הרי בשמים/ב/סב
|
< הקודם · הבא > |
והנה ראיתי לכת"ר שהביא דברי הנוב"י בסי' מ"ג שכ' ע"ד הריב"ש סי' שע"ט שכתב דגם בהנך תלת דר"א בן פרטא במשנה גיטין כ"ח: ששנינו דנותנין עליהן חומרי חיים וחומרי מתים הוי נמי רובן למיתה אפס שיש נגד הרוב שני חזקות חזקת חי דהבעל וחזקת א"א דהאשה ורובא נגד ב' חזקות ל"מ ולכך אפי' אם ניסת תצא ורק בנטבע במשאל"ס ושהו עליו כדי שת"נ דאז הצלתו מיעוטא דמיעוטא ולא שכיח ומש"ה אם ניסת ל"ת וע"ז כ' הנוב"י דהני תרי חזקות חזקת חי דהבעל וחזקת א"א דהאשה כחדא חשיבי דחדא באידך מיתלא תלוי דע"י מה היא א"א רק ע"י שבעלה חי וזה לא מיקרי ב' חזקות וע"ז תמה כ"ת דמה בכך דתלויין זב"ז עכ"פ יש בכאן ב' ענינים שעל ידיהן אנו מחזיקין דבעלה חי והיא עודנה א"א מכח דאוקי גברא בחזקת חי ואיתתא בחזקת א"א ואדרבא י"ל כיון דתלויין זב"ז וע"כ אנו באין לדון מכח שני החזקות בפעם א' עדיף כחם ואלימי מהרוב העומד כנגדן דאם ל"ה תלויין זב"ז הי' מקום לומר דכל חדא בפ"ע נדחה מכח הרוב משא"כ אם כל חדא באידך מישך שייך א"א לדון על כ"א בפ"ע ובפעם א' הם עומדים כנגד הרוב לא אלים הרוב לגרוע כחם עכ"ד. הנה המעיין יראה דדעת הנוב"י בזה שלא נוכל לחלק החזקות הללו לשנים אחרי שלא נוכל לצייר במחשבתינו חזקת א"א בלתי חזקת חיותו של הבעל ואינם שני מושגים רק מושג אחד הם יתלכדו ולא יתפרדו (ע' כי"ב בתוס' כתובות ע"ו. ד"ה וחדא כו' דהיכי דע"כ צריכי תרווייהו וא"א לאחד בלעדי חבירו מיגרע גרע עש"ה) וראי' לזה נראה מדברי התוס' ב"מ ל"ט: שהקשו שם בההיא סבתא דהו"ל תלת בנתא אשתבאי איהי וחדא ברתא אינך תרתי בנתי שכיבא חדא מינייהו ושבקא ינוקא אמר אביי היכי ניעביד לוקמינהו לנכסי בידה דאיתתא דילמא שכיבא סבתא ואין מורידין קרוב לנכסי קטן כו' והק' בתוס' מהא דתנן בגיטין כ"ח. המביא גט ממדה"י והניחו זקן או חולה נותנו לה בחזקת שהוא קיים ולכאורה מאי קושיא דילמא שא"ה משום דאיכא ג"כ חזקת א"א אבל חזקת חי לחוד ל"מ א"ו כיון דא"א לחזקת א"א בלתי חזקת חי של הבעל לא נחשב רק לחזקה אחת. וכן יש להוכיח מד' הש"ס יבמות ק"כ. דפריך על הא דקתני במשנה אין מעידין אלא על פ"פ עם החוטם כו' למימרא דסי' ל"ד ורמינהו מצאו קשור בכיס כו' ולד' הריב"ש מאי פירכא היא זו דילמא דוקא לענין הכרת המת שהוא בעלה של זו ל"מ סי' כיון דסימנים הם רק מטעם רוב כמ"ש בפנ"י בק"א לפ"ב דכתובות וכאן הא יש ב' חזקות כנגד הרוב חזקת חי וחזקת א"א משא"כ בהא דמצאו קשור בגט הא ליכא רק חזקת א"א שפיר סמכינן אסימנים וע"כ דהני תרי חזקות לאחת נחשבין (ועפ"י דברינו דבכה"ג ששני החזקות משולבין זב"ז כחדא חשיבא תתיישב קושי' הש"ש ש"ו פי"ז שהקשה ביבמות ל"א. וגבי גירושין מי לא תנן והא תנן היתה עומדת ברה"ר כו' מע"מ מגורשת ואינה מגורשת ואמרינן למאי הלכתא דאי כהן הוא אסירא לי' ואי ערוה היא צרתה בעיא חליצה כו' הא איתמר עלה רבה ור"י דאמרי תרווייהו הכא בב' כיתי עדים עסקינן אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו דהו"ל סד"א והקשה הש"ש דהרי בעירובין ל"ו. אמרינן דבתרי חזקי ל"א סהדי מרעי להו להחזקות והתם נמי הא איכא ב' חזקות חדא העמד צרה בחזקת היתר לשוק וחדא העמד ערוה בחזקת שלא נתגרשה ע"ש ולהאמור ל"ק דשני החזקות האלה ג"כ קשורים זב"ז דאי לא נתגרשה הערוה אז הצרה היא בחזקת היתר לשוק ואי נתגרשה הלא אסורה לשוק כחדא חשיבי) ובאמת דברי הריב"ש בעצמותן נפלאו ממני בלא"ה דלפענ"ד אין לומר שיש בהנטבע חזקת חי דכיון שנפל למים איתרע חזקת חי שלו דומיא דמצינו בתוס' כתובות כ"ג. לענין זרק לה קידושין ס' קרוב ס' קרוב לה דאיתרע חזקת פנוי' ע"ש ובחי' כתבתי ליישב עפי"ז מה דקשה לכאורה בגיטין ע"ד. גבי מי שאמר ה"ז גיטך מהיום אם מתי ס"ל לר"מ דבימים שבינתים בעילתה תלוי' ור"י ס"ל בעילתה ספק וקא' מאי איכא בין ר"מ לר"י אר"י אשם תלוי א"ב לר"מ לא מייתי א"ת ולר"י מייתי א"ת ולכאורה הרי הכא תיקו קושי' התוס' כתובות כ"ב: דבחטאת קאי דמוקמינן לה בחזקת א"א ותירוצם ל"ש כאן וכן מ"ש הרשב"א והפנ"י דברי לי סותר החזקה ל"ש כאן דאיך שייך בזה ברי לי דמנא ידעינן אם שעת הביאה היא סמוך למיתת בעלה או לא ולהאמור י"ל כיון דנתן לה גט הא איתרע חזקת א"א וה"ה בנ"ד כיון שראינו שנפל למים איתרע חזקת חי שלו ושעל כן נראה באמת דאף דהנהו ב' חזקות משולבות הנה חוברות אשה אל אחותה בכ"ז איפשר לאשכוחי זה בל"ז דבנטבע איתרע מיד חזקת חי שלו כנ"ל ואפ"ה חזקת א"א לא איתרע דמ"מ האשה אסורה להנשא עד שימות בודאי וכן בגוסס אף דרוב גוססין למיתה היינו שסופו למות אבל מ"מ מידי חזקת א"א לא יצאה ואין מעידין עליו וכן בהני דרובן לאבד בב"ב קנ"ג: מ"מ החזקה דא"א לא איתרע עד שידעינן בודאי שמת. וארווחנא בזה דהיכי שלא ידעינן מטביעה רק שנאבד בעל האשה ואנו מסופקין אם הוא חי או מת שפיר י"ל שני חזקות ח"ח וחא"א וכן ראיתי לבעל פנ"י בחי' ריש גיטין ושם דכ"ח ובק"א לכתובות שתקע מסמרות בסברא זו דיש שני חזקות חזקת חי וחזקת א"א:
ואמינא לבאר עפי"ז דברי התוס' יבמות פ"ח: ובכתובות כ"ב: בשנים אומרים מת ושנים אומרים לא מת ב' אומרים נתגרשה וב' אומרים לא נתגרשה ה"ז לא תנשא ואם נשאת לא תצא רמב"י אומר תצא ארמב"י אימתי אני אומר תצא בזמן שבאו עדים ואח"כ ניסת אבל ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא מכדי תרי ותרי נינהו הבא עלי' בא"ת קאי אמר רב ששת כגון שניסת לאחד מעידיה היא גופה בא"ת קיימא באומרת ברי לי והקשו בתוס' אמאי נקט א"ת הרי אפי' חטאת איכא דאוקמ' אחזקת א"א ועוד מאי קא משני בניסת לא' מעידי' היכי שבקינן לי' הא מחויב מיתת בי"ד דאוקמ' אחזקה ותי' דחזקה דדייקה ומינסבה מרעא לה להך חזקה. והקשה המהרש"א ז"ל דאמאי הקשו התוס' קושייתם זו רק למאי דמשני כשניסת לאחד מעידי' הו"ל להקשות על לשון פירכת הש"ס דנקט אשם תלוי הרי אפי' מיתת בי"ד איכא דאוקמה אחזקת א"א והנלפענ"ד דהנה לכאורה יש להבין תירוצם של התוס' הנ"ל שתי' דחזקה דדייקה ומינסבה מרעא לחזקת א"א הרי לד' הריב"ש הנ"ל איכא שני חזקות חזקת חי של הבעל וחזקת א"א אמנם י"ל עפמ"ש הרשב"א בחידושיו לקידושין ס"ו. בעובדא דינאי המלך דפריך התם מאי חזית דסמכת אהני כו' דאביי ס"ל תרי ותרי ספיקא דאורייתא דאלימי סהדי לאורועי חזקה ורבה ור"י דס"ל ביבמות ל"א תרי ותרי ספיקא דאוריי' עמדו בדבריהם ולא חזרו ע"ש וא"כ לפי"ז מאי הקשו התוס' דנוקמ' אחזקת א"א דילמא רוצה למיפרך גם אליבא דמ"ד אלימי סהדי לאורועי חזקה ולכך פריך באשם תלוי קאי. ובאמת כתבו כן הרשב"א והר"ן בחידושיהם כאן וביבמות בשם י"מ אולם הדבר נכון עפי"ד הש"ס עירובין ל"ז. דקא' רבא התם תרי חזקי הכא חדא חזקה ופרש"י אפי' מיירי בב' כותי עדים חלוקות אחת אומרת קודם שנגע בו מת וא' אומרת עכשיו מת ואף דכת א' מפקע לי' מחזקה ול"א אוקי תרי בהדי תרי ואוקמי' אחזקי' כסברת רבה ור"י שם כיון דאיכא תרי חזקי אמרינן אוקי תרי לבהדי תרי והעמד מת על חזקתו הראשונה כל הלילה וחי הוי ועוד העמד נוגע על חזקתו הראשנה וטהור הו' ע"ש ועי' בחי' הריטב"א שם הרי דהיכי דאיכא תרי חזקי גם לרבה ור"י ל"א אלימי סהדי לאורועי חזקה וא"כ שפיר הקשו התוס' כאן דאיכא חזקת א"א וחזקת חי של הבעל ובתרי חזקי ל"א אלימי סהדי כו' והול"ל דבחטאת קאי וע"ז תי' כיון דחזקת דייקה ומינסבה מרעא לה לחזקת א"א הא לא נשאר רק חדא חזקה ושפיר אמרינן אלימי סהדי לאורועי חזקה ודעת לנבון נקל ליישב עפ"י דברינו קושי' התוס' בכתובות כו'. וב"ב ל"ב. דבניסת ואח"כ באו עדים מאי דייקא איכא הרי ליכא חומר בסופה דכיון דניסת עפ"י ב' עדים מותרת לחזור לבעלה לר"ש (וכ"ש דקשה לרב ששת דאיהו בעל האוקימתא בניסת לאחד מעידי' ואיהו ס"ל ביבמות צ"א. דבניסת עפ"י ב' עדים לכ"ע מותרת לראשון) אמנם הא באמת השתא שבאו עדים ואומרים לא מת ואומרת ברי לי היא דייקה כדי שלא יהא חומר בסופה כמ"ש באמת בתוס' שם ועתשו' ח"צ סי' ג'. אמנם הקשו האחרונים דאכתי הרי גם כעת אינה מדייקת רק שעכשיו אינו חי כדי שלא תהי' מעתה מזידה אבל לא איכפת לה לדייק אם מת קודם הנישואין או אח"כ דהא אלמפרע ליכא חומר בסופה ובאמת דילמא מת בעלה הראשון אחר הנישואין ונמצא אסורה לבעלה השני מדין סוטה כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל דאף דלבעלה הראשון היתה מותרת מטעם דהוי' אנוסה אבל הבועל א' מעידיה שהוא מזיד אסורה עליו עתוס' סוטה ר"פ כשם בשם הירושלמי ובב"ש סי' י"א סק"ג וא"כ כיון דליכא דייקה הדרק"ל דלוקמ' אחזקת א"א ואמאי לא תצא ולדברינו ניחא שפיר דכיון דמכח דייקה אמרינן דעכ"פ עכשיו אין הבעל חי וא"כ נהי דחזקת פנוי' ליכא משום דממ"נ היא א"א מבעלה השני כסברת התוס' קידושין ע"ט. ע"ש. אבל עכ"פ חזקת חי של הבעל ליכא כיון דעכשיו אינו חי תו לא נוכל להעמידו בחזקת חי למפרע כמ"ש בט"ז יו"ד סי' שצ"ז (ועי' בר"ן גיטין ס"פ מי שאחזו ובתשו' ח"צ סי' ב') וא"כ ליכא רק חזקה אחת ושוב אמרינן אלימי סהדי לאורועי חזקה (ומובן לפי"ז שיטת הרמב"ן ז"ל הובא בש"ע סעי' ל"ז שכ' דבחד וחד אפי' אם ניסת תצא והיינו משום דבחד וחד לא אורעא החזקה דרק תרי סהדי אלימי לאורועי חזקה ולפיכך פסק שפיר הרמב"ן ז"ל דאפי' אם ניסת תצא דמוקמינן אחזקה) אמנם אכתי צריך להבין דלפי דברינו הנ"ל הלא לא קאי קושי' התוס' רק אבבא דשנים אומרים מת כו' דבבבא דב' אומרים נתגרשה הרי ליכא רק חדא חזקה. ולפי"ז הא לכאורה בפשיטות ל"ק קושי' התוס' עפי"ד הש"ס חולין צ"ו. דא' דאלו אתו בי תרי ואמרי פלניא דהאי סימני' והאי סימני' קטל נפשא לא קטלינן לי' ועי' בס' לב ארי' שכ' להוכיח דע"כ אף ע"י סי' מובהק ג"כ לא קטלינן ובאמת מבואר הכי להדיא בחי' הריטב"א ב"מ פ"ב מהד"ב ע"ש (דלא כנובי"ק סי' נ"א) ובס' טיב גיטין להגאון ר"צ באנהייט ז"ל בחי' לגיטין כ"ח הסביר הענין עפ"מ דקיי"ל דבד"נ בעינן שיעידו העדים על ראיי' ממש ול"מ עדות ידיעה בלא ראיי' כ"א בד"מ דכתיב בי' או ראה או ידע וא"כ נהי דסימנים מובהקים מאמתים הדבר שזה הוא כמו רוב אבל אינו ראיי' רק ידיעה ול"מ עדות המעידים עפ"י סימנים ורק הב"ד שפיר יוכלו לדון גם מכח ידיעה בלבד כמו רוב או חזקה אבל הגדת העדים מוכרח להיות ע"י ראיי' ממש ע"ש. ולפי"ז לכאורה לא מקשין התוס' כאן כלום דהרי העד מחויב מיתת בי"ד דכיון דע"כ לא קאי רק אבבא דב' אומרים מת כו' כנ"ל וא"כ איפשר לאוקמי כגון שב' שאומרים מת מעידין עפ"י סימנים וכן השנים שאומרים לא מת ג"כ עפ"י סימנים שאומרי' שראו פלניא דהאי סימני' והאי סימני' שהוא חי וא"כ ע"י סימנים אפי' מובהקין הא לא קטלינן. אמנם באמת נכון הדבר דכיון דאשה זו מוחזקת בא"א הא סימנים ל"מ להוציא מחזקה כמ"ש הפוסקים ז"ל מדברי התוס' חולין שם. שעל כן פירש"י בב"מ כ"ז למאי נ"מ לאהדורי גט אשה בסימנים לשליח שאבד דבמה שמחזירין הגט להשליח לא מפקינן עדיין האשה מחזקת א"א כמ"ש בתוס' חולין הנ"ל לענין החזרת שטר מלוה דל"ה נגד חזקת ממון וע"כ ל"א נ"מ להתיר עגונה שמכירין בעלה המת בסימנים עי' מהרי"ק סי' קפ"ה משום דזה הוי להוציא מחזקת א"א ול"מ כמו דל"מ סי' להוציא מחזקת ממון דדבר שבערוה ילפינן דבר דבר מממון (ובשלמא מהא דיבמות ק"כ. דקא' למימרא דסימנים ל"ד כו' לא קשה דהרי אפי' אי סימנים דאורייתא נמי ל"מ להוציא מחזקה די"ל דגם תוס' יפרשו המשנה שם כמהר"י בן לב ודעמי' שפירשו אעפ"י שיש סימנים בגופו ובכליו היינו שניהם ביחד וא"כ חזקת חי הא ליכא כיון שא' מת בפנינו וגם חזא"א ליכא כיון דאיכא סימנים בבגדיו אפס דחיישינן לשאלה הרי באמת איכא כנגד זה חזקת כל מה שנמצא ת"י האדם הוא שלו וע"כ כתי' הנוב"י דאיכא כנגד זה חזקת א"א וא"כ אין באין הסימנים להוציא מחזקה ולכן אי סימנים דאורייתא שפיר הי' מועיל ודו"ק) וא"כ ל"מ העדאת העדים שאומרים מת עפ"י סימנים אף בלעדי הכחשת השנים שאומרים לא מת משום דהוי להוציא מחזקה. אמנם אכתי הו"מ לאוקמי כגון שלא נתחזקה בא"א רק עפ"י אותן העדים דהרי קיי"ל בב"ב ל"א. כר"נ דאמר אאכילה דאתכחיש אתכחיש אארעתא דלא אתכחיש לא אתכחיש וא"כ ה"נ אף דעדות מוכחשת היא לענין מיתת הבעל אבל בזה שהיתה א"א אין מכחישין זא"ז (ועי' נובי"ק סי' ע"ג שכ' דלענין אשם תלוי הוי איקבע איסורא אף שעתה אינה בחזקת א"א כיון שקודם לכן היתה בחזא"א) וא"כ כיון דל"ה בחזקת א"א רק עפ"י הנך סהדי א"כ ל"ה הסימנים נגד חזקת א"א כיון חזקת א"א היא עפ"י העדים הללו והם הא קאמרי סימנים ובאין הסימנים עם החזא"א בב"א ובכה"ג שפיר מהני אמנם הלא באמת היא מוחזקת בא"א עפ"י עצמה וליכא למימר דמיירי שהיא אומרת פנוי' אני ז"א דהרי קיי"ל האומר לא לויתי ועדים מעידים שלוה ופרע חייב דכל האומר לא לויתי כאומר לא פרעתי דמי וא"כ ה"ה נמי אם היא אומרת שהיתה פנוי' ועדים מעידין שהיתה א"א ומת בעלה הו"ל כאלו אמרה היא לא מת וא"כ נתחזקה בא"א עפ"י עצמה ושוב הוי הסימנים של העדים להוציא מחזקה ול"מ. אמנם לפ"מ דמוקמינן באומרת ברי לי ופי' הר"ן שאומרת ברי שמת בעלה א"כ ל"ה מוחזקת בא"א עפ"י עצמה כיון שהיא החזיקה עצמה בא"א ואיהי הא קאמרה שמת בעלה והפה שאסר הוא הפה שהתיר (ועי' באס"ז שמביא בשם הראשונים ז"ל שחולקין על הרז"ה שכ' שם גבי הא דקא' תרווייהו בא"א קמסהדי דל"א הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאיכא עדים פסולים עכ"פ אלא גם היכי דאיכא עדים פסולים אמרי' הפה שאסר הוא הפה שהתיר ע"ש) וא"כ ל"ה חזקה והדרא הקושיא על התוס' לדוכתה דהרי הו"מ לאוקמי ע"י סימנים כנ"ל אמנם נראה דהנה התוס' כאן הקשו בהא דמוקי שנישאת לא' מעידיה הרי עד המעיד לא ישא את אשתו ותי' דתרי לא חשידי והנה בתוס' יבמות כ"ה: הקשו על הא דקא' התם דתרי לא חשידי מהא דא' בגיטין ס"ז. חיישינן שמא תשכור עדים דיבורא מיקרי ואמרי מעשה לא עבדי ותי' דכשמעידים שקר חשיב נמי מעשה כדפי' בקונטרס כיון דעל פיהם נגמר ולא קרי דיבורא התם אלא באומר אמרו שאומר מן הבעל לסופר ולעדים לכתוב ולחתום דלא נגמר הדבר על ידיהם ע"ש ועתוס' חולין מ"ד: ד"ה וכן ולפי"ז מיושב שפיר קושי' המהרש"א הנ"ל דמעיקרא לא הו"מ למיפרך כיון דהו"מ לאוקמי ע"י סימנים ולא קטלינן ע"י סימנים כנ"ל ולהכי הקשו רק למאי דמוקי כשניסת לא' מעידי' הרי העד מחויב מיתת ב"ד ולא איפשר לאוקמי ע"י סימנים כיון דהוי להוציא מחזקת א"א שהחזיקה עצמה היא גופה וכנ"ל ואי דנימא הפה שאסר הוא הפה שהתיר כיון דאומרת ברי לי שמת בעלי ז"א דהרי למאי דמוקי כשניסת לא' מעידי' קשה הא העד המעיד לא ישא את אשתו וע"כ דתרי לא חשידי והיינו כיון דנגמר הדבר על פיהם וכנ"ל וא"כ אי איתא כפירוש הר"ן שאומרת בברי שמת בעלה הרי לא נגמר הדבר על פיהם כיון דגם לולא עדותן הרי היתה נאמנת לומר מת בעלי ועי' באס"ז שכ' בשם הריטב"א והר"ן דאף דאומרת מת בעלי תינשא הנ"מ היכי דליכא עדים דמסייעי לה כלל אבל היכי דאיכא עדים דמסייעין לה סמכה אעדים ולא דיקה ומינסבה ע"ש וא"כ בלעדי עדות העדים שאומרים מת הלא היתה היא נאמנת באמירתה ברי לי שמת וכיון דלא נגמר הדבר על פיהם הא גם תרי חשידי. ועכצ"ל דלפי אוקימתא זו ע"כ מפרשינן ברי לי כפירש"י שאין לבי נוקפי שאלו הי' קיים הי' בא וא"כ ל"ש הפה שאסר כו' וא"כ הוחזקה בא"א עפ"י עצמה ותו לא הו"מ לאוקמי ע"י סימנים דסימנים הא ל"מ להוציא מחזקה כנ"ל ושפיר קשה דהרי העד מחויב מיתת בי"ד משא"כ קודם דמוקי בשניסת לאחד מעידי' שפיר הו"מ לאוקמי באומרת ברי שמת בעלה כפי' הר"ן ושייך הפה שאסר כו' ולא הוחזקה בא"א עפ"י עצמה ולא הוי קשי' דהבא עלי' מחויב מיתת ב"ד דהו"מ לאוקמי בעדים שע"י סימנים ולא קטלינן ע"י סימנים כנ"ל ומיושב קושי' המהרש"א ע"נ ודוק כי חריף הוא:
ומה נכון לבאר עפ"י דרכנו זה דברי הש"ס יבמות פ"ח: מתיב רבא מנין שאם לא רצה דפנו ת"ל וקדשתו בע"כ ה"ד אילימא דלא ניסת לאחד מעידי' ולא קאמרה ברי לי צריכא למימר דדפנו אלא לאו דניסת לא' מעידיה וקאמרה ברי לי וקתני דפנו אלמא מפקינין לה מיני' והקשו המפורשים דאמאי מותיב רבא לרב דוקא לירמי הברייתא דשנים אומרים מת כו' וברייתא דדפנו אהדדי ובפשיטות נוכל ליישב זה דמהך ברייתא דכתובות לא הו"מ למיפרך כיון דבאמת הקשו התוס' הנ"ל דהרי העד בחנק קאי דאוקמ' אחזקת א"א ול"מ ברי לי אלא לגבי א"ת ותי דחזקה דדייקי ומינסבה מרעא לחזקת א"א וא"כ הרי חזקה דדייקה היא משום חומר שהחמירו עלי' בסופה וא"כ בהך דדפנו כיון דאקרא קאי הרי מדאוריי' ליכא חומר בסופה וליכא דייקה א"כ שפיר יש לאוקמה אחזקת א"א. אמנם הא באמת הרשב"א בחי' לקידושין ס"ו והמהרש"א והפנ"י בכתובות העלו דהיכי דטוען ברי כנגד החזקה ליכא לאוקמי אחזקה וא"כ כיון דמיירי באומרת ברי לי הא ל"ש לאוקמ' אחזקת א"א גם מה"ת אמנם אכתי לא הו"מ רבא למיפרך הכי דברייתא דכתובות אפשר לפרושי מטעם דייקה ואומרת ברי לי היינו כפירש"י שם שאין לבי נוקפי שאלו הי' קיים הי' בא וברי כזה ל"מ נגד החזקה דזה ל"מ רק לפוטרה מא"ת דאשם תלוי תלי' בלבו נוקפו כדא' בכריתות שם ולסתור החזקה ל"מ רק באומרת ברי לי שמת בעלי כפירוש הר"ן ולכך מותיב דוקא ארב ולאוקימתא דרב ג"כ לא שייך דייקה כיון דדייקה ל"ש רק היכי שמתייראה שיבא בעלה ולא תוכל להכחישו שאינו זה ויהי' חומר בסופה משא"כ בהך דרב הא מיירי שבא הבעל ואין מכיר אותו וקאמרי שנים שמת ושנים אומרים אנן הוינין בהדי' מכי נפיק ועד השתא וזהו בעלה והיא מכחשת ואומרת ברי לי א"כ ל"ש דייקה וע"כ משום דהתם בודאי אומרת ברי לי שמת כפירוש הר"ן דאלו ברי לי דפירש"י שאלו הי' קיים הי' בא הא ל"ש התם כיון דלפי דברי העדים שאומרים שזה הוא אתא גברא וקאי וא"כ ברי לי כזה הלא מהני נגד החזקה ול"ש לאוקמה אחזקת א"א ושפיר פריך מהא דדפנו] ולהאמור י"ל דרבא לשיטתי' בש"ס ב"ב הנ"ל דס"ל עדות מוכחשת היא ול"מ עדותן גם אאבהתי דלא אתכחיש וא"כ לא אתחזקה בא"א עפ"י העדים דכיון דהוכחשו ל"מ עדותן כלל וגם עפ"י עצמה לא אתחזקה בא"א כיון שאומרת ברי לי שמת בעלי הפה שאסר הוא הפה שהתיר והא דבע"י ניסת לאחד מעידיה ואומרת ברי לי אע"ג דהיכי דלא אתחזק איסורא הא סד"א מה"ת לקולא לשי' הרמב"ם וליכא א"ת י"ל דס"ל כמ"ד אפשר לברר איסורו או דעכ"פ איסור א"ת איכא כמ"ש בתוס' שם ואפי' אי הוי רק מדרבנן היל"ל דתצא מדרבנן כמ"ש בתוס' כתובות כ"ג. ד"ה מ"ש] ואי דאם אומרת ברי לי שמת בעלי כפי' הר"ן הלא אסורה לינשא לא' מעידי' דבכה"ג אפי' תרי חשידי כנ"ל ז"א דהרי באמת התעוררו האחרונים בהא דעד המעיד לא ישא את אשתו דהוא משום נוגע הרי במדעל"ג כשר נוגע כדא' ביבמות ע"ז. ותי' דהיכי דאתחזק איסורא אין נוגע נאמן גם במדעל"ג ענובי"ק סי' ל"ג ובישע"ק ולפי"ז י"ל דלכך לא אותיב רבא מהברייתא דאפשר לשנויי דהברייתא מיירי בלא אתחזקה בא"א מכבר וע"י העדים לא אתחזקה בא"א אליבא דרבא כנ"ל וע"י עצמה אינה מתחזקת כיון שאומרת ברי לי שמת בעלי הפה שאסר כו' ואי דא"כ איך נשאת לעד המעיד ז"א דכיון דמוקמינן לה בלא אתחזקה בא"א הרי בלא אתחזק איסורא כשר נוגע במדעל"ג ושפיר יכול העד לישא אותה ולכך פריך רק אליבא דרב:
ובדרך קצרה איפשר לומר בסגנון הנ"ל דקושי' התוס' דלוקמה אחזקת א"א הוא דוקא למאי דמוקי הברייתא כשניסת לא' מעידיה ושני הקושיות של התוס' הנ"ל הם דוקא לפי אוקימתא זו. דהנה כבר הבאתי דברי הרשב"א והמהרש"א והפנ"י שהעלו דלמי שטוען ברי ל"ש לאוקמי אחזקה וא"כ כיון שאומרת ברי לי שמת בעלי ל"ש לאוקמ' אחזקה דא"א אמנם למאי דמוקי כשניסת לא' מעידי' הא ע"כ א"א לומר דמיירי שאומרת ברי לי שמת בעלי כפירוש הר"ן דא"כ איך נשאת להעד הרי בכה"ג גם תרי חשידי כנ"ל וע"כ שאומרת ברי לי אין לבי נוקפי כפירש"י וא"כ ברי לי כזה הא ל"מ רק לפטור מא"ת דא"ת בלבו נוקפו תלי' אבל לא לסתור החזקה ושפיר הקשו התוס' דלוקמה אחזקת א"א ומה נכון ליישב עפי"ז קושי' התוס' כתובות וב"ב שהבאנו למעלה דבניסת ואח"כ באו עדים מאי דייקה שייך כיון דליכא חומר בסופה וא"כ שפיר קשה דנוקמה בחזקת א"א ולהאמור יתיישב שפיר דהנה באמת הקשה הגאון רא"ב הובא בתשו' ח"צ סי' ב' על הא דהקשו התוס' הרי עד המעיד לא ישא את אשתו דמה בכך הרי קיי"ל בכתובות כ"ה: דכנס אינו מוציא אמנם י"ל דאף למ"ד בעד המעיד על אשה שמת בעלה אם כנס אינו מוציא היינו משום דל"ה נוגע גמור דמנא ידע דתנשא לו שמא תנשא לאיש אחר ול"ש לומר הטעם של הפנ"י דכיון שכנסה הוכיח סופו על תחלתו שמה שהעיד מתחלה עיניו נתן בה דנימא אף אם כנס מוציא וע' בנדרים מ"ח. גבי מתנת בית חורין דל"א הוכיח סופו על תחלתו כי אם היכי דמוכח ע"ש וזהו בעד המעיד סתם בלי הכחשה משא"כ בהכחשה דתרי ותרי הלא ע"כ מוכרחת לינשא לא' מעידיה דאחר הבא עלי' בא"ת קאי א"כ הוי העד נוגע גמור דאיכא אומדנא דמוכח ובכה"ג שפיר אף אם כנס מוציא ולפי"ז זהו רק בבאו עדים קודם שניסת משא"כ בלא באו העדים עד אחר שניסת א"כ ל"ק מהא דעד המעיד לא ישאנה כיון דאם כנס אינו מוציא דהרי כ"ז דליכא הכחשה הא שריא להנשא למי שתרצה א"כ ל"ה נוגע גמור וא"כ אין אנו צריכין לבא לתי' התוס' מכח תרי לא חשידי וא"כ מיירי שפיר הך בבא דניסת ואח"כ באו עדים באומרת ברי לי שמת בעלי כפי' הר"ן וא"כ ל"ש לאוקמ' אחזקת א"א דברי לי כזה מהני לסתור החזקה ואין אנו צריכין לבא לסברת דייקה ומיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל. ודעת לנבון נקל ליישב עפי"ז מה דקשה לכאורה ביבמות קי"ז: דקא' בגמ' התם על המשנה ע"א אומר מת ונשאת ובא אחד ואמר לא מת ה"ז לא תצא טעמא דנשאת הא לא ניסת לא תצא והאמר עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כשנים ואין דבריו ש"א במקום שנים ולכאורה קשה בלאו דעולא היכי קתני במתני' לא תצא ממ"נ אי מיירי בניסת לאחר קשה הבא עלי' בא"ת קאי ואי איירי בנשאת להעד הא עד המעיד לא ישא את אשתו וכאן ל"ש תי' התוס' דתרי לא חשידי כיון דליכא רק א' וגם ל"ש לתרץ כאן מה שתירצנו למעלה דמיירי בלא אתחזקה בא"א דהרי ידוע מ"ש הנימוק"י בשם הריטב"א הובא בש"ך יו"ד סי' קנ"ז דל"א עולא כ"מ שהאמינה תורה ע"א הרי הוא כב' אלא דוקא בדבר שבערוה דבעי' ב' מה"ת ולכן במקום שהאמינה תורה או חכמים לאחד דינו כשנים אבל באיסורא דעלמא דסגי בחד אין דינו אלא כע"א ע"ש וא"כ אי איתא דמיירי המשנה בלא אתחזקה בא"א מ"פ הגמ' מדעולא הרי כ' המהרי"ק הנ"ל דבדבר שבערוה בלא אתחזק מהימן ע"א מדינא כשאר איסורין וא"כ ל"ש הכא ג"כ ההיא דעולא וע"כ דפשיטא לי' להגמ' דמיירי באתחזקה בא"א וא"כ הדק"ל דהא עד המעיד לא ישא את אשתו ובפשיטות י"ל עפ"מ דמבואר במשנה יבמות כ"ו. וכולן שהיו להם נשים ומתו מותרות לינשא להם א"כ י"ל דמיירי דבשעה שהעיד הי"ל אשה אבל הוא דחוק קצת] ולהאמור נכון דכיון דקודם הנישואין הא לא הי' רק העד שאומר מת א"כ היתה רשאה להנשא למי שתרצה וא"כ ל"ה נוגע גמור ובכה"ג אם כנס אינו מוציא ושפיר מיתוקם כשנשאת לו באיסור ואומרת ברי לי:
ומה נכון לבאר עפ"י ההצעה הלזו סוגי' דיבמות פ"ח הנ"ל דלא רמי רבא הברייתות דרמב"י ודדפנו אהדדי והוא דלרבא הא ע"כ מיתוקמא הברייתא דרמב"י בלא אתחזקה בא"א מכבר דאל"ה תיקו הקושיא הנ"ל בניסת ואח"כ באו עדים מאי דייקה שייך והו"ל לאוקמ' אחזקת א"א ואי דהבבא דניסת ואח"כ באו עדים הא שפיר מיתוקמא באומרת ברי לי שמת בעלי ול"ש לאוקמא אחזקה נגד ברי לי ז"א דהא לרבא ע"כ אנו צריכין לבא גם בזה לתי' התוס' דתרי לא חשידי ובכה"ג הא גם תרי חשידי כנ"ל ואי דבכה"ג הא אם כנס אינו מוציא כנ"ל ואיפשר לאוקמי כשניסת לו באיסור ז"א דהתינח למאי דמסקינין בב"ב ל"ב. דלזילותא דב"ד לא חיישינן משא"כ לרבא דאמר התם דטעמא דרמב"י דניסת ואח"כ באו עדים ל"ת משום זילותא דב"ד א"כ התינח כשניסת בהיתר ברשות ב"ד שייך זילותא דב"ד משא"כ אי ניסת להעד באיסור הא ל"ש זילותא דב"ד ואמאי ל"ת וע"כ משום דתרי לא חשידי וא"כ ע"כ מיירי באומרת ברי לי שאין לבי נוקפי ותיהדר קושי' לדוכתה נוקמה אחזקת א"א בניסת ואח"כ ב"ע דל"ש דייקה וע"כ דמיירי בלא הוחזקה בא"א וא"כ לא הו"מ למיפרך מברייתא דרמב"י ופריך דוקא אליבא דרב והדברים נכונים בעזה"י ע"ד הפלפול והחידוד:
והנה בחי' הרשב"א יבמות פ"ח מביא בשם הרבינו חננאל לתרץ האוקימתא דניסת לא' מעידי' מהא דעד המעיד לא ישא את אשתו דמיירי בשיש שלשה עדים ונשאת לא' מהן דאכתי איכא תרי בהדי תרי לבר מההוא דנסבה ונראה הא דלא ניחא להו להתוס' לתרץ הכי עפ"מ שהקשו התוס' הנ"ל נוקמ' אחזקת א"א ותי' דאשה דייקה ומינסבה מרעא לה לחזקת א"א וקשה בניסת ואח"כ ב"ע מאי דייקה שייך כיון דליכא חומר בסופה לר"ש ולרב ששת ביבמות צ"א. דבניסת עפ"י ב' עדים לד"ה מותרת לחזור לראשון דמאי הו"ל למיעבד מיאנס אנסה ועכצ"ל כיון דמיירי שניסת לא' מעידיה וכיון דהוא נוגע בכה"ג שייך שפיר חומר בסופה כיון דל"ש מאי הו"ל למיעבד דהו"ל להעלות על לבה שהעד הזה שנושאה מחשש נגיעה העיד כן ולא נשאר רק ע"א והוי כניסת עפ"י ע"א ושייך שפיר חזקת דייקה וא"כ התינח כשל"ה רק שנים שאומרים מת משא"כ לפר"ח דמיירי שהיו שלשה א"כ תיהדר קושי' לדוכתה בניסת ואח"כ ב"ע נוקמה בחזקת א"א והר"ח ע"כ ס"ל כשיטת הר"י בר ברוך שבתוס' כתובות כ"ו: דבניסת ואח"כ ב"ע כיון שניסת בהיתר ל"ש לאוקמה אחזא"א ע"ש ועפנ"י שם וא"כ אין אנו צריכין לבא לסברת דייקה. והנה בחי' פנ"י כ' להסביר שי' הר"ח דבעינן שנים לבר מהאי דאנסבה משום דהואיל וכנסה הוכיח סופו על תחלתו שמה שהעיד מתחלה עיניו נתן בה ולכאורה קשה לפי"ז דא"כ מאי מהני דאיכא שלשה לשי' הפוסקים בח"מ סי' ל"ג דנוגע פסול מטעם קרוב א"כ הרי קיי"ל נמצא א' מהן קרוב או פסול עדותן בטלה עתשו' הרא"ש שהובא במ"ל פ"ה מה' עדות שמבואר בדבריו דבנוגע אמרי' דמבטל העדות מטעם נמצא קא"פ. וענוב"י סי' מ"ה שחוכך לומר דגם בעדות אשה שייך הך דנמצא קא"פ עדותן בטלה ונלפענ"ד עפ"מ דלכאורה קשה בהא דמוקמינין באומרת ברי לי ופי' הר"ן שאומרת ברי לי שמת בעלי וקשה לכאורה הלא הויין הני עדים שאומרים מת עדות שא"א יכול להזימה דממ"נ קודם שבאו העדים להכחישו הא כשיוזמו יכולין לומר בלאו עדותן היתה משתריא עפ"י עצמה שאמרה מת בעלי ולאחר שבאו העדים שאומרים לא מת ג"כ הוי עדות שא"א יכול להזימה לאביי דס"ל בב"ק ע"ג: דהכחשה לאו תחלת הזמה היא ועדים שהוכחשו ולבסוף הוזמו אין נהרגין א"כ א"א לעשות בהן דין הזמה לפי שהוכחשו מהכת שאומרים לא מת ענוב"י סי' ע"ב וע"כ דהסוגיא אזלא אליבא דר"ע דס"ל בשילהי יבמות אין בודקין עידי נשים בדרישה וחקירה ול"א דהו"ל כד"נ אלא כד"מ כיון דאיכא כתובה למשקל וכ' בתוס' בשם ר"ח דקיי"ל כוותי' בהא וא"כ ל"ב עדות שאאילה"ז (ויש לעיין לכאורה לפי"ז למאי דמפרש בתוס' פירכת הגמ' בא"ת קאי אף למ"ד בעינן חתיכה א' מב' חתיכות דהיינו משום דאפשר לברר איסורו ה"נ אפשר לברר ע"י הזמה והנה אי' במפורשים דגם לרמב"י ע"כ מוקמינן כשניסת לא' מעידי' דגם לדידי' קאי הפירכא בא"ת קאי והכי מפורש ברש"י יבמות פ"ח: ע"ש וא"כ אי איתא דהכא קאי למ"ד דל"ב בעידי נשים עשאילה"ז הא ל"ה פריך הש"ס מידי לרמב"י דאיפשר לשנויי כגון שהעדים שאומרים מת א"י באיזה יום וא"כ א"א להזימן ובשלמא לת"ק דמיירי שבאים ב' כיתי עדים בב"א ומכחישין זא"ז א"כ א"א לומר שא"י באיזה יום דא"כ ל"ה הכחשה משא"כ לרמב"י דמיירי שניסת ואח"כ ב"ע שאומרים לא מת א"כ שפיר י"ל דהעדים שאמרו מת לא ידעו באיזה יום והתירוה לינשא כיון דעידי נשים ל"ב עשאילה"ז ואחר הנשואין באו עדים ואומרים שבשעה שניסת הי' חי וא"כ א"א לברר ע"י הזמה. אמנם באמת הרי רש"י ותוס' לא פירשו כהר"ן רק שאין לבי נוקפי וא"כ ל"ק הקושיות הנ"ל דהו"ל עשאאילה"ז) וא"כ כיון דעדות נשים שוה לד"מ שפיר י"ל דלמאי דמוקמינן בשניסת לאחד מעידיה מיתוקמא הברייתא כר"י במשנה מכות ו'. דרק בד"נ נמצא א' מהן קא"פ עדותן בטלה אבל בד"מ תתקיים העדות בשאר וא"ש ויש לפלפל עפי"ז הרבה בסוגי' שם אכ"מ:
הנה נמשכתי קצת לענין אחר כדרך מו"מ של הלכה עכ"פ יוצא מכלל דברינו האמורים למעלה דהיכי שנמצא אדם מת ואנו מסופקין אם הוא בעלה של אשה זאת הנעלם שפיר יש לפנינו שני חזקות חזקת חי וחזקת א"א כד' הריב"ש ואת אשר עם לבבי אשיחה מה שנלפענ"ד לבאר ע"ד הפלפול עפ"י דרכו של הריב"ש ד' הש"ס גיטין כ"ז: וב"מ י"ח: רב אשי אמר כגון דקא' נקב יש בצד אות פ' דהו"ל סימן מובהק אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' סימנין אי דאורייתא או דרבנן ולכאורה קשה מנ"ל להש"ס דר"א מספקא לי' אי סד"א או דרבנן דילמא לעולם ס"ל סד"א אפס דהפנ"י בק"א כתובות פ"ב הא כ' דמאי דסמכינן אסימנין מה"ת הוא מטעם רוב דעפ"י רוב אינו מזדמן שיהי' גם לאחר חפץ בסי' כזה וא"כ הרי מצינו במשאל"ס אע"ג דרוב נטבעין אינן ניצולין מ"מ משום חומרא דא"א החמירו שלא נלך אחה"ר כד' התוס' ב"מ כ': וא"כ ה"ה בסימנין דהוא ג"כ מטעם רוב לא סמכינן משום חומרא דא"א אסי' אמצעיים כ"א אסי' מובהק דאין לך עדות ברורה יותר מזו כפירש"י בגיטין שם. ונלפענ"ד ליישב עפי"ד הש"ס יבמות קכ"א. אר"א הא דאמרו רבנן משאל"ס אשתו אסורה הנ"מ באינש דעלמא אבל צורבא מרבנן לא אי איתא דסליק קלא אית לי' ולא היא ל"ש אינש דעלמא ול"ש צורבא מרבנן דיעבד אין לכתחלה לא ובתוס' כ' שם ואע"ג דרובייהו צורבא מרבנן אי סליק קלא אית לי' מ"מ משום חומרא דא"א לא חיישינן לאותו רוב ולא תנשא לכתחלה ומזה הוכיח בשו"ת חת"ס חאה"ע סי' ס"ה דהתוס' ע"כ לא ס"ל כהריב"ש דלהריב"ש דמשאל"ס דינא הוא משום דאיכא שני חזקות א"כ הו"ל להקל כאן דאיכא תרתי רובי רוב נטבעין אין ניצולין והמיעוט הנמלטין רוב ת"ח אית להו קלא וא"כ נוקי תרי רובי נגד תרי חזקי וע"כ דהתוס' לא ס"ל כהריב"ש ורב אשי דמחלק בין צורבא מרבנן לאינש דעלמא ע"כ ס"ל כסברת הריב"ש דמשאל"ס מדינא אסורה דאיכא שני חזקות ולכך בצורבא מרבנן דאיכא כנגדו תרי רובי מותרת ע"ש ולפי"ז שפיר מוכיח הגמ' דע"כ לא ס"ל לרב אשי סי' דאוריי' דאל"ה שפיר הו' סמכינן גם בא"א והא דלא סמכינן במשאל"ס ארובא הא לרב אשי לשי' באמת הוא מדינא משום דאיכא ב' חזקות חזקת חי וחזא"א. וזהו רק לפלפולא אבל לדינא נראה דבנטבע ליכא חזקת חי דכיון דנפל למים איתרע החזקה כנ"ל:
והנה ראיתי בנוב"י שם שהשיג ע"ד הריב"ש שכ' דרוב לא עדיף מב' חזקות מהא דחולין י"א. דיליף רבה בר ר"ש דאזלי' ב"ר מפרה אדומה דדילמא טריפה היא ואי איתא דרובא לא עדיף מתרי חזקי א"כ הרי התם איכא תרתי חזקי דדילמא במקום נקב קא שחיט ואין השחיטה כלום והוי נבילה וא"כ איכא חזקה שא"ז דבהמה וגם אוקי גברא שמזין עליו בחזקת טמא והוכיח מזה דרובא עדיף מתרי חזקי ע"ש ולפענד"נ דאין מכאן השגה כלל ע"ד הריב"ש ז"ל עפמ"ש הריטב"א בקידושין ע"ט בהא שהקשה דאמאי שליא בבית הבית טמא נימא סמוך מיעוטא דשליא בלא ולד לחזקת טהרה דהבית והו"ל פו"פ ותי' כיון דאין אנו דנין על הבית רק גוף הספק הוא על השליא א"כ כיון דהשליא בפ"ע הוא טמא מחמת רוב שליות יש להם ולד ואין בגופה חזקה הסותרת הו"ל כודאי ותו ל"מ חזקת הבית כלל ע"ש וא"כ ה"נ כשאנו דנין על הפרה אם היא כשירה הלא אנו אומרים דהיא כשרה מחמת רוב בהמות כשרות הן ותו ל"מ חזקת גברא שמזין עליו בחזקת טמא משא"כ כשאנו דנין על האשה אם בעלה חי אם הותרו חרצובות האישות מעלי' הא תיכף עומד לנגדנו שני החזקות חזקת א"א דהאשה וחזקת חי דהבעל שפיר כ' הריב"ש דלא אלים הרוב מינייהו. אפס הא אמינא דבנטבע ל"ש לאוקמי אחזקת חי דמכי נפל למים איתרע כנ"ל ונהי דבמה שרוצה המבי"ט לומר דבהלך לאיזה מקום ולא שב איתרע החזקה חלקו עליו הפוסקים היינו כיון דלא ידעינין משום מעשה שנעשה בו לגרע חזקת חיותו משא"כ כשנפל למים שפיר י"ל דאיתרע חזקת חיותו. ולא גרע מהא דמצינו דרגל"ד ע"י מעשה מגרע החזקה כמ"ש התוס' בכ"ד וע' בתה"ד שהובא בחמ"ח ס"ק ל"ג. דאומדנות מוציאות מחזקה ע"ש ועתוס' קידושין ס"ה: ד"ה נטמאו כו' ואפשר כיון דהחזקת א"א וחזקת חי דהבעל משולבין זב"ז הו"ל כאלו אין כאן חזקה לאיסורא כלל. שעפי"ז כ' במק"א לבאר ד' הרמב"ם. פ"ז מה' נחלות ה"ג מי שטבע במשאל"ס כו' אבל היו לו סימנין מובהקין בגופו כו' אעפ"י שאין משיאין את אשתו שאני אומר שלא החמירו בדברים אלא מפני איסור כרת ע"ש ולכאורה תמוה דבמאי מיירי אי בסימן מובהק ביותר הא משיאין את אשתו ואי בסי' אמצעי הרי מספקא לן בגמ' אי סד"א או דרבנן ול"מ סי' דרבנן גם באיסור שאינו כרת ולהאמור י"ל דקאי על נטבע במשאל"ס דליכא חזקה לאיסורא ואף דאיכא איסור דאוריי' בכ"ז הרמב"ם לשיטתי' דס"ל סד"א מה"ת לקולא היכי דלא אתחזק איסורא ולכך קא' מפני חומר כרת והיינו כמ"ש הכ"מ פ"ט מה' ט"מ דבס' כרת מה"ת לחומרא ודוק:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |