הרי בשמים/א/קכט
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום ד' ה' לימי חנוכה תרל"ח לפ"ק סערעט.
- שלום וישע רב לכבוד ש"ב יד"נ הרב הגדול החריף המופלג שהיו"ח כש"מ נפתלי הורוויץ ני' אבד"ק סינאוואטץ יצ"ו במדינת מאלדווי.
מכתבו נמסר לידי תמול לעת ערב והנני למלאות חפצו אשר דרש ממני לחוות דעי בדבר המשפט שבא לפניו ביתומים גדולים וקטנים שהיו ביניהם קטטות ומריבות עם גיסם חתן אביהם המנוח ז"ל וזה כמו שנה שהתפשר עפ"י ג' בזבל"א וזבל"א ושליש על גביהם ועשו קאמפראמיס בתוקף נימוסיהם ועתה חפצם לסתור הפס"ד באמרם שלא הי' קבלת קנין גם לא הי' אפטרופס ממונה מב"ד כדת רק הי' קוראטאר ממונה בערכאותיהם והדיין השליש מכחישם ואומר שהי' קבלת קנין והאפטרופס נתקבל אצל הב"ד המפשרים בהיות שהוא ממונה מטעם המלך יר"ה ועיניהם חזו משרים שהוא איש כשר ונאמן וראוי לאותה איצטלא עכת"ש:
הנה בס' ברכי יוסף ח"מ סי' י"ב אות י"ב מביא בשם תשו' מהריב"ל דהפשרנים נאמנים לומר שהי' קנין ולא חשיבי בזה נוגעים בעדות מטעם דלא לימרו דייני דשפילי נינהו שלא ידעו דפשרה צריכה קנין ואף שמביא שם בשם ס' אדמת קודש שהכריח דבכה"ג הוי נוגע בעדות מברכות מ"ג ע"ב ת"ר הביאו לפניו שמן והדס בש"א מברך על השמן ואח"כ מברך על ההדס ובה"א מברך על ההדס ואח"כ מברך על השמן אר"ג אני אכריע שמן זכינו לריחו וזכינו לסיכתו הדס לריחו זכינו לסיכתו לא זכינו ר"פ איקלע לבי ר"ה ברי' דר"א אייתו לקמייהו שמן והדס שקיל ר"פ בריך אהדס ברישא והדר בריך אשמן א"ל לא סבר לה מר הלכה כדברי המכריע א"ל הכי אמר רבא הלכה כב"ה ולא היא לאשתמוטי נפשי' הוא דעבד הרי דגברא רבה כר"פ משום כיסופא כדי שלא יאמרו שטעה בדין ועשה שלא כהלכה השמיט עצמו להוציא שקר מפיו דא"ר הלכה כב"ה א"כ ה"ה בנידון זה מיקרי נוגעין בעדות דאפשר שלא נטלו קנין ומשום כיסופא שלא יאמרו דייני דשפילי נינהו אומרים שקר שנטלו קנין והנה מלבד דיחוי של הר"י ב"ר שהובא בברכ"י שם וגם דחיותיו שדחו דברי האדמת קודש דאין ראי' מהתם לדין זה עכ"פ בנידון שלנו נראה דכ"ע מודו דל"ש צד נגיעה דהלא באמת מבואר בסמ"ע סי' י"ב דאם קודם הפשרה נתן שטר ע"מ להתחייב בכל מה שיאמרו הפשרנים מועיל אפי' בלא קנין והעמיס כן בכונת הרמ"א שם אך התומים הניח זה בצ"ע דכל שההתחייבות תלוי בתנאי ל"מ שטר רק קנין דשטר ל"מ לבטל אסמכתא והוי כמו ערב לאחר חיתום שטרות א"כ הא המוחזק יכול לומר קים לי כסברתו דל"מ בלא קנין עכ"פ אצל הדיין לא מיחשב נגיעה אם אומר שהי' קנין כיון דנעשה קאמפראמיס בתוקף נימוסיהם עכ"פ לא מיחשב מדייני דשפילי אם פוסק כהרמ"א והסמ"ע דהיכי דנעשה שטר א"צ קנין וא"כ השתא שאומר שנעשה קנין בודאי מהימן ושוב לא יוכל המוחזק לומר קים לי כהתומים ועד כאן לא מצינו דמיחשב נוגע מטעם עביד אינש לאחזוקי דיבורי' אלא כשאין לו שום התנצלות ע"ד הראשונים כההוא דר"פ הנ"ל וכההיא דמצינו בתוס' יבמות ע"ז ע"א בהא דעמשא שאמר כך מקובלני מב"ד של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית ופריך ומי מהימן והא"ר אבא א"ר כל ת"ח שמורה הלכה ובא אם קודם מעשה אמרה שומעין לו ואם לאו אין שומעין לו ומבואר בתוס' שם שהוא מטעם נגיעה ע"ש והכי מצינו בתוס' כתובות כ"א ע"ב ד"ה האמר לענין קיום שטרות דאם א' אינו מכיר משחתמו השנים אין מעידין לפניו וחותם דמשחתמו דמי לנוגעין בעדות וכ"כ בשו"ת הרשב"א באשה שאמרה גירשני בעלי שלב"פ אינה נאמנת אח"כ אפי' בפני בעלה משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' ומעיזה פני' כדי לחזק דברי' הראשונים וכן בח"מ סי' ל"ג בש"ך סק"ט כשהעד העיד מתחלה בב"ד כשהי' קרוב ולא ידעו מקורבתו ואח"כ נודע מקורבתו ונפסל ופסקו הדין א"י אח"כ לתבעו בעד זה אחר שנתרחק משום דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וכ"כ באס"ז ב"ב קנ"ט ע"א בשם הרב המאירי ז"ל וכ"ה בש"ך סי' י"ז סק"ט לענין דיין ודומה לזה אי' ג"כ בתוס' שבועות מ"ה ע"ב ד"ה כי מטא זמן חיובי' כו' וי"ל כיון שהתחיל לכפור שוב לא יודה כו' ע"ש וע' במרדכי פ"ב דקידושין גבי שליח נעשה עד שהקשה בהא דקא' הש"ס והשתא דתקון רבנן ש"ה כו' וא"ת ויפטור הלוה העדים ויהיו נאמנים מהשתא כדא' בפ' חז"ה וליסלקו בי תרי מינייהו כו' ועוד דאפי' הי' פוטרם הלוה היו נוגעין בעדותן כיון דעד שלא פטרם הוזקקו לומר פרענו השתא נמי אתו לאחזוקי שיקרייהו ע"כ והנה לד' המרדכי דגם בשנים אמרינן הכי קשה מר"ה כ"ב ע"א במשנה במעשה דטובי' הרופא שראה את החודש בירושלים הוא ובנו ועבדו משוחרר וקבלו הכהנים או"ב ופסלו את עבדו וכשבאו לפני ב"ד קבלו או"ע ופסלו את בנו והשתא האיך נאמנים אח"כ להעיד כיון שמתחלה הגידו ולא הי' מועיל הא עבידי לאחזוקי דיבורייהו וע"כ דבשנים ל"א הכי דתרי לא חשידי אך עדיין קשה לכאורה מרישא דמתניתין דקתני התם שאם יפסל א' מהם יצטרף השני עם אחר האיך יועיל כשיצטרף אח"כ עם אחר הא עביד אינש לאחזוקי דיבורי' אולם ג"ז נכון עפי"מ דאי' בח"מ סי' ס"ו סכ"א בראובן שהי"ל שטר על שמעון וחתם בו לוי ולוי קנה השטר אין לחשבו ללוי נוגע לחשדו שחתם א"ע שקר כדי שיקנה ממנו שהעד השני לא הי' מסכים עמו ע"ש וא"כ ה"נ י"ל כיון דאחר מעיד עמו שוב לא חשדינן שהעד הא' מעיד כדי להחזיק דיבורו דא"כ לא הי' העד הב' מסכים עמו להעיד שקר וראי' לזה נראה מב"ק ע"ד תוס' ד"ה כי אתא דלמ"ד אין עדותן מצטרפת עד שיראו שניהם כא' הא דא' שם כי אתא חד מצטרף בהדי' היינו כי מעידין שניהם מחדש ושם איירי דכבר העיד הע"א בפני ב"ד דקאי על מתניתין וא"כ מאי מועיל הצירוף שלו עם אחר הא עביד לאחזוקי דיבורי' וע"כ כיון דאחר מעיד עמו ל"ח להכי דא"כ לא הי' האחר מסכים עמו להעיד שקר. ומתבאר עפי"ז סוגיית הש"ס בכתובות כ"ו הב"ע דמוחזק לן באבוה דהאי דכהן הוא ונפק עלי' דב"ג או ב"ח הוא ואחתיני' ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא ואסקיני' ואתו תרי כו' ואתא ע"א ואמר ידענא בי' דכהן הוא כו' אלא אר"א במצטרפין לעדות קמיפלגי כו' ולכאורה האיך יצטרף העד הראשון עם העד האחרון כיון שכבר העיד נימא עביד לאחזוקי דיבורי' ולהאמור נכון כיון דאיכא העד האחרון שאומר ג"כ דכהן הוא ובי' ליכא שום צד נגיעה שוב לא חיישינן גם על העד הראשון כנ"ל. אמנם כ"ז הוא רק באופן שאין לו התנצלות לבטל דבריו הראשונים באופן שלא יתפס לשקרן אז אמרינן בע"א בלבד וכן לד' המרדכי הנ"ל אפי' בשנים עביד לאחזוקי דיבורי' משא"כ היכי שיש לו שום התנצלות ל"א עביד לאחזוקי דיבורי' ואמרינן דאי איתא שאינו אמת הי' חוזר מדבריו הראשונים והי' מגיד ההתנצלות להצטדק את נפשו ושכן נראה מדברי התוס' יבמות קי"ז ע"ב ד"ה לאו משום דאמרינן כו' גבי אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי תנשא ותטול כתובה וחמותה אסורה מ"ט חמותה אסורה כו' לקלקולה לחמותה הוא דקמיכוונה כו' וכ' התוס' וא"ת מה יש לחוש מ"מ נתיר לחמותה כשנשאת הכלה דהשתא לא אייתי ותצטער שהרי לא תחזור להיות כלתה ולכאורה האיך נוכל להאמין להכלה כשתעיד אחר שנשאת הא לא תהי' נאמנת כיון דמעיקרא קודם שנשאת העידה ולא היתה נאמנת גם השתא לא נאמין לה כיון דעביד אינש לאחזוקי דיבורי' וע"כ דסברת התוס' היא דהתם ל"ש לומר הכי משום דהיתה הכלה יכולה לומר כעת באופן שתהי' עדותה בדדמי וא"כ כיון דיש לה התנצלות ואפ"ה מעידה כן שפיר הקשו התוס' דתהי' נאמנת. וא"כ בנ"ד שיש לו להדיין לתלות א"ע באילני רברבי הרמ"א והסמ"ע ושהי' סמיכתו על הקאמפראמיס אף בלי קנין ואפ"ה אומר שהי' קנין שפיר מהימנינין לי' וע' ברמ"א סי' מ"ו סכ"ה דאפי' הדיינים אומרים שהי' שלא כדין אינן נאמנין. גם י"ל דבנ"ד אין היורשים נקראים מוחזקים לענין שיוכלו לטעון קים לי אדרבא חתן המנוח שכנגדם הוי מוחזק כיון שכפי מכתב מעלתו כבר יצא האורטהייל בתוקף משפט נימוסי קיר"ה א"כ הוי כגבוי כדמצינו בב"ב נ"ה ע"א אמר רבה הני תלת מילי אשתע' לי עוקבן בר נחמי' ר"ג משמי' דשמואל דינא דמלכותא דינא אריסותא דפרסאי עד מ' שנין והני זהרורי דזבין ארעא לטסקא זבינייהו זביני כו' ר"ה ברי' דר"י אמר אפי' שערי דכדא משתעבדי לכרגא אר"א כו' א"כ ביטלת ירושת בנו הבכור דהו"ל ראוי כו' ופרשב"ם דכל ממון האב אם מת ולא פרע עדיין כרגא דשנה זו הו"ל ממונו ראוי דאינו מוחזק בו כלל כ"א המלך דשיעבוד המלך עדיף משאר שיעבודין דכגבוי דמי הרי חזינן דמה שהוא מפאת דינא דמלכותא אלים שיעבודי' וכגבוי דמי וה"ה כל שיש לו תוקף נימוסי המלך הוי כגבוי והה"נ בנ"ד וזה עדיף מטמרמו"ת שכתבו הפוסקים דהוי כגבוי א"כ הוי גיסם בע"ד של היתומים מוחזק וא"כ אפי' אי לא נאמין להשליש הא יוכל לטעון קים לי כהרמ"א והסמ"ע. ומ"ש כבודו דכיון שנעשה קאמפראמיס בנימוסיהם דינא דמלכותא דינא ומהני לעולם בלי קנין שכך נימוס המלך דל"ב קנין הנה דין זה מבואר בשו"ת מים עמוקים ממהראג"ח סי' נ"ד ופקפק בזה וז"ל וי"ל שלא הוצרכו לומר אלא שאם יש איזה קומפרמוס שכתוב בו שנעשה בדרך המועיל לד"י שיהא נאמן הקומפרימוס אבל לא שינהגו בקומפרימוס שלא נעשה בו קנין ולא דבר המועיל בד"י כאלו הי' בו קנין כיון שאפי' בד"י ל"מ כו' וגם שמעתי מפי אומר שמנהג אצלם כשיבא איזה קומפרמיס לפני ת"ח כשבררוהו לדון ביניהם שקודם שיגיד להם פס"ד קונה מהם קנין כו' וסיים שם שהמוחזק יכול להסתייע בקומפרימוס ולא מי שבא להוציא ע"ש ובאמת שמעינין הכי מכמה דוכתי דל"מ דינא דמלכותא לעקור ד"ת אפי' כמלא נימא כמו שהאריך בזה הש"ך בסי' ע"ג ס"ק ל"ט וכן מפורש יוצא מדברי הרשב"ם ב"ב נ"ד ע"ב ע"ש והארכתי בזה במק"א לבאר ד' רש"י ז"ל בגיטין ט' ריש ע"ב ואכ"מ אפס הא קשיא לי מש"ס יבמות מ"ו ע"א דקמיבעי' לי' לר"פ שם הני דבי פפא בר אבא דיהבי זוזי לאינשי לכרגייהו ומשעבדי בהו כי נפקי צריכי גיטא דחירותא או לא ופי' התוס' שם ד"ה כי נפקי כו' דמספקא לי' אי דינא דמלכותא דינא לענין זה דאע"ג דבעלמא נכרי גופי' לא קני משום דדרשינן ולא הם קונין זא"ז הכא קני כו' ופשיט לי' שם דמוהרקייהו דהני בטפסא דמלכא מנח כו' וקני לי' גופי' המלך ואח"כ מקני לי' המלך למאן דיהיב כרגא ע"ש הרי דס"ל להש"ס שם דמהני דינא דמלכותא אפי' לעקור ד"ת דמד"ת הם אינם קונים זא"ז ומצד דד"מ קני וצל"ע בזה אולם לדינא ברור דמה שנעשה בערכאות ל"מ רק שיהי' כאלו נעשה השטר בד"י אבל מה שבדינינו אינו מועיל אפי' נעשה בערכאות ל"מ וה"נ אינימא דבשטרי בירורין בד"י בעי פשרה קנין ה"נ כשנעשה בערכאות צריך קנין אבל בנ"ד א"צ לכ"ז ויפה כח הפס"ד ואין יכולת ביד היורשים לחזור בהם גם כבר כתבתי בתשו' א' דל"ש כאן אסמכתא גם לשי' התומים הנ"ל עפי"ד התוס' ב"מ ס"ו ע"א ד"ה ומניומי גבי קנס שעושין בשעת שידוכין דמהני אפי' לא קנו כיון שנוהגין בו כל העולם מידי דהוי אסיטומתא דקני' ע"ש וה"נ הא קיי"ל בסי' ר"ה דפשרה דינה כמכר שמוותרים זל"ז וא"כ כיון שנוהגים כל בעלי דברים המגישים משפטם וריבם לפני בוררים יבאו עה"ח בקאמפראמיס ובזה נגמר הפשר הוי כמו קנין סיטומתא ומבואר בש"ך סי' ר"א דהיכי דנהוג מועיל אפי' בקרקע קנין סטימותא. ונידן האפטרופס בודאי כדין נעשה שנתקבל אותו שהי' ממונה לקוראטאר בנימוסיהם ומד' הרמ"א בסי' ר"צ ס"ב משמע דאדם שהוא כשר ונאמן והי' מוחזק בנכסי היתומים ממילא הוא אפטרופס וא"צ לידע שנתמנה מדכ שם דאין מניחין לאדם שאינו ראוי להיות אפטרופס אעפ"י שהוא מוחזק בנכסים עד שיביא ראי' שמינהו אבי יתומים מדכ' רק בשאינו ראוי מכלל דבשהוא ראוי והוא מוחזק בנכסי היתומים א"צ ראי' שנתמנה לאפטרופס ובנ"ד הקוראטאר הוא המושל בכל נכסי היתומים והוא אדם כשר ונאמן מסתמא השתדלו היתומים שיהי' נספח אל הכהונה הלזו כי לבם נכון בטוח בו שיעשה הכל באמונה לתועלתם ולטובתם א"כ בודאי כח ב"ד יפה שקיבלוהו לאפטרופס ואם שהוא קרוב ובקרקעות אין מורידין קרוב לנכסי קטן ז"א דהא כ' הרמ"א בסי' רפ"ה ס"ז דהא דאין מורידין קרוב לנכסי קטן היינו באפטרופס שאוכל הפירות מהנכסים אבל באפטרופס שאין לו הנאה מיני' מותר ובפרט שי"ל כיון דאמם גם היא טענה בב"ד עבור היתומים והמה סמוכים עוד על שולחנה הוי כהא דא' בגיטין נ"ב ע"א גבי הנהו יתמי דהוו סמיכי גבי ההיא סבתא דאמרינן שם שיש לה דין אפטרופס בנכסי היתומים וגם הלא כל ב"ד יש להם כח לוותר במעות היתומים כדי להשקיטם ממריבות כדאי' בסי' י"ב ס"ג ובסי' ק"י ס"א. ובדבר אם הבנים יוכלו לכוף את הבנות שיתנו להם חתימתן שידן מסולקת מהעזבון למען יהי' להם כח למכור נכסי ירושתם ולא יהי' להם דו"ד עפ"י ערכאות כ' כ"ת ששמע מפי ש"ב הגאון מלבוב זצ"ל דאין בידם לכופן וחילא דילי' מדברי התוס' ב"ק מ' ע"ב ד"ה הוי מעריקנא לי' לאגמא הנה בראי' זו יש לגמגם הרבה אך אין משיבין את הארי כו' ולפענ"ד מוכח דין זה מדברי הש"ס ב"ק ק"ב ע"ב הלוקח שדה בשם חבירו אין כופין את המוכר למכור זימנא אחריתא ופרש"י שהי"ל להתנות ולהודיע כתוב שטרי בשם ריש גלותא שאם יצאו עסיקין אראה להם שהוא מן ריש גלותא וכתוב לי שטר אחר בשמי שלא יבאו היום או מחר יורשי ר"ג לתובעה ממני ע"כ הרי דהיכי שמדינא אין לו עליו חיוב לא יוכל לכופו לכתוב לו שטר בכדי להצילו מהיזק וע' בח"מ סי' קפ"ד ס"ב וכ"נ מד' התוס' ב"ק פ"ט ע"ב שכ' וז"ל וא"ת כיון דכל לגבי בעלה ודאי מחלה מאי קא' לעיל אומדין כו' שום אדם לא יקנה אותה כיון דודאי מחלה כו' וי"ל דיכולה לעשות קיום במשכונות או בערבות או בנדר או בשבועה שלא תמחול אבל כאן אם יש לה תשלם ואם אין לה אין משועבדת לניזק לעשות לו קיומים ע"כ הרי דאינה מחויבת לעשות קיומים לניזק שחבלה בו שחיובא רמי עלה לשלם בעד החבלה ומ"מ אינה משועבדת לעשות לו קיום שלא תמחל הכתובה ומכ"ש לענין זה שהזכרים יכופו להנקבות שיתנו להם פיטורין על העזבון בודאי א"י והא דמבואר בח"מ סי' ע"ג סי"א הקונה שדה מחבירו ויצא עלי' עסיקין ובא לב"ד וטוען חושש אני שמא תצא השדה מידי ותאבד ממונך ולא אמצא לך קנה באותו ממון קרקע כדי שאטרוף אותו שומעין לו היינו משום דדומה למקח טעות כמבואר בסמ"ע שם אבל במק"א א"י לכופו לעשות לו בטוחין וגדולה מזו מצינו בח"מ סי' צ"ג סט"ז ראובן שותף שמעון נו"נ עם עכו"ם והטעהו בחשבון ונתן המעות לשותפות וירא שיזכור טעותם ובקש שיעשה לו שמעון שטר כשיצטרך להחזיר שיפרע לו חלקו עוד תובעו שהי"ל משכנות מאחרים ומכרם וירא שיבא לו הפסד מזה שיעשה לו שטר שיפרע לו חצי ההפסד שיעשה לו מזה א"ח לעשות לו שטר אלא יודה שמעון בפני עדים שהמעות שסכומן כו"כ שהטעה ראובן לעכו"ם פ' שהכניסם לשותפות ועדים יכתבו הודאת שמעון ויחתמו עליו ויתנו אותם ליד ראובן ע"ש הרי דא"צ ליתן שטר בכה"ג וע' בב"ש סי' קי"ב ס"ק כ"ג שכ' עמ"ש הרמ"א שם וי"א דאסור לבנים למכור אפי' נכסים מרובים כו' בד"מ כ' בשם הנ"י דיכולין למכור ולכאורה נראה אף להנ"י אסור להם למכור אלא ס"ל דא"י הבנות להכריח את היורשין שישלשו כדי שלא ימכרו כו' ע"ש והה"נ דאין הבנים יכולין להכריח את הבנות ליתן להם פטורין:
ובדבר הצוואה אשכנזית שכתוב בה שבן בתו יען ששימש אותו בחייו לכן יירש אותו בין הבנים שליש ויהי' לו חלק ונחלה בהבתים ושליש מהמטלטלין אשר השאיר אחריו ברכה ונשאר ג"כ ס"ת ורוצה הנכד הזה חלק גם בהס"ת הנה לפי לשון הצוואה האשכנזית שהיתה למראה עיני לא תפול להנכד חבל נחלת א"ז לו למורשה יען כי יפקד לשון מתנה מהשטר צוואה ולשון ירושה ל"מ ואשר כתוב בהצוואה שגדול שימושו אליו יותר מחצי הונו ורכושו ולכן נקבה שכרו עליו שבתוך האחים יחלק נחלה. הנה מלבד דאי נימא דבכה"ג מהני א"כ לא מצאנו ידינו ורגלינו בהא דקיי"ל ב"ב ק"ל דאם אמר על מי שא"ר ליורשו לשון ירושה דבריו בטלין הלא אמרינן בכ"ד גבי מתנה אי לאו דעביד לי' נייח נפשי' ל"ה יהיב לי' וה"ה דל"ה מורישו וכשנותן לו אחוזה בתוך נחלתו מסתמא קיבל טובה ממנו ועכ"ז ל"מ לשון ירושה לעקור מ"ש בתורה והנה לכאורה אפשר לומר כיון שהודה השכ"מ שחייב לו בעד פעולת השירות והוא בא בשכרו חלף עבודתו ומבואר בח"מ סי' רס"ד ס"ד בהג"ה דאדם שעשה עם חבירו פעולה או טובה א"י לומר בחנם עשית עמדי הואיל ולא צויתיך אלא צריך ליתן לו שכרו א"כ יוכל לתבוע שכר השירות ואי דקיי"ל ביו"ד סי' ר"מ דאדם חייב בכבוד אבי זקינן א"כ אינו מגיע לו שכר פעולה דומיא דמבואר בח"מ סי' של"ה בשם שו"ת הרשב"א דאם למד עם בן חבירו שלא מדעתו דא"צ לשלם לו כיון דמצוה קעביד ז"א די"ל דרק אבי אביו חייב בכיבוד ולא אבי אמו כדמשמע בסוטה מ"ט ע"א בר ברתך אנא פירש"י ואיני חייב לכבדך [וע' ביבמות ס"ב ע"ב מנה"מ דאמור רבנן בני בנים ה"ה כבנים ופירש"י אבני בתו קאי דבן בנו פשיטא לן וע' ביומא ס"ו ע"ב דמפרש התם קרא דבניו לא ידע בבני בתו מישראלי וע' רש"י מכות י"ב ע"א] וא"כ כיון שקצב לו א"ז בעבור שכר פעולתו חלק ירושה א"כ משורת הדין הוא נוטל כל מ"ש בשפר הצוואה אולם כיון שבהצוואה מפורש שיטול בהעזבון חלק שליש מהמטלטלין א"כ אפי' אי נימא דבדין הוא נוטל כל מה שנוטל בהעזבון אבל בהס"ת אין לו חלק כיון דאף ס"ת אם הוא בכלל נכסי הוא איבעיא דלא איפשטא בב"ב קנ"א ע"א מ"מ בכלל מטלטלי הא בודאי ל"ה כמבואר בש"ך סי' רמ"ח ס"ק י"א ע"ש בשם מבי"ט דאפי' שאר ספרים ל"ה בכלל מטלטלין. וא"כ אין לנכדו שום טענה לתבוע חלק בהס"ת ויען שהדבר פשוט ומבואר לא אאריך בדברים ואתן קנצי למלין. ה' הטוב יאר עינינו בתורתו יחיינו ויקימנו ונחי' לפניו ונשמחה בישועתו. אל רחום יקרב הגאולה לעמו ישוב ברחמיו שארית הצאן לארצם ונדחיהם יכנס בב"א:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |