הרי בשמים/א/קכח
|
< הקודם · הבא > |
לק"ק פרעמישלא.
בעזה"י יום ד' ב' דר"ח אלול שנת תרמ"ב סטריא.
- הנוטה כדוק שמים יחוק בספר לחיים את כבוד האברך החריף המופלג ברק השנון מחודד ומפולפל כש"מ דוד צבי זעהמאן נ"י חתן הרהגאבד"ק זאלין וראבד"ק הנ"ל יצ"ו.
מכתבך הגיעני בש"ק העבר וקראתי לשבת עונג בקראי אמרותיך המבשרות צבא רב שלומך וטובך כן יעזרך ה' רב העליליה. כי תחזקנה ידיך ותעשינה תושי' ויתן לך כח לעשות חיל לעסוק בתורתו ועבודתו יומם וליל. והנה הקשית לשאול ממני בני לערוך מערכת הפלפול והחידוד בימים האלה יומי דחושבנא אשר יחשוב האדם עם קונהו ית"ש אפס לאשר חזקו עלי דבר שאלתך ובקשתך ולמען חביבותך גבן לא אוכל השב פניך ריקם ואבא היום אל העיון בדבריך היקרים ואען ואומר בעזר האל יתברך ויתעלה:
ראשית העירות ע"ד הריטב"א ז"ל בחי' קידושין ע"ח ע"א בהא דאמר רבא בעל לוקה לא בעל אינו לוקה משום דכתיב לא יקח ולא יחלל מ"ט לא יקח משום לא יחלל ופי' הריטב"א לא בעל אינו לוקה משום קידושין לחודייהו דלא אהני מעשיו אבל קידש ובעל לוקה שתים אחת משום לא יקח וא' משום לא יחלל דכיון דבעל הא אהני מעשיו דקידושין ואע"ג דבשעת קידושין הו"ל התראת ספק דדילמא לא בעיל קסבר התראת ספק שמה התראה והקשית מש"ס חולין פ"א ע"א אמר רבא ה"ק רב המנונא אין מלקות או"ב נוהג בקדשים מ"ט כל כמה דלא זריק דם לא משתרי בשר מעידנא דקא שחיט הוי התר"ס והתר"ס ל"ש התראה הרי להדיא דס"ל לרבא התר"ס שמה התראה עכ"ק:
הנה בהשקפת ראשונה אמרתי לתרץ עד"ז דהנה הרמב"ם בפ"ה מה' שבועות ה' א' כ' וכל מי שנשבע על אחרים שיעשו כך וכך או לא יעשו אפי' הי' אשתו ובניו א"ח בשבועת ביטוי שהרי אין בידו לא לקיים ולא לבטל כו' ולמה אינו לוקה משום שבועת שוא שהרי אפשר לאותן אחרים שישמעו ממנו ותתקיים שבועתו ונמצא כשמתרין בו בעת שנשבע התראת ספק שאין לוקין עלי' כו' והקשה הלח"מ דהא הרמב"ם גופי' כ' בפ"ד גבי שתי ככרות א' של איסור וא' של תנאי בין שאכל תחלה של תנאי או של איסור לוקה והטעם משום דהתר"ס שמה התראה ואמאי פוסק כאן דל"ש התראה ובאמת י"ל דלק"מ עפימ"ש הנוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' ע"ז בד"ה ואמנם דאפי' למ"ד התר"ס שמה התראה היי"ד היכי שתלוי ביד המותרה לעבור כגון בקיימו ולא קיימו שכ' בה' סנהדרין עבר על לאו שניתק לעשה והתרו בו וא"ל שאם תעשה ולא תקיים עשה שבו תלקה ועבר ולא קיים העשה ה"ז לוקה שיש בידו לעבור שלא יקיים העשה וכיון שבידו לעבור אמרינן שפיר דהתר"ס שמה התראה אולם במה שתלוי ביד אחר גם מ"ד התר"ס שמה התראה מודה דל"ש התראה וא"כ ל"ק קושי' הלח"מ משני ככרות דהתם אמרינן שפיר דהתר"ס ש"ה דהא בידו הוא לעבור משא"כ כשנשבע שיזרוק פ' צרור לים ואם יזרוק אותו פ' הא א"י לעבור לכך כ' שפיר דל"ש התראה ולפי"ז תתיישב נמי קושייתך הנ"ל דבשלמא התם בקידש הא בידו לעבור ולבעול לכך אמר שפיר רבא התם דשמה התראה משא"כ בחולין הא באמת פריך שם פ' ע"ב ולילקי נמי משום מחוסר זמן ומשני ר' זירא הנח למחו"ז דהכתוב נתקו לעשה ואין לוקין עליו ע"ש בפירש"י ולפי"ז הא רש"י ז"ל כ' בתמורה נורה ד' ע"ב דכהנים כיון דרבי בהו רחמנא מצית יתירות לקו נמי גם על לאו הניתק לעשה וא"כ ע"כ מיירי סוגיא דהתם שהשוחט או"ב הוא זר דאל"ה הוי לקי משום מחו"ז וא"כ כיון דזר הוא השוחט וזר הא פסול לזריקה וא"כ אין בידו לזרוק דע"כ כהן יזרוק ובכה"ג שאינו בידו לעבור שפיר מודה רבא דהתר"ס ל"ש התראה. ובדרך זה הי' נראה לכאורה ליישב קושי' התוס' בר"פ או"ב בהא דקא' מנין לאו"ב שנוהג במוקדשין כו' והקשו אמאי ס"ד דלא איירי קרא במוקדשין הא סתמא כתיב ואין לומר דאצטריך שאם צריך לפסח ואין לו אלא אותו שנשחט בו ביום אביו או בנו דס"ד דאתי עשה דפסח ודחי לאו דאו"ב ולהכי אצטריך דלא דחי כו' דהא במח"ז איכא לאו ועשה ובלאו קרא לא דחי לי' עשה ולהנ"ל י"ל עפימ"ש הריב"א בחולין קמ"א דאף דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מ"מ הל"ת נדחית שא"ח מלקות וא"כ י"ל דאצטריך לענין שאם שחטו לפסח והשוחט הי' כהן דאלו מפני שאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא לא הי' חייב מלקות משא"כ השתא דרביא קרא לאיסורא להדיא הא חייב מלקות אי משום מח"ז או משום או"ב כיון דהכהן בידו לזרוק ול"ה התר"ס כנ"ל. אמנם באמת א"א לומר הכא דעכ"פ הל"ת נדחית דהרי אי העשה נשארת א"כ יש עליו איסור דמחו"ז וא"כ הקרבן פסול ושוב ליכא עשה דהקרבה ול"ש דחיי' דומיא דכ' התוס' במנחות מ"ט ע"ב לענין עשה דפסח דוחה עשה דהשלמה דאי מיפסל משום השלמה ל"ש דחיי' ע"ש ושעפי"ז אמרתי ליישב מה דקשה לכאורה בפסחים מ"ה ע"א דקא' יקדש אתי להמל"א ולכאורה הא לר"י דס"ל ח"ש אסור מה"ת ע"כ אצטריך רק למלקות וקשה הרי באמת פריך הש"ס בזבחים צ"ז ע"ב ניתי עשה ולידחי ל"ת ומשני ר"א דאין עשה דוחה ל"ת ועשה וא"כ לשי' הריב"א דעכ"פ הלאו נדחה הא ליכא מלקות ואיך אפשר לומר דקרא דיקדש אתי להמל"א למלקות ולדברינו ניחא דאי העשה נשארת א"כ הוי קדשים פסולין וליכא עשה דאכילת קדשים כלל ממילא גם הלאו אינו נדחה ושפיר איכא מלקות. אמנם אחרי העיון נראה דא"א לומר דרבא יסבור סברת הש"ס דתמורה הנ"ל כפי פירש"י דכהנים יהיו לוקין אף על לאו הנל"ע דאי נימא דרבא ס"ל ג"כ הכי תקשי איך יפרנס משנה ערוכה במכות כ"א ע"ב החורש בשו"ח והן מוקדשין וכלאים בכרם ובשביעית ויו"ט וכהן ונזיר בבית הטומאה וקשה דהרי באמת הקשו התוס' בשבת פ"ה ע"א ובחולין פ"ב ע"ב לפי"מ דקא' בשבת שם דהזורע כלאים בכרם עובר משום לא תשיג גבול רעך אשר גבלו ראשונים א"כ לילקי בזורע כלאים גם משום לאו דלא תשיג ותי' כיון דבלאו דלא תשיג איכא נמי לאו הנל"ע וניתק למקצתו ניתק לכולו ועוד דהוי לאו שבכללות והנה בלאו שבכללות היא פלוגתא דאביי ורבא ולרבא לוקין גם על לאו שבכללות וא"כ תקשי לרבא הא איכא תשעה מלקיות כיון דקחשיב כלאים בכרם ואיכא נמי משום לא תשיג ומשום לאו שבכללות ליכא לדידי' כיון דס"ל לאו שבכללות לוקין ואי דהוי נל"ע ז"א דהא קתני שם כהן וכהנים הא לקי אף על לאו הנל"ע וע"כ דרבא לא ס"ל האי סברא וא"כ ליכא למימר כתירוצינו הנ"ל וע"כ נראה בישוב קושייתך באופן אחר והוא עפי"ד הנוב"י שם שכ' בדעת הרמב"ם ז"ל דכל היכי דלא משכחת הלאו רק בהתראת ספק בכה"ג שמה התראה אבל בלאו דמשכחת בי' התראת ודאי בכה"ג כשהוא התר"ס ל"ש התראה ע"ש שהאריך לפרש בזה מ"ש הרמב"ם הנ"ל אא"כ הלאו מפורש בתורה ולפי"ז מיושב קושייתך דבשלמא בלאו דלא יקח הא לעולם הוי התר"ס שמא יבעול ולא משכחת התראת ודאי ולכך ס"ל לרבא שפיר דשמה התראה משא"כ התם בחולין הא משכחת התראת ודאי בהיא חולין ובנה שלמים ושחט קודם של קדשים ואח"כ שוחט של חולין דבזה הא ל"ה התר"ס כמבואר בגמ' שם כיון דבחולין הא ל"ב זריקה וא"כ כששוחט קודם של חולין ואח"כ של שלמים הוי התר"ס ול"ש התראה ועפי"ז נראה ליישב מה שהקשו המפורשים בחולין י"א ע"ב רבינא אמר אתיא מעדים זוממין דא"ר ועשיתם לו כאשר זמם וליחוש דילמא הך דאסהידו בי' טריפה הוי והקשו בתוס' נימא דחובשין אותו יב"ח ואם יחי' לאו טריפה הוא ותי' דאי אין הורגין העדים כשהוזמו אלא אחר יב"ח א"כ גם אותו שמעידין עליו אין להורגו עד אחר יב"ח א"כ לא יהרגו הם אף לאחר יב"ח כו' והקשו המפרשים דבלא"ה היל"ל דאי א"י להורגו עד אחר יב"ח א"כ אין להורגו כלל דהא הוי התראת ספק דעל רב כהנא כ' התוס' שם ד"ה וכ"ת כו' דשמא קסבר התר"ס שמה התראה אבל על רבינא שפיר י"ל דס"ל התר"ס ל"ש התראה אמנם להאמור נכון היטב דהרי להס"ד דלא אזלינן בתר רובא א"כ לא משכחת כלל התראת ודאי דלעולם איכא לספוקי דילמא טריפה הוא וא"כ כיון דלא משכחת התראת ודאי בכה"ג שפיר שמה התראה ולכך באמת גם לר"כ כתבו התוס' שם רק דשמא קסבר שמה התראה דלקושטא דמילת' אין אנו מוכרחין לומר דיסבור התר"ס ש"ה ורק משום דלהס"ד דלא אזלינן בתר רובא הא לא משכחת התראת ודאי והוי מפורש בתורה ולכ"ע שמה התראה. ואזדא לפי"ז קושי' התוס' בכתובות ל"ג ע"א ד"ה ניתרי בהו מעיקרא כו' שהקשו תיפוק לי' דהוי התראת ספק דאין אנו יודעין אם מעידים שקר. ולהאמור ל"ק דכיון דא"א לעולם שתהי' ההתראה ודאית בכה"ג שמה התראה:
עוי"ל בישוב קושייתך עפי"ד התוס' יבמות פ' ע"א ד"ה נעשה כו' גבי אכל חלב מבן י"ב ויום א' עד י"ח ונולדו בו סימני סריס ולאח"כ הביא ב' שערות נעשה סריס למפרע ולקי על חלב שאכל והקשו התוס' הרי הוי התר"ס שמא יביא שערות קודם י"ח ותי' דהשתא אגלאי מילתא למפרע דהי' גדול בשעת התראה ע"ש והמ"ל פט"ז מסנהדרין הקשה מתוס' נדה מ"ו ע"ב דאצטריכו לתרץ שם מטעם רוב מביאין ב"ש בזמנן ולמה לא תי' דאגמ"ל וכ' בתשו' חת"ס חיו"ד סי' ט' דהני תרי דיבורי התוס' צריכין זל"ז דברובא לחודא לא סגי דא"כ בהכה השני תחלה ואח"כ הראשון הו"ל ודאי דרוב נשים לט' יולדות וע"כ בעי נמי אגמ"ל ובאגמ"ל נמי לא סגי דבר"פ בן סורר בעי למילף דאזלינן ב"ר בד"נ משמא תמצא איילונית דילמא חובשין אותו ולכשיתגלה שלא היתה אילונית נידון אותו אע"כ דבעי נמי רוב וה"נ רוב המתאחרים להביא שערות אחר זמן הראוי סריסים הם עוד כ' שם דבעי' דוקא רוב דאתיא ממילא אבל רוב שע"י מעשה אדם ל"ה התראת ודאי דאל"כ תקשי בחולין פ"א הא סופו לזרוק הדם ורובם נזרקים אלא כיון דתלוי במעשה אדם הו"ל ספק ע"ש ועפי"ז מיושב נמי קושייתך דבחולין קא' רבא דאינו לוקה משום דהתר"ס הוא כיון דאף דכשיזרק אגמ"ל דהי' עומד ליזרק דומי' דכ' התוס' בפסחים י"ג ע"ב ובכ"ד דכשנשפך הדם אגמ"ל דלא הי' עומד ליזרק ה"ה להיפוך כשנזרק נמי אגמ"ל דהי' עומד ליזרק מ"מ הא בעי ג"כ רובא דאתיא ממילא ורוב נזרקין הא תליא במעשה בפרט כשאינו בידו ע' רש"י גיטין כ"ה ע"ב] משא"כ בקידושין שפיר כ' הריטב"א דהתם ס"ל לרבא ש"ה כיון דאח"כ כשבא עלי' אגמ"ל דהי' בדעתו לבא עלי' ואיכא ג"כ רובא דרוב אנשים נזקקין לנשותיהן אחרי הקידושין ואי דתליא במעשה ז"א דהא כ' התוס' יבמות קי"ט ע"א לענין רוב נשים מתעברות ויולדות דזה ל"ה תליא במעשה דממילא דממילא הוא בא שהאדם נזקק לאשתו ע"ש א"כ הוי מידי דממילא וע"כ כ' ג"כ הרדב"ז בתשו' חלק חמישי סי' שני אלפים קנ"ג במה שהקשה בהא דא' בקידושין שם דפריך ולילקי נמי משום לא יחלל זרעו בעמיו ומשני בשלא גמר ביאתו והקשה דמשמע הא גמר ביאתו לקי נמי משום ולא יחלל זרעו והלא התר"ס היא שמא לא תתעבר ושמא לא תלד ואין כאן חילול זרע וכ"ת דסוגיין כר"ל דאמר התר"ת ש"ה מ"מ הו"ל לתלמודא למימר הניחא לר"ל אלא לר"י מא"ל ותי' משום דקיי"ל רוב נשים מתעברות ויולדות ולד של קיימא ול"ה התר"ס ע"ש וע"כ משום דזה הוי רובא דממילא ושייך נמי למימר דאח"כ אגמ"ל דהי' חילול זרע:
ובדבר מה שהקשית בדברי התוס' יבמות ה' ע"א ד"ה שכן שהקשו נילף מכהן ונזיר ומילה דדחיא צרעת דהוי עשה ול"ת ותי' דהוי כמו שני כתובים הבאים כא' דממילה וחד מהני איכא למילף נמצא חד דלא אצטריך והקשית מש"ס חולין קמ"א דס"ל לר"י אין עשה דוחה ל"ת ועשה ור"י הא ס"ל שני כתובים הבאים כא' מלמדין ופלפת בזה בחכמה וכשאני לעצמי אמרתי ליישב ע"ד החידוד קושי' זו עפ"י קושיית הגאון בעל אהל דוד שם הלא לקולא ולחומרא לחומרא מקשינן ונילף לחומר' מהא דכתיב לכם ולא לגבוה דנדרים ונדבות אין קרבין ביו"ט ול"א דליתי עשה דובאת שמה והבאתם דאמר רבא ריש ר"ה כיון שעבר עליו רגל א' עובר בעשה ולידחי עשה ול"ת אלא ש"מ דלא דחי עשה לל"ת ועשה אמנם באמת י"ל עפימ"ש התוס' בחולין כ"ב ע"ב ד"ה והביא תחלת הציהוב דכיון שמסר הקרבן ליד כהן יצא ידי נדרו וא"כ י"ל דהא דאמר רבא אם עבר עליו רגל א' עובר בעשה היינו אם לא הביאו לעזרה אבל אם הביא הקרבן לעזרה ובא ליד גזבר שוב א"ע כלום דהכי דייק קרא ובאת שמה והבאתם וגו' דהחיוב אינו אלא ההבאה וגם הגזבר א"ע כשמשהא אותו רגל א' דומיא דכ' התוס' בר"ה ד' ע"א גבי צדקה דהוי בב"ת כשמשהא מלמוסרה ליד גבאי אבל אין הגבאי בב"ת לחלקה וכ"כ א"ז בשו"ת חכם צבי סי' י"ב לענין בכור בע"מ שא"ע בעשה רק אם משהא מלמוסרו לכהן אבל הכהן א"ע בעשה וע' תשו' פמ"א ח"א סי' צ"ט. והה"נ י"ל דכשכבר הוא בעזרה אף שעדיין לא נקרב כיון שכבר יצא ידי נדרו שוב א"ע עליו ולכך שפיר נדונ"ד א"ק ביו"ט דכשהוא בעזרה ליכא עשה דלידחי ויתיישב נמי עפי"ז קושי' הגאון טורי אבן בחי' חגיגה ז' שהקשה אמאי נדונ"ד א"ק ביו"ט נימא הואיל וא"ב מיתשל עלה והוי לכם ובשלמא למ"ד חשנ"ב דאוריית' א"ש כיון דאי יתשל יהי' למפרע חולין בעזרה משא"כ למ"ד חשנ"ב ל"ד ואפי' באכילה שרי מה"ת קשה ולהאמור נכון דהאי אי יתשל יהי' למפרע חולין וא"כ לא יצא עדיין ידי נדרו ויעבור בעשה דובאת שמה והבאתם (ואי דכ' הפנ"י בביצה י"ט ע"ב דבאמר ולא אפריש א"ע בעשה ברגל א' רק באפריש ולא אקריב ואיתשל על ההקדש הא הוי כלא אפריש הנה בט"א בקונטרס אבני שוהם הביא ההוא סברא ודחאה ע"ש מילתא בטעמא]. אמנא י"ל דהא מילתא תליא בפלוגתא דר"י ור"ש במעילה י"ט ע"א לקח קיני זבים וקיני זבות וקיני יולדות ושקל שקלו והביא חטאתו ואשמו מן ההקדש כיון שהוציא מעל דברי ר"ש ר' יהודא אומר עד שיזרק הדם ופירש"י דר"ש ס"ל דמאן דמיחייב חטאת או אשם לעולם הוא חייב באחריותו עד שיביאנו לעזרה וכיון שהביאו לעזרה נפטר מאחריותו ור"י סבר לעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם ע"ש ולפי"ז י"ל דאליבא דר"ש משהביא הקרבן לעזרה נפטר מאחריותו ושוב א"ע כשמשהין אותו מלהקריבו עד אחר הרגל משא"כ לר"י דס"ל דלעולם הוא חייב באחריותו עד שיזרק הדם א"כ כ"ז שלא נקרב עדיין אחריותו עליו ול"י עדיין ידי נדרו שפיר עובר כשמשהין מלהקריבו עד אחר הרגל ושפיר איכא עשה דובאת שמה והבאתם דלידחי לל"ת ועשה דיו"ט ואפ"ה א"ק ביו"ט א"כ שפיר איכא לר"י לשיטתי' ילפותא דאין עשה דוחה ל"ת ועשה מנדונ"ד דא"ק ביו"ט ומיושב קושייתך ע"נ. אולם בעיקר קושיית בעל אהל דוד הנ"ל יל"ע דבעשה זו ל"ש שתדחה אפי' לל"ת לבדה כיון דעשה זו אינה אלא תיקון הלאו דבל תאחר שלא יבא לב"ת ע' רש"י ביצה י"ט ע"ב וא"כ בכה"ג אין העשה עיקרית רק הלאו דומיא דכ' הריטב"א בקידושין ל"ד ע"א דהיכי דהלאו אינו אלא תיקון העשה הוי העשה העיקר ולא הלאו ע"ש. ועפי"ז ל"ק נמי מה שהקשו לד' הרשב"א דהמבטל מ"ע עובר בבל תגרע א"כ למ"ד לאו שאב"מ לוקין עליו המבטל איזה מ"ע שבתורה ילקה משום לאו דבל תגרע ובזה ניחא כיון דהלאו אינו אלא תיקון העשה ובכה"ג העשה היא עיקרית וכשם שאין לוקין על העשה כך אין לוקין על הלאו וה"ה להיפוך ועפ"י הדברים האלה אמרתי לה"ר לד' הריצב"א הובא בתוס' שבועות כ"ד ע"א ד"ה האוכל נבילה כו' שכתב דעשה דוזבחת אינו רק תיקון הלאו דע"י נחירה היתה נבילה וע"י זביחה לא הויא נבילה וראי' לזה ממשנה חולין י"ג ע"ב וכן הסומא ששחט שחיטתו כשירה. ולכאורה קשה לפי"ד התוס' שם ג' ע"ב דשחיטת נכרי פסולה מוזבחת מה שאתה זובח אתה אוכל כלומר אותו שהוא במצות וזבחת לאפוקי נכרי ע"ש וא"כ לר"י דא' סומא פטור מכל המצות והיינו ממ"ע א"כ אינו במ"ע דוזבחת ואמאי שחיטתו כשירה א"ו דבשלמא נכרי כיון דבי' ל"ש ג"כ המצוה דוזבחת לתיקון הלאו כיון דאיהו שרי גם בנחירה דנכרים אינם מצווין על נבילה ולכך שחיטתו פסולה משא"כ סומא כיון דעכ"פ בל"ת חייב ואסור לאכול נבילה ממילא מצווה גם במ"ע דוזבחת כיון שהוא לתיקון הלאו. גם לא ידענא לדבריו היכי הו"מ למילף מקרא דלכם ולא לגבוה דאין עשה דוחה ל"ת ועשה הא י"ל דקרא מורה דנונ"ד א"ק ביו"ט בכה"ג דליכא עשה כגון בהנך דפטורין מראיי' בחולה וזקן ומי שאין לו קרקע וכדומה דליכא בהו הלאו דב"ת וגם העשה ליכא בהו כמבואר בפ"ג דר"ה בסוגי' שם ואם א' מהנהו שלחו קרבנם ע"י שליח א"ק ביו"ט כיון דליכא בהו עשה דובאת שמה אבל היכי דאיכא עשה אפשר דדוחה ל"ת ועשה דיו"ט. והנה מדי שוטטו רעיוני בענינים האלה אמינא לבאר דברי הש"ס ביבמות ק' ע"א דקא' על המשנה דהתם דקתני כהנת שנתערב ולדה בולד שפחתה הרי אלו אוכלים בתרומה כו' הגדילו התערובת ושחררו זא"ז כו' ופריך בגמ' שיחררו אי בעי אין ואי לא בעי לא ואמאי לישא שפחה א"י ב"ח א"י אמר רבא אימא כופין אותן ומשחררין זא"ז והקשה הט"א בריש חגיגה דהא באמת הקשו התו' בגיטין מ"א ע"א במי שח"ע וחב"ע וימכור עצמו בע"ע דע"ע שרי בשפחה ואפי' אין לו אשה ובנים האיכא מ"ד דרבו מוסר לו שפחה כנענית ותי' דגר ומשוחרר אין נמכרין בע"ע משום דבעינן ושב אל משפחתו והקשה לפי"ז ביבמות שם אמאי כופין ימכר עצמו בע"ע על תנאי אם הוא בן כהנת והשתא מותר בשפחה ממ"נ אם הוא בן שפחה מותר בה ואפי' הוא בן כהנת נמי מותר בה דהא אפי' ע"ע כהן מותר בשפחה כדא' בקידושין כ"א ע"ב והשתא מאי קשיא לי' לרבא שיחררו אי בעי אין אי ל"ב לא לישא שפחה א"י כו' הלא שפיר אית לי' תקנה בשפחה שימכר א"ע בע"ע ע"ת ומש"ה אין כופין לשחררו אא"כ רצו וי"ל דהנה באמת אפשר לומר עפי"ד הש"ס ערכין כ"ט דאין ע"ע נוהג אלא בזמן שהיובל נוהג וא"כ י"ל דהמשנה מיירי בזמן שאין היובל נוהג ואינו נוהג ג"כ ע"ע ולכך ליתא להך תקנתא. אמנם אכתי קשה מהיכא פשיטא לי' להש"ס דהמשנה מיירי בזמן שאין היובל נוהג ולהקשות א"ב אין אי ל"ב לא כו' עד שהוכרח רבא לשנויי אימא כופין דילמא מיירי בזמן שהיובל נוהג וליכא למפרך מידי ע"כ נראה דהנה באמת צריך להבין מאי דקתני שם במשנה ואין מוציאין שלהם מידיהם אי חטאת ואשם הא קיי"ל חטאות ואשמות אין ממשכנין א"כ אפי' אי הי' בודאי ישראל לא הי' יכולין להוציא מידו בע"כ וע"כ בעולה ושלמים דקיי"ל עולות ושלמים ממשכנין וא"כ לפי"ז הא כ' התוס' בר"ה ו' ע"א ד"ה יקריב דהא דעולות ושלמים ממשכנין הוא רק באופן דאיכא בל תאחר כדי שלא יעבור על ב"ת ע"ש וא"כ הרי קיי"ל בפסחים ח' ע"ב כל מי שאין לו קרקע אינו עולה לרגל שנא' ולא יחמוד איש את ארצך ובודאי הכונה אקרקע דא"י וא"כ הא גרים ועבדים לא נטלו חלק בארץ ולא משכחת שיהי' להם קרקע בא"י אלא שדה מקנה החוזרת ביובל וא"כ למ"ד ק"פ לאו כקה"ג הא א' בגיטין מ"ח המוכר שדהו בזמן שהיובל נוהג מביא וא"ק דלא קרינן בי' על האדמה אשר נתת לי וכבר העיר בזה הט"א ריש חגיגה וא"כ כיון דפטורין מראיי' הא ליכא בהו ב"ת כמ"ש בשיטה מקובצת המכונה מזבח כפרה על בכורות כ"ו ע"ב בשם תוס' חיצוניות דמי שאין לו קרקע דאינו עולה לרגל ליכא בי' לאו דב"ת וא"כ אפי' אי הי' ידעינן שהוא ולד השפחה הא ליכא בי' ב"ת ולא הי' ממשכנין עולה ושלמים בע"כ כיון דליכא גבי' לאו דב"ת וע"כ כמ"ש הט"א בחגיגה שם דהמשנה מיירי בזמן שאין היובל נוהג כגון משגלו שבט ראובן ושבט גד א"נ בזמן בית שני שלא נהג יובל מה"ת שאין כל יושבי' עלי' כדא' ספ"ב דערכין ואין שדה מקנה יוצאת ביובל ומצות ראיי' נוהג הואיל והבית הי' קיים ע"ש וה"ה משנה דיבמות הנ"ל מצינן לשנויי הכי וא"כ כיון דע"כ מיירי בזמן שאין היובל נוהג שפיר פריך שיחררו א"ב אין כו' דליכא למימר דימכר עצמו בע"ע דהא ע"כ המשנה מיירי בזמן שאין היובל נוהג ואין ע"ע נוהג רק בזמן שהיובל נוהג אמנם כ"ז הוא רק לפלפולא בעלמא ובאמת הקושיא הנ"ל אפשר לשנויי גם אי מיירי בזמן שהיובל נוהג אם שנשא בת ישראל יורשת נחלה ומתה וירשה דא"ח ביובל כדא' בבכורות נ"ב כמ"ש הט"א בעצמו שם גם י"ל אם קנה בית עיר חומה דא"ח ביובל דכיון דבעליי' לרגל כתיב לא יחמוד איש את ארצך וי"ל דגם בית בכלל ע' נדרים נ"ו ע"א בבית ארץ אחוזתכם כתיב דמחבר בארעא שמי' בית כו' ע"ש דאלת"ה תקשי גם בכהנים ולוים הא בפ"ה דמעשר שני משנה י"ד גבי וידוי מע"ש ס"ל לר"מ דכהנים ולוים אינם מתודים שלא נטלו חלק בארץ וא"י לומר האדמה אשר נתת לנו הכי נימא דכהנים ולוים פטורים מעליי' לרגל בזמן שהיובל נוהג ולא יהי' בהו הלאו דב"ת אמנם בזה י"ל דלר"מ בפשיטות אפשר לאשכוחי כשניתן להם במתנה דהא ס"ל לר"מ בכורות נ"ב ע"ב דמתנה א"ח ביובל וחכמים דפליגי אפשר ס"ל כר' יוסי דכהנים ולוים כיון שיש להם ערי מגרש יכולין לומר האדמה אשר נתת לנו וה"ה דקרינין בהו ארצך. ועוד יש לפלפל בזה הרבה אך אכ"מ ומה שהקשית בנזיר כ"ט דפריך התם לר"ל דאמר כדי לחנכו במצות היכי אכיל כהן מליקה והרי ר"ל ס"ל ח"ש מותר מה"ת א"כ הי' יכול לאכול ח"ש הנה לק"מ דא"כ לא קיים מצות אכילת קדשים דהוא בכזית דאכילה כתיב בה ואכלו אותם אשר כופר בהם מלמד שכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין ובמק"א הארכתי בזה. ומאפיסת הפנאי אשים קנצי למלי דברי הדור"ש באהבה מברכך בכט"ס:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |