הרי בשמים/ב/קלו

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


דפים מקושרים

הרי בשמיםTriangleArrow-Left.png ב TriangleArrow-Left.png קלו

סימן קלו

שלום תנין להנ"ל

מכתבו הגיעני והנני לתשובתו בדבר אשר לחלק יצא בענין מאי דקיי"ל בפ"ד דטהרות משנה י"א דדבר שהוא אה"ט והוא מד"ס ספקו טמא לפי"ד המ"ל בפ"י דמקואות שכ' דהחילוק בין אם נגע באה"ט מד"ס לבין ולד הטומאה מד"ס משום דאדם אין לו טומאה מה"ת רק מא"ה מש"ה גזרו גם באה"ט מדבריהם משא"כ בולד ליכא למיגזר אטו דאורייתא דמה"ת אין אדם מק"ט אלא מאה"ט ולפי"ז י"ל עפמ"ש הר"ש והרע"ב והתיו"ט בטעמא דר"ע ור' יוסי בפ"ה דטהרות דמטמאין ס"ט ברה"ר מה שלא מצינו שום תנא שיחלוק על הא דס"ט ברה"ר ס' טהור ומפרשים דקאי על האדם שנסתפק קודם שנגע בטהרות אם נגע בטומאה ברה"ר ס"ל שצריך הזאה וטבילה לטהרו ואם עשה טהרות קודם הטבילה שורפין אבל אם לא נודע הספק עד אחר שעשה הטהרות אין שורפין ולפי"ז י"ל דנהי דלענין ס"ט ברה"ר לא קיי"ל כוותייהו כיון דילפינין מסוטה או מפסח דטהור לגמרי אכן לענין אה"ט דרבנן ברה"י י"ל דמחמרינין לטמא האדם מספק להצריכו טבילה ואם נגע בטהרות אחר שנודע לו ולא טבל שורפין דקרינין בי' והבשר אשר יגע וגו' דכל דתקון רבנן כעין דאוריי' תקון עכ"ד:

הנה לפענ"ד דבר זה מוכרע מהמשנה שהובאה בעירובין ל"ה: בד"א בטומאה חמורה אבל בטומאה קלה כגון שאכל אוכלין טמאים כו' וירד לטבול ס' טבל ס' לא טבל כו' ספקו טהור ר' יוסי מטמא וכ' בתוס' שם ל"ו. ד"ה במקוה דפליגי לענין האדם אי בעי טבילה דלת"ק שהוא ר"מ ל"א זיל טבול בספקא דרבנן ור' יוסי ס"ל דא"ל זיל טבול והנה הרמב"ם בפ"י מה' מקואות ה"ו מביא דינא דמתני' הנ"ל וכ' הראב"ד בהשגות א"א ואם הי' אה"ט מד"ס ספקו טמא וכ' הכ"מ שם דמאחר שרבינו לא כ' להקל אלא באכל אוכלין טמאים כו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דמטהר ולא בדבר שהוא אה"ט אעפ"י שהוא מד"ס וא"כ במשנה הא קתני ג"כ כגון שאכל אוכלין טמאים כו' ממילא משמע דדוקא בהני הוא דקאר"מ דל"א לי' זיל טבול אבל באה"ט מד"ס גם ר"מ מודה דא"ל זיל טבול אך במ"ש דאי אמרינן לי' זיל טבול אם נגע בטהרות אחר שנודע קודם טבילה שורפין א"כ לפי"ז לא הועילו התוס' התירוצם בעירובין הנ"ל שכתבו דפליגי לענין אי גברא בעי טבילה דאכתי לר' יוסי דס"ל דא"ל זיל טבול הא אי נגע בטהרות אחר שנודע קודם טבילה שורפין א"כ אכתי קשיא דנימא אוקי הטהרות על חזקתן ואיפשר דכיון דאחר שנודע היינו מטמאין לאדם משום העמד טמא על חזקתו שוב ליכא לאוקמי אח"כ הטהרות אחזקה כיון שכבר יצא מלפנינו והחזקנו בחזקת טמא שוב אין להעמיד הטהרות אחזקתן והוא כעין סברת הט"ז ביו"ד סי' ח"י סק"י לענין הואיל ויצא לפנינו בהיתר הה"נ להיפך ועתוס' ריש גיטין ד"ה ואם יש עליו עוררין:

ובחידושי העליתי ג"כ דהא דבאה"ט מד"ס ספקו טמא הוא רק אי הספק הוא אגברא אכן מטעם אחר דהנה באמת אנן קיי"ל דדבר שאין בו דעת לישאל אפי' ברה"י ס' טהור אפס דיש לומר דמדרבנן גזרינן א"ב דעת לישאל אטו י"ב דעת לישאל כעין שמצינו ד"ת רובו ומקפיד עליו חוצץ ומדרבנן גזרינן מיעוט המקפיד אטו רובו ולפי"ז י"ל דהא דבאה"ט מדרבנן ס' טמא כגון בדם תבוסה או נכרים שעשאום כזבים דוקא היכי דהספק הוא על האדם די"ב דעת לישאל דנהי דהוי מדרבנן ובתוס' נדה ל"ד. ד"ה וזובו כ' דליכא דררא דטומאה דאורייתא בנכרי כיון דאין לו שום טומאה מה"ת בכ"ז י"ל כיון דשם זיבה הוא דאורייתא חשיב כשל תורה ועתוס' עירובין ל"ב. ד"ה תאנים שכ' דאע"ג דמעשר פירות דרבנן כיון דשם מעשר דאוריי' חשיב לה כשל תורה ע"ש וכן בדם תבוסה מבואר בתוס' נדה ע"א: ד"ה ר"י דחשיב כשל תורה כיון דשייך בי' טומאת רביעית דם דמטמא באהל ע"ש וזהו דוקא היכי דהספק אגברא די"ב דעת לישאל משא"כ היכי דהספק הוא על הטהרות אם נגעו דא"ב דעת לישאל ורק דמדרבנן גזרי' אטו י"ב דעת לישאל א"כ הוי תרי דרבנן וחשיב אין לו עיקר מה"ת כמ"ש בב"ש אה"ע סי' כ"ח ולכן בזה אפי' באה"ט מד"ס ספקו להקל [ובדרך היותר מורווח י"ל עפמ"ש ההפלאה פ"ק דכתובות בטעמא דכל ספקות שאתה יכול להרבות ברה"י טמא משום דס"ט ברה"י ילפינן מסוטה ובסוטה עשתה התורה ספק כודאי א"כ לעולם ל"ה ס"ס כלל כיון דהתורה עשאה ספק הראשון כודאי ע"ש וי"ל דזהו ג"כ הטעם דגם באה"ט מדרבנן ס' טמא אף דבכ"מ ספק דרבנן להקל משום דילפינן מסוטה והוי הס' כודאי והו"ל ודאי דרבנן. וא"כ תינח בדבר שי"ב דעת לישאל שפיר י"ל דהוי כודאי דילפינן מסוטה משא"כ א"ב דעת לישאל הא מה"ת מטהרינין הואיל ול"ד לסוטה עתוס' סוטה כ"ח: וא"כ נהי דמדרבנן מטמאינין גם בא"ב דעת לישאל אבל עכ"פ כודאי ל"ה והוי ס' להקל ככל סד"ר ובמק"א פלפלתי בזה באורך אכ"מ] ושעפי"ז אמרתי לבאר דברי הש"ס פסחים י"ט: ולרב דאמר כגון שאבדה לו מחט טמא מת והכירה בבשר כיון דאמר מר בחלל חרב חרב ה"ה כחלל אדם וכלים נמי ליטמא אמר רב אשי ז"א עזרה רה"ר הוא והו"ל ס"ט ברה"ר וכל ס"ט ברה"ר ס' טהור הא ברה"י ס' טמא הוא מכדי האי מחט דבר שא"ב דעת לישאל הוא וכל דבר שאבד"ל בין ברה"ר בין ברה"י ספקו טהור כו' והקשו המפורשים דמעיקרא פריך בפשיטות אדם וכלים נמי ליטמא ולבתר דמשני ר"א עזרה רה"ר הוא פריך דאפי' אי הי' ס"ט ברה"י ליטהר משום שא"ב דעת לישאל ולהנ"ל יובן דהנה לכאורה קשה האיך מוכיח רב אשי ז"א עזרה רה"ר הוא הרי לפ"מ דס"ל לר"א בגיטין כ"ז: דדוקא סימן מובהק הוא דאורייתא וסי' אמצעי דרבנן א"כ דילמא מיירי שהכיר המחט ע"י סי' וא"כ אי סימנין דרבנן הא אין על המחט רק איסור טומאה דרבנן כמ"ש הפוסקים באיסור דאורייתא שנאבד וניכר ע"י סימן א"ב רק איסור דרבנן וא"כ ספק דרבנן גם ברה"י ספקו טהור ואיך מוכיח ר"א דעזרה רה"ר הוא אמנם באמת כיון דמיירי במחט ט"מ הא הי"ל אה"ט דרבנן ובאה"ט דרבנן ס' טמא ולפי"ז פריך הש"ס שפיר מכדי האי מחט דבר שא"ב דעת לישאל הוא כו' וא"כ נהי דגם בדבר שאבד"ל עכ"פ מדרבנן טמא אמנם הא בדרבנן גם ברה"י ס' טהור בכה"ג אפי' באה"ט כנ"ל וא"ש דלא פריך רק להך שינויא דר"א כיון דאיהו מספקא לי' אי סימנין דרבנן כנ"ל:

ובדבר מה שנתקשה בדברי הרע"ב במשנה דטהרות הנ"ל שכ' וז"ל אבל דבר שהוא אה"ט כגון דם תבוסה ונכרים שעשאום כזבים וכי"ב כו' ומיהו אה"ט מד"ס שהוא עצמו מספק כגון ביה"פ דאיכא ספקא אם י"ב עצם כשעורה אם לאו בהא תנן לעיל דעל ודאי מגען שורפין ועל ס' מגען אין שורפין דהוי ס"ס עכ"ל א"כ משמע דהני דחשיב אה"ט ודאי מד"ס ס' טמא היינו ששורפין על ספקן ותמה ע"ז מש"ס נדה ל"ד. דקא' התם דזובו של נכרי טמא אפי' לב"ש קריו טהור אפי' לב"ה עבוד רבנן היכרא כי היכי דלא לשרוף עלי' תרומה וקדשים הרי דאפי' על ודאי טומאת זיבה דנכרים אין שורפין תרומה וקדשים ומכ"ש על ספקן. יפה העיר בזה דבאמת בתוס' שם מבואר דלכך שורפין על ספק רוקו דע"ה משום דאיכא דררא דטומאה דאוריי' משא"כ נכרי אין לו שום טומאה דאוריי' וכן שם דף ל"ז: בתוס' ד"ה ורמינהי כתבו להדיא הכי [ולפענ"ד יל"ע מדברי התוס' בע"ז ד"ל: ד"ה ומטמא שהקשו דלמה הוצרך לגזור טומאה על סתם יינם תיפוק לי' משום מגע נכרי שגזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם וקשה הרי ע"כ הוצרכו לגזור טומאה על סתם יינם לענין לשרוף תרומה וקדשים כיון דאיכא דררא דטומאה דאורייתא שעשאוהו חכמים כיין שנתנסך לפני ע"ז דהוי תקרובת ע"ז ומטמא מדאוריי' לריב"ב כמ"ש בתוס' חולין י"ג: ד"ה ומטמא] אמנם ראיתי בהגהות הגאון החסיד רבינו אליהו מווילנא זצוקללה"ה בנדה שם דגריס עבוד רבנן היכרא כי היכי דלא ליחייב עלי' על טומאת מקדש וקדשיו ולא נודע כונתו בזה ואחר החיפוש מצאתי בר"ש פ"ב דזבים שמביא בשם הת"כ וז"ל בנ"י מטמאין בזיבה ואין הכותים מטמאין בזיבה אעפ"י שאין מטמאין בזיבה מטמאין כזבין ושורפין עליהן את התרומה אבל אין חייבין עליהן על ביאת מקדש וקדשיו כו' וער"ש פ"ד דטהרות וא"כ יפה גריס הגר"א זצ"ל עבוד היכרא כי היכי דלא ליחייב עלי' על טומאת מקדש וקדשיו דאילו תרומה שורפין לד' הת"כ הנ"ל וכן הביא בר"ש שם בשם התוספתא דעכו"ם וגר תושב שורפין עליהן את התרומה וע"ש מה שמפלפל מש"ס נדה הנ"ל עכ"פ אין הדבר זר כ"כ לומר דהרע"ב קאי ג"כ בשיטה זו. ועתוס' שבת ט"ז. ד"ה עבדי ובהרמב"ם פ"א מה' כלים הלכה ה' ובפר"ח א"ח ה' חנוכה:

וע"ד מ"ש מעלתו בשם הקצוה"ח שהקשה על חי' הרשב"א שבת ד"ד. שכ' דבח"ע וחב"ח ליכא עשה דלעולם בהם תעבודו כיון דעובד יום א' לעצמו ל"ה לעולם והקשה ממנורה דכתיב תמיד ול"ה דולק רק בלילה ואפ"ה מיקרי תמיד. הנה הס' קצוה"ח איננו כעת לפני אמנם תם אני ולא אדע מאי קושיא היא זו דלישנא דתמיד מצינו דלאו דוקא הוא כדמובא ברש"י עה"ת ר"פ תצוה ובסוף חגיגה מדכתיב עולת תמיד ואינה אלא מיום ליום וכן במנחת חביתין נאמר תמיד ואינה אלא מחציתה בבוקר ומחציתה בערב ומה שסיים שם אבל תמיד האמור בלחה"פ משבת לשבת הוא. הנה גם בזה באמת חולק ר' יוסי במנחות צ"ט: וס"ל אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם הרי דס"ל דגם בלחה"פ תמיד לאו דוקא והכי מצינו ביומא ז': גבי ציץ דכתיב בי' תמיד דקאר"ש ומי משכחת לה מי לא בעי מיעל לביהכ"ס ומי לא בעי מינם וע"כ דריש תמיד לענין ריצוי שמרצה אפי' בשאינו על מצחו ור"י דריש התם תמיד שלא יסיח דעתו וע"כ לדידי' לא כתיב תמיד רק בשעה ששייך היסה"ד ולא בשעה שהוא ישן דל"ש היסה"ד כמ"ש בת"י שם ועתוס' שם ס"ט וא"כ לר"י ג"כ תמיד לאו דוקא ועלח"מ פ"א מה' ת"ת ה"ח ובשאגת ארי' סי' ל"ט האריך בזה ג"כ והעלה דכל דבר נקרא תמיד לפי ענינו ע"ש אבל מלת לעולם באמת י"ל דדוקא הוא:

ומה שהביא מעלתו מדברי הרשב"א בתשו' סי' ש"ט שכ' דתמיד קאי על נר מערבי דצריך שיהי' דולק תמיד ולכך אם מצאו שכבה מדליקו. הנה דבר זה מפורש בתוס' מנחות פ"ו: ד"ה ממנה אכן כ' שם דלשי' רש"י ז"ל תמיד לאו דוקא והא דהי' מדליקין נר המערבי שחרית ממזבח העולה ול"ה ממתינין עד הערב כדי שלא לשנות מכמות שהי' בשעה שהנס קיים בימי שמעון הצדיק ע"ש וכן העלה במזרחי עה"ת פ' תצוה בד' רש"י ז"ל שם דתמיד דנדרש על נר מערבי אסמכתא בעלמא הוא ובאמת לא קאי רק על ששה נרות והם ל"ה דולקים תמיד רק מערב עד בוקר. אולם ברמב"ן עה"ת שם העלה דהך דרשא דתמיד על הנר המערבי הוא דרשא גמורה ובחי' המאירי בשבת כ"ב: הביא חילוקי דיעות בזה שי"א שהיו כולם דולקים כל היום וכל הלילה וי"א שבשחרית אפי' מצא שאר נרות דולקים מכבן ומדשנן לצורך ערב ול"ה שם נר דולק כל היום אלא מערבית וי"א כן אף במערבית ע"ש ובאמת י"ל דתליא בפלוגתא דתנאי בסוף חגיגה דקא' ותנא דידן מ"ט לא תני מנורה שלחן כתיב בי' תמיד מנורה לא כתיב בה תמיד ומובא בתוס' שם בשם ה"ר אלחנן שהקשה דהא במס' תמיד משמע דנר מערבי דולק כל היום ומסתמא מתמיד נפקא וי"ל דתנא דמתני' שם ס"ל דתמיד לאו דוקא ובאמת גם הנר המערבי ל"ה מן החיוב שיהי' דולק כל היום וכ"ה שי' רש"י באמת והא דפירש"י בשבת כ"ב: ד"ה ובה הי' מסיים כו' ומשנה זו בת"כ שנוי' וס"ל דמזרח ומערב מונחים והכי תניא לעיל מיני' להעלות נר תמיד שתהא נר מערבי תמיד שממנו יהא מתחיל ובו יהי' מסיים ומדלא כתיב להעלות נרות ש"מ הוקבע נר א' להתחיל בו בכל יום וזהו נר מערבי השני של מזרח כו' הרי דס"ל דהדרש דתמיד נדרש על הנר מערבי לדרשא גמורה י"ל דבשבת שם ע"כ פי' כן דבודאי הכי ס"ל המקשן שם דפריך בין למ"ד משום בזויי מצוה ובין למ"ד משום אכחושי מצוה והא הכא כיון דקביעי נרות לא סגיא דלא משקיל ואדלוקי ולכאורה מ"פ דילמא שאני מנורה דכל שבעת הנרות חדא מצוה הוא כדכתיב יאירו שבעת הנרות והרי קיי"ל במנחות כ"ח. במשנה דאפי' ז' קני המנורה וז' נרותי' מעכבין זא"ז ומכ"ש ההדלקה של ז' הנרות וא"כ לא נגמרה המצוה עד גמר הדלקת שבעת הנרות ולכך שרי לאדלוקי משא"כ בנ"ח דמעיקר הדין סגי בנר איש וביתו וע"כ פירש"י דע"כ ס"ל להך מ"ד דתמיד נדרש על הנר המערבי והוי' מצוה בפ"ע ופריך שפיר האיך שרי לאדלוקי בקינסא מהנר המערבי ועפי"ז נכון ליישב דברי רש"י ז"ל שנראין כסותרים דכאן במס' שבת פירש"י דבה הי' מסיים קאי אהטבה ובמנחות פ"ו: פי' דקאי אהדלקה כפי' ריב"א שבכאן. ולהאמור א"ש דבאמת הקשה הריב"א לפירש"י דקאי אהטבה אם איפשר להדליק מן הישנה למה לא מדליק נמי השאר אמנם באמת בתוס' מנחות שם תי' לקושיא זו דא"א להדליק מן הישנה משום דדרשינן בת"כ להעלות נר תמיד שיהא נר מערבי קבוע במקומה והישנה כשמוציאה מן המנורה לא מיקרי נר מערבי ע"ש וא"כ כיון דהמקשן בשבת שם ע"כ ס"ל דדרשא דתמיד על נר מערבי דרשא גמורה היא כנ"ל שפיר פי' דקאי אהטבה [והא דנתקשו בתוס' מנחות שם דהרי בשעה שאוחז את הישנה בידו אין שום נר דולק במנורה י"ל דכיון דמצות הדלקת הנר מערבי בכך לא מתבטל עי"ז המצוה דתמיד כיון דעוסק בהדלקת הנר מערבי גופי' ולא נדרש תמיד רק שמצותו להיות במנורה תמיד וכ"כ המפורשים] משא"כ במנחות שם פי' אליבא דאמת דס"ל לרש"י ז"ל דדרשא דתמיד לאו דוקא כנ"ל א"כ א"א לומר דבה הי' מסיים קאי על הטבה דאכ"ק קושי' הריב"א אמאי לא מדליק נמי שאר הנרות מן הישנה ולכך שפיר פי' דקאי אהדלקה ואזדא נמי לפי"ז קושי' התוס' ז"ל בהא דבעי בסוגיא שם מאי הוי עלה וקאר"ה ברי' דר"י חזינא אי הדלקה עושה מצוה מדליקין מנר לנר ואי הנחה עושה מצוה אין מדליקין ומנר לנר והרי המ"ד משום אכחושי מצוה איתותב מהך דמנורה א"כ ע"כ מדליקין מנר לנר ולהנ"ל יהי' נכון דהא באמת קשיא מ"פ ממנורה הרי כ"ז שחסר עדיין הדלקת קנה א' לא נגמרה המצוה וליכא משום אכחושי וביזוי מצוה ולכך שרי להדליק שאר הנרות מהנר המערבי ועכצ"ל כנ"ל דכיון דדרשינן תמיד על הנר המערבי הוי הנר המערבי בפ"ע וי"ל דמאן דבעי מאי הוי עלה הי' מסופק בדבר אי הדרשא דתמיד דוקא או לא ואי הדרשא דתמיד ל"ד הא ליכא קושיא כלל ממנורה כיון דהתם קודם שנדלקו שבעת הנרות אכתי לא נגמרה המצוה ולכך מדליקין ועז"ק ר"ה ברי' דר"י אי הדלקה עושה מצוה וע"כ דילפינן נ"ח ממנורה עפירש"י והר"ן וא"כ שפיר מדליקין מנר לנר כדאשכחן במנורה כיון דכל מצות ההדלקה נלמד ממנורה ואין להחמיר בנ"ח יותר מבמנורה משא"כ אי הנחה עושה מצוה י"ל שפיר דבנ"ח אין מדליקין מנר לנר כיון דלא ילפינן מצות הדלקת נ"ח ממנורה דאי הנחה ע"מ הא אין המצוה נגמרת בהדלקה כמ"ש הרשב"א דלמ"ד הנחה ע"מ צריכה שתהי' ההנחה אחר ההדלקה ושפיר איפשר למדחי דאין ראי' ממנורה כיון דדרשא דתמיד ל"ד ולכך התם שפיר מדליקין משום דליכא מצוה עדיין כ"ז שלא נגמרה הדלקת שבעת הנרות ודעת לנבון נקל ליישב בזה קושי' התוס' על הא דקא' הגמ' והא הכא כיון דקביעי נרות כו' הלא במנחות פ"ח. איכא מ"ד דל"ה קבוע אלא הי' מסלקו לגמרי בשעת הטבה ואח"כ מניחו ולהאמור י"ל כיון דע"כ המקשן סובר דדרשא דתמיד דוקא א"כ גם למ"ד דל"ה מחובר ג"כ קשה דממ"נ אי יסלק שאר הנרות וידליקן בנר המערבי א"א כיון דבמנורה בודאי הדלקה עושה מצוה וא' התם דאי הדלקה ע"מ הדלקה במקומו בעינן וא"א לסלקן מן המנורה ולהדליקו ואי שיסלק הנר מערבי ממקומו וידליק בו שאר הנרות א"א דא"כ מתבטל המצוה דתמיד דבשעה שמדליק שאר הנרות אין הנר מערבי דולק במנורה דבשלמא בשעה שמטיב הנר מערבי לא מתבטל מצוה דתמיד כיון דעוסק בהדלקת הנר מערבי גופי' אבל שיטלנו להדליק בו האחרים הא מתבטל אז המצוה דתמיד וא"ש:

ובדרך פלפול י"ל בישוב קושי' התוס' דגם למ"ד שהי' מסלקו בשעת הטבה ג"כ קשה עפ"מ שמבואר בפ"ג ופ"ו דתמיד והובא גם בפירש"י כאן דלמ"ד מזרח ומערב היו מונחים היו מדליקין שתי הנרות הראשונות המזרחיות והנר השני הוא הנר המערבי משום דאין מעבירין על המצות וכי עייל בהיכל בקמא פגע ברישא ובי' לא מצי לאתחולי דכתיב יערוך אותו לפני ה' צריך שיהא א' חוצה לו דאל"ה לא קרינין בי' לפני ה' ולכך היו שתי הנרות הראשונות דולקות תמיד ואילולי הטעם דאין מעבירין עה"מ ל"ה צריכין להדליק שתי נרות תמיד והי' די בהנר המערבי השביעי שהוא לצד מערבי יותר מכולם והנה מבואר בתוס' זבחים נ"א. ובמנחות ס"ד: דמשום אין מעבירין עה"מ אין שייך לקבוע מקום למצוה רק מדרבנן ע"ש וא"כ הא דהוי קביעותא דנר מערבי בנר שני ל"ה רק מדרבנן וא"כ הרי מבואר בפירש"י שבת מ"ו. דבמנורה של חליות אם מפרקה ומחזירה כמו שהיא אפי' בלאו תקיעה ביתדות ומעשה אומנות מיקרי עושה כלי וחייב משום מב"פ וא"כ גם למ"ד שהי' יכול לסלקה פריך שפיר דאיך תיקנו רבנן דליהוי נר מערבי בנר שני שהוא מילתא דאתי לידי איסור דאורייתא דאם כבה בשבת נר א' נהי דאיסור הדלקה הותר אבל הא יתחייב משום בונה אם יפרקה ויחזירנה כנ"ל וע"כ ע"י קינסא וא"כ איכא משום ביזוי ואכחושי מצוה. ויש להרחיב הדיבור בזה אולם כשל בעוני כחי והנני עמוס הטרדות והתלאות ל"ע ה' ירחם עלי דברי ידידו דור"ש באהבה מצפה לישועה:

Information.svg

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף