הרי בשמים/ב/לד
|
< הקודם · הבא > |
וע"ד מאי דקשיא לך ע"ד מהרא"י שהובא בש"ך יו"ד סי' נ"ז ס"ק מ"ז שכ' דרק לזמן מרובה די"ב חודש חיישינן לתקלה ולא בזמן מועט איך יפרנס הא דקא רב ביבי בסוגי' שם הטעם דכלי שנטמא מעיו"ט אין מטבילין אותה ביו"ט גזרה שמא ישהא ופרש"י אי שרית לי' לאטבולינהו ביו"ט משהי להו עד יו"ט שהוא פנוי ואתי בהו בתוך כך לידי תקלה להשתמש בהן תרומה והרי התם ל"ה רק זמן מועט מיו"ט לי"ט ואמאי חיישינן לתקלה עכ"ק:
הנה הדין של המהרא"י הלוי בתירוצי התוס' בחולין נ"ג. בההוא שרקפא דספק דרוסות דשדר רב לקמי' דשמואל חנקינהו ושדנהו בנהרא ופריך ולישהינהו שנים עשר חודש ומשני אתי בהו לידי תקלה והקשו בתוס' מהא דא' התם דף נ"ח גבי ביצי ספק טריפה שיחלא קמא משהינין לה אי הדרה טענה שריא ולא חיישינן לתקלה ותי' בתי' האמצעי דהתם אי סופה לטעון ממהרת לטעון ובזמן מועט ל"ח לתקלה משא"כ בזמן י"ב חודש חיישינן לתקלה אמנם בפירש"י שם נזהר מקושי' התוס' וכ' דלכך חיישינן התם טפי לתקלה כיון דטובא הוו ספק דרוסות לכך אפי' אי לא חייש בעלמא לתקלה הכא חייש וא"כ מדלא ניחא לי' לרש"י לחלק בין זמן מרובה לזמן מועט ע"כ דס"ל דמאן דחייש לתקלה אפי' בזמן מועט חייש דבהכי פליגי באמת התרי לישני אליבא דר' ישמעאל בר' יוסי בפסחים כ'. דלל"ק דא' התם בחבית של יין של תרומה שנטמאת בשדה תשפך חבל אפי' בישן דחיישינן אדמביאו משדה לבית לזלפו אתי בי' לידי תקלה הרי דחיישינן לתקלה גם בזמן מועט ולא"ד התם רק בחדש תשפך חבל דאדמיישנו כדי שיהא ריחו נודף שיהי' ראוי לזילוף אתי בי' לידי תקלה ויישון הוא י"ב חודש והוי זמן מרובה אבל בישן אפי' בשדה תעשה זילוף דבזמן מועט ל"ח לתקלה ע"ש [ובתוס' ב"ק ריש דף קט"ז כתבו באמת דיכול לעשות זילוף אחר שיתיישן מעט ואפשר דבשיטה זו עומדים הסוברים דגם בזמן מועט חיישינן לתקלה] ופוסק רש"י כלישנא קמא דגם בזמן מועט חיישי' לתקלה ועפירש"י פסחים ל"ג: ולכך פי' שפיר הא דרב ביבי משום תקלה אף דהוי זמן מועט ולהתי' של התוס' והמהרא"י הנ"ל דס"ל דבזמן מועט ל"ח לתקלה ע"כ לא יפרשו הא דרב ביבי דשמא ישהא כפירש"י הנ"ל אלא כמ"ש באס"ז בביצה שם וז"ל גזרה שמא ישהא פי' ואיכא כמה איסורי חדא שהוא מכוין מלאכתו ליו"ט ומעכב טהרתו ונכנס מנוול לרגל ואיפשר שיבא בהם לידי תקלה שיהא טרוד ביו"ט ולא יטהרם עכ"ל וכן אנו מוכרחין לומר לכאורה בשיטת הפמ"א בתשו' סי' נ"ג שהקשה על הח"צ דמתיר כ"ח של איסור לאחר י"ב חודש א"כ אמאי אמר רב קדירות בפסח ישברו לשהינהו י"ב חודש ותקלה ל"ש רק בגוף איסור לא בכלי עתשו' ח"צ סי' ע"ז ובפמ"ג יו"ד סי' ק"ג ולכאורה האיך יתיישב לדידי' הך דרב ביבי הנ"ל דחיישינן גם בכלי לתקלה ואיפשר לתקן דבריו עפ"ד הצל"ח בביצה שם שכ' בהא דא' רב ביבי גזרה שמא ישהא וז"ל כאן לא סיים דאית בי' כל הני תיובתי שאין כאן שום תיובתא כו' והיתר דנטמא בולד הטומאה היינו משום דאפי' ישהא אין כאן תקלה דאוריי' שהרי אפי' אם ישתמש בו תרומה הלא מדאוריי' טהורה היא שהרי מה"ת אין כלי מקבל טומאה אלא מאב הטומאה עכ"ל הרי דס"ל להצל"ח דהיכי דלא יהי' רק איסור דרבנן ל"ש חשש תקלה וכן צידד בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ס"ה לענין השרקפא דס' דרוסות דאלו הי' רוב היתר דמדאוריי' בטיל ברוב ואין כאן רק איסור דרבנן ל"ה לן למיחש לתקלה ע"ש ושכן נראה לכאורה מד' הש"ס פסחים הנ"ל דקא' ותקלה עצמה תנאי היא דתניא חבית של יין של תרומה שנטמאת כו' וא' התם דב"ה לא חיישי לתקלה וא"כ יהי' לפי"ז הא דא' בכ"ד בש"ס דחיישי' לתקלה כב"ש ולא כב"ה ולהאמור י"ל דהאוקימתא בפסחים שם הוא אליבא דרב דס"ל בפסחים ט"ז. דטומאת משקין אפי' טומאת עצמן אינו רק דרבנן ולכך לא חיישי ב"ה לתקלה דבדרבנן לא חיישי' לתקלה אבל בדאוריי' שפיר חיישי' לתקלה וא"כ לפי"ז עולין שפיר דברי הפמ"א דהרי בכלי הבלוע איסור באב"י הא ליכא רק איסור דרבנן ומבואר ברשב"א בתשו' סי' תצ"ז דמה"ת אפי' דבר חריף אינו מחליא לשבח הבלוע בכלי וכיון דליכא רק איסור דרבנן ל"ח לתקלה משא"כ בכלי שנטמא באב הטומאה הא לכשישתמש בו תרומה תטמא מדאוריי' שפיר חיישי' לתקלה אמנם מאי דפשיטא להו להאחרונים הנ"ל דבדרבנן ל"ח לתקלה לדידי מספקא לי טובא דהרי לפי"ד רש"י שבת כ"ה כל עיקר מצות שריפת תרומה שנטמאת הוא מחשש תקלה ומבואר הוא בכ"ד בש"ת דאפי' בתרומה דרבנן או כשנטמאת בטומאה דרבנן ג"כ מצוה לשורפה וע' בב"י יו"ד סי' קכ"א שהביא ד' הרשב"א בתה"א שמסתפק אם בכל איסורי דרבנן מהני בכ"ח הגעלה ג"פ כדא' בירושלמי בקדירה שבישל בה תרומה וכ' דלכאורה יש ראי' מפכ"ה בפינכא דאימלח בה בישרא בי ר' אמי ותברה ואמאי הרי דם שמלחו אינו רק דרבנן וליעבד הגעלה ג"פ ותי' דכיון דצריך לשהויי להגעילה ג' זימני חיישי' דילמא בתוך כך יבא לידי תקלה ע"ש הרי דגם בדרבנן חיישי' לתקלה וראיתי בשו"ת חס"ל מדו"ז הגאון ז"ל חיו"ד סי' צ"ח שרוצה לה"ר דגם בדרבנן חיישי' לתקלה מהא דאין מקדישין בזה"ז כו' והרי קדשי בדה"ב אינן אסורין בגיזה ועבודה רק מדרבנן ע"ש ולפענ"ד ליכא להוכיח מהתם עפי"ד התוס' סנהדרין פ' שכתבו דגבי מוקדשין איכא הרבה תקלות ע"ש וא"כ י"ל דלהרבה תקלות חיישי' גם בדרבנן] וע"כ דס"ל להפמ"א ג"כ דשמא ישהא דרב ביבי לא משום חשש תקלה דהשתמשות תרומה קאתינין עלה רק כפירוש האס"ז הנ"ל אכן אחרי שובי נחמתי דל"ד הפמ"א אין הכרח לפרש הכי דהא דכ' דבכלי ל"ח לתקלה זהו רק לענין בליעת איסור דהוי הכלי רק בלוע משא"כ לענין טומאה הא הכלי שנטמא הוי גוף האיסור דגוף הכלי מטמא התרומה שבאה לתוכו:
שוב ראיתי בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' נ"ז שהרגיש בקושייתך והעלה מכח זה דתקלה די"ב חודש שכ' הרמ"א הוא לאו דוקא דהרי לא חילק בין בהמה גסה לדקה [וכ"כ בס' חכ"א כלל י"ד] ועיבור דבהמה דקה הוא רק חמשה חדשים כדא' בפ"ק דבכורות ולהכי אמרינן דשהיית חמשה חדשים הוי ג"כ זמן מרובה וחיישי' לתקלה [והא דמצינו בתוס' שבת י"ז בהא דא' התם דגזרו בי"ח דבר דגידולי תרומה תרומה משום תרו"ט ביד כהן דילמא משהי לה גבי' ואתי לידי תקלה וכ' התוס' שם דאפי' ב"ה דא' בפ"ק דפסחים תעשה זילוף ול"ח לתקלה הכא מודו דפעמים שצריך להשהות שנה שלימה עד זמן זריעה ע"ש הרי דהקפידו דוקא על שהיית שנה שלימה דליהוי זמן מרובה אפשר לומר דהתוס' תופסים זמן היותר ארוך אבל גם בחמשה חדשים הוי זמן מרובה דניחש לתקלה וע' מ"ק כ"ג. דקרי לשלשים יום ג"כ זמן מרובה. אכן י"ל התם שאני דלגבי לאלתר הוי גם שלשים יום זמן מרובה ע' גיטין כ"ז. אבל לגבי זמן מועט שפיר י"ל דל"ה זמן מרובה פחות מה' חדשים עכ"פ וצל"ע מד' הרא"ש בפירושו לנדרים ג'. בהא דא' כגון דאמר לא אפטר מן העולם עד שאהא נזיר דמן ההיא שעתא הו"ל נזיר מידי דהוי האומר לאשתו ה"ז גיטך שעה א' קודם מיתתי אסורה לאכול בתרומה מיד אלמא אמרי' כל שעתא ושעתא דילמא מיית כו' וכ' הרא"ש דכיון דאסרוה בתרומה מיד משום חששא דשמא ימות ה"נ מההוא שעתא ראוי לו לקבל עליו נזירות מיד מחשש שמא ימות ולא יקיים דבריו ואפי' למ"ד בפ' כל הגט ל"ח שמא ימות הכא לזמן מרובה דימי נזירות חיישי' ע"ש הרי דחשיב ימי נזירות דהוא שלשים יום זמן מרובה וע' קידושין ע'. קא' ושמא תאמר לזמן מרובה ת"ל חודש ויש לחלק הענינים וק"ל] וא"כ איכא גזירה שמא ישהא משמיני עצרת עד תחלת הפסח שהוא חמשה חדשים וג' שבועות והוי זמן מרובה וחיישינן לתקלה ע"ש וי"ל בטעמא דהראשונים ז"ל המובא באס"ז הנ"ל שלא פירשו הא דרב ביבי משום תקלה כפירש"י דס"ל דכיון דאם נטמא ברוב הזמנים מהשנה ליכא חשש זה דהיינו באם נטמא הכלי אחר ג' שבועות שאחר שבועות עד סוכות שאחריו הא ליכא עוד החשש דתקלה דלעולם מגיע יו"ט בתוך הה' חדשים והוי זמן מועט ול"ח לתקלה והחשש לא הוי רק בשיזדמן שנטמא הכלי במשך הג' שבועות שאחר סוכות בלבד ולכך לא אסרו ט"כ ביו"ט משום ההוא זמן פורתא ואפשר עוד לומר דגם רש"י ז"ל ס"ל להלכה דמשום ההוא זמן פורתא ל"ה אסרינן ט"כ ביו"ט אפס דס"ל כל"ק דר"י ב"ר יוסי בפסחים הנ"ל דס"ל דמאן דחייש לתקלה חייש נמי בזמן מועט ויתורץ עפ"ז מה שהקשה האבן עוזר בהא דקא' התם תניא כוותי' דרב ביבי כו' ותיכף מייתי הא דאמר רבא מפני שנראה כמתקן כלי והקשה דאין זה דרך הש"ס דמקודם יאמר תניא כוותי' ואח"כ יאמר אמורא טעם אחר ולהאמור נכון דרבא לשי' דקא' ביומא ס"ו. ותקלה עצמה תנאי הוא וא"כ אתיא הברייתא כההיא תנא דחייש לתקלה והכי ס"ל ג"כ לרב ביבי ורבא אתא לפרושי טעמא אפי' למאן דל"ח לתקלה אסור להטביל כלי ביו"ט מה"ט דנראה כמתקן כלי. וארווחנא בהא לבאר דברי רש"י ז"ל בנדרים ט': דקא' מ"ש נודר דלא דילמא אתי בה לידי תקלה נדבה נמי לא דילמא אתי בה לידי תקלה ופרש"י וז"ל נדבה נמי כי אמר הרי זו קרבן אתי בה לידי תקלה דגיזה ועבודה אבל בבל תאחר לא דכל היכי דאיתא בי גזא דרחמנא איתא עכ"ל ולכאורה למאי אשמעינן רש"י ז"ל הך מילתא הכא דבנדרי' אינו עובר בבל תאחר. ונראה בשנקדים להביא מ"ש בתשו' פמ"א לתרץ דברי רש"י ז"ל שלא יסתרו ש"ס ערוך בר"ה ו'. דקא' חד דאמר ולא אפריש וחד דא' אפריש ולא אקריב וצריכא דאי אשמעינן אמר ולא אפריש משום דלא קיימי' לדיבורי' אבל אפריש ולא אקריב אימא כל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' צריכא. הרי דלמסקנא ל"א הסברא דכל היכי דאיתי' בי גזא דרחמנא איתי' ועובר גם באפריש ולא אקריב ותי' הפמ"א דלגבי נודר מסתבר טפי להיות עובר באפריש אע"ג דאיפשר לומר דבי גזא דרחמנא איתי' מ"מ הלא אי יאבד הקרבן הא שוב ל"ה ב"ג דרחמנא מאחר שהוא חייב באחריותו אבל בנדבה כיון דא"ח באחריותה שפיר אמרינן ב"ג דרחמנא אית' וא"ע בב"ת וביאר דבריו נכדו הגאון בעל אור חדש ז"ל בספר חקר הלכה דהנה הרשב"א בחי' לר"ה שם כ' דהא דבקרא דכי תדור נאמר נדר כפול ודריש בגז"ש מקרא דמוצא שפתיך מה להלן נדבה עמו אף כאן נדבה עמו ולמה לא כתיב נדבה בהדיא כמו בקרא דמוצא שפתיך ותי' עפ"מ דא' בגמ' שם ומי מצית אמרת דאמר ולא אפריש והא נדבה כתיבא כו' אמר רבא משכחת לה כגון דאמר הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה ולפי"ז להכי כתיב בקרא דכי תדור נדר במקום נדבה דמיירי שאמר בלשון נדר הרי עלי ומ"מ הוא נדבה משום שהתנה ע"מ שאיני חייב באחריותה והקשה האור חדש שם מהא דא' בר"ה ו': דיורש אינו בבל תאחר דכתיב מעמך פרט ליורש וכ' התוס' דלמ"ד שעבודא ל"ד ע"כ מיירי הך קרא באפריש ולא אקריב דאי באמר ולא אפריש אין היורש מחויב להביא קרבן אביו וא"כ נשמע מקרא דכי תדור כו' תרווייהו אמר ולא אפריש ואפריש ולא אקריב דהרי כיון דכתיב נדר כפול ע"כ אתי להורות על הרי עלי עולה ע"מ שאיני חייב באחריותה והוי אמר ולא אפריש ומדכתיב בההוא קרא מעמך ודרשי' פרט ליורש נשמע אפריש ולא אקריב וא"כ קרא דמוצא שפתיך תשמור גו' ל"ל וע"כ דלמ"ד של"ד אתי קרא דמוצא שפתיך על שינוי קודש דדרשי' בריש זבחים אם כמו שנדרת עשית יהא נדר ואם לאו יהא נדבה ולפי"ז למ"ד של"ד ליכא על העשה דב"ת רק חד קרא דובאת שמה דמוצא שפתיך אצטריך ע"כ על שינוי קודש ולפי"ז עשה זו לכאורה לא ידעינן על מה אתי לאורויי אם על אפריש ולא אקריב אבל אמר ולא אפריש א"ע בעשה דהרי טעמא מאי אמרי' דבאמר ולא אפריש גרע הוא משום דריבורא לא כלום הוא וזה ל"ש הכא כיון דב"ת דג' רגלים כבר גלי קרא דעובר ואי דיבורא לא כלום למה יעבור באיחור ג"ר וע"כ דקאי העשה דובאת שמה רק על אמר ולא אפריש בזה הוא דעובר ברגל א' בעשה אבל אפריש ולא אקריב כיון דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' א"ע ברגל א' בעשה ומ"מ אחר ג"ר עובר בלאו דא"כ לעולם לא יקריב זה את קרבנו ולפי"ז הרי ר"מ ס"ל בבכורות מ"ח שעבודא ל"ד כמו שביאר התומים בסי' ל"ט וא"כ י"ל לדידי' דבנדבה א"ע באפריש כיון דלדידי' ליכא רק חד לאו על ב"ת דהיינו קרא דכי תדור דמשמעותו בין אמר בין אפריש כדאמרן והיינו מדכתיב מעמך פרט ליורש מוכח דגם באפריש עובר בב"ת וי"ל דרק גבי נדר היא דעובר באפריש ומש"ה כתיב מעמך למעוטי ליורש בכה"ג דנדר אבל בנדבה כיון דב"ג דרחמנא אית' אפי' כשיהי' נאבד להכי שפיר א"ע דכל היכי דאית' ב"ג דרחמנא אית' וא"ש ד' רש"י ז"ל עכדפח"ח. ומעתה י"ל דלהכי מייתי רש"י ז"ל הך מילתא התם דבנדבה א"ע בב"ת משום דהוי קשיא לי' איך שייך חשש תקלה כלל דהרי כיון דר"מ ס"ל בפ"ק דר"ה דברגל א' עובר בב"ת א"כ ע"כ לא משהי' לה אפי' רגל א' ובזמן מועט הא ל"ח לתקלה וליכא חששא רק באם נדר תיכף אחר חג הסוכות דאז יוכל להשהות עד הפסח דהוא זמן מרובה יותר מה' חדשים כנ"ל ומשום ההוא זמן פורתא הא לא גזרי' איסורא כנ"ל ולהכי פירש"י דב"ת ליכא בנדבה כלל משום דכל היכי דאית' בי גזא דרחמנא אית' וא"כ משהי לה זמן מרובה ושפיר חיישינן לתקלה:
ומה נכון לבאר עפי"ז דברי התוס' ביומא ס"ו. אלא אמר רבא גזירה משום תקלה דתניא אין מקדישין ואין מעריכין ואין מחרימין בזה"ז כו' וכתבו בתוס' שם דאתיא אפי' כמ"ד סתם חרמים לכהנים ואע"ג דשרו ול"ש בהו תקלה הנ"מ בתר דמטו ליד כהן אבל קודם לכן לא כדא' בבכורות ל"ב חרמים כ"ז שהן ביד בעלים הרי הן כהקדש לכל דבריהם ומועלין בהן ורק בזמן הבית היו שכיחי כהנים ול"ה צריכין הבעלים להשהותו בידם ונותנים אותו לאלתר לכהן ולכאורה קשה הרי קיי"ל בר"ה ד"ד. דבחרמים בין חרמי גבוה בין חרמי כהנים איכא בל תאחר והרי רבא גופי' קא' בר"ה ו'. כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה וא"כ ע"כ לא משהי לה אפי' רגל א' וליכא חשש רק באם החרים תיכף אחר סוכות דאיכא עד הפסח יותר מה' חדשים והוי זמן מרובה ומשום ההוא זמן פורתא הא לא אסרינן כנ"ל. ולהאמור נכון עפמ"ש התוס' בתמורה ל"ב: דחרמי כהנים ל"ש אלא באמר ה"ז לח"כ אבל אם אמר הרי עלי מנה לח"כ ל"א כלום דהו"ל אמירה להדיוט רק בחפץ זה גזה"כ הוא ע"ש ועמלמ"ל פ"ו מערכין ה"ד וא"כ ל"מ בח"כ אמר ולא אפריש רק אפריש ולא נתן וא"כ באפריש ולא אקריב הא ליכא עשה ברגל א' למ"ד של"ד כנ"ל וכיון דהכא אזלינן לרבא הרי האריך בש"ך סי' ל"ט להוכיח דרבא ס"ל שעבוד' ל"ד וא"כ א"ע רק בג"ר ויכול להשהותו זמן מרובה ושפיר חיישינן לתקלה ודו"ק. ודעת לנבון נקל לבאר עפי"ז דברי הברייתא שהובאה בבכורות כ"ה: התולש צמר מבכור תם אעפ"י שנולד בו מום ושחטו אסור ומבואר התם דאפי' עקביא בן מהללאל דמתיר במשנה שם שער בכור בע"מ שנשר ואח"כ שחטו בהא מודה דאסור משום דאי שרית להצמר אתי לשהויי' שלא יקריבנו ונוח לו בכך שבין כך וב"כ יפול בו מום ומפקע לי' מקדושת מזבח ואתי לידי תקלה דגיזה ועבודה עפירש"י שם וקשה הרי ע"כ לא משהי לי' זמן מרובה דהרי גם ברגל א' עובר בעשה דב"ת ובזמן מועט הא ל"ח לתקלה בשלמא לחכמים דאסרי במשנה שם בשער בכור בע"מ ליכא לאקשויי מידי כיון דבבכור בע"מ הא ל"ש העשה דובאת שמה כיון דא"ר להקרבה וע"כ א"ע כ"א בשנה בלא רגלים או בג"ר בלא שנה כדא' בפ"ק דר"ה ע' ט"א שם. וא"כ חיישינן שישהנו זמן מרובה ואתי לידי תקלה משא"כ בבכור תם הא עובר בעשה ברגל א' ואמאי חיישי' לתקלה ולהאמור י"ל דהברייתא אתיא כמ"ד שיעבודא ל"ד וא"כ בכור הא הוי אפריש ולא אקריב דקדוש מרחם ובאפריש ולא אקריב הא ליכא עשה ברגל א' למ"ד של"ד. וא"ע כ"א בג"ר או בשנה בלא רגלים וכיון דיוכל להשהותו זמן מרובה שפיר חיישינן לתקלה:
ואחרי הודיע אלקי' אותנו כל זאת נבא לבאר עפי"ז דברי הש"ס תמורה י"ח: דקא' על המשנה דהתם עמוד א' דקתני העיד ר' יהושע ור' פפייס על ולד שלמים שיקרב שלמים א"ר פפייס אני מעיד שהיתה לנו פרה של זבחי שלמים ואכלנוה בפסח ואכלנו ולדה שלמים בחג וקא' בגמ' ולרבא דא' קדשים כיון שעבר עליהן רגל א' כל יום ויום עובר עליהן בב"ת מעצרת בעי מיכלי' אמר רב זביד משמי' דרבא כגון שהי' חולה בעצרת רב אשי אמר מאי חג נמי דקתני חג שבועות ואידך כל היכי דקתני פסח תני עצרת אי הכי מאי אסהדותי' לאפוקי מדר"א דאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים קמסהיד הוא דקרב וכ' רש"י ותוס' שם לפרש הלשון אי הכי דבשלמא אי אמרת דהאי חג סוכות ובעצרת ל"ה חולה אתא ר' פפייס לאפוקי מדרבא אלא השתא מאי אשמעינן ולכאורה אינו מובן דהיכי סלקא אדעתין למימר דבמתני' דפליגי אי ולד שלמים יקרב שלמים או לא קאתי ר"פ לאסהודי דא"ע ברגל א' בעשה לאפוקי מדרבא מאי שייטי' דהך דינא להכא. ולהאמור י"ל עפ"מ דא' התם טעמא דר"א דאמר ולד שלמים לא יקרב שלמים גזירה שמא יגדל מהם עדרים עדרים ופירש"י אי אמרת ולד שלמים יש לו תקנה אתי לשהויי' לאם עד שתלד ויגדל עדרים מן הולדות ואתי בהו לידי תקלה דגיזה ועבודה וי"ל ג"כ טעמא דר"א גזירה משום ולד חטאת או כדמייתי התם מקרא ולפי"ז זהו דקא' הש"ס דאי חג הוא סוכות א"כ ע"כ ס"ל דברגל א' א"ע בב"ת וי"ל שפיר דטעמא דר"א משום דאתי לשהויי' עד שתלד ויגדל עדרים עדרים א"כ שפיר י"ל דזהו דאשמעינן ר"פ דלא תימא דהא דיקרב שלמים הוא רק בבהמה דקה דעיבורה רק ת' חדשים וליכא רק שהיית זמן מועט וליכא למיחש לתקלה ולהכי מביא המעשה שהי"ל פרה של זבחי שלמים דהוא בהמה גסה שעיבורה ט' חדשים ואפ"ה אכלו ולדה בחג דל"ח לתקלה משא"כ למאי דקא' דחג הוא עצרת א"כ שפיר איתא לדינא דרבא דברגל א' עובר בעשה וא"כ ע"כ ל"ה טעמא דר"א משום שמא יגדל עדרים כיון דברגל א' עובר בעשה וע"כ טעמא דר"א משום גזירה דולד חטאת א"כ מאי רבותי' דמעשה דר"פ ומשני לאפוקי דר"א מייתי ע"ז מעשה רב:
ובעיקר הקושיא נלפענ"ד דבלא"ה ל"ק דהא דקיי"ל דבזמן מועט ל"ח לתקלה הוא רק לענין דיעבד כגון בעוף ס' דרוסה מהני שהיי' כ"א יום כדי שלא יאסר העוף אבל לכתחלה בודאי אנו חוששין אפי' לזמן מועט לתקלה ויש להביא ג"כ ראי' לזה מש"ס ר"ה ל"א: דתניא גר שנתגייר בזה"ז צריך שיפריש רובע לקינו ארשב"א כבר נמנה עלי' ריב"ז וביטלה מפני התקלה ופירש"י דילמא אתי לאתהנויי מיני' ולכאורה קשה הרי הי' יכול להפריש הרובע דהוא לפרש"י חצי דינר ולפי' התוס' רובע דינר ולומר אם יבנה ביהמ"ק בתוך ה' חדשים יהי' זה לקן והרי קיי"ל כעולא בנדרים כ"ט. דקדושת דמים פקעה בכדי כמ"ש הרמב"ם פ"ד מה' מעילה הי"א ואם לא נבנה ביהמ"ק עד ה' חדשים יוצא מאליו לחולין וא"צ פדיון וכן יעשה בכל ה' חדשים א"כ עד ה' חדשים הוי זמן מועט ול"ח לתקלה ולאחר ה' חדשים הא הוי חולין. וע"כ דלכתחלה גם בזמן מועט חיישי' לתקלה. וגם י"ל כיון דמשתמשים בכלי זה שנטמא חולין לא בדיל מיני' ואיכא למיחש שישתמש ג"כ תרומה דומיא דקיי"ל ביו"ד סי' צ"ז דאין לשין עיסה בחלב דחיישי' דאתי לידי תקלה לאוכלו עם בשר ואפי' בזמן מועט חוששין והיינו דכיון דאוכלו עם חלב חיישינן שיבא נמי לאוכלו עם בשר וה"ה הכא חיישי' בכה"ג לתקלה גם בזמן מועט:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |