הרי בשמים/א/כב
|
< הקודם · הבא > |
[1]יומא דף ז' ע"ב תנאי היא דתניא ציץ בין שישנו על מצחו בין שאינו ע"מ מרצה דברי ר"ש ר' יהוד' אומר עודהו על מצחו מרצה אין עודהו ע"מ אינו מרצה א"ל ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח שאין עודהו ע"מ ומרצה א"ל ר"י הנח לכ"ג ביוה"כ שטומאה הותר לו בצבור כו':
הקשה הר"י קורקס הובא בכ"מ בפ"ב מה' ביאת מקדש שלפי דברי הש"ס כאן יהי' פסקי הרמב"ם ז"ל סותרין אהדדי שהוא פוסק שם דציץ בשעה שישנו ע"מ מרצה ובשעה שאינו ע"מ אינו מרצה ופוסק ג"כ דטומאה דחוי' בצבור וא"כ תשאר לדידי' פירכת ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח ונלפענ"ד לתרץ דהנה לכאורה יש להקשות מ"פ ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח הרי איהו גופי' ס"ל בתוספתא הובאה בתוס' ב"ק ע"ז ע"א ד"ה פרה דפרים הנשרפים ושעירים הנשרפים אינו מטמאין ט"א הואיל ולא היתה להן שעת הכושר וא"כ הלא הקרבנות שלא הי' לובש בהן רק בגדי לבן הי' פרו של כ"ג ושעיר הפנימי הנשרף וא"כ אליבא דר"ש הא ליכא טומאה כלל בפר ושעיר הנשרף ואי דמשכחת טומאה גבי האמורין וכמ"ש התוס' בחולין פ"א סוף ע"א דאליבא דר"ש אמורי עולה מטמאין ט"א משום דאכילת מזבח שמה אכילה. ז"א דמלבד דבהקטרת האמורין הא הי' לובש בגדי זהב כמבואר ברמב"ם פ"ד מה' עבויה"כ ה' ב' וא"כ הי' לבוש ג"כ הציץ ושפיר מרצה. אמנם אפי' למ"ד ביומא ס"ז ע"ב דהקטרת האמורין הי' אחר הוצאת כף ומחתה וא"כ לכאורה הי' מקום לומר שאם נטמאו האמורין בשעת הוצאת כף ומחתה ולא הי' הציץ עליו כדחו אפי' אם לובש אח"כ הציץ דכיון דאין בידו אז ללבוש הציץ נדחי מהקטרה ושוב אין חוזרין ונראין. אולם לו יהי' כן הרי קיי"ל בפסחים ע"ח נטמא החלב והבשר קיים זורק את הדם וא"כ אף שנטמאו האמורין יכולין לזרוק הדם. וכבר העיר בקושיא זו א"ז הגאון מופת דורו מו"ה שאול זצוקללה"ה אבד"ק אמשטרדם בספרו בנין אריאל אמנם נראה דהנה במשנה פסחים פ' ע"ב מבואר שהציץ מרצה על טומאת הדם ובפיהמ"ש להמב"ם שם הקשה דהא דם קדשים אין להם טומאה. והוא ז"ל תי' דהך משנה נשנית קודם שהעיד יוסף בן יועזר על משקי בית מטבחיי' דדכן] אולם הרי מבואר בסוגיא דרחסגה"כ דהך מילתא אי משקי בי' מטבחיי' יש להן טומאת עצמן או לא תליא בהא דלמ"ד טומאת משקין לטמא אחרים דאוריי' נתמעטו משקי בי מטבחיי' רק מטומאת אחרים אבל טומאת עצמן יש להן ולמאן דאמר טומאת משקין לטמא אחרים דרבנן נתמעטו משקי בי מטבחיי' גם מטומאת עצמן ואם כן לפי זה לא קשה קושי' הפי' המשניות להרמב"ם הנ"ל די"ל דהמשנה דפסחים אתיא כמ"ד ט"מ לט"א דאוריי' וא"כ דם קדשים יש לו טומאת עצמן. וכן מצאתי בר"ע מברטנורה פ' בתרא דעדיות משנה ד' ע' בתיו"ט שם. ע"ש וכן צ"ל ע"כ במשנה דזבחים ר"פ דם חטאת דקתני שם דם חטאת שנטמא אין טעון כיבוס וע"כ מיירי שנטמא מדאורייתא דאל"ה הי' טעון כיבוס וכמ"ש התוס' שם ד"ה שלנה. וע"כ דאתי' ג"כ כמ"ד דם קדשים יש לו ט"ע וא"כ לפי"ז הא ס"ל בפסחים ט"ז דט"מ לטמא אחרים דאוריי' מדס"ל שם דספק משקין לכל טמא וגם ר"ש ס"ל התם דהוא דאוריי' ואף דאמרינן שם י"ז ע"ב דהדר בי' ר"י מ"מ הא מסיק שם דרק מכלים הוא דהדר בי' אבל באוכלין כר' יוסי ור"ש ס"ל וא"כ לר"י ור"ש אמרינן שפיר דאתמעטי משקי בי מטבחיי' רק מט"א אבל טומאת עצמן יש להן ולפי"ז שפיר א"ל ר"ש לר"י כ"ג ביו"כ יוכיח היינו היכי שאירעה טומאה בדמן של הפר והשעיר דדמן טעון הזי' על בין הבדים ועל הפרוכת ועל מזבח הזהב דשם אין נכנס בבגדי זהב ואין הציץ עליו ואפ"ה מרצה ולשיטתינו דם קדשים אית לי' ט"ע כנ"ל ולפי"ז לכאורה י"ל דהרמב"ם לשיטתי' דס"ל בפ"א מפסוהמ"ק ה' ל"ו דדם קדשים אין מקבל טומאה כלל וע' בפ"י מט"א ה' ט"ז וע' בצל"ח בשי' רחסגה"כ סי' פ"ג דמדייק מדברי הרמב"ם דס"ל דאפי' טומאה דרבנן לית בי' וא"כ ליכא למימר לדידי' כ"ג ביו"כ יוכיח. אולם הא בורכא דהתינח אליבא דר"ש ליכא טומאה בפר ושעיר של יו"כ רק בדם משא"כ אליבא דהרמב"ם ז"ל דל"ל הא דר"ש דפרים ושעירים הנשרפין אינן מטמאין ט"א כמבואר בדבריו בפ"א מט"א ה' כ"ה. וא"כ שפיר משכחת בהו טומאה בבשר. אולם הדבר נכון עפי"מ דמבואר בכ"מ ספ"א מה' פסוהמ"ק דריצוי ציץ ל"ש רק גבי טומאה דאוריי' ולא בטומאה דרבנן וא"כ לפי"ז הלא ט"א ע"כ בעי הכשר ודם קדשים אינו מכשיר וא"כ במאי אתכשר הבשר הזה וע' ברמב"ם פ"ג מה' א"ה ה"ג שפוסק דפרים ושעירים הנשרפין אעפ"י שסופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר ובכ"מ שם ביאר דבריו שמפרש דמה שאמרו בנדה דנ"א צריכין הכשר טומאה ממק"א שאעפ"י שאר"י שמי שסופו לטמא טומאה חמורה א"צ הכשר ה"ד במי שיש לו הכשר טומאה ממק"א דהיינו שהוא מטמא את הנוגעים בו אפי' בלא מתעסקים לאפוקי פרה ופרים שאינם מטמאים את הנוגעים בהם בלא מתעסקים ע"ש וע' בירושלמי יומא פ"ו וע' בתשו' א"ז הח"צ סי' ק"ז מ"ש בזה וע"כ צ"ל כדמשני הש"ס בפסחים ד"ך ע"א גבי מחט ט"מ שנמצא בבשר קודש הב"ע בפרה של זבחי שלמים והעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' אולם הרי כתב בקצוה"ח סי' ת"ו דז"א רק בקדשים קלים דכיון דממון בעלים הן איכא בהו ניחות' דבעלים משא"כ בקדשי קדשים לא משכחת בהו הכשר מים כיון דל"ל בעלים ע"ש וע' בשו"ת חת"ס חיו"ד סי' ל"ט [ועפי"ז אמרתי ליישב קושי' התוס' זבחים ל"ד ע"א שהקשו על הא דקא' והבקר לרבות עצים ולבונה דמתכשרי' בחיבת הקודש דילמ' דוקא לבשר קאתי דמהניא בי' חיבת הקודש ולא בעי הכשר ונראה ליישב דקאי למ"ד בזבחים ק"א ע"א בחטאת דראש חודש דכתיב בי' ואת שעיר החטאת דרש דרש משה והנה שורף דס"ל לר"י ור"ל דמפני טומאה שנגעה בה שרפוה ע"ש וא"כ מוכח מזה דמהני בבשר הכשר חיבת הקודש בלא הכשר מים דהא שעיר ר"ח הוא ק"ק ול"מ בי' הכשר מים כנ"ל וע"כ דאתכשר' בחיבה"ק וא"כ כבר שמעינין מזה דמהני בבשר הכשר חיבה"ק וע"כ אצטריך קרא דוהבשר לרבות עצים ולבונה דל"ב בהו הכשר ומיושב קושי' התוס' ע"כ] וא"כ הא פר ושעיר של יו"כ הם קדשי קדשים וליכא בהו הכשר מים וע"כ מוכרחין אנו לומר דאתכשרי בחיבת הקודש וא"כ הא הרמב"ם ז"ל ס"ל בפ"י מט"א דחיבת הקודש מכשיר רק מדרבנן והמפורשי' העלו בדעתו דס"ל דאף דבכ"מ מהני חיבה"ק מדאוריי' אמנם בדבר שהוא אוכל רק שאסור בהנאה ועומד לישרף ל"מ לי' החיבה"ק רק מדרבנן כעין חילוק התוס' בב"ק ריש דף ע"ז ע"ש וע' בתוס' מנחות כ"א ע"א דל"ש חיבה"ק מדאוריי' רק בעצי מערכה שיש בהן אכילת מזבח והא דמבואר ברמב"ם ספ"א מט"א דפרים ושעירים הנשרפין מתטמאין ט"א ע"כ הוא רק מדרבנן כיון דההכשר אינו רק מדרבנן ובטומאה דרבנן הא ל"ש ריצוי ציץ כדברי הכ"מ הנ"ל וא"כ לדברי הרמב"ם לא משכחת בפר ושעיר של יו"כ טומאה דניבעי עלה ריצוי ציץ וא"כ שפיר פסק עודהו ע"מ מרצה אין עודהו ע"מ אינו מרצה אע"ג דס"ל טומאה דחוי' בצבור משום דלדידי' ל"ל כ"ג ביו"כ יוכיח כיון דלא משכחת לדידי' בפר ושעיר של יו"כ טומאה דליבעי עלה ריצוי ציץ לא בבשר וחלב ולא בדם כאמור:
ועפ"י הסברא הנ"ל ארווח לן לבאר סוגיית הש"ס בחולין דף ב' ע"ב אמר רבה בר עולא הכי קתני הכל שוחטין ואפי' טמא בחולין כו' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי שחיטתו כשירה כו' האי טמא במוקדשין מהכא נפקא מהתם נפקא דתנן כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשירה שהשחיטה כשירה בזרים בנשים ובעבדים ובטמאים ואפי' בקדשי קדשים ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעין בבשר כו' האי טמא דאיטמא במאי אילימ' דאיטמי במת בחלל חרב א"ר חרב ה"ה כחלל א"ה הוא ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר כו'. ודקדקו המפורשים דאמאי נטר להקשות פירכא זו האי טמא דאיטמי במאי כו' עד אחר שהביא המשנה דכל הפסולין הי"ל להקשות מיד כדאוקי רבב"ע מתניתין דשחיטתן כשירה בטמא במוקדשין ואומר ברי לי האי טמא דאיטמי במאי כו'. וזה כביר אמרתי ליישב עד"ז דהנה רש"י ז"ל הקשה האי חרב ה"ה כחלל לא אצטריך דבלאה"נ מצי מטמא בשר דגברא הוי א"ה וסכין ראשון ובשר שני. אולם י"ל דהנה הר"ש בפכ"ט דכלים משנה ח' כ' בשם התוספת' בהא דחשיב שם במשנה שיעור ידות הכלים דהיותר משיעור זה לא נטמא כשנטמא הכלי ומבי' בשם התוספתא יד בן חולף חמשה טפחים ושל חולף עשרה ובמפרש שם חולף סכינא דאשכבת' כמו בית החליפות בפר' אמר להן הממונה ששם מצניעין סכיניהן [ע' בתוס' שבת קכ"ג ע"ב דסכינא דאשכבתא הוי סכין של שחיטה] והנה מבואר ברמב"ם ה' כלים דבידות כלים ליכא חילוק בין להכניס טומאה בין להוציא טומאה דהיכי דאתרבי לענין שיתטמא ע"י הכלי אתרבי נמי לענין שיטמא את הכלי וע' בפירש"י נדה כ"ו סע"א ובתוס' שם ד"ה מן התנור טפח וע' במ"ל פי"ז מה' כלים ולפי"ז לכאורה מ"פ הש"ס ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר הרי בלא"ה מוקמינן לה שם בסכין ארוכה א"כ לוקמי בכה"ג שיד הסכין הוא ארוך יותר מעשרה טפחים שעדיין לא נקצץ היתר ואוחזו בהך חתיכה שהוא יתר על שיעור היד ובכה"ג לא נטמא הסכין כיון דשיעור יד הסכין לענין דאתרבי שיהי' ידו כמוהו הוא בחולף גדול עשרה טפחים ואם הוא אוחז במה שהוא יתר על שיעור היד הא לא נטמא הסכין ואמרתי לתרץ דהנה לכאורה לדברי רבינא בחולין ע"ג ע"א דס"ל כל העומד לחתוך כחתוך דמי ול"ה מגע ביה"ס [וע' ברמב"ם פ"ג מה' מקואות שפוסק כר"מ דבידות הכלים שהן ארוכין ועתיד לקוצצן אינו מטביל רק עד מקום המידה והיינו אליבא דרבינא משום כל העומד לחתוך כחתוך דמי וע' שעה"מ פ"ד מגירושין] א"כ לכאורה איך יפרנס כל הני משניות דכלים דהיותר משיעור יד אינו חיבור לטומאה הרי מיטמי ממילא מחמת נגיעה כיון דעומד לקצוץ כקצוץ דמי ול"ה מגע ביה"ס ועכצ"ל דאליבי' לא משכחת לה להך דינא רק בשנטמא בשרץ דאז לא יוכל להתטמ' מכח נגיעה כיון דקיי"ל אין כלי מקבל טומאה אלא מא"ה משא"כ בט"מ שפיר נטמא גם היותר מטעם נגיעה כיון דחרב ה"ה כחלל ונעשה א"ה. ולפי"ז ל"ק קושי' רש"י ז"ל דע"כ אצטריך לומר מטעם חרב ה"ה כחלל דהשתא ליכא לאוקמי כשהי' הבית יד ארוך יותר מכשיעור כנ"ל כיון דמיטמי מחמת נגיעה לרבינא דס"ל כל העומד כו' ול"ה מגע ביה"ס משא"כ אי ל"ה אמר חרב ה"ה כחלל והסכין הי' ראשון א"כ ל"ה מצי למיפרך מידי דנוקמי כשהבית יד אריך יותר מכשיעור ואי דמיטמי מחמת נגיעה ז"א דאי הוי ראשון הא אין הסכין מקבל טומאה ממנו דאין כלי מק"ט אלא מא"ה. ולפי"ז מיושב שפיר הא דהמתין בפירכא זו עד כאן ולא פריך מיד על רבה בר עולא משום דרבה מסתמא ס"ל כעולא אביו בחולין ע"ב ע"ב שם דרק בשעת פרישה מק"ט אבל כ"ז שהוא מחובר אף דעתיד לקצוץ ל"א כקצוץ דמי והוי מגע בית הסתרים ע"ש וא"כ לא הו"מ למיפרך ליטמיי' לסכין כו' דנוכל לאוקמי שהבית יד ארוך יותר מכשיעור וא"ל דכיון דחרב ה"ה כחלל מיטמי מחמת נגיעה ז"א דהתינח לרבינא דס"ל כל העומד כו' ול"ה מגע ביה"ס אבל לעולא הא ס"ל דהוי מגע בית הסתרים וא"י לקבל טומאה מחמת נגיעה א"כ בכה"ג הסכין לא נטמא כלל וא"ש. וכעת אומר בישוב קושי' המפורשים הנ"ל עפ"י הצעתינו הקודמת דהנה בחי' תורת חיים שם הקשה מ"פ ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר הלא באמת הקשו התוס' בסוגיין על הא דקא' ובמוקדשין לא ישחוט שמא יגע בבשר הלא מפרכסת ה"ה כחי' ואינה מקבלת טומאה ותי' דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"נ דוקא לענין העמדה והערכה כו' וא"כ מ"פ דילמ' ס"ל גם לענין טומאה מפרכסת ה"ה כחי' וע"כ אצטריך לתי' הא' של התוס' דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"כ לא קשה ליטמיי' לסכין כו' דהא א"י לטמאות רק אחר פירכוס ואז אינו אוחז הסכין בידו ונראה דהנה באמת הקשו התוס' למה חיישינן שמא יגע בבשר הרי דם קדשים אינו מכשיר ותי' דחיבת מכשיר ולכאורה קשה דהרי רש"י ז"ל כ' בסוגי' דחולין שם דלהכי בחולין שנעשו עטה"ק שוחט לכתחלה בסכין ארוכה ובמוקדשין אסור לכתחלה אפי' בסכין ארוכה שמא יגע בבשר משום דחולין שנעשו עטה"ק אינו מוזהר רק מדרבנן ולא חיישינן משא"כ במוקדשין הוא מוזהר מדאוריי' שלא לטמאותו ולכך אסור לכתחלה וא"כ לפי"ד התוס' דמיירי שהוכשר בחיבת הקודש א"כ הא הכשר חיבה"ק אינו רק מדרבנן וא"כ גם במוקדשין הוא דרבנן ואמאי אסור לכתחלה וכבר הקשה כן הנוב"י בתשובותיו [ולד' המפורשים שהבאנו למעלה מ"ש בדעת הרמב"ם ניחא אמנם להחולקים עליו בזה קשה] אמנם י"ל דהדבר נכון עפימ"ש בצל"ח פסחים בשי' רחסגה"כ סי' נ"ה שם לחלק יצא שאם הלבונה בשעה שמתקדשת בכלי שרת המקדשו קדושת הגוף והכלי הזה טמא או הכשר חיבת הקודש עם הטומאה באין כא' אז חיבת הקודש דאוריית' ונטמא הלבונה אפי' למנות בו ראשון ושני אבל אם אחר שנתקדשה בכלי אח"כ נגע בו שרץ או דבר אחר אז לא מהני חיבת הקודש רק מדרבנן מעלה בעלמ' ע"ש וכ"כ סברא זו בחי' לפסחים ע"ט. וא"כ לפי"ז יתיישב שפיר דהא אמרינן במנחות ע"ח דסכין מקדשה ככלי שרת וע' בסוטה י"ד ע"ב דקא' מידי דהוי אדם דם אע"ג דקדישיתי' סכין בצואר בהמה הדר מקדיש לי' בכ"ש וע' פירש"י שם. ולפי"ז חיישינן שמא יגע בבשר עם השחיטה בשעת פירכוס. דאז כיון דהסכין המקדשו הוא המטמאו אז הא חיבה"ק מכשיר מדאוריי' כנ"ל וא"ש אולם התימא להאי תירוצ' דתוס' דלענין טומאה ל"א מפרכסת ה"ה כחי' משא"כ לתי' הא' דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס א"כ אז חיבת הקודש אינו רק מדרבנן וא"כ הדרק"ל אמאי אסור במוקדשין לכתחלה אולם באמת נוכל לומר כתי הא' דחיישינן שמא יגע אחר פירכוס דבטומאה ג"כ אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' ואי דבמאי הוכשר נימא דמיירי שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' כתי' הב' של התוס' והנה כבר הבאנו מדברי הקצוה"ח דרק בקדשים קלים מהני הכשר מים ולא בק"ק ולפי"ז יתיישב שפיר קושי' המפורשים הנ"ל דלהכי לא הו"מ להקשות מיד על רבה בר עולא די"ל דס"ל דבטומאה ג"כ אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' ול"ח רק שמא יגע אחר פירכוס ואז אינו אוחז הסכין בידו ואי דתקשי במאי הוכשר דבחיבה"ק א"א לומר כיון דלאחר פירכוס אינו רק מדרבנן כנ"ל נימא שהעבירה בנהר ועדיין משקה טופח עלי' משא"כ ממשנה דכל הפסולין שפיר פריך ליטמיי' לסכין ואזיל סכין וטמיתי' לבשר ואי דנימ' כתי' הא' של התוס' דבטומאה ג"כ אמרינן מפרכסת ה"ה כחי' וחיישינן רק שמא יגע אחר פירכוס ואז הא אינו אוחז הסכין בידו כקושי' הת"ח ז"א דא"כ אמאי אסור לכתחלה בטמא במוקדשין כדקא' התם דנקט דיעבד משום טמא במוקדשין הלא ההכשר הוא מחמת חיבת הקודש וחיבה"ק אינו אלא מדרבנן פירכוס כנ"ל ואי דנימא שהעבירה בנהר ז"א דהא במשנה שם קתני קדשי קדשים ובק"ק לא נוכל לומר שהעבירה בנהר כיון דל"ל בעלים ובהכשר מים בעי' רצון הבעלים כנ"ל וע"כ משום חיבת הקודש וא"כ לא נוכל לומר דבטומאה מפרכסת ה"ה כחי' וחיישינן שמא יגע אחר פירכוס דהא אז חיבה"ק אינו אלא מדרבנן ושרי אף לכתחלה ועכצ"ל דבטומאה ל"א מפרכסת ה"ה כחי' ומקבלת טומאה אפי' בשעת פירכוס ושפיר פריך ליטמיי' לסכין כו' ודוק כי חריף ונכון הוא בס"ד:
אמנם נלפענ"ד דגם בקדשי קדשים מהני ניחות' דבעלים של הקרבן דכיון דמשלו בא הקרבן והוא מתכפר בו עדיין שם בעלים עליו כדמצינו במנחות צ"ב ע"א אמר ר"ש והלא אין סמיכה אלא בבעלים וזה אהרן ובניו סומכין א"ל אף זה אהרן ובניו מתכפרין בו ע"ש הרי חזינן דכיון שמתכפרין בו מיקרו בעלים וע' חולין מ' ע"ב כיון דקניא לי' לכפרה כדידי' דמי. גם י"ל דהואיל ובידו ליתשל עלה קודם זריקה הו"ל עוד כבעלים עליו והא דמוקי הש"ס בפסחים דוק' בפרה של זבחי שלמים משום דהוא מילת' דפסיק' דשייך בהו בין ביחיד בין בצבור הכשר מים משא"כ בקדשי קדשים דל"ה בעלים רק מטעם שיש להם עוד כח לשאול עליו זה ל"מ רק בקרבן יחיד אבל קרבנות צבור שבאין מתרומת הלשכה הא ל"מ בהו שאלה כמבואר בטורי אבן בר"ה כ"ח דבק"צ הבאין מתרומת הלשכה שמעורב בהן שקלי כל ישראל לית להו בעלים מיוחדים ולהכי ליתא בשאלה ע"ש ולכך נלפענ"ד דל"מ ג"כ בהו הכשר מים דל"ל בעלים וע' בתוס' ישנים יומא י"ב ע"א ד"ה יצאו אלו שאין מיוחדין לו וז"ל ופליג אבריית' דלעיל דמיחייב' בית השותפין במזוזה א"נ שאני הכא דלא נתברר חלקם מעולם עכ"ל הרי דהיכי דלא נתברר חלקו של כאו"א ל"ה כשותפין והה"נ בק"צ שבאין מתרומת הלשכה שמעורב בו שקלי כל ישראל ל"ה כשותפין שיועיל ניחות' דהני שיש להם חלק בהשקלים משא"כ יחיד אף דהוא ק"ק ולאו ממון בעלים הוא מ"מ כיון שיש לו עדיין כח לשאול עליו לא נסתלק שם בעלים ממנו ולא גרע משותף שמבואר בתוס' ב"מ ד"ל ע"א ד"ה אף עובד דניחא לי' לענין עושה מלאכה בפרת חטאת דניחות' דשותף ג"כ מהני ונהי דהרמב"ם פוסק בפי"ב מט"א דבעי' רצון הבעלים דוק' שלא כדברי הרשב"א שהוב' בכ"מ שם שכ' דרצון אחר ג"כ מהני מ"מ הכא לא גרע משותף דמהני אפי' לדעת הרמב"ם ז"ל ושעפי"ז יש ליישב מה שראיתי לאחד מחכמי דורנו בספרו שהקשה על הא דקא' בש"ס סוכה ל"ה ע"ב של מעשר שני לא יטול ואם נטל כשר וקא' עלה בגמ' למ"ד מפני שמכשירה הרי מכשירה כו' ואם נטל כשר למ"ד מפני שאין בה היתר אכילה דברי הכל למ"ד לפי שאין בה ד"מ הא מני רבנן הוא. והקשה הלא גם למ"ד לפי שאין בה היתר אכילה נמי לא מיתוקמא אליב' דכ"ע דלר"מ דס"ל מע"ש ממון גבוה הוא לא א"ש הא דקתני לכתחלה לא יטול מפני שמכשירה הרי כיון דממון גבוה הוא ליכא ניחותא דבעלים אולם לפי"ד הנ"ל ניחא שפיר דנהי דהוי ממון גבוה מ"מ הרי הוא בעלים לענין שתועיל ניחות' דידי' כיון דבידו ליתשל עלי' ועד כאן לא כ' התוס' בפסחים דמ"ו ע"ב רק דבמע"ש דכתיב קודש לה' ל"מ הואיל א"ב מיתשל לענין שיחשב שלו אבל לא לענין שלא יתק ממנו שם בעלים דומיא דק"ק כאמור. ואם כנים אנחנו בהצעה זאת נבא לתרץ עוד הפעם דברי הרמב"ם הנ"ל באופן אחר ובסגנון הנ"ל דהנה השעה"מ בפ"ד מביאת מקדש מביא בשם הת"י שהקשו על הא דאר"י תנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה לו בצבור הרי פר שלו דיחיד הוא והי' לפני ולפנים ולא הי' משמש אלא ב"ד בגדים וא"כ לא הי' הציץ על מצחו. והנרא' בישוב קושיא זו דהנה באמת הקשו התוס' בסוגיין מ"פ מכ"ג ביו"כ דילמא כיון דא"א להיות הציץ על מצחו נדחה הטומאה בלא ריצוי ציץ מידי דהוי אטומאת גברא דלא מרצי ציץ עלה ודחיא טומאה ותי' דה"ק ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח דאי נטמא הקרבן אין אומרים לו הבא אחרת תחתי' וע"כ דאפי' אין עודהו ע"מ מרצה. והקשו המפורשים דילמא לעולם דחוי' היא והא דלא מהדרינן להביא אחרת משום דכמו דטומאה דחוי' ובעינן לאהדורי אטהרה ה"ה שבת ויו"כ דחוי' הוא וא"כ מאי חזית לאהדורי אטהרה דילמ' בעי' לאהדרוי על חילול יו"כ דע"י שמביאין אחר תחתיו נמצא שנתחלל יו"כ שלא לצורך. אמנם י"ל דאמרינן עמוד וחטא בשביל שתזכה וכיון דמצוה לאהדורי אטהרה א"ל עמוד וחטא בחילול יו"כ כדי שתזכה בקרבן טהור וגדולה מזו מצינו במנחות ס"ד ע"א הי' לפניו ב' חטאות א' שמינה וא' כחושה שחט כחושה ואח"כ שמינה פטור ולא עוד אלא שאומרים לו הבא שמינה לכתחלה ושחוט א"כ חזינן דא"ל עמוד וחטא בחלול שבת כדי שתזכה בחטאת שמינה ומכ"ש לאהדורי אטהרה אי טומאה דחוי' בודאי א"ל עמוד וחטא בחלול יו"כ כדי שתזכה בחטאת טהורה. אולם עדיין קשה לדברי הש"ס מנחות מ"ח ע"א דל"א רק עמוד וחטא כדי שתזכה באותו קרבן אבל חטא בקרבן זה כדי שתזכה בקרבן אחר ל"א א"כ הא מבואר ביומא ס"א ע"א דשעיר ששחטו קודם מתן דמו של פר ל"ע ולא כלום וכ"פ הרמב"ם פ"ה מעבויה"כ א"כ התינח היכי שאירעה טומאה בשעיר הפנימי שפיר פריך לי' ר"ש דאינו ע"מ ומרצה ול"א לי' הבא אחרת תחתי' דהיל"ל עמוד וחטא בחילול יו"כ בשעיר כדי שיזכו הצבור בשעיר טהור דהיכי דלא פשע הא אמרינן אפי' חטא בשביל שיזכה חבירך מכ"ש בשביל שיזכו כל ישראל והוא בתוכם. משא"כ אם אירעה טומאה בהפר היכי שכבר נשחט השעיר א"כ אם נימא לי' הבא פר אחר ע"כ יוצרך לשחוט שנית גם שעיר אחר דשעיר שנשחט קודם מתן דמו של פר ל"ע ולא כלום א"כ נימא לי' עמוד וחטא בשעיר של צבור כדי שתזכה אתה בפר זה הא ל"א כנ"ל א"כ הוי א"א בע"א דומי' דט"ג ועל כרחך הציץ מרצה אז בפר אע"ג דאין הציץ על מצחו ושוב אמרינן ג"כ אפי' אירע טומאה בפר קודם שחיטת השעיר ג"כ דהציץ מרצה דומי' דאמרינן בעלמ' הואיל ואשתרי אשתרי וליכ' למיפרך מידי מפר ועכצ"ל דפירכת ר"ש כ"ג ביו"כ יוכיח אינו רק משעיר הפנימי וע"ז שפיר משני ר"י הנח לכ"ג ביו"כ שטומאה הותרה לו בצבור ומיושב קושי' הת"י הנ"ל. אמנם לפי"ז קשה במאי אתכשר הבשר של השעיר דהא דם קדשים אינו מכשיר וליכ' למימר דר"ש לשיטתי' דס"ל בחולין ל"ג דשחיטה מכשרת ולא דם ז"א דהא כ' התוס' בחולין ע"ג ע"ב דהא דס"ל לר"ש שחיטה מכשיר אינו רק מדרבנן ובדרבנן הא ל"ש ריצוי ציץ כמ"ש הכ"מ הנ"ל ול"ל כשהעבירו בנהר דהא שעיר הפנימי בא משל צבור ובק"צ הא כבר כתבנו דליכ' בהו הכשר מים כיון דל"מ בהו שאלה ואין שם בעלים עליהן שיהי' שייך בהו ניחות' דבעלים ועכצ"ל דאתכשר בחיבת הקודש ופריך ר"ש לר' יהודא לשיטתי' דע"כ ס"ל חיבת הקודש דאוריי' כמו שהוכיחו המפורשים מהא דמתרץ בפסחים ההוא דמחט שנמצ' בבשר קודש שהעבירה בנהר וקשה קושי' רש"י שם מקרא דוהבשר אשר יגע בכל טמא וא"ל כתי' רש"י דקרא איירי בשלמים הנאכלין בכל העיר דהא הו"ל תלושין ותלושין מדאוריי' אין מכשירין ועכצ"ל דר"י ס"ל חיבה"ק דאוריי' ע' בספר שלש שיטות למהר"א מלוקאטש ז"ל וא"כ לפי"ז שפיר א"ל ר"ש לר"י לשי' דס"ל חיבה"ק דאוריי' א"כ איכא טומאה בשעיר הפנימי ע"י הכשר חיבה"ק ואעפ"י שאינו ע"מ מרצה והתינח אליבא דר"י משא"כ לשי' הרמב"ם הא ס"ל חיבה"ק אינו מכשיר רק מדרבנן כנ"ל וא"כ ליתא לההוא פירכ' דכ"ג ביו"כ יוכיח ושפיר פסק דאם אין הציץ ע"מ אינו מרצה אע"ג דס"ל טומאה דחוי' דליכ' למיפרך מכ"ג ביו"כ ודו"ק יהי ה' עמך ויחזק לבך לתורתו ועבודתו ית"ש תכתב ותחתם בספרן של צדיקים ליום הכסא כי יבא בכלל כל ישראל כנפשך ונפש ב"ד הדור"ש באהבה:
- ↑ המשך המכתב מהסימן הקודם
 |
הגרסה הראשונית של דף זה הונגשה באמצעות ובאדיבות דיקטה |