הרי בשמים/א/פד

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הרי בשמים ‏ א פד

סימן פד

בעזהש"י יום ב' כ"ו ניסן תרל"ז לפ"ק סערעט

שלום וישע רב לכבוד יד"נ הרב הגדול החריף וכו' כש"מ אברהם מענדל שטיינבערג נ"י כעת הרב הה"ג אבד"ק סניאטין יצ"ו:

הנני לתשובתו. על־דבר אשר הציע לפני כבוד־תורתו ביום אתמול נידן מה שהקשה השאלתות (שאילתא עד) במשנה פסחים מ"ט ע"א ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ויבער ואם לאו מבטלו בלבו. והקשה דלמה־לי למיתני ולמול את בנו כיון דבשביל שחיטת פסחו באין שהות אסור לו לחזור א"כ אפי' אם בשביל מילת בנו היה צריך לחזור ולבער, מ"מ כיון דליכא שהות למול את בנו א"כ הא מילת זכרים מעכבת עשיית הפסח ולא יוכל לעשות הפסח וא"כ ממילא א"צ לחזור משום דעשיית הפסח דוחה. ותי' דנ"מ כגון שכבר שחט את הפסח והולך למול את בנו. והקשה ע"ז הגאון רי"ב ז"ל (שאילת שלום שם אות פ) היכי אפשר לאוקמי בששחט את הפסח כיון דזמנו אחר חצות א"כ הא לאחר זמן איסורו אינו מועיל ביטול והאיך קתני יבטל בלבו.

הנה לפענ"ד אין זה קושיא על השאלתות דאפשר לאוקמי בשיש לו עיסה מגולגלת בתוך ביתו ומתירא דתחמיץ ומבטל לי' מקמי דתחמיץ דזה מועיל אפי' ביו"ט כדאי' בפסחים ז' ע"א.

ומה שתמה כ"ת על קושיית השאלתות דלפי"מ דמתבאר מדברי הש"ס יבמות ע"א ע"ב דבאם לא אפשר למולו כגון דכאיב לי' עיני' או באביו ואמו חבושין בבית האסורין אז אין מילת זכריו מעכבת וא"כ לפי"ז אי משום מילה לחודא צריך לחזור ולבער א"כ שפיר יוכל לעשות אח"כ את הפסח כיון דאנוס מחמת מצות המלך מלכו של עולם והוי א"א למולו. הנה מלבד דאין זה קושיא כאשר הגדתי לו בע"פ דכיון דמצות התורה היא המול לו כל זכר ואז יקרב לעשותו א"כ היכי נוכל לומר דחייב לחזור ולבער לבטל מ"ע דמילה ביום השמיני גופה וגם דהמול לו כל זכר וגו' שיהי' אח"כ לא אפשר. וכדמות ראי' לזה מצינו בתוס' פסחים נ"ט ריש ע"א שהקשו שם ל"ל קרא דתמיד קדים לפסח הרי בלא"ה תדיר קדים ותי' דהו"א דפסח קודם משום עשה דהשלמה. וקשה היכי הו"א הכי הרי כתבו התוס' ביצה ה' ע"א דהיכי דלא אפשר ליכא עשה דהשלמה וא"כ הלא מוכרח לשחוט התמיד ברישא משום דתדיר קודם כדילפינן לה בזבחים מקרא ואח"כ הוי לא אפשר וליכא עשה דהשלמה. אמנם נוכל לומר דזה תליא בפלוגתת הרמב"ן והרז"ה מובא בר"ן פר"א דמילה גבי אשתפך חמימי שלאחר המילה קודם המילה ואם ימולו אותו צריך אח"כ לדחות שבת ולהחם חמין מפני פיקוח נפש ואנן קיי"ל מכשירי מילה אינם דוחים את השבת דדעת הרמב"ן דשרי רק דאנו חושבין מתחלה מה יהא בסופו שנצטרך אח"כ לדחות מפני המכשירין וה"נ לשי' הרז"ה אסור לו לבער החמץ כיון דידעינן שתדחה אח"כ העשה דהמול לו כל זכר.

אולם אפשר ליישב קושיית מעלתו בפשיטות עפימ"ש בשעה"מ פ"ה מה' קרבן פסח דהא דבלא אפשר למולו אין מילת בנו מעכבת היינו היכי דלא הי' אפשר למולו מצפרא כגון דכייבין לי' עיני' מאתמול וכן שהי' מאתמול אביו ואמו חבושין בבית האסורין אבל היכא דהי' אפשר למולו מצפרא אע"ג דבזמן שחיטת הפסח אינו יכול למולו היא מעכבת שחיטת פסחו ע"ש והוא מילתא דמסתבר דבכה"ג אין שם אונס עליו רק פשיעה דומה לזה כתב האגודה (הובא בדברינו סימן הקודם) דאם קודם שהגיע הזמן הי' לו נכסים כדי לפורעו ואח"כ בבוא הזמן שקבע לו אין לו לפרוע בכה"ג לא חשיב אונס כיון דהוי מצי לפרוע מקודם כשהי' לו ע' במח"א ה' שבועות סי' י"ב. וע' מג"א סי' נ"ח. וכה"ג מבואר בירושלמי פ"ק דר"ה לענין בל תאחר דאף דברגל הג' בעצרת הוא אנוס שא"י להביא אי נדונ"ד א"ק ביו"ט מ"מ כיון שהי' יכול להביא מקודם לאו אנוס הוא וע' בשו"ת המיוחסות להרמב"ן סי' רע"ב שכתב שאונס כשמו ואין הרצון אונס ואם מסבב האונס לעצמו אין זה אונס אלא רצון ע"ש והכי מצינו בהרא"ש במועד קטן ר"פ ואלו מגלחין במועד כו' ומנודה שהתירו לו חכמים את נדויו ומביא בשם הירושלמי וכן מי שנשאל לחכמים והותר במה אנן קיימין אי בשנשאל קודם הרגל יגלח אם בשלא נשאל קודם הרגל אל יגלח כלומר אל יגלח ברגל דלאו אנוס דהי' לו לישאל על נדרו קודם הרגל כו' ולפי הירושלמי מאן דאית לי' פותחין בחרטה פי' בחרטה כל דהו וא"צ למצוא פתח וטעם לעקור את הנדר מעיקרו אסור לגלח במועד כיון דהי' יכול לישאל קודם לרגל ואע"ג דאיכא למימר הי' בדעתו להשלים נדרו ונמלך ברגל והתירו לא חשיב זה אונס עכ"ל. הרי דבכה"ג לא חשיב אונס והה"נ הא הי' יכול למולו מצפרא ושפיר מעכבתו מעשיית פסחו ויפה הקשה השאלתות.

והנה לכאורה קושיא זו נוכל להקשות גם בדברי רש"י ז"ל בברכות י"ט ע"ב ולאחותו מה ת"ל הרי שהי' הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ושמע שמת לו מת כו' ומביא רש"י שם בשם אית דאמרי דהאי למול את בנו קאי בע"פ דמילת זכריו מעכבת הפסח וקשה דכיון דקתני לשחוט את פסחו דבטל עי"ז מצות ק"פ מותר לטמאות למת מצוה מכ"ש למול את בנו דאי נימא דמותר לטמאות א"ע למ"מ א"כ הוי אנוס כמו כייבין לי' עיני' או אביו ואמו חבושין בבה"א וא"כ בכה"ג אין מילת זכריו מעכבת ויכול לעשות הק"פ דהא ע"כ מיירי בפסח שבא בטומאה וכמ"ש ג"כ בספר צל"ח וא"כ שפיר יוכל לעשות הפסח ומאי אשמעינן בזה דהולך למול את בנו מותר לטמאות למ"מ דהא כ"ש הוא מהולך לשחוט את פסחו ולדברינו הנ"ל ל"ק כמובן.

אמנם בעיקר הקושיא י"ל בפשיטות דלכך נקט למול את בנו לאשמעינן דאף שאפשר למול ע"י שליח כדפריך הש"ס בשבת קל"ג ואי איכא אחר ליעבד אחר מ"מ בא"א לחזור ולבער ולחזור למצותו יבטל בלבו וימול הוא בעצמו ול"א שימול ע"י שליח ויחזור לבער ועוי"ל עפי"ד התוס' ביבמות מ"ח ע"א ד"ה אלא דמילת זכריו דמעכבת בפסח ל"ש אלא בבנים שנולדו בקדושה אבל בגר שנולד לו בן שלא בקדושה אינה מעכבתו מילתו מלאכול בפסח ע"ש ולפי"ז אצטריך שפיר לאשמעינין במתניתין למול את בנו בכה"ג בגר שהולך למול את בנו דאין מעכבת מילתו מעשיית פסחו ול"ק קושיית השאלתות ועוי"ל בכמה אנפין ואין להאריך כעת:

וע"ד קושייתו בשבת קל"א אר"ח בר אבא אר"י לא לכל אר"א מכשירי מצוה דוחין את השבת כו' למעוטי מאי אמר רב אדא בר אהבה למעוטי ציצית לטליתו ומזוזה לפתחו תנ"ה ושוין שאם צייץ טליתו ועשה מזוזה לפתחו שהוא חייב מ"ט כו' אלא אר"נ אר"י ואי תימא ר"ה ברי' דר"י הואיל ובידו להפקירן והקשה כ"ת מהא דאי' בשבת כ"ה ומנחות מ' סדין בציצית ב"ש פוטרין ופירש"י דלא דרשי סמוכין למישרי כלאים בציצית כו' וכיון דלב"ש פטור הו"ל כלאים שלא במקום מצוה ועובר עליהם משום כלאים וא"כ הא מאי דקיי"ל קשר עליון דאוריי' מוכיח הש"ס דאיס"ד דרבנן למאי אצטריך קרא למשרי סדין בציצית וכיון דב"ש אסרי סדין בציצית ע"כ דס"ל קשר עליון לאו דאורייתא וא"כ הא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש ולימא דמש"ה חייב גם לר"א משום דקשירה לאו דאוריי' הוא ולכך א"ד את השבת עכ"ק. הנה בפשיטות י"ל דלק"מ דהא כתבו התוס' במנחות ל"ט ע"א דעיקר דרשא דקשר עליון דאוריית' הוא מדרשא דגדיל ולא מסמוכין וא"כ נהי דב"ש לא דרשי סמוכין דכלאים בציצית מ"מ מנ"ל דלא דרשו דק"ע דאורייתא דגדיל דוקא ובאמת כתבו התוס' בסנהדרין פ"ט ע"א דליכא פלוגתא בזה ובפירש"י במנחות שם מבואר דהוא מהלכה למ"מ וע"ד הפלפול י"ל כך ויתיישב ג"כ מה דקשה עוד בש"ס שבת הנ"ל דהא התוס' במנחות מ"ד ע"א סד"ה טלית כ' שם בהא דקא' הואיל ובידו להפקירן הא הו"מ למימר הואיל ובידו שלא להניחה ותי' דקאזיל למ"ד חובת טלית וכן פירש"י בשבת שם דקאזיל אי ציצית חובת טלית הוא ולכאורה קשה אמאי ל"ק דר"א סובר כמ"ד חובת גברא ונלפענ"ד דהנה התוס' במנחות מ' שם הקשו על פירש"י שכ' דב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית הא אמרינן בריש יבמות אפי' מאן דלא דריש בעלמא סמוכין במשנה תורה דריש גם הקשו שם בהא דפירש"י דמש"ה נקט לב"ש פוטרין משום דס"ל חובת מנא דהרי לא מצינו דפליגי ב"ה ע"ז ותקשי מהא דקיי"ל חובת גברא מדמברכינן להתעטף ובישוב כ"ז נראה דהנה התוס' בכתובות מ' ע"א שם הקשו הא כלאים בציצית אפשר לקיים שניהם שיעשה בטלית צמר חוטין של צמר ועפימ"ש התוס' במנחות מ' ע"ב דכלאים בציצית הותרה לגמרי ולא דחוי' לק"מ קושי' זו דאף דאפשר לקיים שניהם הוי היתר. והנה הא דכלאים בציצית הוי היתר הוא ע"כ עפימ"ש הראשונים ז"ל בברכות כ' לענין טומאת כהן למת מצוה שהוא היתר כיון דאין המצוה והעבירה נפרדים דמה שמטמא הוא המצוה והיא גופה הויא העבירה ולכך הוי היתר ולא דחוי' וה"ה נמי כלאים בציצית שהמצוה והעבירה אינם נפרדים דהלבישה הוי המצוה וגם העבירה ולכך חשיב הותרה ולפי"ז ע"כ זה אינו רק למ"ד ציצית חובת גברא משא"כ אי נימא דהוי חובת טלית רק שהלבישה ג"כ מותר א"כ אינו רק דחוי' ולא הותרה משום דעיקר המצוה היא הנחת הציצית בהבגד ולפי"ז י"ל דלכך אסרי ב"ש סדין בציצית משום דס"ל ציצית חובת טלית הוא וא"כ אינו רק דחוי' א"כ אסור משום דאפשר לקיים שניהם חוטי צמר בטלית של צמר משא"כ ב"ה פליגי וס"ל דחובת גברא הוא א"כ הוי כלאים בציצית הותרה ולכך אפי' באפשר לקיים שניהם אשתרי וא"כ לפי"ז מיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דאמאי קיי"ל דציצית חובת גברא הא לא מצינו ב"ה דפליגי ולדברינו ע"כ ב"ה פליגי וס"ל דהוי חובת גברא כנ"ל וממיל' אזדא נמי קושי' התוס' על פירש"י שפי' דב"ש לא דרשי סמוכין הא במ"ת כ"ע דרשי סמוכין ולהצעתינו ניחא שפיר דרש"י ז"ל כ' דב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית היינו להיות הותרה ואינו רק דחוי' היכי דא"א לקיים בשל צמר אבל היכא דאפשר לקיים שניהם אסור ללבוש כלאים בציצית ולפי"ז מיושב נמי מה שהקשיתי אמאי לא קא' דר"א סובר כמ"ד ח"ג ולהנ"ל נכון מאד דהא ר"א שמותי הוא מתלמידי ב"ש וא"כ מסתמא אזיל בשי' ב"ש דס"ל ע"כ ציצית חובת טלית כאמור ומעתה ממילא אזדא קושי' רו"מ דהלא ב"ש דרשי ג"כ סמוכין גבי כלאים בציצית ורק דלא ס"ל דהוי הותרה עכ"פ שפיר נוכל להוכיח גם לדידהו דקשר עליון דאורייתא:

ובאופן אחר הי' אפשר ליישב קושי' כ"ת עפי"מ שנראה לתרץ עוד הפעם קושי' התוס' הנ"ל שהקשו על פירש"י שפי' דב"ש לא דרשי סמוכין הא במ"ת לכ"ע דרשינן סמוכין עפי"מ שהקשו התוס' ביבמות ד' ע"א דמנ"ל דאתא הסמיכות להתיר כלאים בציצית דילמא אתא לאיסורא דבמקום גדילים לא תלבש שעטנז ותי' דא"כ לישתוק קרא מיני' וממילא ידעינן דלא דחי עשה דציצית לאו דכלאים והנה שם ה' ע"ב הקשו בתוס' דל"ל למילף מקרא דכלאים בציצית דעשה דחי ל"ת נילף משריפת קדשים ביו"ט מדאצטריך התם קרא דלא דחי מכלל דבעלמא דחי ותי' דלא אצטריך רק למ"ד נדרים ונדבות קרבין ביו"ט שלא תאמר דדחי משום דאפי' א"כ שרי ע"ש והנה בביצה י"ט ס"ל לב"ש ולב"ה נדונ"ד אין קרבין ביו"ט וא"כ לדידהו לא אצטריך קרא דכלאים בציצית לענין עשה דוחה ל"ת דנוכל למילף משריפת קדשים אמנם באמת לב"ה לא נוכל למילף משריפת קדשים כיון דאית להו מתוך ושי' רש"י בביצה י"ב דאפי' היכא דליכא צורך קצת מדאורייתא אית להו מתוך כו' וא"כ שפיר אצטריך התם קרא דלא דחי דאל"ה הוי שרי מטעם מתוך כו' אבל לב"ש דל"ל מתוך שפיר מוכיח משם דעשה דחי ל"ת ולפי"ז איכא למימר שפיר דב"ש דרשי סמוכין לאסור כלאים בציצית ואי דלאסור לא אצטריך דלישתוק קרא מיני' ז"א דאי הוי שתיק קרא הו"א דדחי עשה דציצית דהוי ילפינן משריפת קדשים כיון דל"ל מתוך כנ"ל ולכך שפיר אסרי סדין בציצית וא"כ מיושב שפיר קושי' התוס' הנ"ל שהקשו דהא במ"ת לכ"ע דרשינן סמוכין ולדברינו א"ש דרש"י ז"ל כתב דב"ש לא דרשי סמוכין למשרי כלאים בציצית רק לאסור וא"כ ממילא מיושב קושי' רו"מ דאדרבא אי ב"ש דרשי סמוכין לאיסורא שפיר מוכח דקשר עליון דאוריי' דאל"ה אמאי יהי' אסור הא ל"ה חיבור כלל. אכן לפי"ז צ"ע מדברי הש"ס נזיר מ"א ע"ב ור"א דאתי עשה ודחי את ל"ת מנ"ל יליף מגדילים דתני' ל"ת שעטנז צו"פ יחדיו הא גדילים תעשה לך הרי דדריש סמוכין דכלאים בציצית להיתרא ויש ליישב עפי"ד התוס' שם ואין להאריך. עוי"ל עפי"ד הגהות מרדכי סוף חולין שכ' על קושי' ר"ת על רבינו אליהו לתוס' חולין ט' ע"א שמצריך לקשור תפילין בכל יום א"כ אמאי אסור בקשור קשר של תפילין בשבת הרי ל"ה קשר של קיימא ותי' דמיגו דהוי קשר לגבי תפילין הוי נמי קשר לגבי חיוב שבת ולפי"ז ה"נ הא עכ"פ קשר א' צריך לעשות ע' בחי' הרשב"א מנחות שם שכ' א"נ נוכל לפרש דקשר העליון ר"ל שעשה באותו קשר ב' קשרים זע"ז וקא' דהוי דאוריי' דאיס"ד דלא בעינן כי אם קשר א' לבד דהוי תכיפה א' לא הוי צריך למשרי סדין בציצית מש"ה דהא תכיפה אחת דהיינו קשר א' גרידא אינו חיבור ע"כ וע' מג"א סי' י"א עכ"פ הא קשר א' צריך לעשות ואף שלגבי חיוב שבת אינו חייב רק בב' קשרים מ"מ אם קשר ציצית חייב משום דמיגו דהוי קשר לגבי ציצית הוי קשר לגבי שבת כמ"ש הנה"מ הנ"ל ואזדא לפי"ז ג"כ קושי' הפמ"ג בסי' שי"ז בא"א סק"ו דהא אפשר לצייץ בענין שיהא דעתו להתיר למוצאי שבת ולא יהי' קשר של קיימא ולא יתחייב ולהאמור נכון דהא עכ"פ יתחייב משום מיגו כו' כד' הגה"מ הנ"ל לענין תפילין. ויש לפלפל בזה דאי נימא דחייב משום שבת א"כ הוי מהבב"ע ופסולין הציצית בפרט אי ס"ל חובת טלית באין המצוה והעבירה כא' וא"כ כיון דפסולין הציצית שוב ל"ש מיגו כו' וביותר יש לעיין להך תירוצא בתוס' חולין י"ד דגם באותה שחיטה חשיב מומר בשוחט בשבת א"כ ה"נ כדאיכא חיוב שבת הא נעשה מומר בתליי' זו וא"כ הא מומר פסול לתליית ציצית לפי"ד הר"ת בתוס' גיטין מ"ה ע"ב לענין נשים דילפינן ציצית מתפילין דדרשינן כל שאינו בוקשרתם אינו בוכתבתם וה"ה מומר דפסול מה"ט ע' בש"ע א"ח סי' י"ד וא"כ נתלו הציצית בפסול ושוב לא מתכשרי משום תולמ"ה וא"כ שוב ל"ש מיגו אכן אי ליכא מיגו כו' שוב לא חשיב קשר וליכא חיוב שבת א"כ ל"ה מומר וכשרין הציצית ושוב איכא מיגו והדבר חוזר חלילה. והנה כ"ז ע"ד הפלפול ובפשיטות י"ל דל"ק קושיית מעלתו לפי דהש"ס רוצה ליתן טעם כולל על ציצית ומזוזה ולכך קא' הואיל ובידו להפקירן דאז שניהם צדקו יחדיו משא"כ אי נימא מפאת דס"ל דק"ע לאו דאוריי' לא יצדק רק לענין ציצית בלבד:

ובדבר מה שהקשה בנזיר ר"פ שני נזירים דפריך הש"ס ואמאי דילמא לאו טמאין נינהו וקעביד הקפה אמר שמואל באשה וקטן והקשה כ"ת לפי"ד הכ"מ בפי"ב מה' ע"א שכ' דאם המתגלח לא סייע ליכא בי' אפי' עבירת לאו כיון דלא עביד מעשה ואפי' א"ל א"כ לפי"ז הא פליגי שם ר"ה ורב אדא במקיף את הקטן דלר"ה חייב ולרב אדא פטור דמקשינין מקיף לניקף כל היכי דניקף מיחייב מקיף נמי מיחייב וההוא קטן לאו בר עונשין הוא דליחייב מקיף נמי לא מיחייב וא"כ לד' הכ"מ הנ"ל בלא סייע הניקף גם המקיף א"ע אליבא דר"א משום דמקיש מקיף לניקף וא"כ ההוא אוקימתא דשמואל הא כתבו התוס' בשבועות ג' ע"א דע"כ הוא כר"א מדשרי להקיף באשה וקטן דמשמע אפי' במקיף בר חיובא מדלא פי' באשה וקטן ומגלח להו אשה וקטן וא"כ כיון דע"כ קאזיל אליבא דר"א ל"ל לאוקמי באשה וקטן לוקמא אפי' באיש גדול ובשאין מסייע הניקף למקיף דאז אליבא דר"א גם המקיף א"ע כיון דניקף אינו עובר כמ"ש הכ"מ הנ"ל ה"ה דהמקיף א"ע וליכא איסור בהגילוח עכ"ק. הנה לפענ"ד לק"מ דהא דמקיש ר"א מקיף לניקף היינו היכי דהניקף לא הוי בר חיובא כלל ולאו בר אזהרה הוא כגון קטן לכך גם גדול המקיפו פטור משא"כ היכי דהיא בר אזהרה ורק שאינו עובר מפני שאינו מסייע היכי שייך לומר דגם המקיף יהי' פטור הלא גם הניקף הוא בר אזהרה ואם הי' מסייע הי' חייב דאלת"ה היכי קא' ביבמות ה' ע"א דעשה דגילוח מצורע דחי ל"ת דהקפה מדכתיב ראשו הרי לר"א יוכל לעשות בענין שלא יהי' עבירת לאו דהקפה שהמצורע הניקף לא יהי' מסייע וכיון דהניקף א"ע גם המקיף א"ע והתוס' ז"ל בסוגיא שם הוכיחו דע"כ לא מקיש ר"א אלא מקיף לניקף ולא ניקף למקיף דאל"ה היכי דחיא גילוח מצורע לאו דהקפה והא אפשר לקיים שניהם שיקיפוהו קטן ואשה ונכרים אלא ש"מ דלא מקשינן מקיף לניקף ולהנ"ל אכתי תקשי שהוא לא יהי' מסייע ולא יהי' איסור מטעם היקשא דמקיף לניקף א"ו דלכי האי גוונא לא מקשינן מקיף לניקף כיון דעכ"פ בר אזהרה הוא רק איהו א"ע משום דלא קעביד מעשה להמקיף שעושה מעשה בודאי עובר:

אמנם הא קשיא לי בסוגיא דיבמות הנ"ל דקא' נפקא להו מראשו דתניא ראשו מת"ל לפי שנאמר לא תקיפו פאת ראשיכם שומע אני אף מצורע כן ת"ל ראשו וקא סבר האי תנא הקפת כל הראש שמה הקפה איכא למיפרך מה ללאו דהקפה שכן לאו שאינו שוה בכל אלא אתיא מזקנו דתניא זקנו מת"ל לפי שנאמר ופאת זקנם לא יגלחו שומע אני אף כהן מצורע כן ת"ל זקנו אם אינו ענין ללאו שאשוב"כ תנהו ענין ללאו השוב"כ ואכתי אצטריך סד"א שאני כהנים הואיל וריבה בהן הכתוב מצות יתירות אפי' ללאו שאשוב"כ לא דחי קמ"ל דדחי אלא אתיא מראשו דהך תנא כו' וקשה לי אכתי נילף מזקנו ותנהו ענין ללאו השוב"כ ואי דאצטריך לגופי' משום דהו"א כהנים הואיל ורבי בהו רחמנא מצות יתירות כו' ז"א דהא זה נפקא לן גם מראשו דדחי עשה דתגלחת מצורע ללאו דהקפת הראש והרי מבואר בת"כ סדר מצורע דתגלחת מצורע צריך להיות בכהן ופסקו הרמב"ם פי"א מה' טומאת צרעת ה' ג' וא"כ הא הכהן המקיף עובר בלאו דלא תקיפו וע"כ דעשה דתגלחת דוחה וא"כ שמעינן דגם בכהנים עשה דוחה ל"ת ואי דמהתם לא נוכל ללמוד דהו"א דכיון דבניקף ליכא איסור משום דהוא ישראל ובדידי' עשה דוחה ל"ת לכך גם הכהן המקיף אינו עובר ולעולם דבעלמא הו"א דבכהנים אין עשה דוחה ל"ת ז"א חדא דהא מבואר בתוס' שבועות הנ"ל דקיי"ל כר"ה דלא מקיש מקיף לניקף וכ"פ הרמב"ם ועוד הלא כבר כתבנו דאפי' לר"א דמקיש מקיף לניקף אינו אלא לענין היכי דהניקף לא הוי בר חיובא כלל אבל הכא הא גם הישראל בר חיובא הוא אלא שבדידי' עשה דוחה ל"ת א"כ ל"ש להקיש בכה"ג מקיף לניקף אפי' לר"א ומ"ש התוס' שבועות הנ"ל דאפשר לקיים שניהם ע"י קטן או נכרי אף דהתגלחת צריך להיות בכהן כבר תמה בזה השעה"מ בפי"ב מה' ע"ז בשם מהר"י אשכנזי וכתב דכונת התוס' הוא ע"י כהן קטן ומ"ש נכרי שגירת לישנא הוא וע' בס' חקרי לב שהעלה מהש"ס נזיר מ"ב דאם גילח כהן רוב שערו סגי וא"כ יכול הכהן לגלח רוב שערו ולהניח פאת ראש וזקן ויקיפנו ע"י גוי דעכ"פ קיים תגלחת כהן ברוב שערו דהא דקיי"ל דאם שייר ב' שערות לא עשה ולא כלום כמבואר בפי"ד דנגעים ז"א אלא לענין גוף התגלחת אבל לענין הא דבעי' שתהי' בכהן אין לנו ריבוי שאם גילח ב' שערות שלא בכהן שלא עשה ולא כלום אלא אם גילח כהן רוב שערו ומיעוטו ע"י אחר קיים המצוה כיון דרובו ככולו מד"ת ע"ש שכ' כן בכונת התוס' שבועות הנ"ל ולפי"ז לא קשה גם קושייתי דמראשו לא הוי שמעינן דגם בכהנים עדול"ת דהו"א דהכהן יגלח רוב שערו וההקפה תהי' ע"י ישראל:

וע"ד פלפול קצת י"ל בישוב קושיית מעלתו דהנה התוס' שם בד"ה ור"א סבר כתבו וז"ל פשטי' דקרא ודאי לניקף אזהיר רחמנא דהא פאת ראשכם כתיב דהיינו הניקף ומיהו מדקא' לא תקיפו ולא כתיב לא תיקפו היסב הלאו גם על המקיף כדי להקיש מקיף לניקף כלומר כל היכא דניקף בר חיובא הוא מקיף נמי בר חיובא היא וההוא קטן הואיל וגופי' לאו בר עונשין ולא מיחייב מקיף נמי לא מיחייב ע"כ וצריך להבין באיזה סברא פליגי דלר"ה לא נראה לו היקש זה ומ"ש התוס' שם דר"ה לא סבר לאקושי מגבר' לגברא הוא דוחק ונראה לפענ"ד דה"ט דר"ה דלהכי כ"ר בלשון לא תקיפו דהוא מילתא דפסיק' דהמקיף לעולם חייב משא"כ הניקף הא אינו עובר רק בזמן שמסייע בהדי' שמזמין לו השערות אבל המקיף לעולם חייב ולהכי אפקי' רחמנ' בלשון לא תקיפו ורב אדא לא ניחא לי' בהא דהנה במכות כ' ע"ב תני תנא קמי' דר"ח א' המקיף וא' הניקף לוקה א"ל מאן דאכיל תמרא בארביל' לקי כו' רב אשי אמר במסייע ודברי הכל והקשה בחי' הריטב"א מש"ס ביצה כ"ב ע"א דקא' שם לענין מיכחל כותי לישראל ביו"ט וישראל עמיץ ופתח דמסייע אין בו ממש (וע' בתוס' שבת צ"ג ע"א ד"ה א"ר זביד ובט"ז א"ח סי' שכ"ח ובמג"א רס"י ש"מ ובתשו' ח"צ סי' פ"ב) ותי' בתי' הב' בשם הרמ"ה דכיון דבניקף אף בלי סיוע יש בו לאו ולא בעינן סיוע אלא כדי שיהא בו מעשה ללקות עליו ולהא במעשה כ"ד סגי כדאמרינן בעלמא עקימת שפתיו הוי מעשה (ולסברא זו נתכוין גם הנקוה"כ ביו"ד סי' קצ"ח) ונוכל לומר דמטעם זה אינו מובא בטוש"ע דין זה שהמסייע עובר לענין השחתת פאת זקן שגם הנשחת עובר כשמסייע ולהריטב"א בשם הרמ"ה ניחא דכיון דלא כללה התורה את הנשחת בלאו לא נוכל לומר שיעבור מטעם מסייע כיון דמסייע א"ב ממש ורק בהקפה כיון דא' המקיף וא' הניקף בכלל הלאו לכך לוקה כשמסייע ולא בנשחת כיון דלא נכלל הנשחת בכלל הלאו ומסייע א"ב ממש וחולקים בזה אהריטב"א שכ' שם דגם בהשחתה הנשחת עובר ובאמת כ"כ בתוספת' והן נסתר מחמתו ראיית הרשב"א ז"ל בתשובה סי' ת"ד שכתב להוכיח דבתגלחת נזיר אין פאות הזקן בכלל דאל"ה מאי משני בנזיר כ"ט למ"ד כדי לחנכו במצות דהקפת כל הראש ל"ש הקפה אכתי קשה הא קעביד השחתת זקן דמי לא עסקינן דהביא זקן העליון מיד כשהבי' זקן התחתון ע"ש ודבריו תמוהין דאמאי אינו מביא מסוגיי' דילן דמוכיח דקסבר שמואל הקפת כל הראש ל"ש הקפה דמנ"ל למידק הכי דילמ' משום השחתת זקן מוקמי באשה וקטן וזהו ראי' פשוטה אמנם לד' הרמ"ה הנ"ל איכא למימר דמשני המקומות אין ראי' כל עיקר דמשום השחתת זקן אין קושי' כיון דאין הנשחת עובר גם כשמסייע דמסייע א"ב ממש כנ"ל א"כ איכא למימר דמגלח לי' אשה או נכרי משא"כ מהקפה פריך שפיר כיון דעכ"פ הניקף עובר וצל"ע עוד בזה. עכ"פ עפי"ד הריטב"א בשם הרמ"ה הנ"ל נוכל לומר דר"א ס"ל דלא אפשר לומר דלהכי כתבה רחמנ' לא תקיפו כיון דבניקף ל"ה מילת' דפסיק' דאם אינו מסייע אינו עובר דאי נימ' הכי היכי לוקה כשהוא מסייע הרי מסייע אין בו ממש והתינח היכי שעובר גם בלא סיוע מהני הסיוע כדי ללקות עליו דלהא סגי מעשה כל דהו כד' הריטב"א הנ"ל אבל אי נימ' דבלי סיוע אינו עובר כלל א"כ היכי משכחת מלקות בניקף וע"כ ס"ל לר"א דלהכי כ"ר לא תקיפו שהוסב הלאו על שניהם כדי להקיש מקיף לניקף ור"ה ס"ל דלעולם היכי דאינו מסייע א"ע שע"כ כ"ר לא תקיפו דהוא מילת' דפסיק' כנ"ל והא דתניא דגם הניקף לוקה הוא היכי שמסייע ואי דמסייע אין בו ממש אין כל המסייעין שוין דסיוע דכיחול אין בו ממש שדרך העין לעמץ וליפתח אבל הכא סיוע גדול הוא כשמזמין עצמו בשערו כתי' הראשון של הריטב"א שם והשתא הך דינא אם הניקף עובר בלי סיוע פליגי בי' ר"ה ור"א דלר"ה א"ע כלל ולרב אדא עובר ולהכי כתב הכ"מ בדעת הרמב"ם דא"ע בלא סיוע משום דהרמב"ם ז"ל פסק שם כר"ה דהמקיף את הקטן חייב דלא מקשינן מקיף לניקף וע"כ ס"ל דא"ע בלא סיוע כנ"ל וא"כ ממילא אזדא לה קושיית רו"מ דשמואל לא הי' יכול לשנויי בשאין הניקף מסייע ומטעם היקשא דמקיף לניקף כיון דאוקימת' דילי' אליב' דר"א דהא לר"א ע"כ עובר גם כשאינו מסייע כנ"ל וממיל' ל"ק נמי מגילוח מצורע ובפשיטות י"ל עוד דהנה בסברת הכ"מ שכתב דאם אין הניקף מסייע אינו עובר כלל לכאורה צריך להבין מדוע ישתנה לאו זה מכל לאוין שבתורה דבאין בו מעשה עכ"פ איסור' דאוריי' איכא (בשלמא הא ל"ק דנימ' דכיון שבידו שלא להניח עצמו להקיף ומניח יחשב זה מעשה דומי' דהי' לבוש כלאים דאמרינן כיון שבידו לפשוט ואינו פושטו חשיב השהיי' מעשה ז"א דכתבו התוס' בשבועות י"ז ע"א דהתם ה"ט משום דתחלת הלבישה הי' ע"י מעשה אבל השהיי' גריד' ל"ח מעשה וה"נ מה שמניח עצמו להקיף ל"ח מעשה) דומיא דלאו שבכללות ולאו הנל"ע ע' תוס' מכות י"ג ע"ב ד"ה ר' יצחק אומר. ועכצ"ל דשאני זה מכל לאוין דבשלמא בשאר לאו שאב"מ כגון בנותר הא עכ"פ עבר אמימר' דרחמנ' שהתורה צותה שלא להותיר והוא הותיר וכן בלאו דב"י וב"י בחמץ הרי עכ"פ עשה היפוך אזהרת התורה משא"כ גבי הקפה הרי האזהרה היא רק שלא יקיף כדכתיב לא תקיפו והא דהניקף לוקה הוא מטעם שאם סייע בהקפה הא עשה גם הוא עבירת מקיף (ע' בתוס' נזיר מ"ג ע"א ד"ה כגון שנכנס כו') אבל על ניקף ליכא אזהרה דהא לא צותה התורה לבלתי לכת בלי פאות הראש או לילך בפאות הראש והאזהרה היא רק שלא להקיף פאות הראש ואם הוא לא הקיפן רק אחר הקיפן הא לא עשה דבר נגד התורה ולכך לא עבר כלל דהא אם לא סייע בעבירת מקיף לא עשה כלום נגד אזהרת התורה ואם הי' מסייע הי' עובר מטעם מקיף אבל לא מטעם ניקף. ובהכי ניחא ג"כ מאי דמצינו בנזיר מ"ד ע"א דגם דנזיר חייב א' המגלח וא' המתגלח ע"ש בתוס' ד"ה שלא והרמב"ם הביא דין זה בפ"ה מה' נזירות ה"י ואמאי לא כתב שם ג"כ דאם לא סייע אינו עובר אע"כ דרק לענין הקפה הדין הכי כיון דאזהרת התורה היא רק על המקיף משא"כ בנזיר אדרב' עיקר קרא על הנזיר המתגלח ומגלח ילפינן מקרי בי' לא יעביר לכך עובר אפי' לא סייע ככל לאו שאין בו מעשה גם י"ל דבנזיר מלבד שנצטוה שלא לגלח שערו הוא מצווה לגדלן כדכתיב גדל פרע שער ראשו לכך אם מניח לאחר לגלחן לו יהא דנימ' דעל הלאו א"ע עכ"פ הא עובר על העשה דגדל פרע. אולם כ"ז נוכל לומר בהקפה דאינו עובר הניקף רק לר"ה משא"כ לרב אדא דסבר דלכך אמרה תורה לא תקיפו בלשון רבים להקיש מקיף לניקף א"כ ע"כ ס"ל דהאזהרה לניקף הוא מתורת ניקף ולא מדין מקיף א"כ ע"כ צריכין לומר דאזהרת התורה היא לדידי' שלא להניח עצמו להקיף ורק היכי שלא עשה מעשה לא לקי ככל לאו שאב"מ אבל עכ"פ איסור' דאוריית' איכא וא"כ ממילא לק"מ הקושיות הנ"ל דאליב' דרב אדא ליתא לסברת הכ"מ:

אמנם כ"ז הוא לפלפולא אבל המחוור הוא כמ"ש למעלה דהיכי שהניקף אינו מסייע לא שייך לחייב מטעם היקשא דרב אדא כיון דמ"מ בר אזהרה היא [ובאמת מרהיטת דברי הש"ס מכות כ"א ע"ב משמע דאין סברא לחלק בין לאו דלא תקיפו לכל הלאוין שבתורה דא"כ היכי משני התם דאמר לך מני ר"י היא דאמר לאו שאב"מ לוקין עליו הרי גם לר"י י"ל דמודה בלאו דלא תקיפו לסברתינו הנ"ל ודוחק לומר דקאי שם רק לרב אדא ולא לר"ה] וכן נראה להביא ראי' לזה מדברי התוספתא בפ"ג דמכות דקא' התם המקיף את הקטן פטור וע"כ דאתי' כרב אדא דמקיש מקיף לניקף ואפ"ה איתא שם המקיף פאת ראשו של חבירו כו' אחד שוגג ואחד מזיד שוגג פטור ומזיד חייב ומשמע דאפי' דאם הניקף שוגג חייב המקיף שהוא מזיד ואמאי לא מקשינן מקיף לניקף ויהי' גם המקיף פטור כיון דהניקף פטור אע"כ דלענין זה ל"ש להקיש מקיף לניקף כיון דגם הניקף בר חיובא הוא אם הי' מזיד והה"נ כשאין הניקף מסייע דומה לאם הי' שוגג דהניקף פטור והמקיף חייב ואדרבא נראה בעיני דגבי הקפה כיון דכתיב לא תקיפו בלשון רבים הוי כאלו מוזהר כל א' בלאו מיוחד וכמ"ש רש"י ז"ל במכות כ' ע"ב דאלו לגבי כלאים מצינו איפכא דפוסק הרמב"ם בפ"י מה' כלאים ה' ל"א דאם הלובש לוקה המלביש פטור ואם הלובש שוגג המלביש לוקה וכ' הכ"מ שם דכיון דאפקינהו רחמנא ללובש ומלביש בחד תיבה חד מפשטא וחד מקרי בי' לא תלביש אין לחייב שניהם כא' וכל היכא דחד חייב אידך פטור ע"ש [ודבריו צ"ע מלבד שהם נגד דברי הש"ס בנזיר מ"ד ע"א דמפורש שם דגם בנזיר ילפינן מקרי בי' לא יעביר ע"ש בפירש"י גם יש לעורר מדברי הרמב"ם בפ"ט מה' ק"פ ה' ז' שכתב המאכיל כזית מן הפסח בין מפ"ר בין מפ"ש למומר לע"ז או לגר תושב או לשכיר ה"ז עובר בל"ת ואינו לוקה וכ' בכ"מ הטעם משום דעל המאכיל ליכא אזהרה בהדיא אלא קרי בי' לא יאכיל ולא כתיב בהדיא לא תאכילום לכך אין לוקין ע"ש וקשה דא"כ אמאי בכלאים לוקה המלביש הא ליכא אזהרה מפורשת על המלביש אלא קרי בי' לא ילביש ויש לחלק בזה] אפס מה דקשיא לי' בהא במאי דהתוס' בנזיר ובריש שבועות רוצים להוכיח דר"א לא מקיש רק מקיף לניקף ולא ניקף למקיף דאלת"ה היכי דחי עשה דתגלחת מצורע לל"ת דהקפה הא אפשר ע"י אשה וקטן ונכרי וכיון דהמקיף א"ע גם הניקף א"ע והלא קושיא זו קשה גם אי לא מקשינן ניקף למקיף הא אפשר לקיים שניהם שיתגלח ע"י אשה וקטן והוא לא יהי' מסייע שאז שניהם לא עבדי איסורא בלא"ה וע"כ נראה לפענ"ד נזיר ומצורע כיון דהוא מ"ע ואת כל שטרו יגלח וגלח הנזיר את שער ראשו א"כ הא בקרא אינו מוזכר שאחר יגלחו והוא בעצמו צריך לקיים מצות תגלחת ועכ"פ כשאחר מגלחו ע"כ צריך הוא לסייע בתגלחת וא"כ ממילא ליתנהו להקושיות הנ"ל כיון דבנזיר ומצורע ע"כ מחויב הוא לסייע בתגלחת כדי שיקיים בעצמו מצות תגלחת וא"כ א"א בלי סיוע. ונכון בזה נמי מה דהוי קשיא לי כמו כן בר"פ שני נזירים דפריך והא קעביד הקפה הרי אפשר לגלח ע"י נכרי בשלמא ע"י אשה א"א לרב אדא דס"ל דאשה ג"כ חייבת בלא תקיפו כמבואר בסוגי' ובתוס' שם אבל הא אפשר לגלחו ע"י נכרי ואיהו לא יהי' מסייע ולא יהי' עבירה כלל בשלמא בדף כ"ט שם גבי נזירות קטן כדי לחנכו דמיירי בתגלחת טהרה שפיר פריך והא קעביד הקפה כיון דתגלחת טהרה צריך להיות בפתח אהל מועד כדא' בנזיר מ"ה כל זמן שאין אהל מועד פתוח אינו מגלח וע' בפ"ב דמס' מדות משנה ה' לשכת הנזירים ששם הנזירים מבשלין את שלמיהן ומגלחין את שערן ומשליכין תחת הדוד וא"כ נכרי הא אסור לכנוס בחיל כמבואר במשנה פ"א דכלים משא"כ בר"פ ב' נזירים דמיירי בתגלחת טומאה הא יכולה להיות גם במדינה כמבואר ברמב"ם ה' נזירות וע' בכ"מ פ"ח שם א"כ היתה יכולה להיות ע"י נכרי שיגלחו במדינה ואיהו לא יהי' מסייע ולא יהי' עבירה ואי דנימא עפי"ד הש"ס ב"מ צ' ע"א דגם בשאר איסורין אמרינן אמירה לנכרי שבות ז"א דנהי דהוי שבות הא כאן ספיקא הוא על כל א' שמא הוא הנזיר טמא וסד"ר לקולא ועכצ"ל הכי דאלת"ה היכי הוי ניחא הא דקא' דיכול לשנויי הקפת כל הראש ל"ש הקפה הרי אכתי איכ' איסור דרבנן כמבואר בנזיר כ"ט וע"כ משום דהוי סד"ר ולקולא א"כ שפיר קשה כנ"ל ולהאמור נכון דבמצות תגלחת נזיר ע"כ הוא צריך לסייע בתגלחת:

אמנם הא קשיא לי במ"ש התוס' בריש שבועות דאוקימת' דשמואל ע"כ הוא כרב אדא מדלא קא' דגם המגלח הוא אשה וקטן ואמאי לא נימא שהם בעצמן מגלחין את ראשיהן כדמוקי באמת רבא במכות כ' ע"ב דהא דניקף חייב במקיף לעצמו וד"ה (דנהי דמדהשמיט הרמב"ם ז"ל אוקימת' דרבא משמע דס"ל דלית הלכת' כוותי' היינו לענין שלא ילקה שתים אבל חדא הא מיהא לקי) וכמו כן קשה לי בש"ס נזיר כ"ט דפריך שם אלא לריב"ח אר"ל כדי לחנכו במצות הא קעביד הקפה [והיינו לר"ה דלר"א ל"ק דהא מקיש מקיף לניקף וליכא איסור'] הרי כתבו התוס' בפסחים פ"ח ע"א לענין שלא למנויו דהיכא דאיכא חינוך מצוה שרי למספי לי' איסור אפי' בידים וכתבו המפורשים בכונת דבריהם משום דהא דאסור להאכיל לקטן איסור בידים הוא רק משום דאתי למסרך בגדלותו ובפסח ל"ש זה דהא כשיגדל יהי' מחויב בפסח ולא יהי' איסור דשלא למנויו ולפענ"ד פירוש זה מוכרע דאי כפשוטו הרי באמת מצינו דגם היכי דאיכ' מצוה אסור לספות לקטן איסור בידים והוא בש"ס נדרים ל"ז ע"א חסורי מיחסר' וה"ק לא ילמדנו מקרא לקטן כו' וכתב הר"ן וז"ל דהוי האי מודר קטן דאע"ג דקטן אוכל נבילות אין בי"ד מצווין להפריש אפ"ה לא ספינן לי' בידים וכשמלמדו הרי הוא מהנהו עכ"ל והרי ת"ת מצוה הוא ואפ"ה אסור למספי לי' בידים) וא"כ קשה מ"פ והא קעביד הקפה הא אפשר שיגלח הקטן בעצמו ואי דהא קא' כדי לחנכו ומיירי ע"כ בהגיע לחינוך ובפרט לד' התויו"ט בפ"ז דנזיר דאין האב יכול להדירו בנזיר רק בהגיע לחינוך וא"כ אביו מצווה להפרישו מאיסור' ז"א דהא הטעם דילמ' אתי למסרך כשיגדיל ולכשיגדל ויהי' נזיר הא יהי' מחויב בתגלחת ולא יהי' איסור' וצל"ע בזה:

והנה טרם אכלה לדבר אומר מה שעולה על דעתי עוד בישוב קושי' רו"מ דהכ"מ שם כתב דבאין מסייע ליכא איסור ואי משום שליחות אין שליח לד"ע א"כ לרב סמא בב"מ י' ע"ב דתליא באי בעי עביד א"ב לא עביד וה"ט דיוכל לומר סברתי שלא ישמע לי וע' ברא"ש שם בשם הרמ"ה דהלכה כר"ס וע' ש"ך ח"מ סי' קפ"ב ומבואר במפורשים דזהו דוקא בליכ' סרך מצוה אבל באם עושה מצוה ל"ש ה"ט דסברתי שלא ישמע לי דהו"ל למיסק אדעת' דבשביל המצוה ישמע לו וא"כ לפי"ז הא ע"כ גם המגלח מקיים עשה בגילוחו דאל"ה היכי אמרינן ביבמות פ"ק דאתי עשה ודחי ל"ת דכיון דבדידי' ליכא עשה בכה"ג לא דחי עשה לל"ת כמבואר בכתובות מ' ובתוס' גיטין מ"א ע"א וע"כ דגם המגלח עושה מצוה וא"כ ל"ש א"ב עביד א"ב לא עביד והוי כחצר דבע"כ מותיב בה ויש שלד"ע א"כ גם באין מסייע עובר הנזיר על איסור הקפה כיון שעושה בציוויו הו"ל כאלו הוא עושה המעשה. וביותר י"ל לפי"מ שהעליתי במק"א דאף על גב דאין שלד"ע מכל מקום היכי דאיכ' מצוה עם העבירה מיגו דמהני השליחות לגבי המצוה מהני נמי לגבי העבירה וראי' לזה נראה מפסחים ס"ג גבי השוחט את הפסח על החמץ קא' רשב"ל לעולם אינו חייב עד שיהא לשוחט או לזורק או לא' מבני חבורה ופרש"י שם ואם יש לאחד מהן כולן עוברין וקשה לכאורה דנהי דמרבינין שם באין לו לשוחט ויש לא' מבני חבורה מלא תשחט ולא ילין הנך דקיימי עלי' משום לא ילין וגלי קרא דהשוחט עובר אבל אמאי יהיו שאר בני חבורה עוברין נימא אשלד"ע אע"כ כיון דמהני השליחות לענין שיהי' כשר הקרבן כמ"ש התוס' שם בשם ריב"א דהפסח כשר מועיל נמי השליחות לענין שיהי' בני חבורה עוברין משום לא תשחט ע"ח דם זבחי ואפשר לדחות דהא דפירש"י ואם יש לא' מהן כלן עוברין היינו ביש לא' מבני החבורה כל בני החבורה עוברין ורש"י ז"ל לשיטתי' דס"ל בב"מ ו' גבי שותפין שגנבו דבשותפין יש שלד"ע ע"ש וא"כ ה"נ כל בני החבורה עוברין מטעם דבשותפין ישלד"ע וא"כ ה"נ כיון דמועיל השליחות לגבי מצות גילוח הוי נמי שליחות לענין עבירת הקפה וא"כ אפי' בלא סיוע כיון שעפ"י ציוויו מגלחו הו"ל כאלו הוא עושה המעשה ממש לסייע זה מדברי רש"י ז"ל בשבת קל"ג ע"א גבי מילה בצרעת דפריך ואי איכא אחר ליעבד אחר ופירש"י ולא ליקו אב להתם וביאר המ"ל בפ"י מט"צ דאי קאי האב התם כיון דהמצוה מוטלת על האב המוהל שליחותי' דאב קעביד ע"ש וקשה נימא אשלד"ע א"ו כיון דפתיך בי' מצות מילה ל"א אשלד"ע. והנה עפ"י הסבר דברי התוס' פסחים הנ"ל השיבותי פני חכם אחד שהקשה לי במשנה נדרים פ"ג ע"ב קונם כהנים ולוים נהנים לי יטלו על כרחו ושם פ"ה ע"א בגמ' רבא אמר שאני תרומה דה"ט דיטלו על כרחו משום דתרומה לא חזיא אלא לכהנים וכיון דקאתא למיסרא עלייהו שויא עפרא בעלמ' והקשה לפימ"ש הפר"ח בסוף ספרו מים חיים בקונטרס התשובות סי' ד' במזכה לכהן קטן א' מכ"ד מתנות כהונה יצא ידי נתינה לפי"ד רוב הפוסקים דקטן אית לי' זכיי' מה"ת בד"א מקנה ולפי"ז קשה דהא חזיא התרומה ליתן לכהן קטן וע' בש"ס בכורות כ"ז ע"א גבי חלת ח"ל הלכך נדה קוצה חלה וקאכיל לה כהן קטן ובתוס' שם ד"ה הלכך מבואר דגם בתרומה יוצא ידי מצות נתינה בשנתנה לכהן קטן ע"ש) לפי"ד התוס' פסחים הנ"ל דהיכי דאיכ' חינוך מצוה שרי ליתן לקטן איסור בידים ואכילת תרומה נמי מצוה היא כמבואר בפסחים ע"ב ע"ב גבי הי' אוכל בתרומה ונודע שהוא ב"ג וב"ח ר"א מחייב קי"ח ור"י פוטר מפני שהוא טעה בדבר מצוה וע"ש דקא' דאכילת תרומה איקרי עבודה אך להאמור ליכא קושי' כלל דהכא ל"ש טעם הנ"ל כמובן וע' בהגהות יד אפרים ביו"ד סי' ס"א שהאריך בדברי הפר"ח הנ"ל וע' נתה"מ וקצוה"ח סי' רמ"ג. והנה בעיקר דברי הכ"מ הנ"ל עומד לנגדו ד' התוס' בב"מ י' ע"ב ד"ה אקפי לי קטן והשיטה מקובצת שם בשם גדולי הראשונים ז"ל שכתבו דגם באין הניקף מסייע עובר בלאו אך שאינו לוקה ועי' בשו"ת א"ז הח"צ סי' פ"ב ויש לפלפל הרבה בענינים אלו ואין הפנאי מסכים להאריך והנני ידידו דור"ש באהבה:

הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף