הרי בשמים/א/נו
|
< הקודם · הבא > |
בעזהש"י יום א' כ"ו לירח שבט תרל"ג לפ"ק זלאזין.
- שלום וברכה וכט"ס לכבוד ידידי הרב המאוה"ג המופלג בתורה חכם ושלם כש"ת מו"ה מאיר קרא נ"י אבד"ק טויסט יצ"ו.
מכתבו היקר נמסר לידי ע"י מח' המופלג הותיק הנגיד נ"י מפה"ק אתמול במש"ק והנני למלאות חפצו להחיש תשובתי אליו ע"ד אשר הקשה רו"מ בסוטה ט"ו ע"ב בעי רבא נתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש ונתלבנו מהו מי אמרינן כיון דאדחו אדחו א"ד כיון דהדור הדור והקשו בתוס' מ"ש מהא דא' בזבחים פ"ב בגדי כהונה שהיו מקורעין או מטושטשין ועבד עבודתו פסולה ואפ"ה אם כיבס טשטוש וגיעול שלהן חזרו להיתרן כדמייתי בריית' פ' המזבח מקדש כו' נתגעלו אין מכבסין אותן לא בנתר ולא באהל ופרכינן הא במים מכבסין אמר אביי ה"ק הוגעו למים מכבסין אותן בנתר אלמא דמכבסין אותן ול"א דנדחו ע"כ והקשה המהרש"א דמאי קשי' הא איכא לאוקמי האי דמטושטשין עבודתו פסולה בהוגעו לנתר ואהל דאין מכבסין אותן אפי' במים וע"ז הקשה כ"ת מדברי הש"ס פסחים ס"פ תמיד נשחט דקא' שבח הוא לבני אהרן שילכו עד ארכובותיהם בדם כו' והא קא מתווסי מאנייהו ותני' היו בגדיו מטושטשין ועבד עבודתו פסולה וכ"ת דמדלו להו למאנייהו כו' ולדברי המהרש"א הנ"ל קשה דאי נימא דהאי דעבודתו פסולה מיירי בהוגעו לנתר ואהל א"כ הכא בדם לח לא הוגעו לנתר ואהל עכ"ק:
הנה בהשקפה ראשונה אמרתי דבפשיטות לק"מ דהרי מצינו בזבחים צ"ה ע"א לענין דם חטאת שניתז על הבגד דלא מתכשר עד שמעבירין עליו שבעת סממנין ומבואר ברמב"ם פ"ח מה' מעה"ק דאפילו נתכבס עד שאין נראה שום רושם דם מ"מ בעי ז' סממנים להוציא הבלוע מהבגד ואין שום חילוק בין דם לח ליבש ע"ש וכן מצינו בנדה ס"ב לענין כתמים שמעבירין עליהן ז' סממנים ובכלל הז' סממנים הוא ג"כ נתר כמבואר שם במשנה א"כ כי מתווסי מאנייהו בדם ממיל' הוי הוגעו לנתר ושפיר פריך הש"ס. ויען חזיתא לדעתי' דלחדודי קא בעי אמינא ע"ד פלפול קצת ואקדים מה שעלה בדעתי בישוב קושי' התוס' סוטה הנ"ל דהנה באמת קשה לכאורה על מאי דמיבעי' לן שם בנתאכמו והחזירן לתוך כבשן האש אי אמרינן כיון דאדחי אדחי הרי קיי"ל בזבחים ל"ד ע"ב ובכ"ד דכל שבידו ל"ה דיחוי א"כ כשנתאכמו לא נדחו עדיין משום דבידו להחזירן לתוך כבשן האש אולם נלפנ"ד ליישב עפי"ד הרשב"א בחי' לקידושין נ"ו ע"ב שכ' לענין כל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי וז"ל ואע"ג דאסיקנ' גבי הרי את מקודשת לאחר שאתגייר דכל שבידו לאו כמחוסר מעשה דמי התם הוא דאין הגוף משתנה אבל הכא שהגוף משחנה לא עכ"ל וע' בקידושין ס"ב דלא מהני סברא דבידו גבי האומר לשפחתו כו' דמעיקר' בהמה והשת' דעת אחרת ע"ש וכמו כן נימ' לענין כל שבידו ל"ה דיחוי דל"א כן אלא היכי שבידו לתקן הדיחוי מבלי שישתנה הגוף אבל כל שישתנה הגוף עי"ז בכה"ג לא חשיב בידו וע' בב"ק צ"ו ע"ב לענין גזל לבינת' ועבדי' עפרא קני ול"ה שינוי החוזר דבידו למיהדר ולמיעבד לי' לבינת' כיון דההיא לבינת' אחריתי הוא ופנים חדשות באו לכאן וכן גזל זוזי ועבדינהו נסכא קני וכ"ת הדר עביד להו זוזי פנים חדשות באו לכאן ע"ש והנה התו' בפסחים ל' ע"ב כתבו על הא דאמרינן התור' העידה על כלי חרס שאינו יוצא מידי דפיו לעולם והקשו הלא יוצא מידי דפיו ע"י כבשונות דבזבחים פ' דם חטאת פריך וליהדרינהו לכבשונות כו' ותי' דאין זה חשיב יוצא מידי דפיו דכיון שהוסקו נעשו ככלי חרס דבקדירה שאין דרכה להסיק כשמחזירה לכבשן אז פנים חדשות באו לכאן ע"ש (ואף דהתוס' בזבחים צ"ו ע"א מקשים על סברא זו מסוגיין דסוטה דאי הוי פנים חדשות לא הול"ל דאידחי ע"ש כבר תמהו המפורשים ע"ד דמה בכך שנעשו בפנים חדשות עכ"פ החרסית נדחה ובחידושי ביארתי בענין זה דברי הרמב"ם ז"ל שפסק בפ"ג מה' סוטה דאם החזירן לכבשן כשר והוא תמוה דהוא איבעי' דלא איפשטא ואכמ"ל) ולפי"ז ניח' דלא חשיב בידו מה שבידו להחזירן לתוך כבשן האש משום דהיכי דיהי' השתנות הגוף הא לא מיקרי בידו וה"נ יהי' פנים חדשות ולא חשיב בידו ולפי"ז ממילא מיושב קושי' התוס' דבבגדים מטושטשין בהוגעו למים ל"ה דיחוי כיון שבידו לכבסן וכל שבידו ל"ה דיחוי וע"י כיבוס הא לא יהי' השתנות הגוף ולכך שפיר כי נתכבס טשטוש וגיעול שלהן חזרו להיתרן דכל שבידו ל"ה דיחוי. ומעתה נשיב לדברי המהרש"א הנ"ל שהקשה דילמ' מיירי הא דמטושטשין עבודתו פסולה בהוגעו לנתר אבל בהוגעו למים מכבסין אותן כיון שאף קודם כיבוס אין עבודתו פסולה ולכאורה צריך להבין דהא עכ"פ בשעה שהן מטושטשין אסור לכתחלה לעבוד בהן עבודה א"כ נדחו והאיך נראין שוב ע"י כיבוס אמנם נכון הדבר עפי"ד הריטב"א הובא בפמ"ג א"ח סי' תרמ"ו במש"ז סק"ו דדבר דבדיעבד כשר ולכתחלה פסול כשחוזר להכשירו ל"א דנדחה ע"ש והכי אי' ברשב"א סוכה ל"א גבי לולב של ע"ז של נכרי אחר שבטלו ל"א דנדחה כיון דגם קודם שביטלו לא אמרו רק לכתחלה לא יטול ובדיעבד יצא וע"י מה שלכתחלה לא יטול ל"א דנדחה וה"נ י"ל בכונת קושי' המהרש"א ז"ל דנימא הא דעבודתו פסולה אפי' בדיעבד מיירי בהוגעו לנתר אבל בהוגעו למים עבודתו כשירה בדיעבד ורק דלכתחלה אסור לעבוד בהן א"כ כיון דדיעבד כשר שוב מתכשרין ע"י כיבוס אף לכתחלה כיון דגם קודם כיבוס בדיעבד כשרין ל"א דנדחו כנ"ל ולפי"ז ממילא ל"ק קושיית מעלתו דהתם בפסחים פריך הש"ס והא קא מתווסי מאנייהו א"כ אף אי נימ' דבדם לח ל"ה הוגעו לנתר בכ"ז הרי הכהנים הולכין לעבוד בהן עבודה והרי עכ"פ לכתחלה פסולין לעבודה והמהרש"א ז"ל לא קאמר רק דלפי שבדיעבד כשר מהני כיבוס אבל לכתחלה הא פסולין לעבודה בכל ענין:
איברא דעל סברת הרשב"א והריטב"א הנ"ל לכאורה יש להעיר מדברי הש"ס זבחים ע"ג ע"ב דאמר רבא השתא דאמור רבנן לא נקריב אי נקריב לא מרצי ופירש"י שם כיון דלכתחלה אסור להקריב נדחה (ומה דקשה ע"ז מכמה משניות דקתני לא יזרוק ואם זרק הורצה וכן לא יביא ואם הביא כשר גם מצינו בפ' התערובת אם לא נמלך ונתן כשר הנה כבר התעורר קצת בזה הגאון טורי אבן בקונטרס אבני שוהם בחי' ר"ה כ"ח ע"א ע"ש וע' בתוס' חולין מ' ע"א ד"ה חייב ג' חטאות וז"ל וא"ת ואמאי חייב משום ש"ח והא אינו מתקבל בפנים דחטאת העוף ליתא אלא ביחיד ואין קרבן יחיד קרב בשבת וי"ל כיון דאם זרק הורצה כדאשכחן בפ"ב דביצה כו' יש לו להתחייב משום ש"ח דבפ' השוחט והמעלה מרבינן מקראי לחייב בחוץ על כל הפסולין שאם עלו לא ירדו כו' וגם בזה קשה נימא דנדחה ודרך אגב נתקשיתי בדברי התוס' הלזו מדברי התוס' ביומ' ס"ג ע"א שהקשו שם אמאי פטור בשלמים ששחטן בחוץ קודם פתיחת דלתות ההיכל לפי"מ שפירש"י בפ' ק"ק גבי קודם שיעמידו לוים את המשכן ולאחר שיפרקו דדוק' שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין אבל שאר קדשים לא א"כ כיון דפסילו בקודש שיש לו היתר בשאר קדשים אם עלו לא ירדו מידי דהוי אפסח וחטאת ששחטן של"ש בחוץ דחייב עליהם כדא' בפ' בתרא דזבחים משום דמתקבל בפנים שיש לו היתר בשאר זבחים ותי' דהתם הבהמה ראוי' לשחטה בפנים בההיא שעתא לשמה אבל הכא אינם ראויים לפנים קודם פתיחת הדלתות ע"ש ולפי"ז קשה הרי חטאת יחיד בשבת ג"כ אינו ראוי בשום פנים לכתחלה ואמאי יהי' חייב משום ש"ח וצל"ע בזה אך אכ"מ) א"כ חזינן דאף משום לכתחלה שייך דיחוי אולם יש לחלק בין דיחוי דהקרבה לדיחוי דמצות דהלא כתב הפנ"י בחי' סוכה ל"ג דמאי דאיבעיא לן אי יש דיחוי אצל מצות או לא הוא רק מדרבנן דמדאורייתא בודאי אין דיחוי כלל אצל מצות דבקדשים קרא כתיב ולא ילפינן מיני' למצות ע"ש וע' בתוס' פסחים צ"ח ע"א שחלקו לענין דיחוי מעיקר' בין דיחוי דהקרבה לדיחוי דמצות דבדיחוי דמצות ל"ה דיחוי דהקרבה הוי דיחוי וע' ברא"ש שילהי מועד קטן וא"כ י"ל דה"ה לענין זה דאף דבהקרבה ס"ל לרבא דכל דלכתחלה לא נקריב אי הקריב לא מרצה לענין דיחוי דמצות בכה"ג ל"ה דיחוי. דרק בקדשים דיש בהו דיחוי מדאוריי' אמרינן דגם משום איסור לכתחלה נדחה אבל לא לענין מצות וה"ה בבגדי כהונה כדמצינו בתוס' יומא כ"ג ע"ב ד"ה ילבש שכתבו שם לענין הא דאמרינן דבקדשים אין דבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש כתבו דלא מיקרי קדשים אלא גופי הקרבנות אבל בגדי כהונה חוזרין ומלמדין בהיקש ע"ש וה"ה לענין דיחוי ל"ה בג"כ בכלל קדשים. והנה לכאורה אמרתי להביא ראי' לדברי התוס' פסחים הנ"ל דבדיחוי דמצות לכ"ע דיחוי מעיקרו ל"ה דיחוי דלא כנראה מפירש"י ז"ל שם והוא מש"ס סוטה ט"ז ע"ב דקא' שם ר"י לענין צפור של מצורע ששחטו אל כלי חרש על מים חיים צריך שלא יתן מים אלא כדי שיהא דם צפור ניכר בהן מ"ט דר"י דכתיב וטבל אותם בדם הצפור וגו' ותניא בדם יכול בדם ולא במים ת"ל מים אי מים יכול במים ולא בדם ת"ל בדם הא כיצד מביא מים שדם צפור ניכר בהן וכמה רביעית ובתוס' שם הקשו ממנחות ל"ב ולרבנן אין עולין מבטלין זא"ז והא הכא דהוי מבא"מ והדבר ידוע שהמים מרובין על הדם ואפ"ה כתיב בדם ותי' דכיון דממשותו ניכר הרי הוא בעין ע"ש ולכאורה קשה הרי אמרינן בחולין פ"ז דבנפל דם לתוך מים ראשון ראשון בטל ואע"ג דנתרבה עד שיש מראית דם מ"מ לא חוזר וניעור משום דכיון דנדחה אינו חוזר ונראה ע"ש ולפי' ה"נ הרי מבואר ברמב"ם פי"א מה' טומאת צרעת דממצה הדם עד שיהא ניכר במים ע"ש וא"כ הרי מתחלה בטל קמא קמא ומה מהני שנראה אח"כ ממשות הדם הלא נדחה והאיך חוזר ונראה ועכצ"ל דכיון דמצותו שיהי' הדם במים א"כ מעיקרו לא אחזי כלל והוי כדיחוי מעיקרו אולם אכתי תקשי למ"ד דיחוי מעיקרו הוי דיחוי ועכצ"ל דבמצות לכ"ע דיחוי מעיקרו ל"ה דיחוי:
והנה לכאורה יש להתבונן לפי"ד הרשב"א הובא בש"ע יו"ד סי' קל"ד דמשקין הנעשין מחומץ יין ודבש אסורין וא"ת שנתערב החומץ עם הדבש ובטל במיעוטו ז"א דכל שעיקרו כך אינו בטל כענין ד' מיני מדינה דדוקא כל שנתערב דרך מקרה לא החמירו בו עד שיהא נ"ט אבל כל שדעתו לעשות כן אסרו ואינו בטל במיעוטו והובא גם במג"א סי' תמ"ב ע"ש ולפ"ז היכי מוכח מקרא דולקח מדם הפר ומדם השעיר דמב"מ לא בטיל או דעולין אין מבטלין זא"ז דילמא שא"ה לפי שעיקרו כך דכך הוא המצוה דמערבין לקרנות ולכך לא בטיל אמנם באמת לק"מ דזה ל"ש אלא במבשא"מ דתלוי בטעמא לכן כל שעיקרו כך הוי כעין מילתא דעבידא לטעמא משא"כ בדם בדם שהוא מב"מ מה לנו שעיקרו כך בכ"ז הי' לו לדם השעיר להיות בטל במיעוטו (וכן אנו צריכין לומר בחולין צ"ח גבי זרוע בשלה דבטלה בהאיל אע"ג דעיקר מצותו כך היא) אולם בדם צפור של מצורע הא נוכל שפיר לומר דל"ב הדם במים משום דהוי דבר שעיקרו כך דכך הוא גזירת התורה וא"כ אזדא לה ראייתנו הנ"ל ונראה להוסיף ראי' למה שחילקנו בדעת הרשב"א ז"ל דזה ל"ה רק בדבר שתלוי בטעם והוא מדברי התוס' בשבת כ"א ע"א שהקשו בהא דפריך התם על הא דתנן מבלאי מכנסי כהנים ומהמייניהן היו מפקיעין ומהם מדליקין הלא האבנט הי' של כלאים וצמר אין מדליקין בו והקשו התוס' הלא הי' בהן פשתן דכתיב תכלת וארגמן ותולעת שני ושש משזר וטוב לפתילה דהוי ככרך דבר שמדליקין בו ע"ג דבר שאין מדליקין בו ותי' דכיון שאין מן הפשתן אלא רביע בטל בשאר מינים והוי כאלו אין בו פשתן כלל ע"ש וקשה דהרי מצות התורה היא שיהי' כל הארבע מינין הללו א"כ הוי כדבר שעיקרו כך דל"ב אע"כ דכיון דלא תלי' בטעמא ל"ש לומר דבר שעיקרו כך ושפיר בטל הפשתן במיעוטו וא"כ לענין דם צפור של מצורע דכיון דבעינן שיהי' ממשות הדם ניכר אפשר לומר לכאורה דהוא מטעם דבר שעיקרו כך אולם ג"ז ליתא עפימ"ש בס' מחצית השקל סי' תמ"ז ס"ק מ"ה דלא נאמרה סברת הרשב"א הנ"ל אלא היכי שבא לתקן הטעם משא"כ היכי שלא בא אלא לתקן המראה בטל שפיר דחזותא לאו מילתא הוא ע"ש ולפי"ז ה"נ הרי לא בעינין אלא שיהא הדם ניכר אע"ג דל"מ מראית דם בלחוד רק בעינן ממשות הדם ניכר כמבואר בתוס' שם עכ"פ הא לא תליא בטעמא ול"ש סברת הרשב"א וקמה גם נצבה ראייתינו לד' בתוס' הנ"ל. והנה נראה להביא סמוכין לד' הרשב"א מדברי התוס' פסחים קי"ד ע"א ד"ה אעפ"י שאין חרוסת מצוה וז"ל וא"ת אמאי לא אתי חרוסת דרשות ומבטל חזרת דמצוה וי"ל דכיון דכל עיקר מרור לא נתקן רק בטיבול בחרוסת משום קפא לא מיקרי ביטול בכך עכ"ל הרי להדיא כסברא הנ"ל דהוי כדבר שעיקרו כך לא בטיל ובזה מיושב קושי' המהרש"א שם קט"ו ע"א בתוס' ד"ה אלא אר"א שהקשה שם דמי הכריח להתוס' לומר דס"ל להלל דבדיעבד נפיק אפי' בלא כריכה ולהאמור נכון דאי נימא דס"ל להלל דאפי' בדיעבד לא נפיק בלא כריכה א"כ איך מוכיח הש"ס שם דס"ל להלל מצות אין מבטלות זא"ז דילמא שא"ה כיון שעיקרו כך לא בטיל אע"כ דפשיטא לי' להש"ס דגם להלל בדיעבד נפיק בלא כריכה א"כ לא חשיב עיקרו כך ושפיר מוכח דס"ל מצות אין מבטלות זא"ז ויש לפלפל עפי"ז הרבה בסוגיא שם אך אכ"מ ובזה הנני ידידו דור"ש באהבה מברכו בכט"ס:
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |