העמק שאלה/קנב

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קנב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) לאנסובי לממזרא איתתא בת ישראל דכתי' וכו'. לכאור' הכי מיבעי לרבינו דאסור לממזירא לאנסובי איתתא דב"י אבל האי לישנ' לאנסובי לממזר' משמעו דקמ"ל דאף על גב דהממזר הוא בלא יבא מ"מ האזהרה גם על האשה. דהשוה הכתוב אשה לאיש לכל אזהרות ועונשין. והא דתני' בת"כ אמור פרק א' לא יקחו לא יקחו מלמד שהאשה מוזהרת על האיש. אלמא דבעינן יתורא. כבר פירש הש"ס יבמות ד' פ"ד ב' דלא איצטריך אלא משום שהוא לאו שאינו שוה בכל. ואיכא דאמרי שם דפ"ה א' דלהכי איצטריכא קיחה יתורא דסד"א ליגמר מטומא' קמ"ל אבל בממזר שהוא לאו השוה בכל פשיט' שהנשים מוזהרות ג"כ.

ב

(ב) אלא אפי' היכא דעבד ונסיב מפקינן מיני' כל בני כו'. לשון כ"י אלא אפי' היכא דעבר ונסיב הנך בנין כו' משמע דחדא מילתא היא. אבל ל' רבינו לפנינו יש לומר דקא משמע לן דס"ד כיון דכתיב בלשון לא יבא אינו מוזהר אלא על הביאה והרי כבר בא ולא דמי לאיסורי כהונה דכתי' בהו לא יחלל והרי על כל ביאה מוזהר על זה הלאו כדאי' בקידושין ד' ע"ח א' בעל לוקה משום לא יחלל. והיינו דתני' בתוספתא יבמות והובא שם ד' פ"ה אלמנה לכה"ג כו' וכופין אותו להוציא. ואפי' להרמב"ם פי"ז מה' א"ב דכה"ד בגרושה אינו לוקה אלא בקידש ובעל מכ"מ האיסור משום לא יקח ולא יחלל. והרי מוסיף חילול זרע בכל ביאה דאפשר שתתעבר בשני'. אבל ממזר ס"ד דאי עבר ונסיב אין כופין להוציא קמ"ל דמפקינן מיני'. והכי משמע ממתניתין דפ' יש מותרות ישראל שנשא ממזרת כו' ואסורות לבעליהן והכי מבואר בכתובות דע"ז א' ובה"ג ה' עריות והביא ברייתא הנ"ל בזה"ל אלמנה לכה"ג כו' ממזרת ונתינה לישראל ב"י לממזר ולנתין כו' וכופין אותו להוציא. והטעם פשוט. דאע"ג דכתיב לא יבא מכ"מ משמעו כל זמן שהוא בקהל ה' ה"ה באזהרה. כמו הא דכתיב בטמא ויצא אל מחוץ למחנה לא יבא אל תוך המחנה. וה"ה מוזהר בלאו דלא יבא כ"ז שהוא במחנה כדמוכח בפסחי' דס"ח א' אימא אידי ואידי למחנה שכינה ולעבור עליו בעשה ול"ת. ולא קאמר דקרא ויצא אל מחוץ למחנה אתי להוציא אם כבר נכנס ובעשה לחוד. אלא ע"כ פשיטא להגמרא דאפי' הוא בתוך המחנה ה"ה בכל שעה בלאו דלא יבא. ותו דבשבועות דט"ז ב' אי' איבעי להו צריך שהייה למלקות או לא כו' והרי לשון אזהרה ואל המקדש לא תבא ומכ"מ פשיטא דלקי על השהוי וה"נ בלאו דלא יבא בקהל. ולפי נוס' זו יש להוכיח דדעת רבינו כהרמב"ם בה' איסורי ביאה פט"ו ה"ב דפי' לא יבא היינו בעילה בקידושין הא בעל ולא קידש אינו לוקה. דאי כהראב"ד ז"ל דלא יבא משמע ביאה בעלמא. מאי קמ"ל רבינו פשיטא דאי עבר ונסיב יוציא שהרי על כל בעילה קאי בלאו. תדע דלעיל בסי' צ"ז גבי עריות ושניות התחיל ג"כ דאסור לדבית ישראל למינסב עריות כו'. וכן בסי' ק"ד גבי איסורי כהונה התחיל דאסור לי' לכהן למינסב איתתא דמיגרשא בגיטא וכו'. ולא ביאר רבינו דאי עבר ונסיב מפקינן מיני'. והיינו משום דהתם נשואין לא גרים האיסור. ועל בעילה לחוד לקי מש"ה לא אצטריך להשמיענו דאפי' עבר ונסיב מפקינן מיני'. והטעם בזה הוא משום דבעריות אע"ג דכתיב לא יקח מכ"מ הא קדושין לא תפסי בהו. וגבי א"כ כתיב לא יחלל וכמש"כ לעיל וא"כ מהיכא תיתי דאם כבר נשא שוב לא יוציא. אבל הכא דעיקר אזהרה כתיב בלשון נשואין שהוא לא יבא במחנה ס"ד דאם כבר בא אינו מוזהר עוד קמ"ל דמכ"מ בכל שעה ה"ה באזהרה. הרי דאזהרה תלי' בנשואין ולא בביאה בעלמא. ולא תקשה לדעת הרמב"ם מהא דתמורה ד"ה דמקשה לרבא דאמר כ"מ דא"ר לא תעביד אי עביד לא מהני והרי אלמנה לכה"ג דרחמנא אמר לא יקח ותנן כ"מ שיש קידושין כו' ומשני שאני הכא דא"ק לא יחלל ע' פרש"י. וליקשי ממזר דכתיב לא יבא וקידושין תפסי ונימא אי עביד לא מהני. אלא ודאי דלא שייך האיסור לקידושין כלל. ולא יבא משמע בעילה בעלמא וכהראב"ד. הא ל"ק דבשלמא באיסורי כהונה דכתיב לא יקח משמעו אזהרה על הקידושין לחוד אפי' לרבא דס"ל קידש ולא בעל אינו לוקה דלא יקח משום דלא יחלל כתיב. מכ"מ ודאי אסור לקדש. ומתחיל האסור בשעת קידושין מש"ה מקשי שפיר דלא ליהני קידושין בהו. אבל הכא דכתיב לא יבא משמעו בעילה שאחר קידושין דהיינו נשואין ממש כדרך נשואי כשרה. והאיך אפשר לומר דלא ליהני קידושין שהרי עדין אין בזה שום אזהרה. [וראיתי להעיר שמש"כ הכ"מ בשם הר"א בנו של הרמב"ם דמש"כ הרמב"ם בעל ולא קידש אינו לוקה משום ממזרות הא משום קדשה לוקה. אפי' באונס ובמקרה. לא כן דעת מרן בעצמו בפרק ב' מה' נערה הט"ז. אלא לכ"ע קדשה משמעו מזומנת לדבר וכ"כ הריב"ש סי' שצ"ח ע"ש. ולא נחלקו הרמב"ם והראב"ד בפי' קדשה אלא אי בעינן מופקרת לכל או אפי' מזומנת לו לבדו מיקרי קדשה כל שבועלה בלי קדושין. הא בל"ז ודאי לא מיקרי קדשה. וכן העיקר לפענ"ד כמבואר בביאור הספרי בס"ד. ומה שהקשה הר"א ז"ל ממש"כ הרמב"ם פ"א מה' נערה הל' י"א הית' בתולה כו' או שהיתה מח"ל אי התרו בו הרי זה לוקה צ"ל דמיירי בח"ל דכהונה היינו אלמנה לכה"ג וכדומה דהיה לוקה בבעל ולא קידש]. והראב"ד הקשה על שיטה זו מהא דאית' בכתובות דל"ה ב' דאונס או מפתה בתולה ממזרת דלוקה היה ואינו משלם. אבל כבר יישב הה"מ בשם תשובת הרמב"ם. וקיצור הדבר דהתם רב פפא אמרה לאביי. ואביי ס"ל בכל ח"ל בעל היה לוקה ושפיר קאמר. אבל אנן קיי"ל כרבא דבממזרת לא היה לוקה כי אם בקידש ובעל. ובאמת אונס או מפתה בתולה ממזרת משלם ואינו לוקה. ואדרבה מזה הסוגיא מוכח שיטה זו מדלא הקשה בריש הסוגיא ממזרת הפשוטה ולא מח"כ דאפשר לאוקמי כר' יצחק. אלא פשוט משו' דאתי כרבא. וראיתי בשו"ת אהלי תם סי' רי"ב דאיסורי נשים שקידש ובעל שוב עובר בכל שעה בלאו דלא יבא אפי' בלא בעילה. ומשו"ה כופין לגרש ולא מפרישין. ולפענ"ד ליתא. ומשנה מפורשת היא במס' בכורות דף מ"ה הנושא נשים בעבירה פסול עד שידור הנאה ותני עלה נודר ועובד יורד ומגרש. ואי איתא כאהלי תם הא עדיין בלאו קאי. ואין לומר דשם מיירי בעבירה דכהונה דלא אסור אלא משום לא יחלל שהוא ביאה. דהא הנושא נשים בעבירה משמע אפי' בלאוין דישראל מוזהר עלה. אלא ודאי עיקר האיסור הוא הבעילה. ועוד יש להביא ראיה ממש"כ בתוס' ריש מס' זבחים דלא אשכחן אשה דקיימא לגירושין שאינו מוזהר באיסורי נשים אלא להפריש ואי איתא הרי חייבי לאוין נהוי סתמא לשמה שהרי מוזהר בזה אלא ודאי לכולהו יש תקנה בהפרשה אפי' שהה עשר שנים ולא ילדה יש תקנה לישא אחרת כמש"כ ריש פ' תולדות.

ג

(ג) מאי לו הלך אחר זרעו. בכת"י איתא הלך אחר פסולו. והכי לשון גמרא יבמות דע"ח גבי מצרי ואדומי להם הלך אחר פסולן. ואי' שם איצטריך למיכתב להם גבי מצרי ואדומי ואיצטריך למיכתב לו גבי ממזר. ופרש"י לו גבי ממזר הלך אחר פסולו שאם נשא כשרה בנו ממזר. ורבינו עצמו כתב זה הלשון להלן גבי ממזרת לישראל לו הלך אחר פסולו משא"כ הכח כתב בנוס' דילן לו הלך אחר זרעו דמשמע לא מטעם רבוי אלא מצד הסברא הולכין אחר זרע האב. ולכאורה הכי עיקר וכמבואר בקדושין דף ס"ט א' מ"ט דר"א א"ק לו הלך אחר פסולו ורבנן ההוא בישראל שנשא ממזרת סד"א למשפחותם לבית אבותם כתיב אתא לו אפקי'. מבואר דמשום ממזר שנשא כשרה לא איצטריך קרא דמלבית אבותם ידענו שהולד הולך אחר אביו והרי הוא כממזר שנשא ממזרת. וקשה על פרש"י. והכי קשה על התוס' שם ביבמות דע"ח ד"ה ה"א מצרית מעוברת שנתגיירה היא ובנה כו'. והקשו כמאן אתיא אי כר"י הא איצטריך אשר יולדו שתלאן הכתוב בלידה ואי כר"ש כו' ויישבו דאתי כר"ש. והרי בברייתא זו תני להם הלך אחר פיסולן והיינו במצרית שנישאת לישראל. הרי דמצרית אסורה דלא כר"ש. וממילא לכאורה קושייתם ליתא. דודאי אתיא כר' יהודה. ומה שהקשו דאשר יולדו בעינן לפסול מצרית ליתא. שהרי כיון דהאי תנא דריש להם הלך אחר פיסולן כבר למדנו דמצרית אסורה. דעיקר דרשה זו הוא משום כשר שנשא פסולה דידהו אתי. אבל כד דייקת לא קשה על רש"י ותוספת וע"כ בעינן דרש' דלו לפסול זרע פסול שנשא כשרה ג"כ דאי איתא דלא איצטריך האי דרשה אלא לכשר שנשא פסולה כמשמעות סוגיא דקידושין א"כ מאי איצטריך לדרוש ממזר מום זר לפסול ממזרת הא מדכתיב לו נפקא לן הכי דלפסול האב לחוד לא איצטריך. וכן ק' לר"ש דס"ל מצרית ואדומית כשר להם למאי אתי הא ליכא אלא פסול האב. וכ"ת דלא ס"ל לר"ש האי דרשה כלל דלהם הלך אחר פיסולו א"כ מנ"ל דבממזר הכי הוא. ויותר ק' הא בעמוני ומואבי דליכא בה שום פסול כדמבואר ביבמות דע"ח ב' נתגיירו הלך אחר פגום שבשניהם במאי אילימא במצרי שנשא עמונית מאי פגום שבשניהם אית בה עמוני ולא עמונית. ואם כן מאי דרשינן להם דכתיב בהו. אלא ע"כ איצטריך שפיר לפסול בפסול שנשא כשרה דאע"ג דכתיב למשפחותם לבית אבותם ס"ד דוקא בנשואי היתר כמו ישראל בישראלית. ה"נ עמוני או ממזר שנשא גיורת שהוא מותר בה. אבל אם הנשואין באיסור ה"א הלך אחר האם כמו בכותי ועבד שנשאו ישראלית ת"ל להם דהולד הלך אחר פגום. ומעתה בעינן לו בממזר לפסול זרע ממזר שנשא ישראלית דלא נימא הדכתיב דור עשירי היינו באביו ואמו ממזרים. או בנושא גיורת וכדומה שמותרת לו. אבל בנושא ישראלית באיסור אין הולד ממזר ת"ל לו הלך אחר זרעו והא דאי' בקידושין ההוא בישראל שנשא ממזרת סד"א למשפחותם לב"א כתיב מילתא דפסיקא יותר נקיט דבהא ודאי בעינן קרא. אבל באמת בעינן קרא גם להיפך. ולא אתי אלא לאפוקי ממזר שנשא שפחה. והכי מבואר בירושל' דבעינן קרא דלו לפסול זרע האב דממזר שנשא בת ישראל דהכי אי' בפ' הערנ ניחא ב"י לנתין ולממזר לא יבא ממזר מה ת"ל לו לפסול אר"א מהו ממזר מום זר ופליג כו'. פי' דמקשה מנלן נתינה וממזרת לישראל שהולד פסול הא ניחא בת ישראל לנתין ולממזר שהולד פסול דת"ל לא יבא לו לפסול אבל להיפך ק' ומסיק אר"א מהו ממזר מום זר והבאור ע"ז העליתי בביאור הספרי פ' תצא בס"ד. הא מיהא דריש מלא יבא לו לפסול זרע אב ממזר שנשא בת ישראל. ולפי דברינו הי' נראה עיקר נוסחא שבכת"י דגם באב פסול בעינן דרשה זו דלו הלך אחר פסולו. אבל מכ"מ יש ליישב שפיר נוסח' דילן בספרו של רבינו דעד שלא הביא דרשה דממזרת אסורה הביא הדרש דלו דכתיב גבי ממזר בלשון הלך אחר זרעו אע"ג שלא נזכר לשון זה בגמ' מכ"מ עד שלא ידענו דממזרת אסור ודאי היינו דורשים לו הלך אחר זרע האב וכמש"כ. מיהו אחר דמסיק דממזרת אסורה ממום זר. הביא שפיר לשון הגמרא הלך אחר פיסולו:

ד

(ד) ממזר דקרינן ממזר כתיב. הכוונה מבואר יותר בה"ג ה' עריות וז"ל לא שנא ממזר זכר ל"ש ממזר נקבה דתנן ממזרין ונתינין אסורין ואסורן א"ע א' זכרים וא' נקבות מדאורייתא מנלן דכתיב ממזר אי הוי כתיב ממזר ביוד הוי איכא למימר ממזר זכר הוא דאסר רחמנא אבל נקבות לא. השתא דכתיב ממזר כל שום ממזר בין זכר בין נקבה עכ"ל. וה"פ דשורש ממזר הוא מזר. וכמו מוזר הייתי לאחי. שאחיו וב"א מגרשים אותו משום שהוא מאשה פסולה וכדכתיב ביפתח ויגרשו את יפתח ויאמרו לו לא תנחל בבית אבינו כי בן אשה אחרת אתה. פי' לא לפי כבודם בחו"ק וכש"כ הבא מביאה אסורה בעריות שאין בה קידושין כלל ומ' הראשון הוא על משקל מצרף מלבן מרדע ואי כתיב בצירי כמו שנקרא והיינו שהי' כתיב יוד שהי' ניכר מהכתיבה שהוא בצירי ודאי משמע יותר דבזכר מיירי קרא שהוא המוזר מנחלת אביה לא כשאר אחיו בני אביו משא"כ נקב' לא שייך בה כ"כ מוזר' מנחלת אביו דבל"ז לא הי' לה חלק ונחלה בבית אביה. אבל השתא דכתיב ממזר כמו שהי' נקרא בפתח משמע אפי' כ"ש מוזר אפי' נקיבה שאינה מוזרת אלא מעט היינו מהתקרבות וכדומה. וכ"ת הא אפי' בצירי אין דרך לכתוב יוד אלא כשהוא מן השורש או לסימן הבנין הל"ק דדרשות חכמי' כך הוא כמו בקידושין ד' ד' א' דריש מדכתי' אין כסף ביוד ולא כמו מאין יבמי בלא יוד. והרי עפ"י דקדוק לשה"ק היוד של אין כסף שרשית ומאן השורש מאן ואין מקום ליוד כלל. מכ"מ כך דרך הדרשות ודעתם שגבה מדעתינו. וה"נ דרשו מדלא כתיב ביוד כאילו נכתב בפתח והיינו מש"כ רבינו ממזר דקרינן בצירי ממזר כתיב בפתח. ר"ל בלא יוד. ובגמרא אי' ממזר כתיב מום זר. ופרש"י כל שיש בו מום זרות ולא נתבאר כ"כ מוצא הדרש מנלן גם השתא דמום שבנקיבה אסור. ורבינו גריס בנו' אחרת. אבל ניס' דילן בגמ' נמצא בירו' לפסול ולד ממזר' ונתינה מישראל כמש"כ לעיל באות הסמוך וביארתי בספרי בס"ד. ובה"ג ה' מיאון יש נ"א קרוב לנו' דילן בגמרא:

ה

(ה) אלא אפי' כהן ולוי כו'. נקיט רבינו הני דמיחסי טפי ומכ"מ מיפסלי מחמת פ"ד וכ"ש וכש"כ ישראל. ואין לומר דהיא הנותנת דמשום דקדיש גופייהו מיפסלי טפי וכדאי' ביבמות דס"ח ב' גבי כהנת לפסול הא ליתא דבשלמא כהנת דמתחללת דקלישא קדושתה ודאי מסתבר דמהני מיהא קדושתה שיחול עלה פסול יותר מישראלית שאין בה קדושה שתתחלל. אבל כהן דאלים קדושתו שאינו מתחלל לעולם ודאי בו רבותא יותר דאפ"ה נאסר ומיפסל בפ"ד וכש"כ ישראל. ובה"ג ה' מיאון אי' בזה"ל אלא אפי' כהן ולוי וישראל דכשרין נינהו אם פצו' דכא הוא כו'. ולפ"ז צ"ל שעיקר הרבותא הוא שלא נימא דמשמעות לא יבא פצוע דכא בקהל ה' היינו שלא יקבלו גר פ"ד לקהל ישראל. אבל ישראל ה"ה קהל ה'. קמ"ל דמכ"מ פירושו שלא ישא אשה כשרה. וע' אות י"ח שנראה דעת רבינו באמת להחמיר בגר מבבן ישראל. והיינו משום דמשמעות המקרא בגר מיירי. וע' קדושין דכ"ד הואיל ומדרש חכמי' הוא. וכ' התו' בשם ריב"א דהא דמפורש בקרא אינו דומה להא דלא נפקי אלא מיתורא אע"ג דגוף תורה נינהו. וע"ע מש"כ להלן אות י"ד וי"ז.

ו

(ו) אלא אפי' נסב איתתא ואית ליה בני בכשרותא כו'. ר"ל והרי כבר נכנס בקהל ה' בהיתר. ומכש"כ כדאית ליה בני בכשרותא ה"ז עיקר ביאה בקהל ה' להוסיף בקהלם. מכ"מ נאסר כממזר דאין לו היתר מעיקרו וע' מש"כ לעיל אות ב' בס"ד. ולענין טומאה בעזרה בעי הש"ס בשבועות דט"ז ב' בנטמא בעזרה וע"ש ברש"י ותו' ד"ה תנהו. ושפיר אשמעינן דכאן אפי' נכנס בהיתר יצא.

ז

(ז) אמר רבא דיקא נמי פצוע כתיב כו'. כצ"ל וכ"ה בכת"י. וכן הוא לשון בה"ג ה' מיאון. ושם העתיק כמעט כל השאילתא ושינה לפי דעתו הגדולה במכוון ויבואר בסמוך.

ח

(ח) והיכ' דלית לי' אלא חדא ביצ' ס"ח הוא וכשר דתני' ומעוך וכתות כו' תני דר"י כו'. מדהביא רבינו הכא הא דתני' ומעוך וכתות כו'. דמיירי בידי אדם ומסיק עלה הא דתדר"י כו'. אלמא דבהכי מיירי תדר"י וכשיטת ר"ת וחכמי הצפרתים וגדולי גאוני בתראי ז"ל. דחסר ביצה אחת אפי' בידי אדם כשר. וכך הביא בתשובת הרא"ש כלל ל"ג ס"ד בשמו של רבינו. ודעת הרמב"ן וסייעתו ובעלי הש"ע דמיירי בידי שמים וה"ה חסר שניהם אלא אורחא דמילתא קתני. וע"ע בסמוך ישוב מרווח ע"ז דתני ביצה אחת. אבל בידי אדם אפי' חסר ביצה א' פסול. ומקור דעתם הוא בה"ג שם שכ' בזה"ל והיכא דכי איתיליד בחדא ביצה הוא דהוי לי' כשר דתני' א"ר ישמעאל כו' הרי דשינה לשון רבינו עפ"י דעתו ז"ל דדוקא נולד ולא שחסר ב"א. והרמב"ן דקדק מלשון הברייתא אין לו וממה שמדמהו לסריס חמה שהוא בידי שמים. והעיקר סמכו על הירוש' דמקשי רומי' דהברייתות אהדדי דתני חדא פצוע דכא בידי שמים כשר ותני חדא פסול הווין בעי מימר הא כר' ישמעאל בנו של ריב"ב הא כרבנן. אמר ר"א בר פפי קומי ר"ז כולה רבנן הרי שעלת חטטין מי מחכיך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם שהוא בידי שמים. הרי דר"י בידי שמים איירי. והרא"ש ז"ל בעצמו אע"פ שפסק כהני דמכשרי חסר ביצה א' בידי אדם. מכ"מ הודה שמהירו' מבואר דלא כר"ת אלא שמכ"מ אפשר לפרש גמרא דילן בידי אדם. וזה באמת דוחק. עוד הביאו לשון ירו' עובדא הוי קמי דר' אמי ואמר אין ברתי את שרי' לי' אלא דלא מוליד הרי דבעל ביצה א' אינו מוליד ממילא אם נעשה בידי אדם פסול. ור"ת וסיעתו החזיקו דעתם להכשיר במה שראו כמה ב"א בעלי ביצה א' והולידו וקשה לומר על כולם חזר על בניהם מאין הם. וגם מהירו' הביאו הוכחה לדעתם מדסיים ובלבד שלמין או הנוס' ובלבד של ימין ואי אי' דמיירי בידי שמים אין נפקותא בדבר. וכבר אזלי בסוגיא עמומה זו נמושי גאוני בתראי ז"ל. ולי נראה להסביר ולבאר וליישב עקולי אליבא דמר ודמר. ומתחלה אבוא לדעת רבינו וסיעתו ליישב מה שהקשו הא דתני ה"ז כסריס חמה וכשר ולא תני סתם ה"ז כשר. דהענין כך הוא דלא שהתנא מיירי לענין הכשר בקהל לחוד. אלא גם לענין יבום וחליצה דתנן בפ' הערל ר"א א' ס"ח חולץ וחולצין לאשתו מפני שיש לו רפואה סריס אדם אינו חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שאין לו רפואה רע"א סריס אדם חולץ וחולצין לאשתו שהיתה לו שעת הכושר וס"ח אינו חולץ ולא חולצין לאשתו מפני שלא הי' שה"כ. וס"ל לר"ע דאע"ג דס"ח ודאי יש לו רפואה מכ"מ כיון דרפואה מיהא בעי לא סמי' בידן מיקרי ולא ראוי להקמת שם. וכמש"כ התוס' בכורות דל"ח בד"ה וסימנך לענין מום קבוע דאע"ג דיש לו רפואה ב"א מיקרי מום קבוע. וכ"כ לעיל סי' קכ"ד אות א' בשיטת הרמב"ם ז"ל דיש טריפות שמקובלים להטריף ואע"ג דיש להם רפיאה בידי אדם מיקרי אינה חיה. וקאמר ר' ישמעאל דאין לו ביצה אחת ה"ה כס"ח ר"ל דיש להם רפואה לחזק ביצה השנית שלו שיהא ראוי להוליד מכ"מ בלא רפואה אינו מוליד וא"כ תלי' בפלוגתא דלר"ע אי נולד כך אינו זוקק ליבום כדין סריס חמה. ולר"א ודאי זוקק ליבום משום שיש לו רפואה. והוסיף עוד ר' ישמעאל וכשר. דלכ"ע כשר משום שיש לו רפואה לא מיקרי פ"ד. ולא דמי לניקבו דפסול אע"ג דיש לו תקנה בסתימה. [ולא קיי"ל כהר"א ממיץ בס' יראים דמכשיר כל פסול שחוזר להכשירו אפי' לע"ע לא הוכשר וסמך על הברייתא בספרי מה בין פ"ד לכ"ש פ"ד חוזר וכ"ש א"ח וזו מהלכות הרופאים. וכבר הבאתיה ופרשתיה לעיל בסי' ק"ה אות א' בס"ד באופן שאין שום הוכחה לדעתו ז"ל. ונראה דתלי' בפלוגתא דר"י ורשב"ל במס' גיטין ד"ע במי שאחזו קורדייקוס אי הוא מיקרי בר גירושין משום דסמי' בידן או לא וקיי"ל כר"י דכל שמחוסר מעשה פסול]. משום דהתם אין רפואתו בידי שמים כלל אלא מעשה ידי אדם. וה"ה כההיא עובדא דשפי' רב אשי ואכשרי'. ומכ"מ קודם דשפי' הי' פסול דכל שחסר מעשה בידי אדם גרע. תדע שהרי לר"א ג"כ ס"ח זוקק ליבום משום שיש לו רפואה וסריס אדם אינו זוקק משום שאין לו רפואה וסתם ס"א היינו פ"ד אפי' ניקבו דיש לו תקנה ע"י שפי' או סתימה מכ"מ מיקריין אין לו רפואה ולא בר הקמת שם הוא וה"נ מיקרי אינו מוליד. משא"כ מי שיש לו רפואה בידי שמים שיקבל סמא אע"ג דלענין הקמת שם קיי"ל כר"ע דאינו זוקק ליבום ולא מיקרי בר הקמת שם מכ"מ לענין הכשר לבוא בקהל ר"ע מודה דכשר דאינו כפצוע דכא דמשמעו ענין שלא מהני כי אם רפואה במעשה בידי אדם אז הוא פסול. זהו פי' הברייתא דר"י בתרי מילי מיירי לענין יבום ולענין הכשר בקהל. ומעתה ניחא לשיטת רבינו וסיעתו הא דנקיט ר"י שאין לו. והא דתני ה"ז כסריס חמה משום דלענין יבום אליבא דר"ע נ"מ דדוקא בנולד כך אינו זוקק ליבום אבל לענין הכשר בקהל מיירי גם בידי אדם. דאי בידי שמים אפי' חסרו שניהם כשר. אלא מיירי בידי אדם ומשום שיש לו רפואה פנימית ע"י סמים. או שיתחזק בריאותו ע"י מאכלים המבריאים להוליד. זהו פי' הברייתא. ובירו' אית' ר"י בנו של ריבב"א כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד והוא סריס חמה. ומיירי שם לענין הכשר בקהל וה"פ דאע"ג שאינו מוליד מכ"מ הרי יש לו רפואה כסריס חמה מש"ה כשר לבא בקהל לכ"ע. משא"כ לענין יבום אליבא דר"ע ה"ז מחוי דמכ"מ בשעת נפילה אינו מוליד. ולפי דברינו צדקו מאד עדותן של ר"ת וסיעתו ז"ל שראו בעל ביצה אחת שמוליד ובירו' אמר שאינו מוליד. דכיון דתליא ברפואה פנימית ממילא תלוי בשנוי המקום והאקלים וגם הזמנים נשתנו בכמה ענינים כמש"כ התו' בכורות רפ"ג ובכ"מ. וע' מש"כ הב"י אה"ע סי' קנ"ו לענין יולדת לט'. ואפשר במקומם ובזמנם של בעלי התוס' לא היו נצרכים אפי' לרפואה ע"י סמא. וע"פ מש"כ נבוא לביאור הירוש' ג"כ שלא יקשה על פסק רבינו. דאי' שם עוד טעמיה דמאן דפוסל בידי שמים דיליף מממזר שיצירתו בידי שמים. וטעמיה דמאן דמכשיר דיליף מממזר דביאתו לעולם ע"י מעשה ב"א. ופשיטא דשני הסברות אמת אלא מר יליף מתחילתו דממזר שהוא ב"א ומר יליף מסופו שהוא ב"ש. ואח"כ רצה הירו' לתלות הני תנאי במחלוקת ר"י בנו של ריב"ב ורבנן. דאע"ג דר"י מיירי בידי אדם גם להירו' כהוכחת ר"ת מדמסיים ובלבד שלמין או של ימין. מכ"מ שפיר קאמר דתנאי דפליגי בפ"ד ב"ש תליין במחלוקת רי"ש ורבנן. דכמו דר"י מכשיר בניטל ביצה א' בידי אדם. והוא משום שיש לו רפואה פנימית מיקרי פ"ד בידי שמים. דאע"ג דתחלתו נעשה פ"ד ב"א מכ"מ הכשרו תלי' ב"ש ומכ"ש דמש"ה מכשיר ר"י מי שתחלתו פ"ד ב"ש. וחכמים דפסלי בעל ביצה אחת אע"ג דהכשרו תלי' ברפואה ב"ש כסבור דה"ה דפסלי רבנן פ"ד ב"ש ממש ודחי דודאי י"ל גם לת"ק דאם נעשה פ"ד ב"ש כשר. ולא פליגי ר"י ות"ק כי אם במקצת ב"א ומקצת ב"ש כמו חסר ביצה א' בידי אדם דתחלת פסולו ב"א וסופו תלי' ב"ש. ואי יש ללמוד מזה הכי יש ללמוד במי שע"י חולי חיכך בידים עד שנימוק. והוא תחלתו ב"ש וסופו ב"א ובהא לרבנן פסול משום שמקצתו ב"א ולר"י כשר. והא דתני חדא פ"ד ב"ש פסול היינו בהאי גוונא שהוא ב"א כמו שהוא ב"ש. אבל ב"ש כולו כשר לכ"ע. זהו ביאור הירושלמי. והכלל לדעת רבינו וסיעתו דכל שיש לו רפואה פנימית ע"י סמא כשר לר"י בנו של ריב"ב כמו דזוקק ליבום אליבא דר"א. ה"נ לענין היתר לקהל לכ"ע דפציע דכא משמעו שאין לו תקנה ע"י רפואה פנימית: ואחר שביארנו דעת רבינו. נבוא בישוב דעת בה"ג הפוסל. ונימא דס"ל דבעי רפואה פנימית דומה לניקב ובעי סתימה ב"א דפסול ה"נ מי שצריך רפואה ע"י סמים כמו לענין יבום לר"ע. ור"י מיירי ב"ש. והא דנקיט בעל ביצה אחת היינו נמי כמש"כ לדעת רבינו. דר"י מיירי בתרי מילי לענין יבום ולענין הכשר. ומשום דלר"א אינו זוקק ליבום כי אם בעל ביצה אחת. מש"ה נקיט ביצה אחת. דאז ה"ה כס"ח ותלי' במחלוקת ר"א ור"ע. משא"כ חסר שני ביצים אינו כס"ח לר"א שהרי אינו זוקק ליבום. דא"א להוליד בשום אופן. אבל בעל ביצה א' אפשר שיוליד אלא שצריך רפואה. נמצא עיקר מחלוקת רבותינו ז"ל תליא אי מהני לענין איסור פ"ד הא דיש לו רפואה פנימית ע"י סמים דמיקרי בידי שמים או לא: וניחזי אנן דלכאורה יש להביא ראיה לבה"ג וסיעתו. דאיתא בדע"ט ב' ור"ע דמיירי בגיורת אמאי נקט חולץ וחולצין לאשתו יבומי נמי תייבם. וקשה טובא לר"א דאמר סריס חמה חולץ וחולצין לאשתו ודאי קשה הא יבומי נמי מייבם. וע' מהרש"א שנדחק בזה. אבל לשיטת בה"ג דכל שיש לו רפואה אסור לבוא בקהל ואע"ג דלר"א זוקק ליבום משום שיש לו רפואה ומיקרי בר הקמת שם מכ"מ לענין הכשר לבוא בקהל אינו חולק עם ר"ע. וה"ה כפצוע דכא דיש לו רפואה בידי אדם ואסור לבא בקהל אע"ג שנקרא ס"ח לענין יבום. מש"ה תני חולץ וחולצין. אבל לשיטת רבינו וסיעתו קשה. ואין ליישב בא"א דר"א לא קאמר זוקק ליבום אלא ס"ח שיקבל סמא. אבל גופא דלא מקבל סמא אינו זוקק ליבום. ובאשר אין ידוע לנו אם האי גופא יקבל סמא א"א לייבם מספק אלא חולץ. א"א לומר כן שהרי בבכורות דמ"ב ב' אי' לענין טומטום שקידש דלר"א סריס חמה מיבמין את אשתו ג"כ. וע"ש ברש"י ד"ה לא דכ"ע כו' והא דאמר מתייבמת ר"א היא דאמר בפרק הערל אשת ס"ח מתייבמת שכן במינן מתרפאין באלכסנדרי' ש"מ. דקדק רש"י להביא הברייתא שהביא הגמ' יבמות ד' פ' ולא המשנה היינו משום דבמשנתנו תנן חולץ וחולצין. אבל בברייתא משמע שהי' נוסחת רש"י מתייבמת. וי"ל עוד אפי' לפי הנוסחא דילן ביבמות בברייתא שם חילץ וחולצין לאשתו מכ"מ מדתני שכן במינן מתרפאין. משמע אפי' הוא ודאי אין לו רפואה מכ"מ במינן מתרפאין סגי. וי"ל עוד דפשיט' דטומטו' שנקרע לר' יהוד' אין לו רפואה כדמוכח ביבמות דפ"ג ב' שאמר ר"י חזר על בניו מאין הם. ולא קאמר אולי נתרפא. אלא פשיטא שאין לו רפואה ומכ"מ הרי במינן מתרפאין וממילא אפי' יבום ג"כ שרי והדק"ל אמאי תנן חולץ. אלא כבה"ג ומשום ס"ח דאסור לבוא בקהל. ר"ל דודאי לר"א דוקא חולץ ולא מייבם שמא אינו מקבל סמא וגריס בברייתא סריס חולץ וחולצין לאשתו כו' ולא כפרש"י. והא דתניא בבכורות בטומטום דמייבמין לאשתו. נימא דאתי כריבר"י שם דטומטום אינו אלא ספק סריס חמה. ומעתה הוי לה ס"ס שמא אינו סריס אפי' הוא סריס אימא יקבל סמא. ונראה דאפי' בה"ג וסיעתו י"ל דלפי שראה ר"ת ז"ל שבעל ביצה א' מוליד אפי' בלי סמא. והיינו כמש"כ לעיל דיש מקום לומר שנשתנה הזמן והמקום וא"כ לכ"ע כשר:

ט

(ט) ותניא ומעוך וכתות כו'. ברייתא זו במומי קרבנות מיתני' ולא לענין פסול קהל כמבואר במס' קידושין ובכורות וגם אין הדין שוה דשם תלי' במומין שבגלוי וכדאי' בכורות דל"ז. מה הפרט מומין שבגלוי כו' ולענין פסולי קהל אין שום נ"מ. וגם לא מיתיניין בהדדי הני ברייתות דברייתא דמעוך וכתות מיתלי' בת"כ פ' אמור. וברייתא דתדר"י היא בספרי פ' תצא. וע"כ הא שהביאה רבינו לכאן הוא ללמד דתדר"י מיירי באופן דומי' דמעוך וכתות ופלוגתא דהני תנאי בידי אדם וכמש"כ באות הקודם.

ה"ד פ"ד כדתניא איזהו פ"ד כו'. כצ"ל:

י

(י) ואפי' ניקבה אפי' נימוקה וחסרה. בגמ' אית' ואפי' נימוקו וחסרו וכתבו התוס' דה"ה אפי' אחת מהן. וע' נו"ב קמא אה"ע ס"ו שנסתפק בזה אבל לנוס' רבינו מבואר הדבר. מיהו א"כ דסתים רבינו דבביצה אחת ג"כ פסול. יש להוכיח דס"ל לרבינו כישוב ראשון בתו' דר"י בנו של ריב"ב מודה בפציעה דחד פסול ומדמה להא דניטל הטחול כשר וניקב טריפה. אבל בכת"י אי' בזה"ל ה"ד פ"ד כל שנפצעו בצים שלו כ"ש כל שנכרת הגיד אתאן לת"ק דאמר אפי' ניקבה כו' מבואר הכוונה דהא דתניא אפילו ניקבה אתאן לת"ק דר"י. ואם שאין הלשון מדוקדק כ"כ. מכ"מ זהו כוונת דברי רבינו ז"ל. מבואר דס"ל דר"י מכשיר בביצה א' בכל אופן. וע' קה"ע על הירו' שדקדק הכי מדתני' בתוספתא אר"י בנו של ריב"ב שמעתי בכרם ביבנה מי שאין לו אלא ביצה זהו סריס חמה א"ר יוסי מעשה בא' בכפר מנדין שעלה לראש זית ונפל ונפצעה אחת מביציו ובא ובעל את אשתו ומת ושאל את ריב"נ אשתו מה היא שתתייבם ואמר להם שאלוני מהו שתאכל בתרומ' שנפסלה מכהונה. משמע דר' יוסי בא לחלוק על ר"י ומביא מעשה זו שנפצעה ביצ' אחת ופסל ריב"נ. הא ר"י מכשיר בכה"ג. והרי לא הי' אלא פציעה בביצה אחת.

יא

(יא) וכרות שפכה אימא מאוני'. כצ"ל פי' מאזנו. ובגמ' אי' אימא משפתי'. ובירו' אי' פצוע הייתי אומר עיני' כו'. ובה"ג אי' אימא מאצבעי'. ואין בזה נ"מ. והדר מקשה ואימא מחוטמו דבמקום שפכה הוא. ושני לי' רבא מי שע"י כריתה שופך כו' וא"ל ההוא תלמידא אין מדלא כתיב כרות משפך כו'. דבל"ז הדיוק מנ"ל לומר כן ובגמ' אית' דרבא הוא דקאמר מי כתיב משפך כרות שפכה כתיב. ורבינו הי' גירסתו בא"א. וכ"ה בכת"י ג"כ כמו לפנינו ובה"ג יש נוס' אחרת.

יב

(יב) בין שנפצעו גידי הגיד. היינו גידי ביצים אלא שמתפשטים מהביצים אל הגיד. ואי נפצעו במקום שמובלעים בביצים קרי להו רבינו גידי ביצי'. ואי נפצעו במקו' שמובלעים בגיד קרי להו גידי גיד. ובה"ג ורי"ף ושארי פוסקים כיילי להו חוטי ביצים ובכת"י ליתא ג"כ האי בין שנפצעו גידי הגיד.

יג

(יג) בין שנדכו גידי ביצים. חסר כאן כרות בגיד וכו'. וכן בה"ג חסר כאן. ולהלן באותו עמוד הובא שנית מימרא דרבא ופי' כרות בגיד כו'. וחסר כאן בדפוס וכו'. ובכת"י אי' בשלימות.

יד

(יד) או דילמא האי גברא כשר הוה כו'. מבואר דעת רבינו דהא דמסיק נסתם כשר אינו אלא משום דהוי כשר מעיקר' אבל אי הוי פסול מעיקרא דהיינו הבא להתגייר והוא פצוע דכא אינו כשר בקהל בנסתם. והכי מסיק רבינו בסוף השאילתא וכן הילכתא בברא דישראל. וכאשר מבואר להלן דהכי נוסח' הכת"י וטעמו של דבר ג"כ למדנו מלשון רבינו דיש לנו לדמות וללמוד כל האפשר דיני פצוע דכא מממזר הסמוך לו. וכמבואר בירו' הנ"ל. ומה ממזר אין לו תקנה ה"נ פצוע דכא. מיהו לא מדמינן אלא פ"ד שדומה לממזר בפסולו דהיינו שפסול מעיקרו. ה"נ דומה לו בדין משא"כ פ"ד כשר מעיקרא א"א לדמות לממזר בדין. ולפי זה הי' במשמע דהא דתני בברייתא נסתם כשר מיירי בישראל דוקא ולא בגר. אבל אין הדבר כן. דראוי לדעת דבכת"י אי' בסמוך בזה"ל זהו למעוטי מאי מאי לאו למעוטי ניקב והדר אסתתים דפסול לא זהו למעוטי קרום שעלה כו'. ולכאורה אין לזה ביאור שהרי בפי' תני' נסתם כשר. וכד דייקת עוד גם לשון רבינו לפנינו אינו מבואר יפה דמסיק למימרא דהיכא דאינקיב והדר איסתתים כשר במאי אסתתים כו'. האיך שייך לדקדק וללמוד דין המפורש היטב בברייתא נסתם כשר בלשון למימרא. דמשמע דמכאן מוכח דהכי הוא אבל אינו מפורש. אלא כך הענין דנסתם משמעו מאליו נתחבר צדדי הנקב ונסתם בידי שמים. ונסתתם היינו ע"י פעולת ידי אדם. ורבינו בראש דבריו כי אמר ברם צריך למימ' היכי דאינקיב הגיד והדר נסתם כו' אי' בכת"י והדר סתים. וכצ"ל וה"פ דסתים ביד מי שרי והא פשיטא לרבינו דנסתם בידי שמים דכשר. ולא מיבעי לן אלא בסתים בידי אדם. ואולי הטעם דיש לחלק הוא משום דגם בממזר אי' בקידושין דע"א צדקה עשה הקב"ה עם ישראל שמשפחה שנטמעה נטמעה. פי' שאם נשכח דיש כאן ממזר במשפחה זו נטמעה והוכשרה אפי' לעבוד בבה"מ ולהיות מגישי מנחה. ה"נ פ"ד שנסתם מעצמו ודאי כשר. ואל תתמה ע"ז החלוק בין נתקן ב"ש לב"א שהרי בטריפו' דמבואר בחולין ד' ס"ח. מה טריפה אין לה היתר לעולם. מכ"מ דעת הרא"ש פ' בהמה המקשה סי' ז' דדוקא תקנה ב"א לא מהני כמו אם ניטלו צומת הגידין לא מהני שיחתכו למעלה ויהא כשר. שאין תקנה לטריפות בידי אדם. אבל אם בידי שמים נתקן הטריפות באמת כשר והיינו דשקיל וטרי שם דמ"ח אי הכי כי סביך נמי דתני' זהו פסול שחוזר להכשירו מאי לאו למעוטי כה"ג ודחי לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה שאינו קרום ולא נתבאר במאי פליגי הס"ד והמסקנא. ומאי גרע קרום מסביך ולד' הרא"ש מבואר יפה דס"ד דאפי' תקון ב"ש לא מהני בטריפות ובהא מיירי בפ"ד נסתם כשר היינו נסתם מעצמו בלא קרום ולא יתקלקל עוד. וע"ז תני דזהו כשר לאפוקי בריאה כה"ג. ודחי דלעולם יש תקנה בטריפות כה"ג. ולא מיעט אלא נסתם בקרום דסופו ניסתר ומכ"מ בפ"ד כשר כמש"כ באות ט"ז ובריאה פסול. ומשום דאינו קרום ר"ל דאין הקרום ג"כ עומד יפה והכי דייק רש"י שם בד"ה דאינו קרום. אבל סתימת דופן היא סתימה מעלייתא עכ"ל. ר"ל דלשון דאינו קרום אינו במשמע דלא מועיל להכשיר אחר שנטרף ונימא דהא דסביך בבשרא כשר הוא כמ"ש הר"ן משום שהי' עומד מתחלת הנקב להיות נסבך ולא נטרף בזה הנקב מעולם ואלו ידענו שאותו הנקב יהא מקבל סתימה זו לא הי' נטרף כלל. משא"כ קרום אינו כן. אבל א"כ הכי מיבעי לי' למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ותו לא מידי ויהא ביאורו שפיר דבא למעט דקרום בטריפות אינו חוזר להכשרו אחר שכבר נטרף. אבל לשון דאינו קרום משמע דטעמא קאמר דלהכי אינו מועיל תקנת הקרום משום דאינו קרום ר"ל שהקרום עצמו עתיד להתפרק ותמס יהלוך משא"כ סתימת דופן וגם סביך בבשרא אע"ג דקודם דסביך הי' בודאי טריפה מכ"מ חזר ונתכשר בידי שמים. ולזה כוון רש"י עוד שם דמ"ג א' בד"ה אינו קרום ואם ניקב ונסתם אפי' עלתה בו סתימה עבה אינה מתקיימת כו' דכל נקובי דטריפות לא מהני' להו סתימה דסלקא בהו לאח"ז ולא דמי לריאה שניקבה ודופן סותמתה כו' דההיא סתימה מעיקרא היא עכ"ל פי' מש"ה היא סתימה מעלייתא ולא יתקלקל לעולם. משא"כ אי סלקא בהו אח"ז סופו להתקלקל. הן אמת דהט"ז סי' ל"ו והש"ך שם ובסי' מ"ד גבי ניטלו הכליות לא הבינו בפרש"י הכי אלא כל ההכשר דדופן הוא משום שלא נטרף מעולם. והוא עפ"י דעת הר"ן שם גבי אוני דסמיכי להדדי דכל שנטרף אין לו תקנה אפי' בידי שמים. אבל משמעות לשון רש"י הוא כהרא"ש ז"ל דיש תקנה ב"ש ופסולי דקרום הוא מחמת דסופו ליסתר. ונ"מ לדינא הוא לענין ניטלו הכליות כמבואר בסי' מ"ד. נחזור לענין דגם בטריפות דעת רש"י והרא"ש שיש לה היתר בידי שמים אחר שנטרף ומכ"מ היא טריפה קודם שנתקן. והכא נמי בפ"ד הא פשיטא דאם נדבק הנקב ונסתם מעצמו ודאי כשר ובאמת בריאה ג"כ כשר בכה"ג לשיטת רש"י והרא"ש אלא שאין ציור לזה הדין דאחר שמצינו לאחר שחיטה סתום בלא קרום מנא ידעינן שהי' נקוב תחלה. אבל אי היינו יודעים שניקב ואח"כ נסתם ונמשך בשר הצדדין כמו שהי' באמת כשר. ולא מיבעי לן בפ"ד אלא בסתים בידי אדם דבטריפות לכ"ע לא מהני היתר ב"א אחר שנטרף כמבואר בד' ס"ח ב'. ושקיל וטרי רבינו בפ"ד אי נ"ל מממזר דלא מהני היתר בידי אדם לעולם או לא דמי לממזר שהרי ממזר לא הי' שעת הכושר משא"כ פ"ד האי גברא כשר הי' כו'. ופשיט מדתני' זהו פסול שחוזר להכשרו מאי לאו למעוטי ניקב והדר אסתתים. פי' דאסתתים בידים דלא מהני היתר בידי אדם. ודחי לא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בטריפות. והנה בגמרא לא נתבאר הבעי' והמסקנא. ובפשיטות קאמר דזהו פסול שחוזר להכשרו הוא למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה ודייק רבינו מדלא קאמר דבא למעוטי אסתתים בידי אדם. למימרא דהיכא דאינקיב והדר אסתתים ב"א פשיטא דכשר. אבל כ"ז הוא מחמת שהי' כשר מעיקרא דהיינו בברא דישראל כמש"כ. אבל נסתם מאליו כשר אפי' בגר.

טו

(טו) או מחמת מכה בושט. בגמרא ליתא ביבמות שם ובחולין דמ"ח אלא מחמת מכה בריאה ואע"ג דבאמת כן הדין בושט כדאי' בחולין דמ"ג מכ"מ נקיט ריאה משום דשקיל וטרי בחולין שם דמ"ח דבא למעט סביך בבשרא מש"ה קאמר דלא אתי אלא למעוטי קרום בריאה. אבל רבינו שלא הזכיר הסוגי' דדמ"ח הביא למעוטי גם דושט. מיהו כבר דקדקנו לעיל סי' קכ"ה שלהי אות א' בהא גופא למאי נקיט ושט וריאה. אחרי דה"ה כל הנקבים המטריפים לא מהני להו סתימה דקרום כפרש"י הנ"ל וכ"כ הר"ן שם וכן הסכמת האחרונים ולא כהרא"ה בבד"ה שכ' דבכל נקובי מהני קרום. וא"כ למאי נקיט ושט וריאה. בשלמא ריאה דנקיט ניחא משום דמיירי לענין סביך בבשרא בדיני ריאה. אבל ושט למאי נקיט יותר מכל נקבים המטריפים. וביארנו שם דאתי שפיר לדעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דשמוטה היינו עקור. והעלינו דלדידהו נקה"ו אינה טריפה כלל ויכולה לחיות י"ב חודש. וכל פסול הבהמה הוא מחמת דלא מהני לה שחיטה. ומיקרי נבילה מחיים לענין איסור אכילה. ומש"ה נצרך לפרש דגם בושט גם בריאה לא מהני קרום יע"ש שהוכחנו כן מלשון הרמב"ם ז"ל.

טז

(טז) כיון דיהיב דעתי' אאישות ופקע לא סתים. לפנינו אי' אבל גדול איקפולי איקפיל. ופרש"י לאחר שעלה ארוכה חוזר ונקלף ונסתר. משמע דקטן אינו נסתר כלל לעולם. הא אי הי' נסתר אחר זמן אפי' באותה שעה נסתם הוא פסול. אבל רבינו כת' דגדול לא סתים כלל. ובה"ג כ' בזה"ל אבל גדול כיון דיהיב דעתא אאישות אקלופי מיקליף. יש לפרש בשני אופנים. ונ"מ בקרום שעלה על הנקב דלרש"י פסיל משום דהדר מיפחית ולרבינו אפשר דכשר דלע"ע הוא סתום ויורה כחץ ומוליד. ולכאורה ק' לפרש"י נימא זהו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בגיד עצמו שאינו קרום. ומשום דסופו ניסתר. וי"ל דמודה רש"י דבשעה שהוא סתום כשר אבל מכ"מ אסור לשמש דילמא יהא נסתר בשעת תשמיש ונמצא משמש באיסור פ"ד. וכמו דאשה אסורה לשמש סמוך לוסתה מזה הטעם. ולפי זה א"א לומר זהו פסול שחוזר להכשרו למעוטי קרום. דודאי הוא כשר כעת. וכן נסתם בשערתא ושומשמנא גמלא בגדול ג"כ כשר בשעת מעשה לרש"י אלא דלא עבדינן הכי משום שאין בזה תועלת דאסור לישא אשה מזה הטעם שמא יהא נקלף בשעת תשמיש. ונוכל לומר דלרבינו דס"ל דהא דבגדול לא עבדינן הכי משו' דלא סתים כלל אפשר דמודה דאפי' סתים באופן דסופן ליסתר אסור לישא אשה מיהו נ"מ אם שימש והוליד אין הולד ממזר דאפשר שלא נתקלקל אז והולד ממנו. וגם האשה לא נפסלה לכהן וא"כ רבינו ופרש"י לא פליגי בדין.

יז

(יז) וכן הלכתא בברא דישראל. כ"ה בכת"י וכמש"כ לעיל אות י"ד דרבינו דייק דלהכי לא מדמינן לממזר שאין לו תקנה משום דפ"ד הי' לו היתר מעיקרא. למדנו דבכותי הבא להתגייר אין לו זה ההיתר וע"ע מש"כ באות ה' דפשטא דקרא לא יבא פ"ד משמעו בגר ומכ"מ גם כהן ולוי וישראל אסירי. אבל המשמעות במקומה דחמירי בגר באיזה פרט והיינו בהא דמדמינן לממזר שאין לו תקנה בידי אדם. זהו דעת רבינו. אמנם לא נזכר הדין בפוסקים. כיב"ז נמצא בסי' צ"ג ע"ש אות ז':

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף