הרי בשמים/א/קב
|
< הקודם · הבא > |
בעזה"י יום ה' כ"א לירח סיון שנת תרל"ה לפ"ק סערעט.
- ישפות ה' שלומו. ויהי עליו נועמו כבוד ידידי הרב הגדול חריף ושנון. זית רענן כש"מ שמחה גינצבורג נ"י אבד"ק סטראזינץ יצ"ו.
מכתבו עם ח"ת הגיעני והנני לתשובתו ע"ד השאלה המובאה בתשו' רח"כ חאה"ע סי' ע"ו בא' שנתן גט לאשתו ונשא אשה אחרת ואח"כ הוציא כתב מסירת מודעא שמסר בפני ג' אנשים ובכתב מ"מ הלז מבואר שהי' אנוס עפ"י גוים והאונס הי' מפורסים לרבים מלבד שהעדים הכירו באונסו ונאמר בכתב מ"מ הנ"ל שאף אם אבטל מ"מ הלזו בביטול מודעא ומודעא דמודעא עד סוף כל המודעות את הכל אני מוכרח כרת לעשות שלא ברצוני מחמת אונס הידוע לכם ואח"כ אבטל את הכל ע"י מסירת מודעא זו:
והנה הגאון רח"כ ז"ל דן בזה דאף שמבואר בב"ש סי' קל"ד סק"ג דאפי' מסר מודעא על הביטול ועל פיסול העדים דבריו האחרונים עיקר מ"מ אם הוא באמת אנוס ואנסוהו שלא כדין אף שאח"כ אמר רוצה אני ובפרט היכי דידעי רבים מלבד העדים החתומים על המודעא שהי' אנוס אזי המודעא קיימת והגט פסול והאריך בטעמא דמילתא. אמנם העלה הגאון ז"ל להתיר מטעמא אחרינא שהרי אלו הוי שתק הבעל הוי מחזקינין הביטול מודעא שביטל בשעת הגט בחזקת ביטול גמור אף שמסר מודעא קודם לכן דהוי אזלינן בתר דבריו האחרונים ומה גם מאחר שנשא אשה א"כ הוי מוקמינין הבעל בחזקת כשרות א"כ חזקה זו מבטלת הספק דשמא לא ביטל בנפש חפיצה והוי מוקמינין הגט בחזקת כשרות אלא דהשתא נולד ריעותא מה שהבעל מרע להגט ומעיד שהביטול לא הי' מרצונו הטוב כ"א באונס וא"כ דאין לנו צד איסור אלא מחמת עדותו לא מפיו אנו חיין דאין אדם משים עצמו רשע שהרי מהרי"ו כ' דנקרא עבריין ורשע הנושא אשה על אשתו ופסל גט שסידר וכשנקרא רשע במה שאומר א"נ דאין אדם מע"ר וכאן ל"ל פ"ד דדוקא גבי אשתך זינתה עמי פ"ד משום שאחר שאמר זינתה מאמינין לי' עד שלא אמר היבת עמי אבל הכא מיד כשאומר שהביטול הי' באונס תיכף עושה עצמו רשע במה שנשא אשה עכד"ה. וכבוד מעלתו העיר בזה בזה"ל הלא חרם אינו אלא מדרבנן ובדרבנן כתבו האחרונים דל"ש אין אדם מע"ר. הנה אמת נכון הדבר דהסכמת הפוסקים הוא דלא הוי אלא ככל שאר פסולי דרבנן ע' תשו' מהר"ם פדואה סי' ע"א וע' בד"מ ביו"ד סי' של"ד סק"ח וע' בתשו' נוב"י מהד"ת חיו"ד סי' קמ"ו ואף דבעבירה דרבנן לא נפסל בלא הכרזה כמבואר בסנהדרין כו' ע"ב מ"מ בנ"ד שפיר יש לפוסלו עפי"מ שמבואר בנימוק"י פז"ב והובא בסמ"ע סי' ל"ד ס"ק נ"ו דלאותו עדות שנפסל בשבילו אפי' בלא הכרזה פסול והה"נ בנ"ד שפיר נפסל לאותו עדות שנעשה על ידו רשע ולפענ"ד דבר זה דומה להא דא' בש"ס יבמות מ"ז באומר נתגיירתי ביני לבין עצמי נאמן אתה לפסול את עצמך ואי אתה נאמן לפסול את בניך וכ' התוס' דהוא מטעם שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא והפסול בעדות עובר בלאו כשמעיד ע"ש והה"נ בנ"ד לפי דבריו הא לגבי עצמו שיהי' בעמוד והוצא אשתו השני' משום חרגמ"ה הא נאמן מטעם שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא וא"כ ממילא הוא פסול ואינו מועיל עדותו לגבי אשתו כנ"ל ומה דכ' כ"ת בשם האחרונים דל"א אין אדם מע"ר באיסור דרבנן הנה מבואר כן בחי' הרשב"א כתובות י"ח ע"ב בשם רש"י ז"ל שפי' במשנה שם פסולי עדות משחקים בקוביא והקשה אמאי מהימני הא אין אדם מע"ר ותי' דכיון דאיסור דרבנן הוא משום שאין עוסק בישובו של עולם מהימן ע"ש ולכאורה יש להסביר בטעמא דמילתא דבדרבנן אדם מע"ר. דהנה לכאורה יש להבין הא דאאמע"ר משום דאדם קרוב אצל עצמו וקרוב פסול להעיד הרי כתב בקצוה"ח סי' ל"ד ליישב מה שהעיר המהר"י בן לב דאמאי יהי' נוגע כשר לחוב א"ע הרי נוגע פסול מטעם קרוב וקרוב פסול בין לזכות בין לחובה וכ' וז"ל ולכן נראה דהא דנאמן אדם על עצמו אעפ"י שהוא קרוב אל עצמו היינו משום דכן גזה"כ שיהא אדם נאמן על עצמו בכל הפסולין שיש בו וכבר האיר עינינו מאור העולם רש"י ז"ל בקידושין ס"ה הודאת בע"ד כמאה עדים דכתיב אשר יאמר כי הוא זה הרי שסמך על מקצת הודאתו ע"כ וא"כ כי היכי דהאמינה תורה ב' עדים על אחרים כן האמינה תורה לכל אדם על עצמו אע"ג דהוא קרוב לעצמו דקרוב לא פסלה תורה אלא על אחרים אבל על עצמו נאמן משא"כ לזכות דבא להעיד על אחרים מש"ה אינו נאמן עכ"ל. ולפי זה יש לחקור דא"כ אמאי אמרינן אין אדם מע"ר מטעם אדם קרוב אצל עצמו הרי על עצמו לא פסלה תורה קרוב וע"כ דלא מצינו שהכשירה תורה קרוב רק כשאינו מרע חזקת כשרות לו כגון בממון דאמרה תורה אשר יאמר כי הוא זה דכיון דמודה הרי אומר שלא הי' לו חזקת ממון מעולם ול"ה לאפוקי מחזקה משא"כ כשאומר שהוא רשע דהא מעיקרא כשנולד הי' לו חזקת כשרות ולא מהימן לומר שהוא רשע דאחזוקי אינשי ברשיעי לא מחזקינין. ולפי"ז י"ל לפימ"ש הה"מ ריש ה' אישות דאי איסור פנוי' דרבנן ל"ש חזקה אין אדם עושה בעילתו בעילת זנות משום דבדרבנן לא זהירי בי' אינשי עיי"ש וא"כ לכך באיסור דרבנן ל"א אאמע"ר כיון דכל הטעם הוא משום דלא מהימן לומר שעשה עבירה לאפוקי נפשי' מחז"כ דשאר בנ"א וכיון דבדרבנן לא זהירי בי' אינשי ליכא חזקה ומהימן כיון דלגבי עצמו הכשירה התורה קרוב וכל הפסולים כמ"ש הקצוה"ח הנ"ל אך באמת א"א לומר כן דהא דאמרינן אאמע"ר ל"ש לומר דיהי' נאמן מתורת עד דלגבי עצמו הכשירה התורה עד קרוב כיון דלדבריו רשע הוא והתורה אמרה אל תשת רשע עד כדא' בש"ס יבמות הנ"ל וכיו"ב כ' התוס' בכתובות כ"ה ע"ב ד"ה הרי שאמר כו' ועד כאן ל"ש סברא של הקצוה"ח הנ"ל רק גבי ממון אבל לא היכי שמעיד שעשה איסור וכיון שכן י"ל טעם פשוט לחלק בין עבירה דאורייתא לעבירה דרבנן דבשלמא בעבירה דאוריית' שפיר אמרינן כיון דלדבריו רשע הוא ורשע פסול לעדות דבעבירה דאורייתא ל"ב הכרזה משא"כ בעבירה דרבנן הא לא נפסל לעדות בלא הכרזה ול"ש לומר לדבריך רשע אתה כו' א"כ שפיר מהימן אף דאדם קרוב אצל עצמו דלגבי עצמו הכשירה התורה גם קרוב וכנ"ל. אולם בעיקרא דההיא מילתא אי אמרינן בדרבנן אין אדם מע"ר יש מבוכה בזה בין הראשונים ז"ל הובאו באס"ז כתובות י"ח שם ובתומים בכללי מיגו אות ק"ה מביא מחלוקת בזה המהר"א ששון עם בעל תשובת פני משה עיי"ש. והנה לכאורה אמרתי להביא ראי' דבדרבנן ל"ש אין אדם מע"ר מש"ס כתובות י"ד ע"א גבי ההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמי' דר"י היא אמרה מיני' והוא אמר אין מינאי אר"י למאי ניחוש לה חדא דהא קא מודה כו' וקשה הרי כלה בלא ברכה אסורה לבעלה כנדה וא"כ מאי מועיל הודאתו הא אין אדם מע"ר וע"כ דכיון דהוא רק איסור דרבנן ל"ש אאמע"ר. אולם באמת הא ליתא דהרי גם מדברי רש"י הנ"ל לא מוכח רק היכי שבגוף העדות שמעיד לא משוי נפשי' רשיעא רק שאומר שפסול הוא אבל אם ע"י הגדת גוף העדות שמעיד כעת עושה עצמו רשע בכה"ג אף שהוא איסור דרבנן אמרינן אין אדם מע"ר והוא מוכרח מגוף דברי רש"י ז"ל בגמ' שם דאמרינן על מימרא דר"כ דקא' אסור לאדם שישהא שטר אמנה בתוך ביתו שנא' אל תשכן באהלך עולה ש"מ מדר"כ. עדים שאמרו אמנה היו דברינו אינם נאמנים מ"ט כיון דעולה הוא אעולה לא חתמי ופירש"י וכי אמרי אמנה הי' דברינו אינם נאמנים להרשיע א"ע ע"כ הרי דאף דאיסור שהיית שטר אמנה אינו אלא דרבנן משום קרא דד"ק אל תשכן באהלך עולה ואפ"ה אמרינן בי' אאמע"ר א"ו כיון שהוא בגופו של הגדת העדות כעת בזה אמרינן אאמע"ר אפי' בדרבנן וכן מצינן להוכיח מדברי הגמ' בכתובות ע"ב ע"א בהא דתנן ואילו יוצאות שלא בכתובה כו' מאכילתו שאינו מעושר ה"ד אי דידע נפרוש אי דלא ידע מנא ידע וכן שם במשמשתו נדה פריך ג"כ ה"ד אי דידע נפרוש כו' וכ' שם הר"ן בשם הראב"ד דלהכי לא אוקמ' במודה משום דאין אדם מע"ר וקשה הא מעשר בזה"ז אינו אלא דרבנן וכן במשמשתו נדה הא מדאורייתא אינה טמאה עד שתרגיש בבשרה ובאמת מוקמינן שם כגון דאמרה פלוני חכם טיהר לי את הכתם כו' ואם כן בדרבנן הא אדם מע"ר ואפשר שפיר לאוקמי במודה אע"כ דבכה"ג שבהגדת העדות כעת משוי נפשי' רשיעא אמרינן גם בדרבנן אאמע"ר וע"כ דהא דקא' בכתובות שם חדא דהא קא מודה משום דהתם ידענו בלאו דיבורי' שבא עלי' רק שלא ידענו אם הולד הוא ממנו ורק שהוא אומר שבא עלי' ביאות הרבה באופן דשרינין הולד בתר דידי' כמו רוב בעילות אחרי הבעל וכמ"ש בתוס' שם ד"ה ההוא ארוס כו' וא"כ ל"ש בזה אין אדם מע"ר ויהי' מיושב עפי"ז מה שיש להעיר בדברי הש"ס סנהדרין כ"ה ע"א בר ביניתוס אסהידו בי' תרי סהדי ח"א קמי דידי אוזיף בריביתא וח"א לדידי אוזפן בריביתא פסלי' רבא לבר ביניתוס והא רבא הוא דאמר לוה בריבית פסול לעדות והו"ל רשע והתורה אמרה אל תשת רשע עד רבא לטעמי' דא"ר אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר ע"כ. ולכאורה קשה למה שנסתפק המשנה למלך בפ"ד מה' מלוה היכי שראה הלוה שהמלוה רצה להלוות אותם המעות בריבית לאחר והלך הוא ולוה ממנו אי שייך בזה לפ"ע וא"כ לפי"ז ע"פ והא לוה בריבית פסול לעדות הרי במרדכי שם מבואר דע"כ מיירי כשאומר שלא לקח הריבית עדיין דאל"ה אינו נאמן משום דהוי נוגע בעדות שמעיד כן כדי להוציא הריבית מידו ע"ש וא"כ הא במשנה למלך שם כ' בשם הפ"מ דהלוה אינו עובר משעת שימה רק בלפ"ע וא"כ דילמא ראה בר ביניתוס שהמלוה רצה להלוות אותן המעות בריבית לאחר וליכא לפ"ע ולהנ"ל אפשר לומר דמיירי באבק ריבית וכבר נתן הריבית ול"ה נוגע דא"ר אינה יוצאה בדיינין ויהי' מוכח מזה כדעת החולקים על הרשב"א שכתב בחידושיו לב"מ ס"ח ע"ב גבי רב עיליש גברא רבא הוא כו' דבאבק ריבית א"ע כי אם המלוה ולא הלוה ומזה יהי' ראי' כדעת החולקין ואומרים דגם בא"ר עובר הלוה ואי דא"כ מאי משני אדם קרוב אצל עצמו ואין אדם מע"ר הלא בדרבנן אמרינן אדם מע"ר ז"א דכיון דבהגדת העדות כעת מע"ר בכה"ג אמרינן אפי' בדרבנן אין אדם מע"ר כנ"ל:
והנה ראיתי בפנ"י בכתובות ע"ב שכ' על קושיית הר"ן על הראב"ד הנ"ל שכ' דלהכי לא אוקמי במודה משום דאין אדם מע"ר והקשה הר"ן עליו האיך שייך בזה לומר אאמע"ר הלא כיון שמפסדת ממון בהוראתה נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי כמו גנבתי גזלתי וה"נ הרי מפסדת הכתובתה עפ"י הודאתה ויצא הפנ"י ז"ל לחדש דבר חדש וליישב שיטת הראב"ד ז"ל דל"א הודאת בע"ד כמאה עדים דמי אלא כשמודה בעיקר הדבר משא"כ הכא דמה שמודית שהאכילתו שאינו מעושר אינה מודית כלום בהפסדת כתובתה דמה שמפסדת כתובה בכך אינו אלא מטעם קנס שעברה על דת ממילא אית לה כתובה עכ"ד. ולפענ"ד יש לתמוה ע"ז מדברי התוס' ביבמות כ"ה ע"ב ד"ה לימא שכ' בהא שהקשו על ר"י דקא' הרגתיו לא תנשא אשתו אלמא דל"ל פ"ד ובהחולץ אמר ההוא דאתא לקמי' דר"י וא"ל נתגיירתי ביני לבין עצמי א"ל נאמן אתה לפסול א"ע ואי אתה נאמן לפסול את בניך אלמא פ"ד ותי' דהתם לאו מטעם עדות נאמן אלא הא דפסלי' היינו לאסרו בבת ישראל דשוי' אנפשי' חד"א או אם נגח שור של ישראל את שורו פטור מטעם הודאת בע"ד ע"כ. הרי דההודאה אינה בעיקר הדבר שהוא לא הודה רק שנתגייר בינו לב"ע ומ"מ מהניא הודאה זו למה שמסתעף ממנה אח"כ אם נגח שור של ישראל את שורו פטור אע"ג דלא פטרינן לי' רק משום דלאו שור רעהו ואנו אין מאמינין לו ע"ז דלאו ישראל הוא וכ"כ התוס' להדיא שם מ"ז דאיהו גופי' כשר אלא דשוי' אנפשי' חד"א ומ"מ אם בא על בת כהן לא פסלה ע"ש וא"כ איך נוכל לפטור אם נגח שור של ישראל את שורו מטעם הודאת בע"ד וצריך לעיין בזה:
ומה שהעיר כ"ת ע"ד תשו' רח"כ הנ"ל דאף שמבואר בתוס' ב"מ ג' דהיכי שרוצה לעשות תשובה נאמן אעפ"י שמע"ר מ"מ ל"ש בנ"ד סברא זו עפימ"ש בתשו' נוב"י מהדו"ת חאה"ע סי' קנ"ו דעד כאן לא כ' התוס' סברא זו אלא להאמינו לגבי עצמו ולא לקלקל לאחרים וה"נ הוא רוצה לקלקל לאשתו. ובאמת לדעתי יש להוכיח כד' הנוב"י מדברי הנ"י פ' שמביא בשם הריטב"א שהקשה האיך נאמן לומר בני זה בן גרושה ובן חלוצה הרי משים עצמו רשע שנשא גרושה ואאמע"ר וקשה דילמא רוצה לעשות תשובה כדי לפסול הבן מכהונה תרומה ועבודה אלא ודאי דלקלקל לאחרים ל"א סברא זו. ושוב הביא מעלתו בשם שו"ת שיבת ציון שכ' ע"ד אביו הנוב"י ז"ל דשם אין הדבר נוגע לעצמו כלל רק שרוצה לקלקל לאחרים בזה שפיר כ' הנוב"י דא"נ אבל היכי דבא לקלקל לעצמו ולאחרים בזה שפיר יש לנו להאמינו. הנה אין הספר הזה לפני לעיין בטעמו ונימוקו אפס דיש להביא ראי' לזה ע"ד פלפול מש"ס גיטין נ"ד ע"ב היכן האמינתו אר"י בר ביסנא כ"ג ביו"כ יוכיח דכי אמר פיגול מהימן ומנא ידעינן והכתיב וכל אדם לא יהי' באהל מועד אלא לאו משום דמהימן וקשה לכאורה דבלא"ה האיך נאמן לומר שפיגל הרי בודאי אומר שפיגל במזיד דכיון דשוגג דפיגול ע"כ מיירי באומר מותר כדא' מנחות מ"ט ובכ"ג ל"ש לומר אומר מותר כדאי' בדברינו לעיל סי' ק"א. וא"כ במזיד הא קיי"ל דאין אדם מע"ר ועכצ"ל לפי"ד התוס' ב"מ הנ"ל דהיכי שרוצה לעשות תשובה נאמן וה"נ רוצה לעשות תשובה שלא להקריב זבח שנתפגל שהוא בלא ירצה וקשה הא מקלקל להצבור השעיר הפנימי שבא משל צבור והיכי דמקלקל לאחרים הוא ל"ש סברא זו ועכצ"ל כד' השיבת ציון דכיון דאיהו ג"כ מפסיד הפר שלו שבא משלו ונוגע הדבר גם לעצמו לכך לא איכפת לן אם מקלקל לאחרים וכן יש לתרץ עפי"ז קושי' הרשב"ש סי' תקל"א תקל"ב שהקשה במשנה סוף נדרים האומרת טמאה אני לך דלמ"ר נאמנת ולמ"א רק משום שמא עיני' נותנת באחר א"נ וכן בפ"ק דסוטה אלו אסורות מלאכול בתרומה האומרת טמאה אני לך האיך נאמנת לומר שזינתה ברצון הא אין אדם משים עצמו רשע. ולהאמור י"ל דכיון דמפסדת הכתובה נאמנת דהודאת בע"ד כק' עדים דמי ואף שמקלקל להבעל שמפסידה את עצמה מיני' אפ"ה נאמנת כד' הבעל שיבת ציון הנ"ל ועוד יש לה"ר ע"ד הפלפול מגיטין נ"ג ע"א דפריך שם על חזקי' דס"ל ד"ת א' שוגג וא' מזיד חייב מ"ט השא"נ שמי' היזק ומ"ט אמרו בשוגג פטור כדי שיודיעו ופריך א"ה במזיד נמי ולכאורה קשה הלא האי טעמא דכדי שיודיעו ע"כ מיירי באין רואין דאי בדאיכא רואין אחרים יודיעוהו וא"כ האיך נאמן הלא קיי"ל אין אדם מע"ר וגם במטמא ומדמע במזיד מע"ר כמבואר בפירש"י שם גבי העושה מלאכה בפרת חטאת וז"ל פורעניות לשלם לרשעים שנתכוין להפסיד את ישראל [וע' ברשב"א כתובות י"ח דכשם שאין אדם מע"ר כך אין אדם נאמן לשוי' נפשי' לא חסיד] וא"כ האיך יהי' נאמן במזיד הלא אין אדם מע"ר ואי דרוצה לעשות תשובה שלא להכשיל חבירו באיסור יי"נ הלא כ' הנוב"י דהיכי דרוצה לקלקל לאחרים ל"ש סברא זו ונראה ליישב דהנה הר"ן והריטב"א בחי' הקשו מ"פ א"ה במזיד נמי הלא אפי' אי נחייבנו במזיד נמי יודיע ויאמר שוגג הייתי אמנם י"ל דבאמת פריך הש"ס בחולין מ"א למ"ד מנסך ממש הא אין אדם אוסר דשא"ש ומשני באית לי' שותפות בגוה או בישראל מומר ולפי"ז הלא חזקי' ע"כ ס"ל מנסך ממש דאי מערב היינו מדמע ואי דל"י קנסא מקנסא ז"א דהא לחזקי' דס"ל השא"נ שמי' היזק הוי ממונא ולא קנסא וע"כ דס"ל מנסך ממש וקשה לדידי' פירכת הש"ס הא אין אדם אוסר דשא"ש ושינויא דמומר ליכא לשנויי לדידי' דא"כ ל"ה שייך כדי שיודיע דמומר לא יהי' נאמן וע"כ צריך לשנויי באית לי' שותפות בגוה ולפ"ז מיושב קושי' הר"ן והריטב"א הנ"ל דאי נחייבנו במזיד לא יודיע ויאמר שוגג הייתי דכיון דשותפין שומרין הן זל"ז ויצטרך לישבע ע"ז כמו בטענת נאנסה. ולפי"ז דפירכת הש"ס הוא ע"כ רק ממנסך למאי דמוקי באית לי' שותפות בגוה מיושב ע"נ קושייתינו הנ"ל דשפיר פריך א"ה במזיד נמי יפטור כדי שיודיע ואי דאין אדם מע"ר הלא בא לעשות תשובה שלא יכשל חבירו באיסור יי"נ ואי דבמקלקל לאחרים ל"ש סברא זו ז"א דכיון דע"כ מיירי באית לי' שותפות בגוה א"כ נוגע הדבר גם לעצמו ובכה"ג נאמן אף שמקלקל לאחרים. אמנם לקושטא דמילתא אפשר לומר דל"ש כלל לומר התם אין אדם מע"ר משום די"ל פלגינן דיבורא שנתנסך היין וע"י מומר כאוקימתא שני' דש"ס חולין הנ"ל ולא על ידו. ובעיקר הדבר מכח הסברא לפענ"ד לא נהירין לי דברי הבעל שיבת ציון דמאי מהני לן מה שהוא נ"כ מפסיד הלא הוא רק מטעם הודאת בע"ד כמ"ש הר"ן בכתובות ובשבועות הנ"ל וז"א רק היכי שאינו מפסיד לאחרים אבל היכי דקא חייב לאחריני הלא מבואר בקידושין ס"ו ע"ב דל"א בכה"ג הודאת בע"ד כק' עדים דמי ומה שמצינו בס"ת שלא כ' האזכרות לשמן מתוך שנאמן להפסיד שכרו נאמן להפסיד ס"ת הא כבר כ' הטו"ז ביו"ד סי' קכ"ז דל"א הכי רק היכי שאינו נגד חזקה. וע' בב"י ח"מ סי' ר"נ מחודש ב' שכ' בשם תשובות הגאונים באחד שצוה לפני מותו שיתנו לפלוני מנה מחמת שגנבו בנערותו ויש עליו כתובת אשה ושט"ח אין סומכין על הודאתו במקום שחב לאחריני הרי דאפי' מפסיד לעצמו מ"מ כיון שמסתבב עי"ז הפסד לאחרים ל"מ הודאתו. ועפי"ז יורווח לן לבאר דברי הש"ס גיטין הנ"ל בהא דמתיב ר"א על חזקי' מהא דהעושה מלאכה בפרת חטאת פטור מד"א וחייב בד"ש וא"א השא"נ ש"ה בד"א נמי ליחייב ולכאורה יש להקשות דהרי באמת פריך הש"ס לעיל מיני' במזיד נמי יהי' פטור כדי שיודיע ומשני השתא לאזוקי קמכוין אודועי לא מודע לי' והתינח כשמנסך או מטמא ומדמע במזיד ע"כ רק להזיקו מתכוין משא"כ בעושה מלאכה בפרת חטאת של חבירו שייך שפיר למיפטרי' אפי' במזיד כדי שיודיע ול"ש השתא לאזוקי קמיכוין כו' דילמא להנאתו עביד בה מלאכה ואינו מתכוין להזיק לחבירו ולהאמור י"ל שפיר דבמזיד ל"ל כדי שיודיע דהא לא יהי' נאמן משום דא"א מע"ר כדפירש"י הנ"ל פרעניות לשלם לרשעים כו' ואי דנימא פלגינן דיבורא שעשה בה מלאכה אבל לא נתכוין להזיק לחבירו רק להנאתו ז"א דהא באמת דעת הרבה מן הראשונים ז"ל הובאו בש"ע ח"מ סי' ס"ו סכ"ג דהיכי דנתכוין לטובתו אין לחייבו מדד"ג וכ"ה באמת דעת הראב"ד ז"ל בפ"ז מחובל ומזיק בדין זה גופי' וא"כ לא אצטריך לן לפוטרו כדי שיודיע דאי נהי' מוכרחין ע"כ לומר פ"ד זה שלהנאתו נתכוין הא יהי' פטור בלא"ה ואי דנימא פ"ד שנעשה בה מלאכה אבל ע"י אחר ז"א דהא באמת הקשו התוס' בב"מ ל' ע"א האיך יוכל לאסור פרתו של חבירו הא בעינן ניחותא דבעלים ותי' דמיירי שהוא שותף בהפרה ולפי"ז לא אפשר למימר פ"ד שנעשה מלאכה ע"י אחר דא"כ הא לא נפסלה הפרה דבעי' ניחותא דבעלים וא"כ שפיר א"א למיפטרי' במזיד כדי שיודיע משום דא"א מע"ר. אמנם הא גם כאן שייך שרוצה לעשות תשובה שיהי' סוברין שהפרה כשרה להיות פרת חטאת ובאמת היא פסולה וע"כ מוכרח לומר כד' הנוב"י הנ"ל דכיון שרוצה לקלקל לאחרים ל"ש סברא זו. וא"כ הרי הכא הוא נוגע גם לו כיון דע"כ מיירי שהוא שותף בהפרה כנ"ל ואפ"ה אמרינן סברת הנוב"י וכדברינו הנ"ל. אמנם ראיתי בתשו' נוב"י הנ"ל שכ' בזה"ל ולפי שאין היתר זה ברור דאולי ל"ש אאמע"ר אלא בדבר שהתורה קראתו רשע דהיינו שנתחייב מיתה או מלקות שהוא נקרא רשע למות ובין הכות הרשע או מעיד עדות שקר שפסול לעדות ולשבועה בזה אמרינן אבל באומר שהכשיל אחרים אינו נפסל לעדות ואינו מתחייב מלקות או מיתה ל"ש אאמע"ר עכ"ד ולפענ"ד יש לתמוה ע"ז מדברי הראב"ד שהובא בר"ן כתובות הנ"ל שכ' דלהכי לא אוקמ' במודה משום דאאמע"ר הרי דבאמירתה שהכשילתו לבעלה א"נ משום דאאמע"ר ועוד צל"ע בזה ואין פנאי ה' יאר עיני ועל האמת יעמידני:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |