העמק שאלה/קנ

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קנ

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) ואע"ג דקני מיני' כו' מצי א"ל כו' לאו בע"ד דידי את כו'. הרי"ף פ' הגוזל קמא אחר שהבי' אופנים דמהני להפטר מאונסים לפי דינא דגמרא היינו ע"י שליח שעשאו בעדים או לפי המנהג. וא"כ מצי למשדר ע"י השליח. וסיים ע"ז והני מיני מדעתי' אבל בע"כ לא דא"ל לאו בע"ד דידי את כדכתבינן לעיל וכ"כ הרמב"ם ה' שלוחין פ"ג ה"ה. ולכאור' לא נצרכנו לזה הטעם דמצי א"ל לאו בע"ד דידי את אלא לדעתם ז"ל שפסקו כרב חסדא דשליח שעשאו בעדים מהני לפטור מאונסים. וא"כ הא דבעינן הרשאה ע"כ משום דבע"כ מיהא א"א לכופן ליתן מזה הטעם דלאו בע"ד דידי את. אבל לרבינו שפסק בפ' ויקרא כשמואל דלא מהני שום דבר לפטור מאונסין משום דמצי לומר דה"ק האי אינש דקא מנטר שפיר. אבל לא פטרו מאחריות אלא כי הא דא"ל רבא לר"ס דליקני לי' אגב ארעא והיינו אורכתא ועדיף מיני' כאשר יבואר. וא"כ למאי נצרך רבינו לטעם דא"ל לאו בע"ד דידי את תיפוק לן דלא מצי למישדר בהדי' משום דלא מיפטר מאחריות. אבל לק"מ שהרי רבינו לא מיירי הכא אלא בעושה שליח למתבעי בדינא ולא להביא מעותיו ואע"ג דגם בזה אפשר להלוה לדחות שאח"כ יאמר המלוה אם יתחייב לתקוני שדרתיך כו' ויצטרך לעמוד שנית בדין. מכ"מ הרי הוסיף רבינו וכ' ואע"ג דקני מיני' דכל דינא כו'. וא"כ א"י להחזיר הדין. ומזה נשמע דה"ה בעושה שליח למיתי לי' מעותיו והודיע לו בפי' דמקבל עליו אחריות הדרך. מכל מקום מצי א"ל לאו בע"ד דידי את. והכי צריך לפרש הא דאי' בב"ק בסוגי' דאורכתא דאי לא כתב זיל דון וזכי ואפיק לנפשך לית בי' מששא משום דא"ל לאו בע"ד דידי את. ולשיטת רבינו תיפוק לי' משום דלא יהא נפטר מאחריות אלא כמש"כ דמיירי אפי' שפטרו בפירוש.

ב

(ב) דכתיב ואל הזקנים וגו'. וסיפי' דקרא מי בעל דברים יגש אליהם. ודרשינן בעל ולא שלוחו מדלא כתיב מי איש דברים. או לשון בעל משמע הכי כמש"כ התוס' ב"מ ד' צ"ו סד"ה שליח דטעמא דמ"ד דגבי שאילה בבעלים לא אמרינן שלוח ש"א כמותו משום דלשון בעלי' משמע הכי. וקרוב לחזק מכאן הכרעת הרי"ף ורמב"ם כר' יאשיה בהפרת נדרים לאשה ובשאילה בבעלים דלא מהני שליח ע"ש ברא"ש ונימוק"י ובמפרשי' במסכתא נדרים שנתקשו בזה הרבה. אבל מדברי רבינו למדנו דהא דקיי"ל תופס לבע"ח במקום שחב לאחרים לא קנה כדאי' בב"מ ד"י ובכ"מ ולא נתפרש טעמו של דבר ומכש"כ למש"כ התוס' ורא"ש שם בפשיטות דאפי' שליחות לא מהני וסוגי' מפורשת היא בכתובו' דפ"ד. גם רש"י שם דמשמ' מדבריו דמהני שליח ע"כ צריך פירוש לפירושו בב"מ שם ואכ"מ. מיהו טעמא בעי. והרי הא דאין שליח לדבר עבירה אע"ג דאיכא טעמא רבה שם ד"י ב' מכ"מ קרא קדרשינן בקידושין דמ"ג ב'. והכא הרי לאו דבר עבירה הוא לחוב לפלוני שיהא כמו הבע"ד עצמו. ואמאי לא מהני שליחות. אלא אנהרינהו רבינו לעיינין דדרשינן כר' יאשי' בעל דברים ולא שליח וזהו חיבת חבירו הנתבע. ואע"ג דהבע"ד עצמו הי' יכול לתובעי מכ"מ שליח א"י לעשות ע"ז ומכאן למדנו עיקר זה. וממילא יש להכריע דהלכה כר' יאשיה דבעל משמע דוקא הוא ולא שלוחו: כ"ז דעת רבינו דטענת לאו בע"ד דידי את לא מצד הסברא הוא משום ריעותא כמו שיבואר. אלא מעיקר הדין הוא אפי' אין שום נ"מ לבע"ד מכ"מ מצי למטען הכי. ומש"ה בעינן אורכתא דמזכה להשליח בקנין כדין ויהיה המעות שלו ממש וכמש"כ הרשב"א בחי' בזה"ל ואף ע"ג דקיי"ל כרב אשי דשליח שוויה ה"מ לענין חזרה שיכול המרשה לחזור ולהוציא ממנו. אבל כ"ז שלא חזר בי' ה"ה שלו דאינו אלא כמתנה זיל דון וזכי ואפיק לנפשך כ"ז שלא אחזור בי וכענין שאמרו במברחת ר"פ האשה שנפלו והילכך השתא מיהא בע"ד של נתבע הוא עכ"ל. ומזה למדנו דבעינן קנין כדין. היינו במטלטלין קנין חליפין ובמעות אגב קרקע כדין מתנה. וזהו פשטא דרי"ף ורמב"ם ז"ל הנ"ל באות א'. והכל משום אותו דרשה שהביא רבינו. ואע"ג שלא נזכר דרשה זו בתלמוד כבר כתבנו כי ב"ז שאי' ס"ז אות כ"ט ושאי' קל"ב אות י' ושאי' קס"ו אות א' וש"מ שרבינו הביא והראה הרבה דרשות שהיה מקובל אצלו. אבל הפוסקים הראשונים ז"ל לא קמו ע"ז הדרש. ע"כ נתקשו הרבה אמאי בעינן כ"ז הטורח. וכמו שהקשה הרא"ש בפ' הגוזל סי' כ"א אחר שהביא לשון הרי"ף דאי לא בעי למיתביה ניהלי' בהאי שליחות לא כפינן ליה כו' דאמר לאו בע"ד דידי את. וכתב הרא"ש עלה וצריך טעם לדבר כיון דידעינן דשוי' שליח ואם ימסור לו יפטור מאחריות הדרך ושלוחו ש"א כמותו בכ"ד. היאך מצי למימר לאו בע"ד דידי את. הלא פי השליח כפי הבעלים לכל דבר שנעשה שליח ועשיתו כעשיתו ולמה יתנו חכמים יד לזה לעכב ממון חבירו שלא כדין. ונראה לי כו' עכ"ל. אבל ברור שהרי"ף כדעת רבינו ס"ל. והנראה דהרי"ף ורא"ש לטעמייהו אזלי במס' ב"מ פ"א סימן כ"ז שהביא הרא"ש תשובת הרי"ף דהא דאי' דתופס לבע"ח במקום שאינו חב לאחרים מהני דוקא במקום דאיכא פסידא. ותק"ח הוא ולא מן הדין שהרי יכול לומר לאו בע"ד דידי את. והרא"ש כ' עלה דדין גמור הוא שהרי אינו תובעו בדין להוציא ממנו כלום שיוכל לומר לו אין להשיב לך שאין לך הרשאה. אלא הולך ותופס משלו ולא מצי למימר החזיר לי מה שתפסת כיון שאין לך הרשאה דזכין לאדם שלא בפניו והוי כאלו תפס המלוה בעצמו ואינו חב ללוה כיון שהלוה מודה שהוא חייב או שהשטר מקוים ביד התופס עכ"ל. ועיקר מחלוקתם הוא דהרא"ש ס"ל הא דבעינן הרשאה הוא משום כדי שלא יבא הלוה לידי פסידא. וא"כ כאן שתפס בע"כ אין לו על הלוה כלום. וזולת זו אין מקום שלא יהני שליחות או אפי' בלי שליחות מפורש אלא מצד זכיה שלא בפניו דכשליחות דמי' דלא מיקרי בזה שליחות במקום שחב לאחרים במה שנוטל מן הלוה בע"כ כיון שחייב. ואדרבה צדקה עושה עמו במה שמוציא מת"י. אבל הרי"ף ס"ל דמה שנוטל בע"כ הוי חוב ללוה ואינו יכול לעשות אפי' שליח מפורש כמ"כ לזכות שלא בפניו. וע"כ אינו אלא תק"ח כמו שתקנו שמקבלין עדים שלא בפני בע"ד בכמה אנפי כדאיתא בב"ק דקי"ב. ומה שהקשה הרא"ש שם מדאמר ר' יוחנן בכתובות דפ"ד התופס לבע"ח במקים שחב לאחרים לא קנה מכלל דהיכא שאינו חב לאחרים מדינא קנה ע"ש. לענ"ד לק"מ דר' יוחנן קאי על הא דר"ט דס"ל הילכתא כוותי' וכ"ז שלא זכו היתומים בנכסים יכול הבע"ח לתפוס מן הדין כמו היורשים וע"ז שפיר קאמר ר"י שבמקום בע"ח א"י לעשות שליח אבל שלא במקום בע"ח ודאי מצי לעשות שליח כ"ז שלא זכו היורשים עדיין. אבל ר"נ ור"ח בב"מ די"א דאמרי דה"ה בתופס מבע"ד עצמו דמהני במקום שאינו חב לאחרים הא ודאי אינו אלא תקנת חכמים. ולמדנו עיקר תקנה זו מתפיסה דמחיים אליבא דרבי עקיבא דהילכתא כוותיה. ומה לי חששא דפסידת מלוה מחמת שיפלו הנכסים ביד היורשין או מחמת דבר אחר. אבל כ"ז אינו מן הדין לדעת רבינו והרי"ף ז"ל. והנ"מ במש"כ בדעת רבינו גלוי לכל מבין עם תלמוד. וע"ע מש"כ באות ז'. וכן במש"כ בהגהת רמ"א סי' קכ"ב ס"א בשם תה"ד שאם נותן המורשה ערבות על ההרשאה צריך לדין עמו. כ"ז אינו לדעת רבינו וסיעתו וכמש"כ בתה"ד סי' רי"ז דלהרמב"ם לא מהני כיון שלא הקנה לו עדיין. ולא כרש"ל ביש"ש שהשיג עליו. וע"ע באות י"א שהעליתי דרמב"ם ורא"ש אזלי לטעמייהו בכתו' פ"י ותלי' בזה העיקר:

ג

(ג) לא כתבינן אדרכתא. כן הוא נוס' הגאונים ז"ל ולא אורכתא כמבואר בערוך ערך אדרכתא שכלל שם אדרכתא דבי דינא עם האי אדרכתא. ושניהם ענין רשות והרשאה הן אלא שזה מב"ד וזה מבע"ד. ואע"ג דלהלן אי' בלשון רבינו ג"כ כל אורכתא דלא כתב זיל דון כו'. אין זה טה"ד דה"נ אי' ברי"ף בהאי מימרא דמטלטלי לשון אדרכתא ובמימרא דזיל דון כו' כ' אורכתא. והיה נראה דנהרדעי נקטי לשון אדרכתא לענין מטלטלי משום דכה"ג אי' לענין אדרכתא דב"ד כדאי' בב"ק דקי"ב אדרכתא אמטלטלי לא כתבינן כו'. מיהו בה"ג אי' גם במימרא דזיל דון כו' לשון אדרכתא ומכ"מ הביא בזה הענין לשון אורכתא אלמא לא דייקי בלישנא ותרווייהו ניחא. ור"ת בסה"י ובס' תמים דעים בסי' קס"ו הוא שהעלה לחלק בין לשון אורכתא שהוא ל' הרשאה והשלטה על נכסיו כמו בשנת פלוני ארכן שלטון והכי פרש"י שבועות דל"ג ב' ד"ה אורכתא. ואדרכתא הוא הרדפה מגזרת מנוחה הדריכוהו. והיינו שב"ד רודפין ועושין דין בע"כ. אבל הגאונים ז"ל לא מפרשי הכי:

ד

(ד) מ"ט משום דר"י זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו. כצ"ל. ור"י אמר לענין גזלן ונגזל ותיבת שליח ובעל הוא טעות. ופי' משובש מאיזה מגיה מה"צ ונדפס בפנים. וזה הראשון הוא הגזלן וזה השני הוא בעל החפץ כמבואר בגמ'. ומסיים רבינו דפקדון ודאי ברשותא דמריה קאי. פי' ויכול המפקיד להקדיש ולהקנות וכמ"ש התוס' ד"ה לא כתבינן והרמב"ן במלחמות הוסיף ראיה לדבר. וקיצר רבינו ולא הביא מימרא דר"י בשלימות דאמר גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהן אינן יכולין להקדיש זה לפי שאינו שלו כו'. משום דאע"ג דר"י אמר בהקדש מ"מ ה"ה במקח ומתנה ורבותא קמ"ל ר"י דאפי' הקדש דאמירה לגבוה כמסירה להדיוט והוי כאלו תקפה מיד הגזלן וכדאי' בב"מ ד"ו דשקיל וטרי טובא בשנים אוחזין בטלית לענין הקדש אי הוי כתקפה משא"כ במכר פשיטא שם דלא מהני מכ"ש הכא בגזלן דאפי' בהקדש ל"מ משום דכתיב בהקדש ביתו בעינן ברשותו ה"נ כתיב במכר מיד עמיתך ופי' מרשות מש"ה לא הוצרך רבינו אלא להביא סברת ר"י ולא עיקר דין דהקדש וע"ע באות הסמוך:

ה

(ה) דמיחזי כי שיקרא. הכי אית' בגמרא וברי"ף וכ"כ הרמב"ם ה"ש פ"ג ה"ו התובע כו' שנמצא זה כמשקר כו'. ובזה תשכיל שלא כמש"כ הראב"ן והובא במרדכי פ' מרובה ובחי' א"ש אות ז' שהוא פי' משובש ח"ו. והרי שמא דרבינו וסיעתו עלה. הן אמת דבה"ג ליתא נוס' זו. מכ"מ פי' גאונים ראשונים הוא. ואע"ג שאינו מעיקר הגמרא אינו משובש. ודעת בה"ג יבואר לפנינו. והנה לפי הפשט מוכח' מלישנא בתרא דלא חיישינן בהרשאה להא דר"י. ואפי' אינו יכול להקדיש מ"מ יכול להרשות שהרי פי' טעם הא דלא כתבינן אפי' על מטלטלי דכפרי' אלא משום דמיחזי כשיקרא הא מן הדין אפשר להרשות וכן הוכיח רמב"ן שם במלחמות. והוסיף להוכיח שהרי לא מצינו נ"מ לדינא בין הני תרי לישני אלא בהא דכותבין אפי' מלוה וגזל דלא כפרי' אע"ג שא"י להקדיש ולמכור. דא"א לומר דרק בפקדון דלא כפרי' כתבינן הא אפי' לל"ק כתבינן דמצי להקדיש ג"כ כמש"כ אלא ע"כ מיירי בגזילה ומלו'. והסביר טעמו ש"ד משו' דאע"ג שא"י להקנות מכ"מ כיון שאם יגבה הקונ' יזכה בהם ולא יוכל המוכר לחזור בו כדאי' ביבמות דצ"ג א' במוכר דבר שלא בא לעולם שאינו מכור ומכ"מ אי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני' ומשום הכי מהני ג"כ ההרשאה בהו אע"ג שעדיין אינו בעולם. זהו תמצית דברי הרמב"ן. ואע"ג דודאי מעיקר הדין דברים קלושים הם שהרי עדיין לא זכה בהם. מכ"מ טעם כעיקר הוא להסמיך תק"ח בהרשאה. וכמש"כ בחי' ריטב"א שבועות דל"ג ב'. [והגאון בקצה"ח סי' קכ"ג האריך בזה להעמיד על קו הדין ואשתמיטתי' דברי הריטב"א וע"ע להלן] והכי דעת התו' שם בב"ק ד"ה אמטלטלי' דכפרי'. דכותבין הרשאה אפי' אמלוה דלא כפרי' לל"ב. אבל הרשב"א בחי' ב"ק ושבועות מיאן בדבר לענין מלוה. וכתב דגם לל"ב בעינן דווקא באופן שיכול להקנות מן הדין גם עד שלא בא ליד הקונה. והנ"מ בין הני תרי לישני הוא דבלישנא קמא בעינן דוקא יכול להקדיש וללישנא בתרא לא בעינן אלא יכול להקנות והנ"מ הוא מטלטלי דגזלה ולא נתיאשו הבעלים וס"ל לרשב"א דיכול להקנות אע"ג שא"י להקדיש והביא ראי' מדאי' בקידושין דמ"ז א' דלמ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה יכול לקדש בו את האשה ופשיטא דבמכר קנה. ור"ל דודאי א"י להקדיש משום שאינו ברשותו דבשלמא פקדון מיקרי ברשותו שהרי השאיל לו מקום לזה החפץ לטובת המפקיד. משא"כ גזל ומלוה אפי' לאו להוצאה ניתנה שהמקום אינו שאול להנגזל או המלוה. והגזלן והלוה לטובת עצמו הניחם שם. ומש"ה א"י להקדיש. ומכ"מ יכול למכור. והנה הראי' מקידושין אינו מובן. דנראה שהרשב"א מפרש הא דאי' שם המקדש במלוה מקודשת למ"ד מלוה לאו להוצאה ניתנה היינו שקידש את האשה במלוה שיש לו ביד חבירו וזיכה לה בהקנאה כדין. וה"נ הא דתני' התם ושוין במכר שזה קונה. היינו דהלוקח מזכה מלוה שלו שיש לו ביד אחר להמוכר. וא"כ שפיר הוכיח שיכול להקנות מלוה למ"ד לאו לה"נ וה"ה גזל לדידן. אבל רש"י פי' המקדש במלוה שיש לו ביד האשה עצמה וה"נ הא דתני' ושוין במכר שקנה שיש ללוקח מלוה ביד המוכר וזכה המוכר במלוה שבידו. אבל לאחר י"ל שאינו יכול להקנות כמו שא"י להקדיש כמש"כ התו' ורמב"ן בב"ק שם. וכבר דחה הגאון קצה"ח שם סק"א דברי הרשב"א. איברא לפי מה שהעליתי בעניי בשאילתא ק' אות ט"ו דלפי סוגי' דצנועין בב"ק שם דס"ט יש טעם אחר בדר' יוחנן שאינו יכול להקדיש לא משום שאינו ברשותו אלא לפי שאין הקדושה נתפסת בזה אבל להקנות יכול. ורב אשי בל"ק דאדרכתא הוא שהעלה שא"י להרשות משום דר"י. ומובן דה"ה שא"י להקנות וא"כ יש מקום לומר דלל"ב מצי להקנות ולהרשות. וזהו הנ"מ בין הני תרי לישני: עוד כתב הרשב"א נ"מ בין הני תרי לישני לענין שטר דאפשר להקנות בכתיבה ומסירה מה שאי אפשר להקדיש. וללישנא בתרא כתבינן אורכתא. וע"כ צ"ל דהרשב"א מיירי בשטר שאין בו שעבוד קרקע. דהא בשעבוד קרקע פשיטא דכתבינן אורכתא כמו על קרקע כמש"כ הרמב"ם שם ה"ז וכן הורו שאם הי' לו מלוה בין בשטר בין בעדי קנין אע"פ שכפר בה בב"ד כותבין עליו הרשאה מפני שהוא כפירת ש"ק כו'. אמנם בזה לא נתיישב אלא הא דאיכא נ"מ לדינא בין הני תרי לישני. אבל עדיין לא נתיישב קושית הרמב"ן מהא דקאמר בל"ב במטלטלי דכפרי דלהכי אין כותבין משום דמיחזי כשיקרא. ותפוק לי' דלא מצי להקדיש ולהקנות כיון דכפרי'. אלא צ"ל כתו' ורמב"ן דאפשר להרשות לנ"ב אפי' באופן דלא מצי להקנות. מיהו הרשב"א הביא שגם הרמב"ם ס"ל כוותי' שהוא כתב שאין יכולים להרשות עפ"י דין אלא פקדון. ואני אומר ודאי אמת הוא שגם הרמב"ם לא ס"ל כתו' ורמב"ן וס"ל שאין מרשין אלא מידי דיכול להקנות. מכ"מ לא ס"ל כהרשב"א דאפשר להקנות ולהרשות אפי' גזל. שהרי לא כתב שאפשר להרשות אלא פקדון דמהני גם לל"ק ולא גזלה. ובפ' כ"ב מה' מכירה ה"ט כתב דאפשר להקנות פקדון שביד חבירו אם לא כפר בו והובא בש"ע ח"מ סי' רי"א ס"ז ולמד הוא ג"כ מסוגי' דאורכתא ולישנא בתרא דדוקא אמטלטלי דכפרי' לא כתבינן הא לא כפרי' כתבינן. ומזה מוכח דיכול להקנות. אבל גזל לא הזכיר דאפשר להרשות. ולמש"כ בשאילתא ק' שם. מבואר דהרמב"ם פסק מש"ה כצנועין וכר"י משום דלפי האמת הא שא"י להקדיש לא שייך להא דצנועין ע"ש. וא"כ הא שא"י להקדיש הוא משום שאינו ברשותו וממילא א"י להקנות הרי דלא כהרשב"א. אלא ודאי בהא ס"ל להרמב"ם כתו' ורמב"ן דגזל א"י להקדיש ולהקנות. ומ"מ גם לל"ב בפקדון לחוד מיירי והכי יש ללמוד מל' בה"ג שכ' בזה"ל וכי לא כתבינן אורכתא אמטלטלי דוקא אמלוה אבל פקדון ברשות' דמרא קאי וכתבינן אורכתא עליו א"ד אמרי נהרדעי לא כתבינן אורכתא אפקדונא דכפרי' אבל פקדונא דלא כפרי' כתבינן עכ"ל. הרי דגם לל"ב בפקדון מיירי כמש"כ הרמב"ם. וכ"ת א"כ מאי נ"מ בין הני תרי לישני וכבר הוי בזה הראב"ד בס' תמים דעים סי' ס"א ליישב לפ"ז והעלה דפליגי אי כפר ואח"כ הודה דלל"ק מהני הרשאה ולל"ב לא מהני ע"ש. אבל לענ"ד לא משמע דל"ב בא לגרע כח ההרשאה אלא להיפך דלא כתבינן אלא משום דמיחזי כשיקרא הא עפ"י דין כתבינן. להכי נראה דפליגי הני תרי לישני בנודע מהכפירה לאחר שכבר הרשה. דלל"ק דבעינן שיהא יכול להקדיש ולהקנות א"כ אפי' כפר לאחר שהרשה בטל הרשאתו. שהרי אם הקדיש אינו מוקדש שהרי בדעתו הי' לכפור כבר והרי נעשה גזילה. והכי באמת דעת הרי"ף בתשובה כמש"כ הרשב"א שם והראב"ד שם סי' ס"ב. אבל לל"ב ה"ק הא דלא תקנו חכמים הרשאה במטלטלי דכפרי' ואינו יכול להקדיש ולהקנות אינו אלא משום דמיחזי כשיקרא. אבל כל עוד דלא כפרי' בשעת ההרשאה ולא הוי שיקרא מהני הרשאה ואפי' כפר אח"כ לא בטל הרשאתו וכמש"כ הרמב"ם והראב"ד בהשגות הי"א ולזה הסכימו הפוסקים כמש"כ בחי' ריטב"א בשבועות שם. נמצא דבה"ג דלא פי' הטעם דמיחזי כשיקרא ופי' דבפקדון איירי. ורבינו ורי"ף שפירשו הטעם ולא פירשו הענין קרוב לומר שנתכוונו לד"א. רצוני דבה"ג שפי' דמיירי בפקדון וקשה א"כ מאי איכא בין הני תרי לישני. וע"פ צ"ל דנ"מ אם כפר אחר שהרשה דלל"ב מהני הרשאה וע"כ הוא משום דהא דבעינן להרשאה דבר שיכול להקנות אינו אלא משום זה הטעם דמיחזי כשיקרא. וכן רבינו והרי"ף שפירשו הטעם בל"ב דמחזי כשיקרא לא בעו למיעקר לגמרי הא דבעינן שיכול להקדיש ולהקנות דקאמר בל"ק. אלא הוסיפו לפרש הטעם ע"ז ונ"מ אי כפר אח"כ. והרמב"ם מאסף לדברי רבותיו ופי' יפה גם הטעם גם הענין. והראב"ד שם בס' ת"ד הביא בשם תשובת רה"ג הנו' אמרי נהרדעא לא כתבינן אורכתא אפקדונא דכפרי' משום דמיחזי כשיקרא. הרי מבואר הטעם והענין. וע' אות ז'.

ו

(ו) ואי מעות אינון צריך לאקנוי אג"ק. לאפוקי מדעת הרמ"ה שהביא הטור סי' קכ"ב ס"ט שא"צ להקנות על גב קרקע משום דלאו לאקנויי לי' גופא דממונא מכוין אלא יהיב לי' רשיתא למיתבע דילי'. ומקור טעמא דהרמ"ה ז"ל מבואר בחי' ב"ב פ' הספינה ד' ע"ז וז"ל ושמעינן נמי דמטבע לא מיקני בחליפין כו'. והאי דאיצטריך רב פפא למיפק לאפי' דרשב"א עד תוואך ההוא מקמי דליתי לביתי' ולסבוה אינשי ביתי' עצה לאחזוקי בזוזי לנפשי' הוא דעבד הכי והאי מעשה דר"פ לאו הרשאה הוי. אלא הקנאה גמורה הואי. אבל הרשאה לא בעי' אגב ארעא דהרשאה בעלמא הוא כדברירנא בפ' מרובה עכ"ל. הרי בהא דיצא ר"פ לאפי' דר"ש הכריחו להרמ"ה שלא הי' בהרשאה שהרי הרשאה אינו אלא שלוחא לפסק הש"ס שליחא הוי'. ולא הי' ר"פ צריך לצאת ולירא שמא יטול לעצמו. ויש להוסיף דע"כ ר"פ ס"ל דהרשאה אינו הקנאה ממש. מדאית לי' בב"ב ד' קכ"ו שאין לבכור קודם חלוקה. ובד' קכ"ז אי' דא"ל ר"פ לרבא דשני נשים שילדו שני זכרים ונתערבו אם הוכרו ולבסוף נתערבו כותבין זל"ז. הרי דאע"ג שאין לבכור כלל מהני הרשאה. וע"כ משום שאינו אלא שליחות ולא בעינן קנין גמור. וכבר הובא ראי' זו בחי' רשב"א לענין שכותבין הרשאה אפי' על מלוה שא"א להקנות. אלא שדחה יע"ש. אבל הרמ"ה אפשר דס"ל הכי וא"כ ע"כ ס"ל לר"פ שליחא הוי. וא"כ מה כל החרדה הזאת. אלא ודאי לא הי' הרשאה כלל. אלא קנין גמור. וממילא למדנו דכמו דס"ל לר"פ דאפשר להרשות בכורה אפי' עדין לא זכה כלל ולא מהני בי' קנין גמור. ומכ"מ מהני קנין לענין הרשאה. ה"נ יש ללמוד דלא בעינן במעות אג"ק. דלא גרע קנין חליפין בזוזי בעין מקנין במלוה או בכורה להאי מ"ד דס"ל אין לו קודם חלוקה ואינו יכול למכור כלל. וכ"ת לדעת הרמ"ה ז"ל אכתי קשה הא גופא למאי עשה ר"פ לאקנויי לר"ש אג"ק ובלא הרשאה ליעבד לי' הרשאה כדין. הל"ק דהרמ"ה לטעמי' שכ' בש"מ פ' הגוזל משמו ז"ל בזה"ל ושמעינן מינה דליכא תקנתא דאי יהיב לי' זוזי לשליח לפטור ואע"ג דמית לי' מארי' דזוזי מקמי הכי אלא היכי דאקנינהו מלוה לשליח אגב ארעא כדר"פ אבל היכי דלא אקנינהו נהלי' אגב ארעא אע"ג דאורכי' נמי וכתב לי' זיל דון וזכי כו' ומקמי דמטי לידי' דשליח נח נפשי' דמלוה מחייב לוה לשלומינהו ליתמי עכ"ל. הרי דס"ל להרמ"ה ז"ל דאע"ג דיכול לכופו לדין בהרשאה. מכ"מ אינו יכול לכופו לתת מעותיו לידו משום חשש מיתה. והא דתקנו חכמים הרשאה. ולא סגי שליחות בעלמא לא משום תקנת מיתה כמש"כ הטור וש"ע והוא דעת הראב"ד ובעה"מ ומרדכי. אלא או כדי שיהא יכול לכפוהו לדין וס"ל להרמ"ה כמש"כ לדעת רבינו דמצי לסרב לילך עמו לדין אפי' בלא שום חששה משום דא"ל לאו בע"ד דידי את ולא כהרא"ש וסיעתו. או אפי' נימא כדי שירצה ליתן לו הממון וס"ל כהרא"ש דנ"מ במה שהרשה לענין בטול שליחות. וכמש"כ בפי' בש"מ שם בשם הרמ"ה דלענין בטול מהני הרשאה ומרי זוזי הוא דאפסיד אנפשי' דלא מיבעי לי' לאורושי ולא לשווי' שלוחא. או ס"ל כמש"ש הש"ך שם סק"ד בשם הרש"ל יעו"ש. הא מיהא לא משום חשש מיתה תקנו הרשאה. וא"כ אע"ג דאורכי מצי לעכב נתינת המעות לידו משום חשש מיתה. ומשו"ה לא הוי בעי רשב"א למיהוי שלוחא. שירא שמא לא יהבי לי' מחמת זה החשש כמו דרבא לא בעי למיהב לר"ס מחמת זה. מש"ה הקנה ר"פ קנין גמור אגב קרקע בלי הרשאה [וכ"ז דלא כמש"כ הטור שם ס"ז בשם הרמ"ה דהרשאה מהני למיתה. ומלבד שהש"מ הביא לשונו להיפך. עוד מוכרח לומר כן. דאלת"ה למאי הקנה ר"פ אג"ק ליקני לי' בהרשאה. אלא כמש"כ. וטה"ד הוא בטור. וצ"ל פוסק אחר]. אבל הראב"ד בס' תמים דעים סי' ס"ג כתב בזה"ל דלשמואל לית לי' תקנתא לחשש מיתה אלא באקנייתא ואורכתא כמעשה דרבא ור"ס בזוזי דר"א וכמעשה דרב פפא דאורכי' לרשב"א ואקני' אגב אסיפא דביתי' דהנהו ודאי ליכא למיחש למידי והאי דנפק ר"פ לאפי' דר"ש איכא מאן דמפרש כי היכי דלא ליחזק בהו וקשיא לי' אי הוי אורכתא הא קיי"ל דשליחא הוי ואי תפס מפקינן ולא היא ודאי אורכתא הוי ואפ"ה חש למילתא כי היכי דלא למיקם בדינא ודיינא א"נ משום שמחת מעותיו א"נ לכבודו כו' עכ"ל הרי מפרש דכל הא דבעינן אורכתא הוא משום חשש מיתה ואורכתא מהני אע"ג שאינו אלא שליחא ולא מצי לזכות. מכ"מ מהני לגבי לוה דמיפטר. וע"כ ר"פ ג"כ אורכתא קעביד ומכ"מ בעינן אג"ק. ובאמת לא פחד שיזכה. שאין מקום לומר שהקנה לו בלא הרשאה ומש"ה ירא שיזכה דלמאי קעביד הכי לירשי לי' לחוד והרי אין מקום לחוש למיתה לפי דעתו ז"ל: והנה הב"י הבין לשון הרמב"ם כשיטת הרמ"ה דבאורכתא לא בעינן אג"ק ע"ש בס"ח וט'. ובזה יכול לכופו לדין והוסיף עוד בסי"ב דאם הקנה בהרשאה אג"ק. לא גרע ההרשאה כח הקנין אג"ק שיוכל לזכות. ולבי' כשמעתי' ז"ל וכ' בש"ע שם ס"א דעצה טובה ללוה או לנפקד שלא יתננו לשליח אלא א"כ בא בהרשאה שהקנה לו בקנין אג"ק מה שיש לו אצל פלוני. ולא חלק כלל בין מעות או שארי מטלטלין. ואפי' שארי מטלטלין עצה טובה שיהי' אג"ק. ובס"ד כתב המרשה את חבירו להוציא את שלו מיד המחזיק בו צריך ליקח בו בקנין שהרשהו וצריך לכתוב לו דון וזכי כו'. וגם כאן לא חילק בין מעות לשארי מטלטלין ולא בעינן אגב קרקע. והיינו משום דס"ל דהרמב"ם כהרמ"ה ס"ל מש"ה לענין לפטור ממיתה אין עצה אלא א"כ בקטן אג"ק דאז מהני אפי' הרשה לו ואפי' ידע שמת שהרי השליח יכול לתפוס לעצמו ג"כ כמש"כ בב"י. משא"כ בהרשאה לחוד כמש"כ דדעת הרמ"ה דאפי' לא ידע הפסיד הלוה [ומשכ"ש בב"י בשם הרמ"ה דנ"מ בין ידע ללא ידע בהרשאה לחוד. כבר כתבנו שהוא טה"ד בטור וכן בב"י] מש"ה כ' בס"א שעצה טובה שלא יתן לו אלא בקנין אג"ק ואח"כ בס"ד כ' דלענין כפי' לירד לדין מהני הרשאה בקנין אפי' למעות וא"צ אג"ק. כ"ז הוא הבנת המחבר בדעת הרמב"ם ז"ל כמש"כ בב"י. אבל כבר דחה בש"ך ס"ק י"ג דהרמב"ם ודאי בעי במעות קנין אג"ק. וזהו דעת רבינו ואע"ג שיבואר בסמוך באות ז' דלא מפרש רבינו להני עובדי דרבא ור"פ כהראב"ד ז"ל דהוי אקנייתא ואורכתא אלא שם לא הוי אורכתא. מכ"מ ס"ל שפיר דכמו הקנאה גמורה בעינן אג"ק ה"נ בהרשאה. דאי לאו דאקני לי' מצי למימר לאו בע"ד דידי את. ומעתה נתהפך השיטה דאפי' להרשאה בעלמא לכוף לדין בעינן קנין אג"ק במעות שאין נקנה בכ"מ אלא אג"ק ומכ"מ אינו יכול לזכות. וא"כ אם מת ונודע לו חייב אבל בלא נודע לו פטור בקנין כדין בכ"ד לפי מה שהוא משום דאנוס הוא. דכ"ז שהרמ"ה הוכרח לומר דאפי' לא נודע שמת המלוה חייב הלוה בהרשאה בעלמא. היינו משום דקשה לי' למה לא עשה ר"פ הרשאה אלא משום שירא שמא לא ירצה ניתן משום חשש מיתה. אבל כבר ביארנו דלדעת הראב"ד באמת הי' הרשאה ודעת רבינו בהא דר"פ ורבא יתבאר באות הסמוך. אבל ודאי בהרשאה פטור הלוה אם לא נודע לו כשמת וזהו פסקי הגהת רמ"א ס"א. [ובאמת קשה שיטת הב"י דלפי שהבין עוד בס"א שם דעת הרמב"ם מה שיכול לומר דלאו בע"ד דידי את היינו משום חשש מיתה. ע"כ צ"ל דהא דהרשאה מהני לכופו לדין הוא משום דאם מסר הלוה קודם שנודע לו שמת ה"ז פטור ודלא כהרמ"ה]. נחזור לדברי רבינו דאע"ג דס"ל שלא מטעם חשש מיתה בעינן הרשאה. מכ"מ ס"ל בזה כהראב"ד דבעינן להרשאה בעלמא קנין אג"ק: והנה הרמב"ם כ' שהגאונים תקנו שכותבין הרשאה אף על המלוה כדי שלא יטול כל אחד ממון חבירו וילך לו למדינה אחרת. ועוד תקנו שאם הרשהו ליטול מעות שיש לו ביד חבירו או לתבוע ממנו הלואה ולא הי' למקנה קרקע כו'. וכ' הכ"מ בזה"ל אינו יודע מה צורך להקנאת ד"א להרשאת גבית מלוה שהרי אינו ניקנית אג"ק והרשאה א"צ אלא קנין סודר כו'. ור"ל לפי דעתו ז"ל בב"י וש"ע דדעת הרמב"ם כהרמ"ה דלהרשאה א"צ למעות אג"ק. אם לא לקנות ולזכות ממש. ומאחר שמלוה א"א לזכות אלא לבא בהרשאה לכופו לדין א"כ מאי צריך קנין אג"ק. והמל"מ במח"כ לא עמד ע"ד מרן הכ"מ ומש"כ בב"י. ומש"ה כ' דתקנו כעין דינא היום כמו שאם הי' המעות בעין. ולדברינו יפה הקשה הכ"מ לפ"ד דלהרשאה גם אם הוא בעין לא בעינן קנין אג"ק ואמאי נצרכו לתקן במלוה שאינו אלא הרשאה קנין אג"ק ומכ"מ לפי מה שכ' הש"ך וכדברינו ודאי צדקו דברי הרמב"ם ז"ל:

ז

(ז) דהוי מסיק בי חוזאי. ידוע מש"כ התוס' ב"ק ד"ע דמסיק משמע לשון הלואה ומכאן אסמכי שכותבין הרשאה על מלוה. ודחו דמסיק בעיסקא שלא ניתן להוצאה. ועוד דבהזהב ובהספינה לא גרסינן ומסיק. אלא הוי לי' זוזי. וכ"כ שארי ראשונים ז"ל. אבל רבינו גם בפ' ויקרא סי' ע"א גם כאן גריס ומסיק דמשמעו הלואה. וא"כ ק' הרי רבינו ס"ל שאין כותבין הרשאה אלא על דבר שאפשר להקדישו להקנות כמש"כ אות ה'. ויותר ק' לשון בה"ג שהוא כתב בפי' דתרוייהו לישני סבירא לי' דלא כתבינן אורכתא אלא אמטלטלי דפקדונא כמש"כ שם והוא ז"ל כתב שם בזה"ל דאמרי נהרדעא לא כתבינן אדרכתא אמטלטלי א"ל ר"א לאמימ' מ"ט משום דר"י דאר"י גזל ולא נתיאשו הבעלים שניהם א"י להקדיש זה לפי שאינו שלו וזה לפי שאינו ברשותו הילכך אדרכת' אמטלטלי לא כתבינן ואי אקנינהו לי' ע"ג מקרקעי קני כדרב פפא דר"פ הוי לי' תריסר אלפי זוזי בי חוזאי כו'. ותמוה הרי הא ודאי דלא מהני קנין במה שאינו יכול אפי' להרשות. אלא נראה דודאי מהני קנין לענין שאם רצה ונתן לו זכה בהם כמש"כ הרמב"ן ז"ל דדמי למוכר פירות עד שלח בא לעולם ואי שמיט ואכיל לא מפקינן מיני'. ה"נ אי גבה זכה בהם. ומעתה אע"ג דלענין הרשאה לא ס"ל לרבינו וסיעתו כהרמב"ן ואין כותבין הרשאה שיוכל לכפות לדין בזה. משום דכ"ז שלא נתן לו לאו בע"ד דידי' הוא. מכ"מ אי רצה ליתן לו מהני זה הקנין לענין מיתה אם מת המרשה אח"כ. שהרי כבר זכה בהם המורשה ומש"ה רבא שרצה ליתן להמורשה. אלא שחש למיתת ר"א מש"ה א"ל תקנתא למיקנינהו לי' אג"ק וכי תימ' אכתי הי' למיחש שמא מת ר"א קודם שנתן לו זיזי ובטל הקנין הל"ק שהרי באמת יש להעמיד על חזקת חיים ואין לחוש אלא שמא ימות וכדא' רבא בגיטין דכ"ח ב' שמא מת ל"ח שמא ימות חיישי' והא דאי' בגמ' דק"ב דא' רבא לר"ס דילמ' אדאתית שכיב ר"א. לא כפרש"י אדאתי' בעוד שתהי' בדרך בשובך אצלנו שכיב ר"א קודם שתקבלם משום דר"א זקן הי' עיין פרש"י. וקשה ע"ז טובא חדא הא קיי"ל בגיטין שאין לחוש למיתה אפי' בזקן. וכבר הקשה הכי הגאון קצה"ח רס"י קכ"ב וישוב שלו אינו מובן. וע"ע במלחמת ה' שהעיר בזה שאין לחוש למיתה מסוגי' דגיטין. ותו מאי אהני במה שהקנה לי הא הוי מלוה לפי דאי' הוי מסיק זוזי בדר"י בר חמא. וגם לשון אדאתית אינו מדויק נימא דילמא בתר הכי שכיב ר"א. אלא ה"פ אדאתית בחזרה לר"א שכיב ר"א. וא"כ אפי' אנו רוצים ליתן מדעתנו. ואין אנו נצרכים להרשאה מה שא"א במלוה כלל. מכ"מ יש לנו לחוש למיתת ר"א אח"כ ונפסיד. ומש"ה מהני האי תקנתא שפיר שיקנה לי' אג"ק. ובשעת נתינה אין לחוש שמא מת. ואם ימות אח"כ הרי כבר זכה ר"ס. והכי מתיישב שפיר הא דר"פ ורשב"א שהי' הלואה דוקא. דאי הוי פקדון לא הי' נצרך ר"פ לכל החרדה אלא לכתוב לי' הרשאה. ודיוקא דהרמ"ה מהא דפי' הש"ס דנפק לאפי' לאו מילתא זוטרתא היא. דלמאי סיפר הש"ס הכי אלא ודאי דינא אשמעינן שלא הי' אפשר לכתוב הרשאה אלא קנין פשוט וגם זה לא מהני למיכפי' לבע"ד. שהרי עדיין לא קנה אלא אי בעי למיתבי לא יחוש למיתה דאח"כ. ומש"ה חש ר"פ שמא יזכה לעצמו. והראב"ד נדחק בזה לטעמי' דהא דלא מהני שליח בעדים למיכף לדין הוא משום חשש מיתה. וא"כ אי איתא דמהני קנין כזה שאם יתן לו יזכה בו אמאי לא ליהני הרשאה כזה ג"כ שיקנה לו אם יתן. ושוב ממילא מצי למיכפי' שהרי נסתלק חשש מיתה. ואמאי בעינן גבי הרשאה מידי דמצי להקדיש עתה. אלא ודאי לא מהני קנין כלל למטלטלי דכפרי' או מלוה שיקנה אפי' אחר שיזכה ויקבלם וא"כ כמ"כ לא מהני לחשש מיתה ג"כ. ומש"ה לא מהני הרשאה שהרי אין בו שום זכות. והכי ודאי דעת התוס' דבכ"מ דלא מהני הקנין משום שלא בא לעולם הוי כמו שלא הקנה כלל. והא ראי' גבי מוכר פירות דקל וכו' ואי שמיט ואכל לא מפקינן מיני'. הוא משום דידע ומחיל כמש"כ בב"ב דמ"א א' ד"ה א"ל. ומש"ה נתקשו ז"ל בהא דמסיק זוזי. אבל למש"כ אות ב' דעת רבינו וסיעתו דלא משום איזה חשש הוא אלא דינא היא דמצי א"ל לאו בע"ד דידי את. ומש"ה בעי להקנות לו ולהוי בע"ד דידי' ולא מהני אלא במילי דמצי להקנות לו עתה ולא במלוה. אבל אי בעי בע"ד למיהב לי' ודאי מהני זה הקנין לאחר שהגיע לידו. ושפיר יתיישב הא דמסיק זוזי. ומזה גופא ראי' לזה הדין דבכ"מ שהקנה כדין ולא חסר אלא משום שאין בידו או שלא בא לעולם מהני הקנין דאי תפיס לאחר שבא לעולם לא מפקינן מיני' משום דלזה מהני הקנין. וכ"כ בהגהת רמ"א סי' קכ"ו סכ"ב דבכ"מ שאין הקטן נתפס אם זכה וקבלם כבר שוב לא מפקינן מיני' והכי פסק עוד בסי' ס"ו סי"ז דמוכר שט"ח לחבירו ולא כתב קני לך איהו וכל שעבודיה וכבר הוציא הלוקח מיד המוכר שוב אין יכול המוכר להוציא מידו. אלא דשם משמע דמסר לו השט"ח לחוד ובלא שום קנין. אלא שאמר לי' קני לך איהו וכל שעבודי' ובלא קנין אגב קרקע. וזה ודאי צ"ע. שהרי במסירת השטר אין בו שום קנין על המלוה אלא באופן שתקנו חז"ל. וא"כ לא הקנה לו כלל. ובזה ודאי לא מהני תפיסה. אבל אם קנה ממנו החוב כדין היינו חוב דמטלטלין בקנין חליפין. ובחוב דמעות בקנין אגב קרקע. ודאי אי יהיב לי' אין יכול להוציא מידו לדעת רבינו וכן הרי"ף דגרסי הוי מסיק זוזי. וראיתי בקצה"ח סימן קכ"ב שהחזיק בפסק הרמ"א מטעם שליחות ומש"ה החזיק בדברי רמב"ן אלו. ולא כמש"כ הרמב"ן עצמו דבעינן קנין. אלא כמש"כ המרדכי בשם הראב"ן. דלאחר שתקנו נהרדעי לכתוב זיל דון וזכי ואפיק לנפשיך א"צ קנין אג"ק. והוסיף הוא ז"ל דא"צ קנין כלל. והביא עוד ראי' מהא דמדייק בשבועות פ"ד דהאומר משביע אני עליכם שיש לפלוני מנה חייבין ומוקי לה בבא בהרשאה ואי הוי קנין גמור לא הוי מנה לפלוני אלא מנה לי. וכל דבריו ז"ל תמוה ונגד כל הראשונים ז"ל דבעינן קנין גמור וכן הרמב"ן ז"ל דתלה זייני' עליו. זולת הרמ"ה שכתב דסגי קנין אפילו במעות לענין הרשאה. אבל קנין מיהא בעי. ובל"ז לא מהני תפיסה כלל. וגם המרדכי לא כתב הכי בפי' המשנה ומעיקר הדין אלא מתקנתא דנהרדעי. אבל עד שלא תקנו זה הנוסח היו נצרכים להרשאה קנין כדין ובזה מיירי משנתינו. ודקדוק של הקצה"ח אינו כלום. שהרי באמת השליח אינו מכוין לזכות לעצמו ח"ו. אלא בשביל משלחו. והא גופא אתי לאשמעינן דאע"ג שאומר מנה לפלוני כפי האמת שאינו מכוין לזכות. מכ"מ חייב משום דבידו לזכות לעצמו. ומכש"כ למאי דקיי"ל שליחא הויא ולא קנה השליח אלא לשעה. מש"ה אומר מנה לפלוני. וכל דבריו ז"ל בזה אינו. ובלא קנין כדין לא מהני תפיסה לכ"ע ובקנין כדין לכ"ד כדבעי אלא שאין הקנין נתפס בזה תלי' במחלוקת הראשונים ז"ל דלרבינו והרי"ף מהני והכי דעת הרמב"ן ז"ל. ודעת התו' וראב"ד ז"ל אינו כן ומש"ה הגיהו הוי להו זוזי ופירשו דמיירי בפקדון.

ח

(ח) לאו אורכתא היא. בגמרא מסיים מ"ט משום דא"ל לאו בע"ד דידי את. ורבינו לא הביא הטעם משים שכבר כתב בתחלת דבריו ויש להסביר יותר. דלפי טעם הגמרא אינו אלא דלא מצי לכופו לדין. אבל אי יהיב ליה אפשר דפטור הלוה מאונסין. דלא גרע משליח שעשאו בעדים כמש"כ הטור וש"ע ס"ד. אבל לדעת רבינו שפסק בסי' ע"ב דלא מהני שליח שעשאו בעדים לפטור מאחריות אם לא שכתב בפי' התקבלתי א"כ כל דלאו אורכתא הוי. אפי' רוצה ליתן אינו כלום. והכי דייק רש"י בד"ה משום דר"י דהואיל כו'. הילכך אם אבד יכיל לחזור ולתבוע מיד הנאמן עכ"ל. וכבר תמה ע"ז הב"י סי' קכ"ג וז"ל ותמיהא דאפי' אין בידו הרשאה אלא שעשאו שליח לקבל ממנו חובו ונתנו לידו ואבד פטור הנאמן כו'. וברור דרש"י כרבינו ס"ל. ומיהו הא דמפרש הש"ס הטעם. לא משום דס"ל דמהני לענין אונסין. אלא מפרש הטעם דאינו יכול לכופו. ממילא אפי' יהיב ליה לאו כלום הוא. שאינו אלא שליח דאי בעי למיהב ולא לפטור מאחריות:

ט

(ט) מיגו דמשתעי דינא במקצת כו'. בגמ' איתא מיגו דמשתעי דינא אפלגא כו'. וכ' הראב"ד בהשגות דוקא שליש או רביע אבל אם אמר לו ק' דינר ממה דיש לו ביד פלוני יהי' שלך לא ידון אלא על המאה. וע' הטעם בסמ"ע והך דבשם שליש או רביעי נכלל כל החוב. אבל לשון רבינו במקצת משמע אפי' אינו שיעור חלק מן הכלל. אלא כמה שהוא יכול לתבוע כולו. וכ"כ הרמב"ן במלחמת ה' דטעמא דרב אשי משום דהוי כקובע לו שכר בשליחותו. ומיגו דמשתעי דינא לההוא אגרא משתעי דינא אקרנא כדאמרינן הכי בפלגא וכדאמרינן לענין בעל בנכסי אשתו דהיכא דאית ליה פירי בארעיה לא בעי הרשאה וכל דכן הוא עכ"ל. ולדעת הראב"ד לא דמי אגרא לפירי דפירי חלק מגוף הקרק' הוא משא"כ אגרא הוא שיעו' קצוב. וראיתי שהגאון קצה"ח סי' קכ"ב סק"ג כ' דשכירו' דומה למחצה כו' ולא נראה כלל. וכבר דחה הגאון בעל נתיבות המשפט:

י

(י) וא"ד שותפא שויה. בגמרא איתא והילכתא שליחא שוי'. אבל לא מעיקר הגמרא הוא אלא מדברי ר"י גאון הוא כמש"כ הרי"ף בהלכות ואיתמר משמיה דר"י גאון זצ"ל דקיי"ל דשליחא שוי' הילכך איבעי ליבטולי שליחותיה כו'.

יא

(יא) למיסתר ליה דינא. בגמ' אית' לא מצי אינך למימר ליה לאו בע"ד דידי את ופרש"י לא מצי שותף חבירו למימר לבעל הדין אנת לאו בע"ד דידי את בדין זה שנתחייב חבירי אני אדון עמך בחלקי עכ"ל. וזה לשון רבינו למסתר ליה דינא. והיה במשמע דלא דברו בענין אי מצי שותף לכופהו לדון על כולו. ובכל אופן מצי לכופהו אפי' אין השני בעיר. וכמש"כ הרא"ש שם וסיים ובפ' שבועות הדיינים [צ"ל הפקדון] הארכתי בזה הרבה. וכוון להא דפי' הראב"ד את הירו' פרט למכחש בא' מן השותפין שכל אח' יכול לתבוע כולו. אבל א"כ אין לשון הגמ' לאו בע"ד דידי את מתפרש כמו בכל מקו' בב"ק בסוגי' דאורכתא ובכתובות דצ"ב במימרא שהביא רבינו בסמוך דשם המשמעות שאין הנתבע מחויב לירד עמו לדין. אבל הר"ן כתב בכתובות בא"א וז"ל. כלומר אין בע"ד יכול לומר לשותף זה את לאו בע"ד דידי את ולא אדון עמך אלא על חלקך אלא שליחותיה עביד ויש לו לדון עמו אף על חלק חבירו. ולפיכך אפי' נתחייב שותף זה יש לחבירו לקבל דינו דהא בהא תליא עכ"ל. הרי מפרש לשון לאו בע"ד דידי את כמשמעו. והכי פי' הרשב"א בת' אלף קל"ו. והא דהגמ' הביא ראיה לר"ה מהא דראשונה נשבעת לשניה ועולה לכולן ודחי דהכא מצי למטען אי הוי אנא הוי טעיננא טפי הוא משום דתלי הגמרא קבלת השותף דין חבירו עם הא דהנתבע מחויב לדון עמו על הכל. וכשיטת הרמב"ם והטור דהא בהא תלי' ולא כהראב"ד והרא"ש הנ"ל. ולפי המסקנא דאם השותף אינו בעיר א"צ לקבל דינו. ממילא מצי הנתבע לומר לאו בע"ד דידי את. ומשו"ה כתב רבינו ג"כ למיסתר ליה דינא. דממילא שמעינן דלא מצי לומר לאו בע"ד דידי את. וז"ל בה"ג מס' כתובות אמר ר"ה תרי אחי או תרי שותפי דאית להו דינא בהדי חד וקדים חד מינייהו תבעיה בדינא לא מצי אידך למימר ליה את לאו בע"ד דידי את אלא שליחותיה עביד. וכד אזיל בהדיה לא מצי אידך הדר תבע ליה. הרי מבואר דתרי מילי קאמר ותליין בהדדי ולא כהרא"ש. ולפ"ז כשהוא בעיר אחרת א"י לתבוע אלא חלקו. והא דהירו' שבועות או מתפרש כהראב"ד ובעיר אחת וכ"כ הגר"א ז"ל בחו"מ סי' קכ"ו. או כפי' הרמב"ן שאין אחד יכול לתבוע אפי' חלקו. ומיירי באופן שאין שניהם שותפים כלל בעסק אלא שנתחברו להלואה זו. ובזה האופן מיירי בחו"מ סי' ע"ז וכמש"כ בס"ד בסי' ל"א אות ב' ומיירי כשהוא בעיר אחרת: ועדיין יש לעמוד על לשון רבינו שסתם דבריו ולא פי' אם באותו עיר או כשהשותף בעיר אחרת. ומשמעות הלשון דלעולם א"י לסתור ליה דינא. ובאמת אין הדין הכי כמבואר בגמ' ופוסקים. אבל גם בזה כוון לדעת הרמב"ם דהא דבעיר אחרת יכול לתבוע שנית דוקא שיש לו טענות אחרות כלשון הגמ' הוי טעיננא טפי בזה יש נפקא מינה בין אותה עיר לעיר אחרת. אבל בלי טענה לא מצי לסתור הדין. ולא כרא"ש שכ' דאפי' באותו עיר מצי לחזור ולמטען אם יש לו. וא"כ אם הוא בעיר אחרת לעולם מצי השותף למסתר דיני' ולומר לאו בע"ד דידי את. וכבר הסכים הש"ך סי' קכ"ו לדעת הרמב"ם ומשמעות הש"ע. ורבינו דלא נחית להכי אלא משום הרשאה וכפי' לדין. מש"ה כתב לא מצי למיסתר לי' דינא בלא שום טענה ולומר דמה לשותפי לחייבני. ואי הוי מקום לומר הכי ה"ה דלעולם בעי הרשאה אפי' באופן שברור שאין להשותף טענות אחרות כגון שלא הי' בעסק כלל וכשיטתו. ואשמעינן רבינו דבלא טענות לא מצי למסתר כלל וממילא לא בעי הרשאה. והיינו טעמא דאי' בב"ק דאי משתעי אפלגא משתעי אכולא. דהתם השליח בא לטעון מפיו של המשלח שאמר לו כך וכך הי' הענין והרי הוא משלחו לדון עבורו. וא"כ בודאי אין למשלח טענות אחרות מש"ה לא בעי הרשא' אלא על המחצ' וכ"כ הגר"א שם ס"ק כ"ד. וכן בעל בנכסי אשתו דלא בעי הרשאה ג"כ משמע אפי' הבעל הולך לדון לעיר אחרת ואין אשתו עמו אלא משום דמסתמא אין לה טענות יותר משהבעל יודע. דהאיש הוא בר משא ומתן יותר מאשה כדאי' ב"ק ד' ט"ו. והיא סומכת בעצמה עליו כמו לענין חזקת ג"ש אי' בב"ב ד"נ אין מחזיקין בנכסי א"א משום דסמכה על בעלה. ובהאי גווני מיירי רבינו בשותפי. וממילא למדנו דבאופן דמצי לחזו' ולכוף לדון היינו שיש לו טענות אחרות והוא היה בעיר אחרת. ה"ה דיכול הנתבע לומר להתובע לאו בע"ד דידי את ובעי הרשאה: ובעיקר מחלקותן של הרמב"ם והרא"ש בכפי' לדון באופן שהשותף יכול לחזור ולדון. קרובי' דבריהם למאי דפליגי בהא דלאו בע"ד דידי את דב"ק דהרא"ש לטעמי' בפ' הגוזל דבלא איזה טעם אין מקום למנוע עצמו לדון לכל מי שתובעו ולא מיקרי חוב לו כלל אם יצטר' לשלם אפי' אין הבע"ד תובעו רק שלא יהא לו הפסד. מש"ה מקשה הרא"ש ז"ל מאי איכפת לי' שידון על הכל כו'. והרמב"ם ז"ל לא ס"ל הכי. אלא דזה גופא מיקרי חוב במה שמשלם למי שאינו חייב אע"ג שנפטר בזה לאשר אשם לו כמש"כ לעיל אות ב'. וא"כ כיון דהשותף מצי לחזור ולטעון על חלקו אין זה התובע בע"ד על מחצה השני וא"צ להשיב לו כלל:

יב

(יב) מי מצי א"ל לאו בע"ד דידי את כו'. רבינו לטעמי' דאפי'בלא שום ריעותא ללוה א"צ לשלם אלא לבע"ח עצמו. ולא לאח' משו' דמצי א"ל לאו בע"ד דידי את וא"כ הוצרכנו להא דר"נ גם להא. אבל להרא"ש הא פשיטא דיכול לאתפרועי מלוי כיון שיפטור מחובו ע"י תשלומין דידי' ולא נצרכ' להא דר"נ אלא ביש ללוי איזה ריעותא כמש"כ הש"ך סי' פ"ו סק"ה כמה אנפי או לענין אי מת ונפלו נכסי קמי יתמי והגבם ארעי וכהא דרבא אר"נ שהובא להלן. ועיקר מימר' דר"נ אשמעינן שאין מוסרין כלל לשמעון. אלא מוציאין מלוי ונותנין לראובן:

יג

(יג) כיון דנכסי דלוה משתעבדין לשמעון כו'. אע"ג דמיירי גם בפרעון מעות ומטלטלין שאינם משועבדי' כמ"ש רש"י ב"מ דס"ז ב'. משום דלא סמוך עלייהו. מכ"מ כ"ז שהלוה חי הם ג"כ משועבדים כ"ז שהם בידו כמש"כ רבינו בסמוך דהא כתב לי' ואפי' מגלימא דעל כתפי' וכ"כ רש"י שם. ויותר הי' לרבינו לומר כיון דאיהו משועבד לשמעון ושמעון משועבד לראובן להכי לא מצי למימר לאו בע"ד דידי את כמש"כ הרא"ש פ' הכותב ס"י. אלא משום דבעי רבינו בסמוך לחלק בשעבודא דר"נ בין כששמעון חי או מת. דכשמת דוקא כשמגבה מקרקעי. ראובן גובה מהן ולא מטלטלי. ואי נימא דשעבודא דר"נ קאי על הגוף אפילו מת נמי נימא דלוי משועבד לראובן כמו שהי' משועבד לשמעון. ולהכי צריך לפרוע מעות ג"כ לראובן אלא ודאי הגוף אינו משועבד מדר"נ אלא הנכסים להכי דוקא כששמעון חי גלימא דע"כ משועבד לראובן. אבל כששמעון מת אינו משועבד לראובן אלא קרקע דמה שמשועבד המעות או מטלטלין להיתומים אינם משועבדים לראובן. וע' תוספות ומהרש"א פסחים דף ל"א א': והשתא שלמדנו מדברי רבינו שאין הגוף עצמו משועבד מדר"נ וכמו שכ' הרא"ש שם שא"י למכור שעבוד הגוף. א"כ ע"כ או דס"ל לרבינו דכאן ג"כ יכול למחול כמו במכירת שטרות או דס"ל שאני מכירת שטרות שהוא דרבנן כשיטת הרי"ף פ' הכותב ולא כר"ת. וכ"ז דלא כהש"ך שם סקי"א שכ' דאע"ג דמכירת שטרות מה"ת מכ"מ שאני שעבודא דר"נ ממכירה משום דבשעבודא דר"נ גם הגוף משתעבד. וכן החזיק בסברא זו הגאון בקצה"ח שם סק"ו. והקשה עפי"ז מהא דבסי' פ"ה מבוא' דיכול שמעון למכו' שט"ח וכשלוי מסלק ללוקח במטלטלי אין לראובן עליהם כמו מיתמי. וה"נ כשמוחל ללוי ליסלק לוי לעצמו במטלטלי ומה לי נתנו לאחר או ללוה שלו. ונכנס בסברות שונות ע"ש. אבל בדברי רבינו כאן ובסמוך שכ' מת שמעון מהו למיתי ראובן ואתפרועי מלוי כו'. ועיקר הספק אי גוף לוי משועבד לראובן או נכסי דידי'. ופשט מסוגיא דפסחים דאין הגוף משועבד לראובן אלא נכסי בין מטלטלי בין מקרקעי ומש"ה ממילא אי אתי מטלטלי ליתמי פקע שעבודייהו מראובן כמו מטלטלי דשמעון גופא. וע"כ אי ס"ל לרבינו דא"י למחול ע"כ ס"ל מכירת שטרות דרבנן. וממילא לא ק"מ מ"ש מחילה ממכירה דבשלמא מכירה אף על גב דמן הדין א"י למוכרם דהא משועבדי' לראובן מכ"מ ע"כ יש בזה תקנת השוק דהא מן הדין לא שייך מכירה כלל בשטרו' וכיון שתקנו שיכול למכור ממילא אפי' כשהם משועבדים שייך תקנת השוק כמו הני מטלטלי שמשועבד מה"ת להמלוה דהיינו גמלי' של ערביא וכדומה כדאי' כתובות דס"ו דאסמכתייהו עלייהו מכ"מ כשמכר יש בהו תקנת השוק. וע"ש בתוס'. וכמו עשה שורו אפותיקי. דמכ"מ אי מכרן מכור כדאי' ב"ק די"א וכ"מ. ה"נ שטרות כשגבה אח"כ מטלטלי מכירתו מפקיע מידי המלוה הראשון אע"ג דמשועבדי' מדר"נ. משא"כ מחילה להלוה שאין בזה תקנה. אלא מה"ת אפשר למחול. משו"ה כשהוא משועבד לאחר מדר"נ אין מחילתו כלום וכ"ז אי נימא דמכירת שטרות דרבנן. אבל אי איתא דמכירת שטרות דאורייתא. ולא מצד התקנה ודאי קשה מנלן דיכול למכור שט"ח שהוא משועבד לאחרים. ואי נימא דלא אלים כ"כ שעבודא דר"נ ויכול למכור ה"נ יכול למחול. ובאמת מהא דפסק המחבר בפשיטות בסי' פ"ה שיכול למכור שט"ח אפי' הוא משועבד לאחר מדר"נ ודאי יש להוכיח דס"ל מכירת שטרות מדרבנן. דאי מה"ת והא דיכול למחול משום דשעבוד הגוף א"י למכור כשיטת ר"ת. א"כ מנלן דיכול למכור שעבוד שטרי ומטלטלי שמשועבדים לאחר מדר"נ. ולא דמי לירושה דאי גבי יתמי מטלטלי מהלוה לא זכי בהו המלוה דאבוה מדר"נ. דביתמי גם שעבוד הגוף דלוה דידהו שייך להו. משא"כ מכירה. ולא דמי למכירת שאר מטלטלי דמשעבדי לבע"ח דיש בהו תקנת השוק כמש"כ. דשא"ה דבשע' שמכר לא שייר לעצמו כלום משא"כ מכירת שטרו' שייר לעצמו שעבוד הגוף. וכש"כ לדעת הש"ך דמשעבודא דר"נ שייך שעבוד הגוף להמלוה דילי'. אלא ודאי ס"ל להמחבר מכיר' שטרות דרבנן ולא כהש"ך ריש סי' ס"ו. ואיהו וכל שעבודי' מכר. ומש"ה יכול למחול כיון שאינו אלא מדרבנן. והשתא אפילו משועבד מדר"נ יש תקנת השוק כמו מטלטלי דמשעבדי כמש"כ לעיל. ובאמת דעת בעה"ת בשם הרמב"ן שהוא בעל מקור דין דסי' פ"ה ס"ל דמכירת שטרות דרבנן כמבואר בשער נ"א חלק ו' אות ה' ובכ"מ. וע' מש"כ סי' קל"ה אות ה' לברר דעת הרי"ף דמכירת שטרות דרבנן ולא כש"ך ריש סי' ס"ט:

וטעמא דגבי קרקע אי לא לא. כצ"ל:

דרועא ולועא. והכי לשון בה"ג ה' בכורות אבל בכת"י אי' ולחיא. והיינו הך.

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף