דין על אבותינו במדבר אלא על עוון המרגלים בלבד, על שהוציאו דיבה על הארץ.

ז.

יהיה לנגד עיניו תמיד מה דאיתא במדרש תנחומא: "אמר הקב"ה: אם רצונכם להימלט מן הגיהנום, הרחיקו עצמכם מלשון הרע, ואתם זוכים בעולם הזה ובעולם הבא" (תנחומא, מצורע ב').

ח.

והנה באמת מונח החיוב לשמור כוח הדבור על כל איש ישראל ככתוב בתורה, וזוכה בזה לכל דורותיו הבאים אחריו. וכעין מה שמצינו שאמרו חז"ל: "ומה אדם הראשון שלא נצטווה אלא על מצווה אחת, אם היה משמרה, היה זוכה לו ולדורותיו הבאים אחריו, היושב בין הפיגולין ובין הנותרות [וכובש עצמו שלא לאכלן] על אחת כמה וכמה שזוכה לו ולדורותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות" (תורת כהנים על ויקרא, ה' י"ז). ואף בענייננו, כשכובש תמיד את כוח דיבורו, ומצמצם שלא להוציא שום דבור נגד רצון ה' יתברך, בוודאי זוכה בזה לכל דורותיו הבאים אחריו.

ואפילו בעכו"ם, שאין מצווין על זה, מצינו בגמרא (בבא קמא לח:) שמן השמים משגיחין על כוח דיבורם, ואין הקב"ה מקפח אפילו שכר שיחה נאה. שבת לוט הבכירה, שקראה לבנה מואב בלשון מגונה, אמר הקב"ה למשה כמה מאות שנים אחר זה: "אַל תָּצַר אֶת מוֹאָב וְאַל תִּתְגָּר בָּם מִלְחָמָה" (דברים, ב', ט'), מלחמה הוא דלא, הא אנגריא עביד בהוא (פירוש, להשתעבד בהם מותר). והצעירה שקראה בנה בן עמי, בלשון נקייה, נאמר על בני עמון: "אל תתגר בם" סתם, דאפילו אנגריא לא תעביד בהן.

מזה נוכל ללמוד, שכל שכן איש ישראל, שדיבורו עומד ברומו של עולם, שאם אומר על איזה דבר שהוא הקדש, שוב אסור לנגוע בו ולהנות ממנו אפילו שוה פרוטה, ואם נהנה חייב להביא אפילו קרבן מעילה. ואם נתן לאשה איזה דבר ואמר לה הרי את מקודשת לי, באותו רגע נעשית אשת איש ואסור לכל העולם לנגוע בה. וכל דיני נדרים ושבועות תלויים בכח דיבורו, ונאמר על זה: "לֹא יַחֵל דְּבָרוֹ" (במדבר, ל', ג'). וכן בעניני עכו"ם אפילו לא עשה שום מעשה, אלא שאמר לה אלי אתה, הוא עבודה גמורה, וחייב מיתה על זה, כדאיתא בסנהדרין (סנהדרין סג.), אל אחת כמה וכמה שמשגיחין מלמעלה על כל הגה שמוציא מפיו. כלל הדברים, בדיבוריו של אדם יכול לברוא עולמות ולהחריבן. ונוכל להמליץ על זה מאמר הגמרא בברכות: "מאי דכתיב: "כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם" (תהילים, י"ב, ט), אלו דברים העומדים ברומו של עולם ובני אדם מזלזלין בהם" (ברכות ו:).

וזהו אפילו בסתם איש ישראל, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם, כמה מוטל החיוב עליו לשמור את דיבורו. ואם הוא עובר על לשון הרע ורכילות ואונאת דברים וכדומה, וביני ההמון נתפרסם הדבר, ממילא נתבזה כבוד שמים על ידי זה, ונעשו כל אלו הלאוין שתלויין בכח הדיבור כהפקר בעיניהם, ועובר על ידי זה על "וְלֹא תְחַלְּלוּ אֶת שֵׁם קָדְשִׁי" (ויקרא, כ"ב, ל"ב), שנעשו מצות ה' כהפקר בעיניהם על ידי זה.

וכמה גדול עוון זה בעיני ה' יתברך, דאיתא בגמרא: "כ"ד אלף תלמידים היו לו לר' עקיבא וכולם מתו מפסח עד עצרת על שלא נהגו כבוד זה בזה" (יבמות סב:). והנה על עוון אונאת דברים אין לנו חיוב מיתה, ועל כורחך מטעם שהיה חילול השם על ידי זה לפני ההמון, שתלמידי חכמים רבים זה עם זה. וכל מה שהאדם גדול יותר, חילול השם הוא יותר גדול. וכמו דכתיב בקורח שהמאתיים וחמישים איש היו: "נְשִׂיאֵי עֵדָה קְרִאֵי מוֹעֵד אַנְשֵׁי שֵׁם" (במדבר, ט"ז, ב'), ורוצה לומר: שהעוון היה ממילא יותר גדול על ידי זה. ועל כן אחי ורעי כל החרדים לדבר ה' ולמצותיו, נראה להתחזק ולשמור את דיבורינו כדין בעבור כבוד שמו יתברך, ויתקדש שם שמים על ידינו.

ט.

וראה עוד אחי, הלא יש כמה אברים באדם שצריך ליזהר מלקלקלם, כגון חוש הראיה, שלא לטמא עיניו, שהוא צריך להן לעתיד לבא לחזות בנועם ה', וכן חוש השמיעה שלא לפגמו, כידוע ממדרשי חז"ל שהקדוש ברוך הוא עתיד ללמוד תורה עם ישראל. וכדכתיב: "וְכָל בָּנַיִךְ לִמּוּדֵי ה'" (ישעיה, נ"ד, י"ג), (ועיין ברש"י בחומש על הפסוק: "כָּעֵת יֵאָמֵר לְיַעֲקֹב וּלְיִשְׂרָאֵל מַה פָּעַל אֵל" (במדבר, כ"ג, כ"ג)), וצריך לשמוע: "מַה יְדַבֵּר הָאֵל ה'" (תהילים, פ"ה, ט'), וגם אמרו חז"ל: "לעולם אל ישמיע אדם לאוזניו דברים בטלים, מפני שהן נכווים תחלה לאברים" (כתובות ה:). מכל מקום לא מצינו שהצריך הכתוב לאדם להיות ממש שומר עליהם, כמו שמצינו לענין דיבור, שאמר: "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהילים, ל"ד, י"ד), ואמר: "שֹׁמֵר פִּיו וּלְשׁוֹנוֹ וגו'" (משלי, כ"א, כ"ג). והטעם, שבדבור פי האדם תלוי עיקר חייו, וכן חס ושלום להפך. וכמו דכתיב: "מָוֶת וְחַיִּים בְּיַד לָשׁוֹן" (משלי, י"ח, כ"א). ועל כן, אל תהיה חובת השמירה קלה בעיניו, ויהיה האדם מאושר בזה ובבא.

י.

ויש אנשים שטועין בנפשם לומר, אין לנו כוח לשמור את הדבור בכל הפרטים, די לי אם אשמור באיזה דברים, אבל זוהי טעות מעיקרה:

א) שידוע, שאין הקדוש ברוך הוא בא בטרוניא עם בריותיו, ואם אין בכוח האדם לשמור כל אלו הדברים, לא היה כותבן הקדוש ברוך הוא בתורתו ולהזהיר את בני ישראל על כולן, כמו דכתיב בפרשת האזינו בסופו: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם לְכָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי מֵעִיד בָּכֶם הַיּוֹם, אֲשֶׁר תְּצַוֻּם אֶת בְּנֵיכֶם לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל דִּבְרֵי הַתּוֹרָה הַזֹּאת: כִּי הוּא חַיֵּיכֶם וגו'" (דברים, ל"ב, מ"ו - מ"ז). אלא באמת, אם היה האדם שם לבו לזה, ומתבונן כי בדברי ה' תלויים כל חייו, לא היה הדבר קשה לו כלל, וזהו שכתוב: "שִׂימוּ לְבַבְכֶם וגו'" (שם). וגם לפי הידוע שהבא לטהר מסייעין אותו.

ב) ידע האדם, שבמה שמסלק מעל עצמו עול המצות, אפילו אינו מסלק לגמרי, חס ושלום, (כי באיש כזה אין אנו מדברים), אלא מקל מעל עצמו במקצת, נגרע ערכו למעלה מאוד, וכתוב עליו שאיננו עובד אלקים, והוא מה שכתוב במלאכי בסופו: "וְשַׁבְתֶּם וּרְאִיתֶם בֵּין צַדִּיק לְרָשָׁע בֵּין עֹבֵד אֱלֹהִים לַאֲשֶׁר לֹא עֲבָדוֹ" (מלאכי, ג', י"ח). וקפריך (ומקשה) בגמרא: "היינו צדיק, היינו עובד אלקים! היינו רשע, היינו לא עבדו!" ומשני (ומתרץ), בין השונה פרקו מאה פעמים לשונה מאה פעמים ואחד [ומסתמא הוא הדין בשומרי מצות]. הרי במה שלא השלים לחזור לימודו כחברו, נגרע ערכו. ונקרא אינו עובד אלוקים, היינו שלא עבדו בשלימות כראוי. וכל שכן בעניננו, אם לא היה זהיר באיזה מהם, כגון שקר או ליצנות או מחלוקת או הלבנת פנים, וכל שכן לשון הרע ורכילות וכיוצא בו, בוודאי גרוע ערכו מאוד מאוד, וינהום באחריתו ככלות בשרו ושארו על נפשו, ויאמר: "איך שנאתי מוסר, ולא שמעתי לקול ה׳, שהזהיר בתורתו על כל אלו?" ועל כן, השומר נפשו יראה לשמור את עצמו מכל אלו העשרה דברים שרשמנו בסוף הספר, ויהיה טוב לו בזה ובבא.

---

---

שולי הגליון

---

---

· מעבר לתחילת הדף