העמק שאלה/מז

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה מז

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) דאסיר לדב"י למיכל כו'. דכתיב והכינו וכו'. קסבר רבינו כשיטת רש"י ביצה שם רבה לטעמי' דאמר בפסחים ד' מ"ז דמוקצה דאורייתא. והתו' עיר בין ד' ל"ח ד"ה א"ר כתבו ע"ז ולא נהירא. ועוד משמע התם דהדר בי'. וכ"כ בה"ג שלהי ה' יו"ט לענין תרי לישני דביתות ומדברות אנן השתא כהאי לישנא עבדינן איסורא דמוקצה דאורייתא וכיון דאיכא חד לישנא לחומרא וחד לישנא לקולא עבדינן לחומרא או דינמא איסור מוקצה דרבנן הוא וכיון דקאמר חד לישנא כו' עבדינן כהאי לישנא לקולא. ת"ש דאמר רבא בעי מיני' מר"ח שה הבא מאפר כו' וכל הסוגי' דפסחים ומסיק אלא ש"מ דרבנן וכיון דאיסור מוקצה מדרבנן כו' והביאו ביש"ש פ' משילין סי' מ"ז והביא דעת בעל העיטור שכ' בזה"ל דאף לר"ש אסירי כיון דבחד לישנא קאמר בגמ' דר"ש מודה בהו דכגרוגרו' וצימוקין דמי אזלינן לחומרא עכ"ל נראה דבשיטת רבינו ורש"י קאי. וע' להלן אות ה' שכ' שנראה דעת הרי"ף ג"כ הכי איברא עלינו לדחות הוכחת בה"ג ותו' וע' בשיטה מקובצת שיישב בדוחק. ולי נראה לברר דעת רבותינו ז"ל בלי שום דוחק. דודאי יש נ"מ בין מוקצה לאכילה למוקצה דטלטול כדמוכח שבת ד' קכ"ח וביצה ד' כ"ח שהחמירו במוקצה דלאכילה יותר. ש"מ דלאכילה יש עיקר מה"ת משא"כ לטלטול. ועיקר איסור דטלטול משום הוצאה כמבואר שבת ד' כ"ג ב' וע' רש"י ותו' ביצה ד' י"ב ד"ה א"ה לפלגי באבנים כו' שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה כו' ואפי' ביצה שנולדה בשבת שאחר יו"ט דלכ"ע אסורה מה"ת. אינו אלא לאכילה וחז"ל גזרו על טלטול. כמו שגזרו על עצים ואבנים דלא חזי למידי דצורך יו"ט. ובזה יובן סוגי' דביצה ד' ד' א' רב אשי א' לעולם ס' יו"ט וספק חול. הוי דבר שי"ל מתירין. וכל דבר שיל"מ אפי' בדרבנן לא בטיל. ותמוה דאטו בבטול אצטריך לן. והרי זה פשיט בכל הסוגי' וע' פרש"י שכ' וכי היכי דבביטולה מחמרינן מהאי טעמא ה"נ מחמרינן בספיקא. ועדיין אינו מובן. שהרי חזינן דהש"ס לא מדמה להו. ואי ר"א פליג ומדמי הוי לי' לפרש עיקר החידוש שדומה ספק לתערובת. ועוד שם בסוגי' דעצים שנשרו מן הדקל אי' ולר"א דאמר כ"ד שיל"מ אפי' בדרבנן ל"ב מא"ל. ומה הוסיף בזה ר"א. אבל הענין דטעם דבר שיל"מ לא בטיל פרש"י משום דכיון שיל"מ למחר אדנאכל באיסור נאכלנו בהיתר. והוי כמבטל איסור לכתחילה והר"ן נדרים ד' נ"ח כ' הטעם משום דבכה"ג כ"ע מודו דמין במינו ל"ב ע"ש שהאריך בהסבר. וסוגי' דעלמא כפרש"י וכ"כ התוס' מנחות ד' כ' ובכ"מ דר"י לית לי' במין במינו דלא בטל אלא בדבר המתערב. והרי דבר שיל"מ מפורש דאפי' ביצה ל"ב. ולא כהט"ז יו"ד סי' ק"ב סק"ה שתמה אמאי לא הביאו טעם הר"ן. ועוד ק' לשיטת הר"ן מהא דמדמי ר"א ספקא לתערובות וכבר הניח בצ"ע בפ"י ביצה. איברא י"ל דבזה פליגי סוגית הש"ס עם ר"א. דהא ודאי אע"ג דר"י סובר מב"מ ל"ב אפי' באיסור דרבנן כמבואר ביבמות ד' פ"ב רישא בטומאה דרבנן. ור"י סבר לא תעלה משום מב"מ. מכ"מ בעיקרו דרבנן מודה ר"י דבטיל. כדאי' חולין ד' צ"ט א' שאני ציר דזיעה בעלמא הוא. וכ"כ התו' נדה ד' ע"א ב' ד"ה ר"י לטעמי' [אלא שדברי התוס' משובשים בדפוס כמבואר לכל מבין עם תלמוד בסוגי' דיבמות. וצ"ל וקאמר התם בזבחי' דבטיל בטומאה דרבנן כו' אבל בסוגי' דיבמות ע"כ גרסי כדאי' התם בחי' רשב"א. ע"ש. מש"ה לא הביאו לענין דרבנן משם] וא"כ לרבנן בדבר שיל"מ לשיטת הר"ן בטיל. והשתא מבואר יפה כל הסוגי'. דסוגי' הש"ס ס"ל כהר"ן ודוקא באיסור אכילה דאפי' למ"ד דגזרו משום פירות הנושרים. מכ"מ מוקצה לאכילה עיקרו דאורייתא. ויתפרש הא דתני' ואם נתערבה באלף כולן אסורות על איסור אכילה לחוד. דטלטול דביצה לא שייך לאיסור אכילה כמו בשאר דברי מאכל דלא חזי אלא לאכילה. וע' מש"כ סי' קכ"ח אות ז' בס"ד וא"כ ספק מותר אפי' לאכילה דמאי דמיון יש לספק עם תערובות. עד שבא ר"א וא' דדבר שיל"מ בדרבנן ל"ב פי' אפי' עיקרו דרבנן וכן פי' התו' שם ד"ה אין מבטלין דהא דאמר בדרבנן מבטלין היינו עיקרו דרבנן ע"ש. וה"נ פי' אפי' בטלטול אסורים. וע"כ הטעם משים דדמי למבטל איסור לכתחילה. וא"כ ה"נ ספיקא אסור. דכמ"כ אסור לעשות ספק לכתחילה. והשתא שפיר מקשה בדרב מתנא בסוגי' דעצים. דהוא מוקצה דטלטול שעיקרו דרבנן ומש"ה ס"ד דשרי לבטל לכתחילה כמש"כ התו'. ולר"א דס"ל דבר שיל"מ אפי' עיקרו דרבנן ל"ב. והיינו ע"כ משום דהוי כמבטל איסור לכתחילה. והדרא קושיא ראשונה ממש. דהרי מוכח דאסור לבטל איסור לכתחילה אפי' בעיקרו דרבנן. ומשני דש"ה דמיקלי איסורא ובזה יבואר פסק הרא"ש שאין מבטלין איסור לכתחילה בעיקרו דרבנן. אלא היכא דמיקלי איסורא. ולכאורה ק' דהא לא הגיע הש"ס לסברא זו אלא משום קו' אחרת. וע' בר"ן שנדחק ליישב זה הפסק. ולמש"כ היינו קו' הש"ס ופירוקה. ונבא עוד לסוגי' דדף ל"ח וליביטול מים ומלח לגבי עיסה. והוי בה טובא ומסיק ר"א משום דהוי דבר שיל"מ כו' והקשו התו' ד"ה וליבטל והא הוי דבר שיל"מ ויישבו משום דהוי בשאינו מינו. ובהא דמשני ר"א משום דהוי דבר שיל"מ הקשו הא הוי שאינו מינו. ויישבו דכיון דעיסה אינה נילושת אלא ע"י שניהם הוי כמין במינו. וקשה א"כ במאי פליגי סתמא דגמרא ואביי ורבא עם ר"א [וע' מש"כ בסי' ע"ט שלהי אות ב' שיטת הרי"ף ורש"י ז"ל בזה. אמנם אין דעת הפוסקים ז"ל אזלי כמותם בזה] ואומר אני דיש לחקור לטעם רש"י ותו' בדשיל"מ מ"ש מב"מ משלב"מ דדבר שיל"מ בטיל. ובאמת הרי"ף פ' גה"נ כ' לענין ריחא מילתא דבדשיל"מ ריחא מילתא משום דהוי משהו. ונתחבטו נושאי כליו ז"ל בדבריו מכמה משניות מפורשות בשביעית וחלה ונדרים ובירו' שם. דרק במינו לא מיבטל דשיל"מ. וחלילה לרבינו הרי"ף למיטעי בד"מ. אבל שפתיו ברור מללו דודאי בכל תערובת קיל משהו בשא"מ ממשהו דמינו מצד הסברא. דבשא"מ כיון דנשתנה טעמו של מה שנתערב. ה"ה כמו שאינו בעולם והיינו דבש שנעשה מבשר נבילה דשרי כמש"כ הרא"ש פ' כיצד מברכין סי' ל"ה בשם ר"י והוא מסוגי' דע"ג ד' ל"ט ב' דבש למאי ניחוש אי משום אערובי מיסרי סרי. וה"נ כבר נתהפך טעמו וריחו של האיסו' ונעשה נבילה סרוחה. ובלא שום קרא שרי דעפרא בעלמא הוא. ומש"ה אפי' דשיל"מ שרי. כיון שאין כאן שום אסור בעולם וכדאי' בירו' ריש ביצה למ"ד ספק מוכן מותר דדוקא כשהאיסור מוכיח אסור ע"ש. ואפי' לדידן דספק מוכן אסור. מכ"מ הכא אפי' ספק ליכא. משא"כ מב"מ שהאיסור ישנו בעולם אלא שהתורה גזרה אחרי רבים להטות ומש"ה בדבר שיל"מ החמירו שהרי האיסו' מוכיח במקומו אפי' כשהוא בלוע מכ"מ ישנו בעולם. כ"ז בתערובות בעלמא. אבל בריחא שהאיסור משהו לא הוי כעפרא. שהרי יש בו ריח אלא דלאו מילתא הוא ודמי למשהו. ומש"ה לכתחילה אסור לעשות ריח. וא"כ בדבר שיל"מ מה לי במינו או שלא במינו. מיהו כ"ז לדעת ר"א אבל לסתמא דגמרא דהטעם משום דרבנן דר"י מודי בהאי מין במינו. א"כ מאי מהני סברא דעיסה אינה נילושת אלא במים ואביי ורבא כסתמא דגמרא ס"ל והיינו מה שהקשו התו' פסחים ד' כ"ז ב' בד"ה הקדש על הא דאמר רבא הכי השתא ערלה בטילה במאתים הקדש אפי' באלף ל"ב. והקשו דמה חומר יש בהקדש הא כ"ד שיל"מ ל"ב. ור"ל דהקדש דבמשהו כדתני' בנדרים ד' נ"ח היינו משום דהוי דשיל"מ. ואין לומר דרבא גופא ה"ק דהקדש חמיר משום דהוי דשיל"מ. זה אינו דהרי עצים בפת הוי מבשא"מ ומנ"ל דבמשהו. זהו תמיהת התו' והגר"א או"ח סי' תמ"ה סק"ט פי' דברי התו' דבהסיקו מקלי קלי איסורא ובטיל כדאי' ביצה ד' ב'. ובעניי י"ל דוקא בדרבנן מהני מקלי איסורא ומנ"ל להתו' להקשות בפשיטות כ"כ ויותר נראה כמש"כ] מיהו למש"כ הרמב"ן במלחמת ה' פ' שואל. דע"כ רבא ג"כ כרב אשי דספקא דתחומין אסור. מהא דעירובין ד' מ דאמר רבא מאי אמרת מחוץ לתחום קאתי כו' משמע שלא ידע בברור דאתי מחוץ לתחום ומכ"מ חש לה וכן מהא דאי' שם ד' מ"ז הנהו דיכרי דאתו למברכתא ע"ש א"כ רבא ג"כ ס"ל כר"א והא דפליג לענין האשה ששאלה כו' היינו משום ישוב השני של התו' ד"ה וליבטיל. דבתחומין לא שייך איסור דבר שיל"מ. אלא במי ששם בעלים עלה. ור"א ס"ל דגם באיסור תחומין לא בטל משום דבר שיל"מ. אמנם בעיקר הדין מודה רבא לר"א ואתי שפיר הא דרבא בפסחים דעצים בפת הוי ג"כ משהו. ומאותו סוגי' ג"כ ראי' לשיטת הרי"ף ז"ל. וע' בירו' ביצה פ"ה דתמן אמרין בשם ר"ח דאפי' עצים. פי' האשה ששאלה עצים לעיסתה ה"ז כרגלי שתיהם. ולטעם ר"א ע"כ שייך בעצים טעם דבר שיל"מ דלא בטיל. וכמש"כ. ואחר שביררנו בס"ד דיש הפרש בין מוקצה דאכילה למוקצה דטלטול. נבא למה שהתחלנו ליישב סוגי' דפסחים לרבינו ורש"י ז"ל דרבה ס"ד דמוקצה לעצים והיינו לטלטול ג"כ מה"ת. והיינו דקאמר ואזהרתו מל"ת כל מלאכה. ודחה לי' אביי והודה לו רבה. דע"כ מוקצה דטלטול מיקרו דרבנן. מדשרי בנסכים שאינו נאכל. אלא קאי באיסור טלטול אבל אכילה ודאי אסור מה"ת. וממילא לאו משום אזהרה דל"ת כל מלאכה קאתינן עלה. דאי הוי מלאכה אפי' טלטול אסור אלא אכילה אסור מה"ת מקרא דהכינו ואין לוקין עלה. וכ"ת אי איתא דלאכילה אסור מה"ת. היאך כשר לנסכים הא בעינן ממשקה ישראל מן המותר לישראל באכילה. איברא כבר נתקשו התו' בד"ה שה ולא הבכור. דהכא משמע דכל הדרשות אסמכתות נינהו והרי במנחות מבואר מהאי קרא דטריפה אסור לגבוה מה"ת. ולא יישבו. והנה הרמב"ם ה' א"מ פ"ה ה"ט כ' דהא דאסור טבל וכדומה בנסכים הוא משום מצוה הבאה בעבירה. ולכאורה תמוה והא בפסחי' אי' דמדכתיב ממשקה ישראל מן המותר לישראל מכ"א אין מביאין נסכים מן הטבל. ותו בשלמא בטבל שייך מצוה הבב"ע. דגזל כהן הוא. ומבטל מ"ע דהפרשת תו"מ. או בשאר איסורי הנאה משום שנהנה בהבאתם. כמ"ש המשנה למלך שם. אבל טריפה אין שום עבירה להקריבו עולה לולי שאסרה תורה ממשקה ישראל. וע"כ דממשקה ישראל בעצמו מועיל לאסור דבר אסור להקרבה וא"כ למה לי' להרמב"ם טעמא דמהבב"ע אבל הענין דודאי עיקר האי דרשה מה"ת הוא דבעינן שיהא מותר לישראל. אבל לא ממעטינן אלא שאין בו היתר לעולם כערלה וכלה"כ וכדאי' במנחות ד' ו' א' לענין היתה לה שעת הכושר ה"נ בעינן דוקא שלא יהי' לו שעה"כ. משא"כ טבל וכדומה שיש לה היתר אינו אסור אלא מאסמכתא ועיקר האיסור הוא משום מצוה הבב"ע. וא"כ מוקצה אי נימא בטלטול אסור מה"ת שפיר הוי לן לאסור בנסכים משום מצוה הבב"ע. אבל לפי האמת דמוקצה דטלטול אינו אלא מדרבנן ואיסור אכילה לא איכפת לן בנדרים כל שיש לה היתר למחר ולא הוי באה בעבירה. וראי' ברורה לזה מהא דאי' במנחות ד' ס"ח ב' יתיב ר"ט וקשיא לי' מה בין קודם לעומר לקודם לשה"ל כו'. ותמהו התוס' נימא בפשיטות דקודם לעומר איכא משום משקה ישראל מן המותר לישראל. ובאמת מבואר הכי גבי חדש שם בד' ה' א' מקרב היכי קרבי ממשקה ישראל כו'. אבל למש"כ ודאי מה"ת לא שייך בזה משום מן המותר לישראל כיון דסופו להיות ניתר לישראל. ועיקר איסור חדש משום מצוה הבאה בעבירה. דכשם דאסור לקצור ולהאכיל לבהמתו אם לא ע"י קיטוף כפרש"י ותו' פסחים ד' כ"ג א'. ה"נ אסור לקצור ולהקריב וה"ה קודם לשתי הלחם הוי מצוה הבב"ע משום דכתיב וביום הביכורים ושפיר הקשה ר"ט מ"ש זה האיסור מזה האיסור ומשני דקודם לעומר הוי עבירה דלא הותר מכללו בהדיוט פי' דאסור כמ"כ להאכיל לבהמתו וכדומה. ועפ"י זה יתיישב שפיר קושית התו' בד' ה' ב' ד"ה האיר. ובד' ס"ח א' ד"ה ע"ד. דמאי משני בד' ה' דטעמא דר"ל דקסבר האיר מזרת מתיר. הא מכ"מ הוי עשה ואינו מן המותר לישראל. אבל למש"כ ניחא דכיון דלפני הבאת העומר אינו דומה בלאו לענין אכילה כמו לפני ששה עשר. ה"נ לא נאסר קצירה ולהאכיל לבהמה ולהקריב אלא לפני ששה עשר. ולא לפני הבאת העומר. וא"כ אינו מצוה הבאה בעבירה והא דאסור באכילה עדיין לא איכפת לן משום ממשקה ישראל כמש"כ. הרי ביררנו שיטת רבינו ורש"י ז"ל והכי פשטא דשמעתא ריש מ' ביצה ד' ג' בשלמא לרבה כו' אלא לר"י ולר"י כו' ולא מקשה לר"נ וע"ש בתו' וברשב"א אבל למש"כ ודאי איסור מוקצה דאכילה הוא מה"ת. הן אמת דמוקצה דר"נ שהוא תרנגולת העומדת לגדל ביצים ודאי דרבנן. שהרי מחלק בין שבת ליו"ט דודאי לא למדנו מהאי קרא אלא עיקר דין מוקצה דיש דבר שחסר הכנה ואסור לאוכלו אבל דבר זה ניתן לחכמים מהו מוקצה דאורייתא ומהו דרבנן. ולא כמש"כ הלח"מ ה' יו"ט פ"א הי"ז דהרמב"ם שפסק לחלק במוקצה בין יו"ט לשבת ע"כ חולק על רש"י דס"ל מוקצה מה"ת. וליתא. דגרוגרות וצימוקים אפשר דאסור מה"ת. אבל תרנגולת העומדת לג"ב ודאי ר"ל מדרבנן. ורש"י עצמו כתב בחולין ד' י"ד א' דבהמה דלגדל ולדות היתה עומדת אסורה משום מוקצה ומדרבנן. מכ"מ שפיר קרוב הוא לאיסור תורה כמש"כ רש"י יבמות ד' פ"א א' ד"ה שאני שונה כו' ואע"ג דתרומות תאנים מדרבנן כו'. ועוד י"ל דלהאי תנא דס"ל א' ביצה שנולדה בשבת וא' ביצה שנולדה ביו"ט אסור ס"ל שהוא מוקצה דאורייתא ומש"ה ספיקא לחומרא. אבל אנן דקיי"ל כר"ש ורק ביו"ט החמירו ודאי הוי מדרבנן האי מוקצה. *[אח"ז מצאתי בשיטה מקובצת ריש ביצה על הא דמאן דאית לי' מוקצה אית לי' נולד. שכתב בשם רש"י בהג"ה דדוקא מוקצה לאכילה הוי דאורייתא ושכן כ' רש"י עוד שם ד' ד' ע"ב גבי עצים שנשרו מן הדקל דהוי דרבנן משום דלאו בר אכילה הוא. וביאר שם כמ"ש וגם ברש"י שלפנינו מרומז בלשונו שם שכתב כגון מוקצה דהכא. פי' דטלטול היא משא"כ מוקצה דלאכילה וכמש"כ מהר"ח]*:

ב

(ב) וא"ר מהאי קרא כו'. משמע דרבינו לא גריס דתני' וכמש"כ ר"ת בעירובין שם. והא דלא הביא רבינו רישא דקרא והי' ביום הששי דמיני' נ"ל אסור הכנה מיו"ט לשבת משום דלא מיירי כאן מאיסור הכנה אלא מאיסור מוקצה. דמה שלא הוכן מאתמול אסור לאכול. ודרשינן והכינו את אשר יביאו ובלא הכנה אסור. ודרך אגב הביא רבינו דרשה דרבא ללמד פי' והכינו:

ג

(ג) והילכתא כר"ש לבר ממוקצה מחמת איסור ומאי נינהו כו'. חזר רבינו על דברי רבינא והגיה לשון איסורו. והנראה שלא הי' בגמרא מפורש בדברי רבינא ומאי נינהו נר שהדליקו עליו בא"ש. והי' אפשר לפרש מוקצה מ"א אפי' לא דחי בידים שהוא ג"כ חמור ממוקצה מחמת מיאוס כדמוכח בחולין ד' ט"ו ע"כ לא קאמר ר"מ אלא במבשל דראוי לכוס אבל בשוחט דלא חזי לכוס לא. וכ"כ התו' שם ד' י"ד ב' ד"ה איסור. והוסיף רבינו בהא נמי הלכה כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסורו. פי' שהוא בעצמו אסר עלי'. ומאי נינהו נר כו' והוא לשון הש"ס שבת ד' מ"ה א' והקצה לאיסורו. ע"ש דקאי על דחי' בידים דוקא. וכ"כ בה"ג בה' יו"ט דקיי"ל בכולה שבת ה' כר"ש לבד ממוקצה מחמת איסורו כו' וכן פסקו התו' בשבת ד' קנ"ז א' ובכ"מ:

ד

(ד) אבל לא כבתה לא. ולא ס"ל דהלכתא כר"ש בנר שהדליקו בה באותה שבת בין כבה בין לא כבה. כ"ז מיותר ואינו מובן. ונראה דרבינו מפרש דר"ש וראב"ש דאמר מסתפק מן הנר הכבה ומפרש בגמ' דפליגי ור"ש סבר כבה אין לא כבה לא. וראב"ש סבר אע"ג דלא כבה. ולא דראב"ש לית לי' עיקר דין דבסיס לדה"א. אלא מודה בנר הדולק דאסור אלא כלפי דר"ש הוסיף בברייתא כבתה מותר לטלטלה. והוא מיותר. אלא קמ"ל כבתה לגמרי דוקא. וראב"ש ס"ל דאפי' מסתפק מן הנר הכבה דפירושו הכבה והולך כפרש"י ד"ה מן הנר הכבה דכיון דכבה והולך לא מיחייב תו משום מכבה וכש"כ דלא שייך תו בסיס לדה"א דהוי כדליתי' וכשיורי כוסות כמש"כ התו' ד' מ"ז א'. ובזה מבואר פרש"י ורמב"ם בדר"ש דמתניתין דאסר נר הדולק בשבת שמא יכבה הנר. ותמהו עלה בשלטי הגבורים ותו' רע"א. דבגמרא ד' מ"ו מבואר הטעם משוס בסיס לדה"א. אבל דייקי שפיר דהקשה הש"ס כבתה אין לא כבתה לא. מ"ט דילמא בהדי דנקיט לה כבתה כו' וליקשי על משנתינו דתנן חוץ מן הנר הדולק בשבת אמאי כו' אלא בהא י"ל גזרה שמא יכבה. כמו שגזרו שמא יתלוש ושמא יחתה לעיל ד' י"ח. אבל נר המתחיל לכבות לא שייך גזרה זו ומש"ה הוצרך ר"ש לפרש דמכ"מ אסור ואמאי כו'. ומסיק משום בסיס לדה"א. וראב"ש ס"ל דאין כאן ממשות איסור. ובהא פסק רבינו דלא כר"ש דאי לא כבתה ליכא משום בסיס לד"א. ונ"מ בנר שהדליקו בשבת משום סכנה. ואי כבה לגמרי לכ"ע שרי לטלטל שהרי אין מוקצה לח"ש. אבל בשעה שדולק אסו' כר"ש או משום גזרה או משום בסיס לד"א. אבל התחילה לכבות הלכה כראב"ש. נמצא שאין הלכה כר"ש בין כבתה בין לא כבתה. וצ"ע שלא נתבאר כ"ז בפוסקים ז"ל וגם רבינו לא הביא הא דראב"ש כלל:

ה

(ה) דקמו להו ר"מ ור"י בחדא שיטתא כו'. ע' מ"ש פ' שלח סי' קכ"ח אות ד' דלהכי הוסיף רבינו טעמא דאסור משום דקמו ר"מ ור"י בחדא שיטתא. משום דרבינו פוסק בבהמה בריאה שנתנבלה שאסור משום מוקצה או שוחט לחולה בשבת. ולא היה חולה מבע"י. ומודה רבינו דלר"ש שרי גם בהא. ומ"מ אין ה' כר"ש ואע"ג דלא דחי בידים. מכ"מ כיון דעיקר פסקו של רבינא בנר שהדליקו בא"ש משום דקמו ר"מ ור"י בחדא שיטתא. וה"נ תרווייהו מודי דבכה"ג אסור. ולא פליגי מר בר אמימר ומר ברי' דר"י בבריאה אלא אליבא דר"ש. אבל ר"מ ור"י פשיטא דאסרי וגם בהא הלכה כתרוויהו. ע"ש שביארתי יפה. ובזה פליגי על רבינו הרי"ף ורמב"ם וש"ע. ולא ס"ל טעמא שכ' רבינו דרבינא פסק דלא כר"ש בנר משום דקמו כו':

ו

(ו) והילכתא כמאן דמיקל דקיי"ל בכה"ת כולה כו'. הוצרך רבינו לזה הכלל. לטעמי' שכ' מוקצה מה"ת לאכילה וספיקו להחמיר מכ"מ בהא הילכתא כרבינא משום דקיי"ל הכי. אבל לשיטת ה"ג ותו' דמוקצה דרבנן פשיטא דהלכה כמיקל. ובאמת לא נזכר ראי' זו בה"ג. איברא הרי"ף בפ' כירה עה"מ מטלטלין נר חדש כו' כ' ג"כ דהלכה כמיקל משום דקיי"ל בכל התורה כולה כו' משמע דס"ל מוקצה מה"ת אסור:

ז

(ז) ברם צריך כו'. ויבישו בה"ש ולא הוי ידע בהון דיבישו כו' כן פי' רבינו מימרא דר"כ מוקצה שיבש ואין הבעלים מכירין בו. שכבר נתייבש אלא שלא ידעו הבעלים בו וכפרש"י. ותלה רש"י ז"ל עצמו בדעת רבינו וכ' בזה"ל כך פי' ר"א בשאלתות שלו. ולא על חנם חרד רש"י ז"ל כל החרדה הזאת. אם לא שעיני רש"י ז"ל ראו פי' אחר מרווח לכאורה. ומכ"מ קבע מסמרות בזה הפי' של רבינו. והנה בירו' ריש ביצה אי' מ"ט דב"ש מוכנת היא ע"ג אמה. מ"ט דב"ה נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו שמא אינו אסור. וכבר כ' הב"י והיש"ש בשם הר"ן דהירו' פליג על ש"ס דילן ולא נמצא בחי' הר"ן שעל הרי"ף אולי ראו חי' ר"ן על הגמרא. והרי ע"כ מוקצה שיבש דהירו' אין הפי' שכבר יבש ביה"ש. שהרי מדמה לביצה שנולדה ביו"ט אלא ה"פ שעומד להתייבש ביו"ט ולא ידע בעליה שקרוב הוא להתייבש. וה"ז דומה לביצ'. והכי מבואר עוד בירו' שלהי פ"ג קערה שחקקה הקוף מהו ריב"י ר"ב א' אתפלגון ר"ז ורב המנונא ח"א מותר וחרנא א' אסור. מ"ד אסור נעשה כמוקצה שיבש ולא ידע בו. מ"ד מותר נעשה כמבטל שתיקנו בשוגג. ולפנינו יבואר הפי'. עכ"פ מבואר שמיירי שעדיין לא נתייבש ביה"ש וכ"כ הקה"ע ע"ש. וא"כ הי' נראה לפרש סוגי' הש"ס דילן. הי' אוכל בענבים והותיר כו' עד שיזמין מבע"י ה"ד אי דחזי פי' שידע שיהיו ראוים בשבת למ"ל הזמנה היינו בהמה מסוכנת וסוכה רעועה דלא בעי הזמנה. אי דלא חזו שלא יהיו ראוים. כי אזמין להו מאי הוי. וכ"ת דלא ידע אי חזי אי לא חזי. שלא הכיר בהם אם יתייבשו בשבת או לא והאר"כ מוקצה שיבש כו' וכפי' הירו' שיבש בשבת ואין הבעלים מכירין בו בבה"ש שראוים להתייבש בשבת מותר. אלא לאו דחזו. שהיו עומדים להתייבש בשבת. ואדחו שנפל עליהם גשמים. ואחזי שנתייבשו מכ"מ שהזריח אח"כ השמש בתקפו ונתייבשו מהר. ועפ"ז הי' מתרווח כמה קושיות. דלפירש"י ואי לא אחזי בבה"ש כי אזמין להו מאי הוי הקשה הרשב"א בחי' מ"ש מסוכה רעועה דאמרינן בד' ל"ה שאם התנה עליה הכל לפי תנאו ונדחק ליישב בסברא. ותו אינו מדוקדק דבראש הסוגי' לענין יש מוקצה לח"ש אי' אי דאחזו בה"ש אחזו כו' והכא אי' אי דחזו. ולא פי' בה"ש [אלא שרש"י גריס כאן ג"כ אי דאחזו] והדר אי' תו דאחזו. ולמש"כ ניחא. דלעיל פי' דאחזו שכבר היו ראוים. והכא פי' שעומד להיות ראוי. כ"ז הי' נראה בפי' הסוגי'. אבל רבינו ורש"י לא פי' הכי ונימוקם עמם. דהברייתא הי' אוכל בתאנים והותיר כו' וכן א"א באפרסקין ובחבושין ובשאר כל מיני פירות. אוקים הש"ס שבת ד' מ"ה א' כר"י. ולר"י ודאי לא מהני הזמנה במה שיהיו ראוים בשבת לא בסוכה רעועה כדאי' שם דדוקא לר"ש מהני תנאי. ומכש"כ לפרש"י ד' כ"ז ב' במסוכנת וד"ה היינו לר"ש אבל לר"י אסור. ולא כרי"ף ורמב"ם. ולק"מ קושית הרשב"א. וע"כ מיירי בחזי בה"ש. והשתא אינו סותר את הירו' דמשמע דוקא שיבש בשבת ולא ידע בו אסור. הא ידע שיתייבש פשיטא דשרי. אע"ג דביה"ש עדיין לא נתייבש. ולש"ס דילן לפרש"י כ"ז שלא חזי ביה"ש לא מהני הזמנה. אבל הירו' מיירי אליבא דר"ש דמתיר במסוכנת וסוכה רעועה. וע"כ קערה שחקק הקוף אתי אליבא דר"ש. דלר"י פשיטא דאסור מטעם נולד ומשנה מפורשת היא בפ' כה"כ. וכש"כ כלי חדשה שנעשה מבקעת. אלא אליבא דר"ש. ויש לפרש דפליגי בירו' לענין מוקצה ולא דמי להא דאי' בש"ס דילן שבת ד' ק"ט נכרי שחקק קב בבקעת לר"ש שרי להסיק בה. דהתם ביו"ט ומעולם לא הי' הבקעת מוקצה. ונולד לא ס"ל לר"ש. אבל בשבת שהי' הבקעת מוקצה לד"ה יותר מגרוגרות וצימוקים. וכשנעשה כלי הוי כגו"צ שנתייבשו בשבת דאסור אי לא ידע שנתייבשו. וה"נ לא עלה עה"ד שהקוף יעשה כן ודומה ממש לפמוט בשבת ד' מ"ד א' דר"ש מודה דאסור. ולא ק' מטבל שאם עבר ותיקנו מתוקן. ובאמת כבר הקשו התו' שם ד' מ"ג ע"ז. והנראה משום דביה"ש חזו לקרוא להם שם כדתנן הלוקח יין מבין הכותים כו'. ומ"ם דדמי לטבל. וגו"צ שאני דדחי להו בידים וחמירי ממוקצה דעצים ואבנים בהא ר"ל לאחר שנעשו ראוים. ובאמת אי' בירו' שבת פ' כירה ה"ז דפמוט מודה ר"ש דאסור גזירה שמא יכבה. ולא משום מוקצה. ויש להוסיף עפ"י מש"כ לעיל שאילתא מ"ד לדעת רבינו ורמב"ם ז"ל דטעמא דר"ש בבכור שאין זה מן המוכן. משום דתלוי בדעת אחרים הוי מוקצה אפי' המעשה מותר מכ"מ מי ימר שיעשה וכדאי' בשבת ד' מ"ו מי יימר דאזדקיק לי' ה"נ תלוי במעשה הקוף. ומכ"מ אי ידע שהקוף יעשה כן שרי. אבל כיון שלא ידע בו דומה למוקצה שיבש ולא ידע בו שייתייבש ואסור לר"ש. ויותר נראה דפליגי בדין נולד לר"ש. דמיירי שם באפר שהוסק ביו"ט דכ"ע ס"ל דאסור משום נולד שנעשה ברי' חדשה ע' תו' ביצה ד' ב' א' והירו' לטעמי' בביצה לענין בכור דמפרש פלוגתייהו דר"י ור"ש דר"י לטעמי' דס"ל ראית בכור כראית טריפה שרואין אף לאחר שחיטה ואינו מיקרי מתקן. ור"ש ס"ל כר"מ דאינו רואה לאחר שחיטה וכקהלא קדישא בש"ס דילן ביצה ד' כ"ז א' מבואר דר"ש ס"ל כר"מ דאינו רואה לאחר שחיטה והוי מתקן וכפרש"י במשנה שם. ור"ל דבנולד כזה מודה ר"ש. וה"נ אין לך מתקן יותר מזה שעשה מבקעת כלי. ומכ"מ אי ידע שהקוף יעשה כן שרי כמו התם דהאיסור בדיעבד היינו משום דאסור לראות מומין ביו"ט. הא אי ידע שיראו ביו"ט שרי. אבל כיון שלא ידע בו הוי כמוקצה שיבש ולא ידע בו כו' ה"נ לענין נולד: וע"ע להלן שיתבאר בפי' הירו'. והא דאי' בירו' ריש ביצה ה"נ דפליגי ב"ש וב"ה בנולד. ג"כ ה"פ דב"ש ס"ל דלאו נולד הוא דכיון דהאם מותרת דלית להו מוקצה ואפי' תרנגולת העומדת לגדל ביצים ראוי' לאכילה א"כ הביצה ראוי ליאכל ע"ג אמה וכאוכלא דאיפרת הוא. וב"ה סברי דאע"ג שראוי' ליאכל ע"ג אמה מכ"מ כיון שלא הי' בדעתו לאכילה ה"ז נולד גמור כאפר דלכ"ע אסור שנעשה ברי' חדשה. ודמי למוקצה שיבש ולא ידע בו דאסור משום מוקצה ה"נ אסור משום נולד. וזהו סברת ש"ס דילן דמקשי בפשיטות לב"ש הא הוי נולד. עכ"פ יש להוכיח מכאן דגו"צ שידע שיתייבשו בשבת שריין לר"ש ודמי לסוכה רעועה ומסוכנת ולא כהרשב"א וה"ז דומה לנר שכבה שגם הוא דחינהו בידים ולא חזי ומכ"מ שרי. והא דר"כ וסוגי' דילן אזיל אליבא דר"י. ומש"ה כ"ז שלא נתייבש בה"ש ודאי אסור. ואי כבר נתייבש אלא שלא ידע בעליו שרי. ומיני' נלמד לר"ש בגרוגרות וצימוקים דמודה ר"ש דאסורין. ונתייבשו כבר ולא ידע בעלי' דשרי. אע"ג שלא ידע שראוים להתייבש בשבת. דאי ידע שראוין להתייבש בשבת פשיטא דשרי כדאי' בירו'. אלא בלא ידע שראוין להתייבש. והיינו שמעתא דרבינו: והנה הרי"ף והרמב"ם ז"ל לא הביאו שמעתא דר"כ וכל הסוגי' שאנו עומדים בו. וכבר עמד ע"ז הבעה"מ ואין עונה. והנה עיקר בעי' דיש מוקצה לח"ש ג"כ לא הביא הרי"ף ויישב הרא"ש ויש"ש אבל הא דר"כ ואחזי ולא אחזי דבעינן הזמנה. הלכות גדולות הן. וגייזי להו ולאו דבר ריק הוא. ונראה דס"ל לרי"ף ורמב"ם דביו"ט לא שייך כלל מוקצה דגו"צ. דלעולם חזי לבישול. והרי לא הביאו בה' יו"ט דאפרסקין וכו' אע"ג שפסקו כר"י ביו"ט. אלא אין עיקר מוקצה זו שייך אלא בשבת ובשבת הלכה כר"ש. ולא שייך דין דאחזי ולא אחזי דבעי הזמנה אפי' בגו"צ. דכיון דאחזי קצת לא גרעי מאפרסקין דשרי לגמרי לר"ש. איברא הא דר"כ לכאורה ישנו אף לר"ש בגו"צ כמש"כ רבינו אבל נראה ברור דעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דהא דמודה ר"ש בגו"צ שהן מוקצין. היינו עדיין שלא נתייבשו. אבל לאחר שנתייבשו ואין בהם אלא מוקצה דביה"ש. ובהא ודאי שרי. ולא מיירי במוקצה דביה"ש כלל אלא במוקצה דאוצר. דלר"י כל אוצר אסור וה"ה אפרסקין דמי לאוצר שאין דעתו לאוכלם. ולר"ש הכל שרי זולת גו"צ דדחינהו בידים [ולא דמי לפמוט שמודה ר"ש דאסור אף לאחר שכבה שהקצה בידים לאיסורין והכי מבואר לשון הרמב"ם ה"ש פ' כ"ו הי"ד ואפי' אוצר ש"ת כו' מתחיל להסתפק ממנה שאין שום אוכל שהוא מוקצה כלל אלא הכל מוכן הואי חוץ מגרוגרות וצימוקים שבמוקצה בזמן שמייבש אותם הואיל ומסריחות בינתיים וא"ר לאכילה ה"ה אסורין בשבת משום מוקצה. ולא נזכר באותו ענין דין בה"ש. והנה הרי"ף בפ' כירה כ' על הא דגו"צ ירו'. מ"ש הני הואיל שמסריחות בנתים. והוא במעשרות פ"א וביצה פ"ד ה"א. ונתן לנו הרי"ף לדעת מקור הירו' והנה א"א לפרש אלא כמש"כ. וז"ל. ר' יעקב בא בשם ר' יסא מוקצה שיבש אסור ליגע בו רבי א' לר"ש ברי' עלה והבא גרוגרות מן העלי'. אמר ליה ואינו אסור משום מוקצה אמר ליה ועדיין את לזו אין לך אסור משום מוקצה אלא תאנים וענבים בלבד. אמר רבי שמואל בר סטרטיי מפני שהן מסריחות בינתים. וע"כ הני גרוגרות לא נתייבשו מע"ש. דא"כ אפי' לר"י פשיטא דשרי. אלא שחשש שנתייבשו בשבת. וא"כ מאי השיב רבי שאינו אסור אלא תאנים וענבים. כלפי לייא. אלא ע"כ ה"פ תאנים וענבים שהעלן לייבשן ועדיין לא נעשו גו"צ ומיקרי עדיין תו"ע. ומה שקורא גמ' דילן גו"צ מפני שעומדין לכך. קורא בירו' תאנים וענבים ע"ש שהן עתה עדיין. והרי הרי"ף מקשר דברי הירו' עם ש"ס דילן ללמדינו שגם שיטת תלמוד דילן הכי הוא. ובאמת הכי פשטא דסוגי' כירה ד' מ"ה ב' בעא מני' ר"ש ברבי מרבי פצעילי תמרה לר"ש מהו. א"ל אין מוקצה לר"ש אלא גו"צ בלבד. וע"כ פצעילי תמרה קודם בישולן מיירי כפרש"י. דאי לאח"כ פשיטא דשרי כנר שכבה והרי הן א"ר כעת וע"ז השיב דאינו אסור אלא גו"צ בלבד. ובחי' מ' שבת ישבתי לפרש"י בס"ד. אבל לפי הפשט הכל מיירי בשעה שא"ר. וכן מדבריות דמדמי הש"ס לגו"צ מיירי שעדיין הן במדבר ולא חזי כעת לשחיטה ולא שכבר הובא לעיר. ולפנינו יתבאר עוד ראי' שדעת הרי"ף כן הוא. וא"כ הא דאי' בירו' מוקצה שייבש ואין בעליו יודע בו ה"ז אסור אתי ג"כ לר"י דוקא. ומכ"מ שפיר הביא ראי' לר"ש בקערה שחקקה הקוף דאסור משום נולד כמש"כ. וכמו לר"י לענין מוקצה אי ידע בו בעליו ליכא מוקצה. וכשלא ידע בו. אע"ג שבאמת הי' ראוי להתייבש מכ"מ כיון שהוא לא ידע בו ה"ז מוקצה לר"י. ה"נ בנולד לר"ש כמש"כ לעיל. או עפ"י מש"כ לענין מוקצה דר"ש מודי היכא דתליא במעשה אחרים הוי מוקצה אפי' לאחר שנעשה. ומכ"מ אי ידע שיעשה שרי אבל כל שלא ידע אסור. אבל פי' הראשון שכתבתי משום דר"ש מודה במוקצה דעצים ליתא לדעת הרי"ף ורמב"ם ז"ל דלא מצינו דאסר ר"ש מחמת שהיו ביה"ש עצים ואבנים. עכ"פ הא דירו' מוקצה שיבש כו' אתי לר"י. וא"כ מבואר דאפי' לר"י אי ידע שיתייבש בשבת שרי. והיינו משום שדומה למסוכנת וכפי' הרי"ף והרמב"ם ז"ל דלד"ה שרי ואפי' לר"י. ולא דמי לסוכה רעועה דאסור לר"י אפי' יושב ומצפה שתפול. דהתם אינו יודע שתפול בשבת. דכמה כותלים נוטים שעומדי' כמה ימים ואין בזה השערה נכונה וברורה. משא"כ מסוכנת דמשערין שלא תחי' אלא כך וכך שעות. וה"נ במוקצה משערין שפיר מתי ייבשו ואפי' לר"י שרי. וא"כ ע"כ מפרשי סוגין דלא כרבינו ופרש"י אלא כפי' המרווח שכ' ואפי' לא נתייבשו ביה"ש אלא דחזי שייבש בשבת שרי אפי' לר"י. נחזור לענין. דאין לרי"ף ורמב"ם מכל זה הסוגי' מוצא דין דבשבת הלכה כר"ש וכל שנתייבש אפי' לא הי' ראוי בה"ש שרי. וביו"ט לא שייך כלל מוקצה דגו"צ דאפשר לבשלן. ועפ"י מש"כ יבואר מש"כ הרמב"ם בפ"ב מה' יו"ט העומד על המוקצה מערב יו"ט בשנה השביעית שכל הפירות הפקר צריך שירשום ויאמר מכאן וע"כ אני נוטל ואם לא רשם לא יטול. והקשה הה"מ אמאי שינה מלשון המשנה דתנן בשבת. ויישב שאין מוקצה בשבת וכבר תמה הלח"מ הא איכא גו"צ וכפרש"י במשנה דמיירי בהו. אבל הענין כמש"כ שאין דין גו"צ שייך אלא בשעה שא"ר. ולזו לא מהני הזמנה. וכ"ת א"כ ביו"ט הא ליכא כלל מוקצה דגו"צ כמש"כ שראוין לבישול. איברא ודאי מיירי במוקצה דאוצר. ודווקא בשביעית הא בשני המעשר אסור משום טבל. ומש"ה דייק הרמב"ם וכ' מכאן וע"כ אני נוטל למחר ולא כמו במשנה אני אוכל למחר. דבמשנה מיירי במוקצה דגו"צ שא"ר לאכילה כ"כ בעינן שיזמינם לאכילה. אבל הרמב"ם מיירי במוקצה דאוצר ובעינן שיאמר אני נוטל מהאוצר ותו לא. וכ"ת אמאי לא מוקי הגמרא מתניתין במוקצה דאוצר. הא ל"ק דא"כ ליתני ביו"ט ככולי מכילתין. וליתני מכאן אני נוטל. אלא מיירי בגו"צ דליכא אלא בשבת. ומש"ה תנן אני אוכל. והא ל"ק על התנא ליתני ביו"ט באוצר. דבעי להשמיענו דשבת קובעת למעשר בדבר שלא נגמרה מלאכתו. אבל לפי הדין א"א לקבוע זה ההלכה אלא ביו"ט ובאוצר. ובפשיטות י"ל דעת הרמב"ם למש"כ דאחזי ולא אחזי אינו אלא כאפרסקין. א"כ לא מוקמי אלא ביו"ט ולא בשבת לפי ההלכה. נחזור לענין. דרבינו ורש"י פליגי עם הרי"ף ורמב"ם בעיקר דין גו"צ. וממילא בפי' סוגי' זו דביצה ד' כ"ו ב'. ובהא תלי' פי' הסוגי' דדף כ"ז ב' במסוכנת וד"ה. דלפרש"י לר"י אסור ולהרי"ף גם לר"י מותר. כמו בפירות שידעו בעלי' שיתייבשו דשרי אפי' לר"י כדאי' בירושלמי. ומקור כל המחלוקת הזה תליא ביסוד מוסד מימרא דר"פ הילכתא עו"ג שהביא דורון לישראל כו' שם ד' כ"ד ב'. דפליגי הראשונים. דרש"י כ' דטעמא דאסור משום מוקצה דגו"צ ולא מחלק בין יו"ט לשבת. וזהו דעת רבינו בפ' שלח סי' קכ"ח וע"ש מש"כ באות ז' בס"ד. וא"כ מבואר דגו"צ אסור לר"ש אפי' לאחר שנתייבשו כמו מחובר אחר שנתלש. אבל הרי"ף ורמב"ם ס"ל דשאני לן בין יו"ט לשבת ומש"ה ודאי מחובר שנתלש ביו"ט אסור משום מוקצה אבל בשבת לית בי' משום מוקצה אלא משום גזירה שמא יעלה ויתלוש כמש"כ הרמב"ם בה' שבת פ' כ"א פירות שנשרו בשבת אסור לאכלו כו' גזירה שמא יתלוש ומש"ה הביא הרי"ף ריש מס' ביצה גבי עצים שנשרו מן הדקל טעמא דגזירה שמא יעלה ויתלוש להשמיענו אגב אורחא דאף בשבת אסור מטעם זה. וכן בפ' אי"צ כ' בזה"ל והא דאמרינן אם יש מאותו המין במחובר אסור ל"מ באכילה דאסור אלא אפי' לטלטלו נמי אסור דמשום דלא חזי לאכילה מוקצה הוא עכ"ל. מבואר דמצד עצמו אינו מוקצה. וע' במלחמת ה'. ולמש"כ מבואר דמשום שבת נקט הכי דלא שייך כלל מוקצה דגו"צ אחר שנתלש. אלא שאסורים באכילה משום גזירה. והגזירה לא מהני אלא לאיסור אכילה כמש"כ התו' שבת ד' מ"ה ב' ד"ה דאית בי' מוקצה. ומכ"מ ממילא כיון שא"ר לאכילה הוי כעצים ואבנים שהוא מוקצה. הרי דמכאן ג"כ ראי' למש"כ דאין דין גו"צ לאחר שנתייבש לר"ש. אלא שאין מכאן הכרח לדבר דבל"ז יש מקום לחלק. עכ"פ הרי ביררנו יפה עומק דעת רבותינו הראשונים ז"ל:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף