העמק שאלה/קלו

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה קלו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאילו מאן דנדר נדרא קמי שמיא. לעיל פ' בחקתי התחיל דאלו מאן דנדר נדרא מחייב לשלומי ולא פי' קמי שמיא. ומשום דלשון מחייב לשלומי דמשמע בנדר של אעשה דבר זה ע"כ מיירי בנדרי מצוה כמו ערכין וצדקה וכדומה. דאלמלי דבר מצוה לא חל נדר באעשה אלא במתסר חפצא עלי' כדאיתא ריש מס' נדרים. וכיון דמיירי בנדרי מצוה פשיטא דהוי קמי שמיא אבל הכא דמיירי בנדרי בטוי לאסור אסר על נפשי'. וס"ד דאיסור נדר אינו כמו קדושה להכי כתב רבינו קמי שמיא דנדר הוא מיתפיס בדבר הקדוש. והוא ג"כ קדוש לדידי' ויש נדרים דאית בהו מעילה ג"כ כדאית' ביבמות פ' האשה רבה. ועוד יש לבאר עפ"י הספרי פרשה זו דנדר הוא כנשבע במלך עצמו וחמור משבועה ושם מבואר בס"ד ואכ"מ. וזהו פשטי' דהאי קרא איש כי ידור נדר לה' ואע"ג דמידריש בנדרים דט"ז שחל ע"ד מצוה מכ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו. מש"ה הביא כאן רבינו לשון קמי שמיא ונמשך על מקרא דפרשה שעומד בה. ולעיל שאילתא כ"ג כתב רבינו ג"כ דאלו מאן דנדר נדרא קמי שמיא מיחייב לשלומי דהכי אשכחן ביעקב אבינו כו' דהתם עיקר כוונת רבינו דמצוה לשלומי ולא לאתשולי עלה כמו בשאר נדרים. וע"ז הביא ראי' מיעקב אבינו ולא כ' דאסור למיעבר עלה ואזהרה דלא יחל דברו. ומש"ה כ' קמי שמיא ללמדנו דדוקא נדרי מצוה וכמש"כ שם. אבל נדרי בטוי מצוה לאתשולי כדאי' בנדרים דכ"ב הנודר כאילו בנה במה והמקיימו כאלו מקריב קרבן.

ב

(ב) ומיחרט בי' א"נ אמר אדעתא כו'. פי' או חרטה מעיקרו דהלכה פותחין בחרטה וכדאי' שאילת' כ"ג או בפתח. וע' מש"כ שם בס"ד אות ז' בהא שכ' רבינו תרווייהו ומיחרט בי' וגמרינן לי' למימר אדעתא דהכי והכי לא נדרי יע"ש. אבל בכת"י אי' התם אותו הלשון דכאן ומיחרט בי' א"נ אמר אדעתא כו':

ג

(ג) מי הוית משתבע. וכן הוא בה"ג ה' נדרים. ולפנינו אי' מי הוית נדרת כו' והי' אפשר לומר שאין מזדקקין להתיר שבועות. וזהו דעת רב האי גאון ז"ל בתשו' שהביא הרא"ש פ"ג דנדרי' ס"ב ע"ש שהאריך בחומרי דשבועות שאין רשות להתיר בין חכם גדול או סופר כו' והרא"ש השיג עלה וכן הר"ן בדף כ"ג מהא דנזקקין לאלהי ישראל. וע"ז י"ל דרב האי גאון מפרש הא דנזקקין לאלהי ישראל היינו ג"כ בנדר כלשון המבואר שם בגמ' במאי נדרת באלהי ישראל. ופי' נדר בשם היינו כדאי' בד"י מ"ט תקנו כינוין דלא לימא קרבן ולימא קרבן דילמא אמר קרבן לה'. הרי דתקינו רבנן בנדרים כינוין כי היכי דלא יזכור ש"ש לבטלה. משום דאפשר לומר ככר זה עלי קרבן לה'. וזה עיקרו של נדר. ובהכי מיירי הסוגי' דנזקקין לאלהי ישראל שאמר ככר זה עלי קרבן לה' וכדומה. וכן פי' הריטב"א בחי' הלכות להרמב"ן ז"ל לנדרים. והא דא' רב אסי לההוא גברא דנדר באלהי ישראל אי נדרת במוהי שהוא כנוי בעלמא מזדקיקנא לך ונדר במוהי הוא כנוי לשבועה כדתנן בפ"א. אין זה קושיא על רה"ג דרה"ג גריס השתא אי נדרת במוהי לא מזדקיקנא לך השתא כו'. ונוס' זו אי' בר"ן. וה"פ אי נשבעת בכנוי לא הייתי מזדקק מכש"כ נשבע בשם. ומסיק הגמ' דמכ"מ נזקקין לנדר אע"ג שהוא בשם אבל שבוע' לא. ומה שהקשה הרא"ש על רה"ג מהא דס"ל לב"ה יש שאלה בשבועה. י"ל דה"פ אם נשאלו והותרו הותרו. וב"ש ס"ל דלא מהני לשבועה התרה כלל. ואע"ג שהר"ן דכ"ב ב' נתקשה בזה הרבה. דהאיך אפשר שלא יועיל מה"ת התרה הא לא יחל דברו כתיב בשבועה כמו בנדר. ומזה דרשינן אבל אחרים מוחלין לו ומש"ה פי' הר"ן דב"ש לכתחילה אוסר או בדיעבד ומדרבנן. אבל לענ"ד יש מקום לומר דב"ש אסרי מה"ת. וס"ל כסת"מ בחגיגה פ"א דהיתר נדרים פורחין באויר ואין להם על מה שיסמוכו וכל הני דרשי דתנאי שהביא הגמ' שם וכן הא דשמואל משום לא יחל דברו בכולהו פליגי וכדמוכח בנזיר דס"ב א' דתני' היתר נדרים פורחין באויר ואין להם ע"מ שיסמוכו רא"א יש להם ע"מ שיסמוכו שנא' כי יפליא כו'. הרי דלת"ק אין שום סמיכות ורק גמ' הוא ולב"ש בנדרי' הוא ולא בשבועות. עוד י"ל דב"ש ס"ל כר"א דדריש כי יפליא כי יפליא א' הפלאה לאיסור וא' הפלאה להיתר היינו דנדר בנזירות. ומכאן למדנו היתר נדרים. והא דדחי הגמ' בחגיגה שם דילמא לכדר' יהודה משום ר"ט דלא ניתנה נזירות אלא להפלאה. לית להו לב"ש כדתנן בנזיר פ"ה היו מהלכין בדרך כו' בש"א כולם נזירים כו' ור"ט אומר כו' ע"ש. מעתה שפיר י"ל דב"ש גמר היתר נדרים מנזירות אבל שבועה לא שמענו. ולית להו דרשה דלא יחל דברו. ולכאורה אאל"כ דב"ש ס"ל היתר נדרים מנזירות נ"ל דא"כ פשיטא דיש שאלה לנזירות. והרי מגופא תברא ממשנה זו דב"ש ס"ל דנזירות בטעות הוי נזיר וא"כ ע"כ אין שאלה בנזירו' וכדאי' ג"כ בהדי' בד"ט מדאית לב"ש אין שאלה בהקדש ה"נ אין שאלה בנזירות. ועיקר הא דפשיט' להגמ' דאין שאל' בהקדש לב"ש הוא מדס"ל הקדש טעות הקדש כמש"כ הר"ן נדרי' דע"ח. מיהו כד דייקת אפשר לומר דב"ש כר"א ס"ל. דקשה לשון הגמ' ד"ט מדאית לב"ש אין שאלה בהקדש ה"נ אין שאלה בנזירות הא ר"א יוכיח דס"ל אין שאלה בהקדש כדאי' בערכין דכ"ג וס"ל דרשה דכי יפליא בנזירות דיש שאלה. ונהי דאע"ג דלר"א לא תליין הא בהא מכ"מ לב"ש ע"כ תליין הא בהא שהרי עיקר דלמדנו דב"ש ס"ל הקדש טעות הקדש מנזירות הוא דנ"ל מדתנן נזירות בטעות מהני כדאי' בהדי' בנזיר דל"א ב' ובאמת תלי הסוגי' בד"ט תנן בדלא תנן דנזירות תנן והקדש לא תנן אלא משום דהא דב"ש ס"ל נזירות טעות הוי נזירות משום דלמדי מהקדש והקדש מתמורה דחל בטעות להכי קאמר דכמו הקדש טעות מהני ואין שאלה בהקדש ה"נ בנזירות. מכ"מ אכתי קשה למאי דייק הגמרא לומר וכיון שאין שאלה בהקדש ה"נ אין שאלה בנזירות לימא וב"ש לטעמייהו דס"ל אין שאלה בנזירות. לכן נראה דהא דב"ש ס"ל דנזירות דומה להקדש לא משום דכתיב קדוש יהי' גדל פרע כפי' המפרש ותוס' בד"ט. דזה בשיער נזיר כתיב וכדאי' בקידושין דנ"ז. אלא משום דנזיר סופו להביא קרבן והנודר בנזיר כולל בזה נדרי קרבן מש"ה דמי להקדש. ולפי זה מי ששמע חבירו נדר בתגלחת נזיר ובא הוא ואמר הריני נזיר לגלח על קרבנות פלוני וכדתנן בנזיר פרק ב' דמגלחים זא"ז. בהאי גוונא מודו ב"ש דיש שאלה בנזירות ובהאי גוונא קאמר ר"א דכי יפליא אתי להיתר בשאל' על נזירות. והא דתנן דב"ש ס"ל דנזירו' בטעות הוי נזיר מיירי במי שחייב להביא קרבן ג"כ. נחזור לענין די"ל דב"ש ס"ל היתר נדרים מכי יפליא דנזירות נפקא לן ובשבועות אין שאלה. וב"ה ס"ל יש שאלה מה"ת ובדיעבד. ומה שהקשה הרא"ש עוד על רה"ג מהיתר שבועה דצדקיהו. גם בל"ז קשה מה שהתיר שלא בפני נ"נ. ויישבו דפק"נ הי' בזה או באמת חזי מה דקא עלת בי'. וה"נ נימא לב"ש. ומה שהקשו עוד משבועות דכ"ח אמימר א' אפי' אכלה כולה ונשאל כו' כבר נתיישב די"ל בדיעבד. וכן הקשו מעובדא דריב"ל ס"פ המדיר. וי"ל דה"ק אי השתדל לעשות שלא כדין ולהשיג מי שיתיר לו. כ"ז עלינו ליישב דעת רב האי גאון לפי גירסתו וע' שו"ת רה"ג שהובא בס' תשובת הגאונים סי' מ"ד. אבל רבינו גריס מי הוית משתבע כו' מבואר דרבה בר"ה נזדקק להתיר שבועה. מיהו הא רבינו מודה דשבועה חמור מנדר דלא מצוה הוא לאיתשולי עלה ויותר טוב שיקיים שבועתו אם אפשר. וכמו שהוכחתי בשאילת' כ"ג אות ב' בס"ד מלשון רבינו שם. והכי קיי"ל: ודע דיש עוד שנוי נוסחא כאן מדאי' בגמרא. דהתם אי' א"ל רבר"ה אי הוי עשרה ב"א כו' ודייק מזה הר"ן שהוא קרוב לחרטה שהרי לא הי' כאן עשרה ב"א דליתבי' דעתי' אבל בנוס' רבינו אי' אי הוי אינש כו' וי"ל שפיר דרבה בר"ה עצמו יתיב דעתי' והוי פתח ממש. מיהו אין נ"מ בזה לדינא דכבר למדונו רבינו דס"ל פותחין בחרטה.

ד

(ד) ואלו ינוקתא כו'. וכל הענין עד מובטל ליכי. העתיק בה"ג שלהי ה' נדרים בקיצור מעט. ודקדקו רבותינו למיכתב בנערה בית אביה נדר לחוד. ובאשה בית אישה נדר ושביעה ובאמת דין שניהם שוה. דאע"ג דבבעל כתיב בפי' או אסרה על נפש' בשבוע' ובאב לא כתי' אלא כי תדור נדר לה' ואסרה אסר בית אביה ושבועה לא כתיב מכ"מ כבר דרשו בספרי דאסר היינו שבועה והכי ס"ל לרבא בשבועו' רפ"ג דאסר היינו שבועה וכן פסק הרמב"ם ה"נ פי"א ה"ו ופי"ב דהאב מיפר נדרים ושבועות וצ"ל דלישנא דקרא נקטי רבותינו ז"ל דלא כתי' שבועה בפי' באב ויותר י"ל דס"ל דכמו שאין להתיר שבועה לכתחילה ה"נ אין לאב להפר לכתחילה. משא"כ בעל שאינו מיפר אלא בע"נ או בדברים שבינו לבינה ה"ז כדיעבד וגדול השלום ומש"ה רשאי להפר לכתחילה אבל אב מיפר כל נדר וכמבואר באות ז'. מש"ה אין להפר שבועות לכתחילה:

ה

(ה) מובטל ליכי. עיקרו מהירושלמי נדרים פ"י ה"ח ולעיל שאילתא כ"ג אות ח' הארכנו בזה בס"ד:

ו

(ו) ומנלן דבעל בההוא יומא כו'. צריך טעם אמאי נקיט רבינו בבעל. והרי כמ"כ האי דינא והאי קרא באב כתיב. ולמש"כ הגר"א ז"ל בביאורי יו"ד סי' רל"ד ס"ק י"ג דהא דכתיב באב ובארוס ביום שמעו הפי' ביום שמעו דחבירו ואין שניהם מפירים בארוסה עד שישמעו שניהם בב"א וכדעת הרמב"ם ז"ל ועפ"י זה ביאר הגר"א הא דתניא בספרי דלמד אב מבעל בהא דתליא ביום השמועה. ובבעל גופא לא הביא הספרי אלא קרא דנשואה. והיינו משום דאב לחוד כשהיא אינה ארוסה י"ל דלא בעינן יום השמועה כלל. ורק בארוסה דבעינן הפרת שניהם. לפי זה הי' מתבאר דברי רבינו דנקיט לעיקר דינא דבעינן יום השמועה היינו בבעל ואב מבעל הוא דנ"ל. אבל בבאור הספרי פקפקתי בזה ואכ"מ. ולשון רבינו יש ליישב בפשיטות דכמו דבכל הפרק נקיט דבעל ושביק לאב. ה"נ נקיט רבינו הכי. והטעם משום דנדרי אשה שכיחין יותר מבנערה:

ז

(ז) דתניא ונדריה עליה כו'. לפנינו בגמרא אי' דמימרא דרבה היא ולא ברייתא ורבינו גריס א' רבה כדתניא ונדריה כו'. והנה הרמב"ם בפי' המשניות ר"פ נערה נקיט דרשה דתדר"י דאי' בד' ס"ח בין איש לאשתו בין אב לבתו מכאן לנערה המאורסה שאביה ובעלה מפירין נדריה. ורבינו נקיט דרשה דרבה. ולכאורה הי' נראה דהרמב"ם לטעמי' בהא דפסק דהאב מיפר כל נדרי הבת. והקשה הר"ן מדתניא בספרי בין איש לאשתו בין אב לבתו הקיש אב לבעל מה בעל מיפר נדרי ע"נ ושבינו לבינה כך האב מיפר נדרי ע"נ ושבינו לבינה והייתי מיישב עפ"י דאי' בגמרא ורבה האי תדבר"י מאי עביד לי' מיבעי לי' לומר שהבעל מיפר נדרים שבינו לבינה. וממילא ע"כ הפי' בין אב לבתו ג"כ מה שבינו לבינה. והא שהאב מיפר נדרי ע"נ מבעל הוא דנ"ל וכהאי ברייתא שהביא הר"ן וממילא מוכח מכאן שהאב אינו מפר כל נדר. דאין לפרש בין אב לבתו כל נדר שהאב אינו רוצה דא"כ למאי כתיב תרווייהו דאב ודבעל בהדדי הא אין משמעותן שוה וגם אין בזה שום למוד. אלא ע"כ אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה כמו בעל. אבל לתדר"י דמכאן הוא דנ"ל נערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. שפיר י"ל דפי' בין אב לבתו היינו כל נדר. ובבעל ע"כ אין הפי' הכי מדכתיב לענות נפש. והא דכתב רחמנא אב ובעל בהדדי היינו כדי ללמד דנערה המאורסה אביה ובעלה מפירין נדריה. ומעתה מיושב פסק הרמב"ם דאב מיפר כל נדר משום דקיי"ל כתדר"י. והספרי כדרשה דרבה ס"ל. ורבינו קאי בשיטת הפוסקים דאב אינו מיפר אלא נדרים שבינו לבינה מש"ה הביא דרשה דרבה. ולכאורה הי' בזה עצה עמוקה ליישב מה שלא פסק הרמב"ם כספרי וירו'. אבל באמת אין אנו צריכים לזה כלל. וכוונת הספרי ג"כ כהרמב"ם אתי. ופי' מקיש אב לבעל כו' היינו בנערה המאורסה דווקא וכמו שאין הבעל מיפר אלא מה שבינו לבינה או ע"נ. הכי נמי לא נשתייר הרשות לאב אלא מה שבין הבעל לבינה או ע"נ. אבל שאר נדרי' שאין לבעל רשות בהם אין האב לחודי' ג"כ מיפר. וכ"ז בארוסה אבל פנוי' והיא תלי' בדעת האב לחוד באמת מיפר כל נדרי'. והכל מיקרי מה שבינו לבינה. משום שהיא חרפה לאב אם תשאר בנדרה כדתנן ר"פ ר"א דשואלין בכבוד אביו ואמו. והכי מוכרח בסוגיא דנדרים דס"ז ב' דמקשה הגמ' על הא דרבה אימא אב לחודי' מיפר. ובסמוך מקשה עוד אימא אב ליבעי ארוס וארוס לחודי' מיפר וכי תימא אב דכ"ר למ"ל כו' ולכאורה תמוה אמאי לא מפרש הכי הגמ' בקושיא הראשונ' אימא אב לחודי' מיפר וארוס לבעי אב וכ"ת בעל דכ"ר למ"ל. וע' בפי' הרא"ש ור"ן שיישבו בדוחק. אבל ברור הדבר כדעת הרמב"ם ז"ל וה"ק אימא בנדרים שאין לבעל יד בהם אב לחודי' מיפר. ובעל לא כתיב אלא במה שבינו לבינה בהא בעינן גם דעת הבעל. אבל בשאר נדרים אב לחודי' מיפר. משא"כ בקושיא שני' אימא ארוס לחודי' מיפר אאל"כ שהרי הארוס אינו מיפר אלא מה שבינו לבינה וע"נ. והאב יש לו כח בכל נדר משום שהוא בינו לבינה. וא"כ הא שכתב רחמנא הצטרפות הבעל לאב ל"ל וכל סוגי' זו אליבא דרבה. וה"נ לתדר"י הדין הכי ולא פליגי בדין כלל. ובביאור הספרי ביארנו דכך פירש הראב"ד ברייתא דספרי ואין מכאן שום קו' על הרמב"ם. ואחר שכן אין נצרך לתלות מחלוקת רבינו ורמב"ם בדרשה דקראי לענין דינא. אלא פליגי בנוס' הש"ס דרבינו גריס כדתניא כו'. ומש"ה פסק כסתמא דברייתא ולא כתדר"י. והרמב"ם גריס כמו לפנינו דמימרא דרבה היא. ומש"ה הביא דרשה דתדר"י:

ח

(ח) פליגו בה רבי ורבנן כו'. כך היא נוס' רבינו בברייתא דברי רבי. והכי משמע מדאיצטריך לפסוק שלא כאותו הזוג. ולוי סבר למיפסק כוותייהו. ואמאי הא הלכה כחכמים אלא כנוס' רבינו דרבי פליג בהדייהו והלכה כרבי מחבירו ולא מחביריו כדאי' בפסחים דכ"ז א' וע' תוס' ב"ב דקכ"ד ב' ד"ה מספקא לי'. והכי דעת רבינו בסי' קס"ט ויבואר שמה בעזר הגומר ית'. ואע"ג דהכא סת"מ כוותי' דרבי אתי'. מכ"מ איכא מאן דס"ל מתניתין יחידאה היא ולית הילכתא כוותי' וכדאי' בשבת פ' תולין. ורק ר' יוחנן ס"ל לעולם הלכה כסתם משנה אפי' אתי' כיחידאה: תנן התם כו' עד סוף חסר בכת"י ובפי' כת"י. ובאמת אינו ענין לכאן:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף