הרי בשמים/ב/לג

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ ב לג

סימן לג

לק"ק טארנא.

בעזה"י יום ו' עש"ק י"ב מנ"א תרח"ם לפ"ק סטרי חיים ברכה ושלום עד העולם לכבוד אהובי בני יקירי הרב החריף ובקי ירו"ש כש"מ שאול שליט"א.

נועם מכתבך עם חידו"ת מגילה עפה הגיעני וחדא נפשאי בפלפולך היקר והנני בזה לתשובתך.

פתח דברך יעיר בש"ס ביצה י': במשנה זמן שנים ומצא שלשה אסורים וקא' בגמ' ממ"נ אי אחריני נינהו הא אחריני נינהו ואי לא אחריני נינהו האיכא חד דמערב בהו וכ' בתוס' וא"ת ולבטיל ברובא וי"ל דבע"ח ל"ב דחשיבי א"נ הו"ל דשיל"מ לאחר יו"ט וכל דשיל"מ אפי' באלף ל"ב והחילות להקשות לפי"ד הרמ"ר בתוס' תמורה ל'. שכ' דבתערובת איסור היכי דלא הי' ניכר קודם התערובת אמרינן ברירה א"כ ליברר חד מינייהו ואינך השנים לישתרו מטעם ברירה דהרי סתם מתני' ר"מ ור"מ אית לי' ברירה בהלוקח יין מבין הכותים עכ"ק:

הנה בתוס' עירובין ל"ז וביומא נ"ו. ובבכורות מ"ח מחלקים דדוקא היכי דמברר דבריו ומתנה בפירוש כגון שני לוגין שאני עתיד להפריש ס"ל לר"מ ברירה ובלא התנה ל"ל ברירה. אמנם באמת יש להקשות קושייתך לכ"ע דכיון דבדרבנן קיי"ל דיש ברירה א"כ נהי דמוקצה חמיר כשל תורה ע' תו"י ביצה ד"ד: ובמהרש"א שם בכ"ז הרי מדאוריי' ברובא בטיל ובע"ח דלא בטיל הוא רק דרבנן ובדרבנן יש ברירה. אכן הלא באמת הרמ"ר לא כתב כן רק היכי שלא הי' מבורר מעולם איזהו האיסור משא"כ הכא הרי הך שלא הוזמן הלא הי' ניכר קודם התערובת רק שאנחנו לא נדעהו א"כ הוי רק לא נודע ואטו בלא נודע אמרינן ברירה. אמנם יש להעמיד קושייתך עד"ז דהנה באמת הקשו המפורשים אמאי ל"א דנכבשינהו דניידי ונימא כל דפריש מרובא פריש כדא' לענין או"ב ביו"ד סוסי' ט"ז ענוב"י מהד"ת סי' ח'. אכן י"ל דכיון דקודם שפירש היו אסורין ואתקצי לביה"ש אתקצי לכולי יומא וא"כ עכצ"ל דמיירי שבין השמשות היו כבר מעורבים דאל"ה הוי איחזי ואידחי והדר איחזי דאין מוקצה לחצי שבת כדא' בביצה כ"ו: וא"כ כיון דע"כ מיירי שנתערבו קודם חשיכה א"כ קודם התערובת הא לא הי' חלות איסור כלל ורק אח"כ בהתקדש ליל יו"ט נולד האיסור בתערובת ושפיר קשה דנימא ברירה או ילה"ק באופן זה עפמ"ש במק"א לפרש דברי התוס' הנ"ל שנתקשו בהם המפורשים בהא דכתבו א"נ הו"ל דשיל"מ כו' דקארי לה מאי קארי לה הרי גמרא ערוכה היא בביצה ד"ד: דכל דשיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ואמינא לבאר עפי"ד המרדכי בפ"ק דשבת הובא ברמ"א יו"ד סי' ק"ב דכל שלא ניכר האיסור קודם שנתערב ל"ה דשיל"מ וא"כ י"ל דבתירץ קמא ל"ה ניחא להו להתוס' לומר משום דשיל"מ כיון דמתני' סתמא קתני ומשמע אפי' מצא השלשה בע"ש קודם חשיכה ולא הזמינו דנולד האיסור בתערובת כנ"ל דאז ל"ש דשיל"מ כד' המרדכי וע"כ כתבו דבכ"ז לא בטיל משום דבע"ח חשיבי. [וזהו דלא כאו"ה הובא בפמ"ג יו"ד סי' ס"ט שכ' דבכל דברים החשובים דלא מתבטלי הוי הדין כן אלא דוקא בדשיל"מ נקיטנא האי כללא בידינו דכמו דנקטינין בדשיל"מ דבטל בא"מ משום דל"ש עד שתאכלנו באיסור דלא נקרא ע"ש האיסור דהתערובת נקרא ע"ש ההיתר כיון דאינו מינו כמו כן היכי דאינו ניכר ול"ה עלה בפ"ע שם איסור ל"ה כאוכל האיסור דלא חל עליו שם האיסור משא"כ בדבר דלא בטיל מחמת חשיבותו הא מ"מ חשיב הוא ולא בטיל ובאמת מוכח הכי מש"ס סנהדרין ע"ט: ר"ל אמר באדם דכ"ע ל"פ דפטירי אבל הכא בשור שלא נג"ד שנתערב כו' ובתוס' שם בשם ריב"ם כ' דגרסי' שנתערב בשוורים אחרים מעליי. ולכאורה אמאי אצטריך למימר דס"ל לרבנן דאין גומרין דינו של שור שלב"פ הרי אפי' אי הוי ס"ל דגומרין דינו של שור שלב"פ מ"מ כיון דיוגמר דינו אחר שהוא כבר מעורב בשוורים אחרים א"כ האיסור נולד בתערובת ול"ש לומר בע"ח ל"ב ובטיל השור ברוב שוורים מעליי וע"כ דלענין שאר דברים שאינם מתבטלים ל"א הכי וכ"כ בשו"ת חו"י סי' קל"ג] ולפי"ז שפיר קשה קושייתך דאכתי אמאי אסירי כולהי נימא ברירה כיון דבדרבנן יש ברירה. אמנם באמת נראה דאפי' נתערבו קודם חשיכה לא מיקרי נולד האיסור בתערובת לענין שנסמוך אברירה דבשלמא התם בתמורה בשותפים שחלקו א' נטל עשרה גדיים וא' ט' וכלב דקתני שכנגד הכלב אסור פריך הש"ס שפיר ניפוק חדא להדי כלבא והנך כולהו לישתרו מטעם ברירה כיון שאותו שחל עליו השתא בתוך התערובת האיסור דמחיר כלב לא הי' מובדל מעולם בפ"ע משא"כ הכא עכ"פ הי' ניכר הגוזל הג' שלא הוזמן וידוע שכשיקדש היום יהי' אסור משום מוקצה ובכה"ג ל"ש ברירה ויש להביא ראי' לזה מדברי רש"י ז"ל בפסחים פ"ג: ובחולין צ': העצמות והגידין והנותר ישרפו בט"ז הני גידין ה"ד כו' אר"ח לא נצרכא אלא לג"ה ואליבא דר"י כו' ואלא תפשוט דספוקי מספקא לי' לר"י דאי מיפשט פשיטא לי' ההוא דהיתרא ניכלי' ודאיסורא נשדיי' א"ר איקא בר חמא כגון שהוכרו ולבסוף נתערבו ופירש"י דהוכרו לאו דוקא דאין לך אדם שאינו מכיר בין צד ימין לצד שמאל ולכאורה קשה דהרי ע"כ אצטריך לומר הוכרו לענין דנדע שהוכרו קודם שנעשה נותר דאי נתערבו קודם שנעשה נותר הא האיסור נולד בתערובת ותקשי למ"ד יש ברירה למה צריך לשרוף שניהם כדקתני הגידין לשון רבים ניפוק חדא מינייהו ונימא הוברר דהוא של ימין שהוא האיסור ונשדיי' ואידך נשרפי'. וע"כ דכיון דעכ"פ הוכר של שמאל מעיקרא וידוע שאם יתותר יצטרך שריפה הו"ל ניכר האיסור קודם התערובת ול"ש ברירה איברא דמהא לא איריא די"ל דרש"י לא ס"ל כהרמ"ר דבאמת גם מתוס' בכורות נ"ו: ותוס' ישנים יומא נ"ו: ד"ה ונברור משמע דל"ל חילוקו של הרמ"ר ועתוס' סוטה י"ח. אמנם הדברים בעצמותן נכונים דאפי' לד' הרמ"ר אין לומר בכגון זה ברירה:

אמנם הא קשיא לכאורה לפמ"ש הרבה מהפוסקים דאף דבאיסור דאורייתא קיי"ל דנתפצעו במזיד לא יעלו כבגיטין נ"ד: בכ"ז באיסור דרבנן בדבר חשוב דל"ב אפי' למ"ד דגם באיסור דרבנן אסור להוסיף ולבטל בכ"ז כשיש בו כדי ביטול רק שהוא דבר חשוב שרי לפוצעו ולבטלו מחשיבותו כדי שיתבטל כיון דהוא תרי דרבנן דהאיסור גופי' דרבנן וד"ח דל"ב הוא ג"כ מדרבנן והכי משמע באמת בירושלמי פ"ד דתרומות ע"ש ועתיו"ט שם משנה ח' ובהגהות הגר"א שם ועפ"ה דתרומות משנה י' וא"כ לפי"ז מאי תי' התוס' דבע"ח ל"ב אכתי יהי' מותר לשוחטם ואז לא יהי' בע"ח ויבטל דה"נ ל"ה רק איסור דרבנן [בשלמא בתערובת בע"ח באיסור דאורייתא דל"ב ל"ק מהא דקיי"ל ביו"ד סי' פ"ד דהיכי דאין כונתו רק לתקן המאכל לא חשיב מבטל איסור לכתחלה א"כ יהי' שרי לשוחטו כיון דכונתו רק לתקנו לאכילה ואז ממילא לא יהי' בע"ח ויבטל כמו שנתקשה באמת בשו"ת רעק"א סי' ע"ז דלפענ"ד י"ל בזה עפמ"ש בפר"ח יו"ד סי' צ"ט דלמ"ד מה"ת אסור לבטל איסור לכתחלה אסור אפי' היכי שאין כונתו רק לתקן המאכל ע"ש. וא"כ הרי כ' בתשו' נובי"ת חיו"ד סי' מ"ה דביבש ביבש אסור מה"ת לבטל לכתחלה וכיון שכן אסור ממילא לבטל בע"ח אף שכונתו לתקנם לאכילה] ואי דקודם שחיטה הא אסורין בטלטול משום תערובת בע"ח מוקצה ז"א דכיון דלאחר שחיטה יהי' רשאי לאוכלן הלא כ' בתוס' ביצה ח'. ודף כ"ח. ול"א: דטלטול מוקצה שרי בשביל אוכל נפש ושמחת יו"ט עמג"א סי' תק"ט ס"ק ט"ו ובמהרש"א ביצה ל"ג וא"כ שפיר מותר לשוחטם ויתבטל ברוב. ונראה דהנה הצל"ח בחי' העיר דאמאי הויין הגוזלות דשיל"מ להפוסקים דחמץ ל"ה דשיל"מ כיון דחוזר לאיסורו לשנה הבאה וגם התוס' ס"ל הכי א"כ הני גוזלות הרי יחזרו לאיסורן כשיגיע יו"ט אחר דכיון שלא הוצרך להם נשארו ממילא כמקדם והרי הם מוקצים וצריכים הכנה שנית וליישב זה נראה עפ"מ שנראה לבאר דברי התוס' ולסלק תמיהת המפורשים הנ"ל דקארי לה מאי קארי לה הרי ש"ס ערוך הוא דדשיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב ונראה דשני התירוצים הם א' דהנה במחיים י"ל דל"ה דשיל"מ מה שיהיו מותרין לאחר יו"ט עפמ"ש הרשב"א הובא ביו"ד סי' ק"ב בספק טריפה כיון שאין המתיר עתיד לבא בודאי ל"ה דשיל"מ וא"כ הנך גוזלות ל"ה דשיל"מ משום דאיפשר למחר יפרחו לשובך אחר או שימצאם אחר ויזכה בהם דהפקירא נינהו אפס לאחר שחיטה הו"ל שפיר דשיל"מ וכיון דמתני' סתמא קתני דאסורין בין מחיים בין אם עבר ושחטן עז"כ התוס' שני התירוצים בדרך ממ"נ דמחיים אסורי דבע"ח חשיבי ולא בטילי ולאחר שחיטה הא שוב הו"ל דשיל"מ ואזדא ממילא קושי' הצל"ח הנ"ל דהתי' של דשיל"מ הוא רק על אחר שחיטה א"כ לא יחזרו לאיסורן כשיגיע יו"ט אחר ושפיר הו"ל דשיל"מ [ויהי' מזה ראי' דשחיטה לא מיקרי פירש דלא כד' הב"א בשער הקבוע סי' י"ג דאל"כ הי"ל להתיר כיון דהוי פירש קודם שנודע התערובת עש"ך יו"ד סי' ק"י ס"ק ל"ג ל"ה] ומיושב ג"כ לפי"ז קושייתינו הנ"ל דמאי יועיל לנו אם נתיר לשוחטן לבטלן מחשיבות דבע"ח הרי אח"כ לא יבטלו מטעם דשיל"מ ויתיישבו נמי לפי"ז דברי הפמ"ג יו"ד במש"ז סי' ק"ב סק"ב שכ' דהיכי דיש לו מתירין ל"א בע"ח ל"ב שלכאורה הוא תמוה מדברי התוס' דסוגיין שכ' בתי' הא' משום דבע"ח ל"ב ולדברינו נכון דהתי' הא' ע"כ קאי אמחיים כנ"ל ואז הא בלא"ה ל"ה יש לו מתירין משום דאין המתיר עתיד לבא בודאי כנ"ל:

והנה גוף קושייתך בפשיטות ל"ק עפ"מ דאסבר לן ש"ב הגראז"מ. ז"ל בתשו' בית אפרים חיו"ד סי' ע' דסברת התוס' בתמורה הוא דכל שנולד האיסור אחר התערובת ואין האיסור מיוחד אמרי' דזה שבירר עתה הוא האיסור כיון דמעולם לא חל איסור על דבר מיוחד רק עתה הוברר האיסור משא"כ היכי שחל איסור על דבר מיוחד זהו בכלל הוברר האיסור תחלה שהרי חל שם איסור על דבר זה אלא שמחמת שהוא מעורב אינו ניכר ע"ש שמאריך בזה בדפח"ח וכן העלה שם דסברת התוס' דתמורה ל"ש רק אי אמרי' ברירה בדאורייתא אבל אי בדאורייתא אין ברירה כ"א בדרבנן ל"א בכה"ג ברירה ע"ש וא"כ הכא הרי האיסור הוא מיוחד על הגוזל שלא הוזמן ומה שכתבת לתרץ קושייתך משום דיש להסתפק נמי דילמא אחריני נינהו והויין כולה דאיסורא ול"ש ברירה הנה באמת למאי דמסיק בגמ' שם שאני גוזלות הואיל ועשויין לדדות שוב אין להסתפק דילמא אחריני נינהו כמ"ש במג"א סי' תצ"ז ס"ק י"ד ועשעה"מ פ"א מה' יו"ט ונדחין נמי בזה דברי הכו"פ בסי' ק"י ס"ק י"ח ע"ש. אכן יש לתרץ בזה קושי' התוס' שהקשו דליבטל ברובא עפמ"ש בפמ"ג פ"א משער התערובת ובחו"ה סי' ק"א סק"ה דל"א חד בתרי בטיל רק בהיתר מבורר הא כל שאין ההיתר מבורר ל"מ ביטול דבעינן דומיא דסנהדרין ע"ש וא"כ נהי דגוזלות עשויין לדדות אבל עכ"פ ל"ה ההיתר מבורר ובכה"ג לא בטיל ברוב:

ואמינא לבאר עפ"י האמור דברי הש"ס מנחות כ"ד: אמר רבא עשרון שחלקו ואבד אחד מהן והפריש אחר תחתיו ונמצא הראשון והרי שלשתן מונחין בביסא נטמא אבוד כו' וכן לענין קמיצה קמץ מן האבוד שיריו וראשון נאכלין מופרש אינו נאכל קומץ מן המופרש שיריו וראשון נאכלין אבוד אינו נאכל קמץ מן ראשון שניהם אינן נאכלין ופירש"י שהרי שניהן נזקקין לקומצו של ראשון וקומץ אינו מתיר אלא עשרון אותו חצי שהופרש ממנו ואחד מן החצאין הללו וכיון דלא ידע איזהו לא נאכל לא זה ולא זה. ולכאורה קשה לפי"ד הרמ"ע מפאנו דהיכי דא"א בלא"ה שרי לבטל איסור לכתחלה ומכ"ש לפמ"ש הב"ח בא"ח סי' תרכ"ו דלצורך מצוה שרי לבטל איסור לכתחלה א"כ ה"נ הרי יוכל לערב השלשה חצאי עשרון בהדדי כדי לקיים מ"ע דאכילת שירי מנחות ויבטל החצי עשרון שהוא טבל כמנחה שלא נקמצה בתוך השני חצאי עשרון דהיתרא דהרי בתוס' פסחים ל' ובחולין צ"ז הוכיחו מכ"ד דרבא לית לי' מב"מ לא בטיל ואי דהו"ל ריבה סלתה ז"א דהרי לעיל כ"ג: פריך לר' חייא ממתני' דשתי מנחות שלא נקמצו ונתערבו זב"ז אם יכול לקמוץ מזו בפ"ע ומזו בפ"ע כשרות ואם לאו פסולות והא הכא כיון דקמיץ לי' מחדא אידך הו"ל שירים ולא קא מבטלי שירים לטיבלא כו' ופירש"י וז"ל ואמאי דלא מבטל לי' טיבלא לשירים דתיהוי כריבה סלתה לא מצי למיפרך לר' חנינא דנימא מהכא דבתר מבטל אזלינן דאי נמי בתר בטל אזלינן וטיבלא מבטל לשירים ל"ה ריבה סלתה דבטל כמאן דליתי' דמי ולא אייתר לי' עכ"ל והנה בתוס' שם דף כ"ב. הקשו ע"ז מהא דמבואר במשנה שם נתערב קומצה במנחת נסכים פסולה שזו בלילתה עבה וזו בלילתה רכה והן בולעות זו מזו ופירש"י והו"ל ריבה שמנה והק' התוס' דאמאי לא נימא גם התם דבטל כמאן דליתי' דמי ול"ה ריבה שמנה. ולתרץ קושייתם נלפענ"ד עפי"ד הרשב"א בחי' ביצה ל"ח: בהא דפריך וליבטל מים ומלח לגבי עיסה והק' הר"י הלוי מהא דא' גבינות עכו"ם אסורין מפני שמעמידין בעור קיבת נבילה ואמאי לא בטיל ברוב. ומתוך תירוצו של הרשב"א שם מבואר דכיון דבניכר האיסור ל"מ ביטול א"כ בגבינות ניכר האיסור בידיעה שכל רואה גבינות העכו"ם יודע שיש כאן איסור דהעמדה בעור קיבת נבילה והו"ל ניכר האיסור בידיעה עכ"פ ול"ב משא"כ גבי מים שאולין ביו"ט הא הרואה אינו יודע שהמים הם שאולין ושפיר פריך דליבטל מים ומלח לגבי עיסה ע"ש ולפי"ז נראה דבשלמא בקומץ שנתערב במנחת נסכים כיון דיותר מלוג שמן לעשרון הוא פסול ומנחת נסכים הוא ג' לוגין שמן לעשרון וא"כ כל הרואה קומץ זה שבלילתו רכה אף שאין השמן נראה לעין בכ"ז הא יודע שיש כאן ריבוי שמן והו"ל ניכר האיסור בידיעה דלא בטיל משא"כ בסולת הא אי מנדב מנחה יותר מעשרון הוא כשר א"כ הרואה הא אינו יודע שהסולת הוא יותר ממה שנדב ושפיר בטל וכמאן דליתי' דמי. וכיון שכן שפיר קשה אמאי לא נימא דחצי העשרון סולת שלא נזקק להקומץ יתבטל ברוב והלא אנן קיי"ל כהרא"ש דמותר לאוכלן כולן כאחד ואי דקמח בקמח הו"ל לח בלח ומב"מ בלח בעי ס' אכתי קשה דהרי מב"מ בלח ל"ב ס' רק מדרבנן גזירה אטו א"מ וא"כ ניפוק אח"כ חצי עשרון סולת ונימא הוברר הדבר שזהו החצי עשרון שלא נזקק לקמיצה כיון דבדרבנן קיי"ל דיש ברירה והכא הא נולד ההיתר בתערובת ומבואר באחרונים דאין חילוק בין נולד האיסור בתערובת או נולד ההיתר בתערובת אמרינן ברירה ע' בתשו' בית אפרים הנ"ל וברי"ט אלגזי פ"ג דבכורות סק"ל ועתבו"ש סי' י"ד ס"ק י"ב ובנובי"ת חיו"ד סי' נ"ד: ולדברי הפמ"ג והחו"ד הנ"ל ניחא דכיון דבין השני חצאי עשרון של האבוד והמופרש לא נתברר מעולם ההיתר ויש לספק על זה כמו על זה ובכה"ג לא בטיל ברוב:

אמנם יש מקום בראש לתרץ קושייתינו הנ"ל ע"ד הפלפול באופן אחר דהנה לכאורה קשה לפמ"ש הצל"ח בפסחים צ"ו: לענין הא דפליגי ר' יוסי ורבנן בפסח שאבד והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון דס"ל לר"י מצוה בראשון ורבנן סברי איזה מהן שירצה יקריב וכ' הצל"ח דע"כ לא פליגי חכמים על ר"י רק בשאבד הפסח קודם חצות והפריש אחר תחתיו ואח"כ נמצא הראשון קודם חצות דלאחר חצות שניהם אתחזו בב"א אבל אם מוצא אחר חצות שאז בהגיע חצות אתחזי השני שהרי כבר הופרש ועומד לפנינו וחזי להקרבה כ"ע מודו דאזלינן בתר מעלת ראשון שנעשה ראוי להקרבה ע"ש ולפי"ז לכאורה הרי הכא ע"כ מיירי בשקמץ סתמא דקמיצה בדעת כהן תליא מילתא וכהן דעתי' אעשרון וחצי עשרון א' משניהם ממילא הוא נזקק להחצי עשרון הראשון ובודאי אינו נזקק רק זה שמצותו לכתחלה להקריבו דומיא דכתב בדרישה א"ח סי' ס' דל"א סתמא לשמה קאי רק היכי שנעשה כמצותו לכתחלה ע"ש וא"כ אי מיירי שאבד החצי עשרון אחרי שכבר היו שניהם בביסא וא"כ אתחזי האבוד קודם להקרבה מכ"ש לר"ל דס"ל במנחות ט' דקדושת כלי קבעה לי' וא"כ בכה"ג הא כ"ע מודו דמצוה בראשון וא"כ בודאי נזקק החצי עשרון האבוד לקמיצה ולא המופרש ואמאי יהי' שירי האבוד אסור באכילה וע"כ דמיירי שנאבד החצי עשרון קודם שהי' בביסא וכשנמצא ע"כ ניתנו שניהם בב"א בביסא דאי בזא"ז הא אתחזי קמייתא עד דלא אתחזי בתרייתא ולכ"ע מצוה בראשון וא"כ אותו שהונח בביסא בראשנה הוא שנזקק לקמיצה ושרי באכילה וע"כ שהונחו שניהם בביסא בב"א א"כ הא קיי"ל דכלי שרת אינו מקדש אלא כשיעור הצריך לכלי והיותר מכשיעור אין כ"ש מקדש וא"כ לא נתקדש בביסא רק עשרון א' והמותר אין לו רק קדושת פה דקיי"ל דעשרון אינו מקדש דמדת יבש לא נתקדשה וא"כ הא קיי"ל בר"פ המנחות והנסכים עד שלא קדשו בכלי יש להן פדיון וא"כ יוכלו לפדות חצי עשרון א' מהג' וכיון דפריק לי' גוואי חולין ממילא קא הויין וליכא חב"ע כדא' במנחות מ"ח. ולא יהי' ג"כ איסור טבל דמנחה שלא נקמצה כיון דעשרון שלם הוא מנחה והשאר הוא חולין. ויעשו מכל חצי עשרון חמש חלות כדקיי"ל במשנה מנחות ע"ו כל המנחות באות עשר עשר ויאפו כולן בהתנור של מקדש ואותן שהם חולין לא יתקדשו בתנור דאין כ"ש מקדש דבר חול כמ"ש בתוס' מנחות פ': ויאכלו כל החמש עשרה חלות ויהיו עשר מהן בתורת מ"ע דאכילת שירי מנחה וחמש בתורת חולין דהרי בלא"ה ק בתמורה כ"ג. דאוכלין חולין עם שירי מנחה כדי שתהא מנחה נאכלת על השובע וע"כ דהא דקא' שניהם אין נאכלין היינו בלא פדיון אבל ע"י פדיי' באמת שרי וא"כ ממילא ל"ק קושייתינו הנ"ל דליבטל ברוב דכיון דאיפשר בפדיון הא הו"ל דשיל"מ כדא' בב"מ נ"ג. לענין מע"ש. ול"ק נמי ממילא דנימא י"ב כיון דהא דבדרבנן י"ב היא משום דסד"ר לקולא וכיון דבדשיל"מ קיי"ל דסד"ר להחמיר ממילא אין ברירה אף בדרבנן ועתשו' שא"ר סי' צ'. ובלא"ה י"ל דל"ש הכא ברירה לענין קמיצה כיון דבעינן שבשעת קמיצה יהיה מבורר איזה הוא שיריו של הקומץ דומיא דכ' בתוס' גיטין כ"ה: ובב"ק ס"ט: דאפי' למ"ד י"ב גבי כתיבת הגט לשמה מודה דא"ב משום דוכתב לה לשמה משמע שיהא מבורר בשעת כתיבה וכי"ב כ' בתוס' ע"ז ס"ג. לענין אתנן דבעינן בשעת ביאה יהי' מבורר ול"מ דנימא ברירה שיחול האתנן למפרע ע"ש וה"ה בזה י"ל דבעינן שיהיו מבוררים השירים בשעת קמיצה ודו"ק:

ומה שכתבת עוד בישוב קושייתך עפי"ד התוס' גיטין כ"ה: שמחלקים בין היכי שעומד להתברר בודאי או לא. לא הועלת בזה כלום דהתוס' לא כתבו התם הכי רק לר' יוסי אבל לר"מ דס"ל ברירה שם בהלוקח יין מבין הכותים ע"כ ס"ל ברירה גם באינו עומד להתברר בודאי וקושייתך לפי דבריך הלא סובבת רק על קוטב זה דסתם מתני' אתיא כר"מ ולפ"מ שהעליתי להקשות מכח דבדרבנן יש ברירה בודאי אין חילוק בין עומד להתברר או לא:

וע"ד הקושיא עמ"ש בספרי הרי בשמים מהד"ק סי' כ"ד דהא דא' לדורות כלי שרת עבודתן מחנכתן דוקא היכי דישאר הכלי בתשמיש זה בקביעות אבל היכי שאין משתמשין בהכלי תשמיש זה רק דרך ארעי על צד המקרה ל"א עבודתן מחנכתן והק' מש"ס יומא י"ב: דקא' על הא דתנן ומתקינן לו כהן אחר תחתיו שמא יארע בו פסול וקבעי התם אירע בו פסול אחר תמיד של שחר במאי מחנכין אותו וקאר"פ עבודתו מחנכתו מי לא תניא כל הכלים שעשה משה משיחתן מקדשתן מכאן ואילך עבודתן מחנכתן ה"נ עבודתו מחנכתו ולדברינו מאי מייתי מכ"ש הרי גם בכ"ש היכי דלא יקבע לתשמיש זה ל"א עבודתו מחנכתו והרי כ"ג זה לא נתחנך אלא לשעה כ"ז שיעמוד הכ"ג הראשון בפסולו ובכה"ג הא ל"ש עבודתו מחנכתו עכ"ק הנה מזה ליכא סתירה לדברינו דהמעיין בצדק יראה דסברתי נאמרה בשהכלי אינה ראוי' ליחדה לכתחלה לכלי שרת לתשמיש עבודה זו וע"ד מקרה נעשה בה העבודה הזאת בכה"ג ל"א עבודתו מחנכתו אבל הכ"ג הזה הא ראוי למנותו לכ"ג ובאמת לר"מ הא קא' התם אפי' כשהראשון עבר פסולו וחוזר לשררותו שני כל מצות כ"ג עליו ואפילו לר' יוסי דחולק עליו וקא' דאינו ראוי לכ"ג משום איבה כ' בתוס' שם דמדינא דאוריי' גם לר' יוסי כל מצות כהונה גדולה על השני ובגמ' א' התם דמודה ר' יוסי שאם מת ראשון שני חוזר לעבודתו וא"כ הא חלה קדושת כ"ג על הכ"ג הזה בקביעות ושפיר שייך בי' עבודתו מחנכתו:

ובדבר מה שכתבתי בספרי שם לענין הא דאין הקדש ניצול בצמיד פתיל דמידי דאין עליו רק קדושת פה ניצול בצ"פ. וכ' שהוא מוקשה מדברי הש"ס חגיגה כ"ה. דקא' דלכך אין מביאין נסכים מגליל מפני שארץ העמים מפסקת ופריך ולייתוה בכ"ח המוקף בצ"פ ומשני אין הקדש ניצול בצ"פ ולדברינו הרי היו מביאין לירושלים טרם שנתקדש קדוה"ג ולמה לא יהי' ניצול בצ"פ. וכ"כ באמת בתוספת רי"ד ובט"א שם להוכיח מהא דאפי' בעוד שהוא חולין ל"מ צ"פ כשמתקדש אח"כ הנה דברי נאמרו שם בקצרה ותל"י עולים יפה דאנא תריצנא התם הקושיא שהקשה מ"ח הגאון מלובלין נ"י על נס דחנוכה דהרי תקרובת ע"ז מטמא באהל לריב"ב ונטמא הפך דקודש אינו ניצל בצ"פ. והנה באמת אם מכח המעלה דרבנן שהחמירו בקודש דל"מ בי' מוקף צ"פ הרי ליכא קושיא דאפשר דעדיין לא נגזרה עוד גזירה זו וע"כ דהקושיא הוא דיש לנו לומר דלא יציל מדאוריי' צ"פ בקודש כמו בחטאת דכיון דבחטאת דרשי לה בספרי הובא בר"ש פי"א דפרה מדכתיב במקום טהור שיהא מקומה טהור ובקדשים קלים נמי כתיב תאכלו במקום טהור דמהא דרשינן בזבחים נ"ה. דקק"ל נאכלין בכל העיר ולכך בכל קדשים אית לן למימר דלא יהי' ניצולין בצ"פ מה"ת וכ"מ בשו"ת שו"מ לש"ב הגאון מלבוב ז"ל מהד"ק ח"ג סי' מ"ג. וע"ז כתבתי בספרי שם דלענין דאוריי' הוא דוקא אחר שקדוש קדוה"ג כמו בחטאת והתם בחגיגה קאי לענין חומרא דרבנן שפיר אמרי' דאינו מציל גם קודם הקידוש וער"ש פי"ב דפרה ה"ח. אפס עדיין צריך התבוננת דהרי באמת הי' מתקדש השמן קדוה"ג בהפך שבכלל כלי הלח שנמשחו לכלי שרת הי' שלשה ומחצה למנורה כדתנן במנחות פ"ח. ועי' תוס' שם פ"ט. שנתקשו באמת למה הי' צריך השמן להתקדש בכ"ש ע"ש ואיפשר שהיו יודעים שהפך הזה ל"ה המדה המיוחדת למנורה ולא הי' עליו קדושת הגוף:

וראיתי בספר שבת של מי שמביא בשם הגאון מ' רפאל אזולאי דהפך השמן הזה הי' מוכן למנחת חביתין ג' לוגין על יום א' ומש"ה הי' חתום בחותמו של כ"ג שהוא מנחת הכ"ג ולכאורה קשה הרי משנה ערוכה היא בתמורה ל"ב. אחד קדשי מזבח וא' קדשי בדה"ב אין משנין אותן מקדושה לקדושה ויליף לה בגמ' מבכור דכתיב בי' לא יקדיש איש אותו ומבואר בבכורות נ"ג: דאפי' מקדושה קלה לקדושה חמורה אין משנין וכ"פ הרמב"ם פ"ד מתמורה הי"א וא"כ היכי היו יכולין לשנות שמן החביתין לנר תמיד והרי א' במנחות ע"ט: דשמן שהופרש לשם מנחה זו פסול לשם מנחה אחרת. ואי משום דתנן במנחות ק'. ר"פ המנחות והנסכים דמנחות ונסכים עד שלא קדשו בכלי יש להם פדיון וא"כ הי' שפיר לוקחין אותו לנר תמיד ע"י פדיון ז"א דהרי בגמ' שם ק"א. איכא פלוגתא אי טהורין נפדין והרמב"ם פוסק בפ"ז מאיסורי מזבח דטהורין אין נפדין ואין לומר ג"כ בזה לב בי"ד מתנה דהרי כ' בתוס' מעילה י"ד. ד"ה בונין ובכ"ד דרק בנדבת צבור שייך לב בי"ד מתנה אבל לא בהקדש נדבת יחיד אפי' הקדישה למוסרה בצבור ועתוס' מנחות ט"ו: ד"ה איפשר וא"כ הרי מנחת חביתין הי' בא משל כ"ג וא"כ ל"ש בזה לב בי"ד מתנה. ומלבד זה הרי אמר' במנחות ע"ט שם דבשמן שהיא גופה דמנחה ל"ש לומר לב בי"ד מתנה לשנותו למנחה אחרת. ונלפענ"ד ליישב ע"ד הפלפול דהנה באמת הקשה המהרש"א דמאי הי' מועיל הנס הרי היו אז טמאי מתים וטמאו את השמן בהדלקתן אמנם י"ל דהרי הפנ"י הקשה למה הוצרכו לנס הרי קיי"ל טומאה הותרה בצבור אכן י"ל דהי' אז כבר הגזירה על הנכרים שיהיו כזבים עתוס' בסוגיא דשבת שם א"כ הא קיי"ל ביומא ו': דרק טומאת מת הותרה בצבור ולא טומאת זיבה וא"כ לפי"ז ל"ק ממילא דטמאו את השמן בהדלקתן משום שהיו ט"מ כיון דט"מ הא הותרה בצבור ואזדא נמי מה שהקשו דהרי נטמא הפך הזה באהל המת נהי דמשום טומאת היסט ליכא דפכים קטנים שפיהם צר לא מיטמו בהיסט כמ"ש בתוס' שבת פ"ד: משום דכל שאינו בא לכלל מגע אינו בא לכלל היסט אבל הרי נטמא באהל המת ואי דהוי מוקף צ"פ הא אין הקדש ניצול בצ"פ. ולהאמור נכון דמחמת שנטמא באהל המת לא איכפת לן כיון דטומאת המת הותרה בצבור. ולפי"ז מתיישבת ע"כ הקושי' הנ"ל דהנה ביומא ז' אמרינן דאפי' למ"ד טומאה הותרה בצבור באילו של אהרן כיון דיחיד מביאו מודה דדחוי' ולא הותרה ולפי"ז הרי כ' התוס' בפסחים ע"ז. ד"ה דלא דלמ"ד טומאה דחוי' ע"כ בעי' ריצוי ציץ וא"כ הרי אמרי' ביומא ז': דבנשבר הציץ כ"ע ל"פ דאינו מרצה וא"כ הלא היונים כשנכנסו להיכל בעוה"ר שברו כל הכלים ע' במהרש"א ובהר"א על הסמ"ג ה' חנוכה ובודאי נשבר גם הציץ וא"כ ל"ה ראוי השמן שבפך להקריבו למנחת חביתין כיון דבא משל כ"ג הא ל"ה רק דחוי' כמו אילו של אהרן ובעי' ריצוי ציץ כנ"ל ואז הא נשבר הציץ וכיון דל"ה ראוי לחביתין שפיר היו רשאין לשנותו לנר תמיד ע"י פדיון דהרי טמאין לכ"ע נפדין והך שמן כיון דא"ר לחביתין הו"ל כטמאין ושפיר היו פודין אותו ומדליקין בו לנר תמיד. ובפשיטות הי' מקום לומר עפי"ד הט"ז א"ח סי' קנ"ד סק"ג שכ' דהא דאין מורידין מקדושה חמורה לקדושה קלה היינו כ"ז שראוי' לקדושה גדולה אבל היכי שא"ר עוד לקדושה חמורה מותר להורידו לקדושה קלה ע"ש וכמו כן י"ל לענין הא דילפי' מבכור שאין משנין מקדושה לקדושה הוא דוקא כשעדיין ראוי' להקדושה שהופרש בשבילה אבל אם אינה ראוי' עוד לקדושה זו מותר לשנותה לקדושה אחרת וא"כ י"ל ג"כ בהך שמן כיון דל"ה ראוי עוד לחביתין היו רשאין לשנותו לנר תמיד אפי' בלא פדיון אמנם סברת הט"ז נדחה קראו לה האחרונים ומחורתא כתירוצינו הנ"ל דהי' ע"י פדיון ויש לפלפל עוד בזה והדברים עתיקין:

ודרך אגב אומר במה שראיתי מקשין למה היו צריכין לנס הרי היו יכולין להטיף השמן טמא בצרצור קטן לתוך השמן הטהור ונימא קמא קמא בטיל כדאמרי' בע"ז ע"ג. והנה לכאורה איפשר ליישב דכיון דקודם שנתערב הא אידחי לה השמן מנר תמיד ושוב אינו חוזר ונראה אף לאחר שנתבטל אמנם אכתי קשיא דהרי באמת היו יכולין לכתוש זיתים ולעשות שמן אחר ומאי הי' צורך לנס ואי דהרי יטמא מחמת שהיו אז טמאי מתים ז"א דהרי בזה שפיר תקשי דיערבוהו בשמן הטהור ויתבטל ואי דיפסל משום דיחוי ז"א דהתינח בשמנים שהיו בהיכל מכבר שהי' להם שעת הכושר שפיר י"ל דאיחזי ואידחי ושוב אינו חוזר ונראה משא"כ זה השמן שמתחלת יציאתו מהזיתים נטמא הלא הוי דיחוי מעיקרו דקיי"ל דל"ה דיחוי. והנלפענ"ד בזה עפ"מ שכתבתי במק"א לחדש דל"ש קמא קמא בטיל היכי שסופו להתערב כולו אם מפאת שמוכרח לערבו משום המצוה או שכונתו מתחלה כן הוא או שממילא סופו ליפול לתוכו ולהתערב כולו בכל זה חשבינן לי' כאלו מעורב הכל בפעם א' ול"ש בזה קק"ב שעפי"ז ישבתי קושי' התוס' ביומא נ"ז: ד"ה עירה דם הפר לתוך דם השעיר וז"ל תימה דא' פ' הקומץ רבה הדבר ידוע שדמו של פר מרובה מדם השעיר אלא מכאן לעולין שאין מבטלין זא"ז וכיון דעירה דם הפר לתוך דם השעיר א"כ איפכא הול"ל דראשון ראשון בטיל כו' ולהאמור נכון דכיון דע"כ צריך לשפוך כל דם הפר לתוך דם השעיר שמצותו בכך הוא ל"ש קמא קמא בטיל דחשבינן לי' כמעורב בפעם א'. ומצינו כעין זה בתוס' חגיגה י"ט. ד"ה בתחתונה ובגיטין ט"ז. ד"ה הניצוק לענין קטפרס שהקשו מהא דב' שטבלו במקוה של מ"ס מכוונות דאם רגלו של ראשון נוגעת במים אף השני טהור הרי קטפרס ל"ה חיבור ותי' דכיון דהמים של הראשון סופן לירד וליפול למקוה חשיב קטפרס חיבור ע"ש ובתשו' חת"ס חיו"ד סי' ר"י ביאר הדבר דכיון שסופו לירד כירוד דמי ע"ש ודומה לזה. כ' הר"ן בע"ז שם וז"ל ולא ידעתי באיזה דבר נשער החילוק בין צרצור קטן לחבית דהאיך ניתן הדבר לשיעורין ונ"ל שמפני שנהגו לערות יין לבור ע"י חבית גדולה כיון שסוף היין שבחבית לירד ע"י כלי זה ודרכו בכך א"א לומר בו ראשון ראשון בטל שכל שעומד ליפול ולהתערב חשבינן ליה כמעורב כבר משא"כ בצרצור קטן שמפני שאין דרך לערות בכלי כי"ב לבור אין אנו רואין כנפול וכמעורב. אלא מה שירד כבר מש"ה אמרינן דכל כלי כי"ב ראשון ראשון בטל ע"כ הרי מבואר מדבריו דהיכי דסופו לערותו כולו חשבינן לי' כאלו הוא מתערב בב"א וע' פ"ג דמקואות מ"ד וטהור שנפלו על ראשו ועל רובו ג' לוגין מים שאובין מכלי א' מב' מג' מצטרפין מד' אין מצטרפין בד"א בזמן שלא התחיל הב' עד שלא פסק הראשון בד"א בזמן שלא נתכוין לרבות אבל נתכוין לרבות אפי' קרטוב בכל השנה מצטרף לג' לוגין ולכאורה בשלמא בהתחיל הב' עד שלא פסק הראשון ל"ש קק"ב כמבואר בע"ז שם דדוקא בדפסוק פסוקי אמרי' קק"ב מתוס' ב"ק ק': אבל אמאי בנתכוין לרבות אפי' קרטוב בכל השנה מצטרף לג' לוגין נימא ראשון ראשון בטל ולהאמור ניחא דבטור פי' נתכוין לרבות היינו שהי' בדעתו לשפוך עוד יותר בשעה שהי' שופך הטיפה הראשונה וגם בתיו"ט מביא כן בשם מהר"ם וא"כ כל שעתיד להתערב חשבינן לי' כמעורב כולו בפעם א' ול"א קק"ב וא"כ לפי"ז שפיר היו צריכין לנס דל"ה מועיל לשפוך לתוך השמן הטהור ולומר קק"ב כיון דע"כ מההכרח לשפוך כל השמן לתוכו שיהי' כדי הדלקת המנורה ובכה"ג הלא אנו רואין כאלו מתערב כולו בפעם א' ול"א קק"ב:

ומה שהקשית בביצה י"ח. בהא דקא' רבה דאסור ט"כ בשבת גזירה שמא יעבירנו ד"א ברה"ר וא"ל אביי יש לו בור בחצרו מא"ל א"ל גזרה בור בחצרו אטו בור ברה"ר והק' דהרי בתוס' בסוגי' שם הקשו בהא דקא' התינח שבת יו"ט מא"ל גזרה יו"ט אטו שבת הרי הוי גזלג"ז ותי' דיו"ט ושבת א' הוא. והכי אשכחן בתוס' שבת כ"ג. שכ' בהא דקא' התם רבה דש"ש אין מדליקין בשבת שמא יטה ויו"ט גזרינן אטו שבת דל"ה גזלג"ז דיו"ט ושבת כי הדדי נינהו וא"כ היכי גזר בור בחצרו אטו בור ברה"ר ובור ברה"ר הוא משום גזרה שמא יעבירנו הלא הוי גזלג"ז. הנה בחי' מהר"ם שיף הרגיש בזה וכ' וז"ל ובור בחצרו ל"ה גזלג"ז אטו שיהי' הכלי ברה"ר ויטביל ברה"ר שברה"ר אסור להטביל בלא גזרה וחדא הוא דעל הרוב הבאר רחוק ד"א מהכלי עכ"ל ובפנ"י ובצל"ח כ' טעמים דל"ה בור בחצרו גזלג"ז ואתה בני צדקת בדבריך די"ל כיון דלהוט להטבילו גזרי' לפי שהוא כודאי שיעבירנו כדי להטבילו כמ"ש בתוס' שם ד"ה נגזור וכ"כ באמת בשיטה מקובצת שם דבהטבלת כלים שצריך כל יום ויום לרגל ומצוה עליו לטהרן בהול על' וגזרו אעפ"י שהוא גזלג"ז ע"ש ועולים דבריך יפה מה שפלפלת עפי"ז בחכמה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף