העמק שאלה/לא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

העמק שאלה לא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

(א) לרחומי חד בחברי' כו' ומאן דצריך לאזופי' כו'. קיצר כאן רבינו. ולא ביאר מקור דינים אלו מדרשי דקראי וביאר יפה ריש סי' קי"ד וריש קמ"ז. ושם שינה בלשונו וכ' והיכא דבר אוזופי' הוא כו'. ומבואר שם הכוונה בס"ד:

ב

(ב) התם יהודה גופי' לוה הי' דכ' שלחה הנער אתי. בגמרא אי' הכי הא קבלנות הוא דכתיב תנה אותו על ידו ובל"ס יש לבאר שני הגירסאות. ותרווייהו מקובלים מגאונים קדמונים הם. ותרווייהו צריכים באור. וגי' הגמרא כבר עמד המהרש"א דהפסוק תנה אותו ע"י ראובן אמרה ולא יהודה. ונהי שיישב דודאי לא גרע יהודה מקבלת ראובן. אבל עדין מי סני להש"ס להביא קרא דיהודה גופא שאמר מידי תבקשנו. וגם זה קשה דראובן ויהודה עדיפי מע"ק. אלא כנושא ונותן ביד הוי. שהרי קבלו מיעקב לידו. והרי הוא כלוה ממש וכגי' רבינו באמת. והרשב"ם נזהר מזה יפי' בזה"ל כלומר כאלו מקבלו בידי אחזירנו לך עכ"ל. ר"ל לא שקבלו לידו לבדו. אלא כל האחים קבלוהו לידם. והוא לבדו ערב ע"י כולם. וכאילו קבלו לידו אבל עדין קשה טובא הא יהודה בכלל האחים הוי. והוי כשותפים שנפקדו וכ' הרא"ש בפ' שבועת הפקדון דשנים שלוו מא' אחראין וערבאין זל"ז. והסכימו הראשונים ז"ל דה"ה בפקדון וכדאי' בח"מ סי' ע"ז ס"א ולא מקרא דיהודה נ"ל אלא מקרא דכתיב וכיחש בעמיתו כמבואר בירו'. ולדעת רמב"ן ורא"ש שותפים ע"ק ג"כ הוא. והי' נראה מכאן ראי' למש"כ הרמ"א בשו"ת סי' כ"ז לחלק בין נושא דפקדון ולא כל הפקדונות שוות. ואין דבריו מבוארים כ"כ. והתומים בסי' הנ"ל פי' דבריו לחלק בין פקדון שכל הנאה של הנפקדים כמו שואלים ודמי ללוים. לשותפים בשמירה פשוטה. אבל כבר דחה התומים בעצמו מדברי הראשונים ז"ל. ותו הא יסוד דבריו באו ליישב דברי בעה"ת שהקשה מהא דפ' המפקיד (בבא מציעא ד' ל"ד ב)' שותפין ששאלו כו' וכן הקשה הר"ן שם והתם בפירות מיירי. ואי' בב"מ ד' צ"ד ב' דשואל בהמה אין כל הנאה שלו והא בעי מזוני' ובעי' נטורי. ובשלמא לענין אונסין לא חילקה התורה וטעמי התורה אינם אלא בדרך כלל. והפרטים חוקים. אבל לענין זה שלא נתפרש בתורה מנלן לחלק. אבל יש לנו לחלק בא"א. דעיקר יסוד זה הדין מהירו' שלמד מהא דתני' וכיחש בעמיתו פרט למכחש בא' מן השותפין. א"ר יוסי הדא דאמרת שנים שלוו מא' אע"פ שאין כותבין אלא פלוני ופלוני לוינו מפלוני מנה חייב כל א' לשלם הכל. ופי' הרמב"ן דכי היכי דאמרינן בשנים שהפקידו אצל א' שאם בא הא' ליטול את שלו אין שומעין לו. ולא יכול לומר לזה כל א' ממנו נתחייבת בחלקי אלא יכול לומר לא נתחייבתי אלא לשניכם אף שנים שלוו מא' יכול המלוה לומר לשניכם הלוויתי ואין א' מהם יכול לפטור עצמו בתשלומי חלקו. אלא כ"א חייב לשלם הכל. עכ"ל. ולכאורה הדבר להיפך דמכאן יש ללמוד דשנים שלוו מא' אין יכול לתבוע מא' כלום עד שיביא גם השני. כמו בשני מלווים שאין מתחייב אלא לשניהם יחד. אבל הענין והטעם דשני מלווים כו' משום דלמאי נתחברו שניהם זל"ז ילך כ"א ויפקיד חלקו בפ"ע אלא משום שיהא בתשלומין משועבדים זל"ז. ואם יסלק לא' מהן החצי ולהשני לא יהי' לו במה לשלם יוכל השני ליקח מהראשון חצי חלקו. דמשועבד חלקו לו כערב וממילא אין לו לשלם חלקו של א'. דכמו שאין לו ליתן לא' כל החוב. משום שאין רצונו של השני שיהא פקדונו ומעותיו ביד אחר. ה"נ אין לו למסור שעבודו ליד אחר. וממוצא דבר אתה למד שאם שני המפקידים או המלוין הם שותפים ממש. שאם רצה ליתן לא' הכל הוא רשאי. כמ"כ יכול כ"א להכריחו ליתן לו חלקו החצי כמבואר בסי' קכ"ב דשותפין יכול א' מהן להכריחו לידון על חציו והסמ"ע והש"ך נתקשו ליישב רומיא דפסקי אהדדי. אבל למש"כ ניחא שפיר. דבסי' ע"ז לא מיירי בשותפין ממש. אלא דנשתתפו בזה הלוואה או פקדון. עכ"פ עיקר הטעם הוא דדיינינן דלאיזה ענין נזדמנו לפונדוק א' אלא להשתעבדות. ומש"ה כ' הרמ"א דמי שמת והניח ב' בנים נותנין לכ"א חלקו ונתקשו ג"כ בטעמו ש"ד. אבל פשוט דלא נשתעבדו מעולם זל"ז ולא נכנסו לערבות וכ"כ באורים. והשתא שפיר הוכיח הירו' דשנים שלוו נעשו ערבים זל"ז. דלמאי נזדמנו יחד אם לא להשתעבדות זל"ז. וה"ה שנים ששאלו או שקבלו פקדון אמרינן ג"כ למאי הפקיד ביד שניהם אלא כדי שיהו שניהם ערבים זל"ז. וכ"ז במלוה מעות דאפשר הי' לו להלוות לכל א' חצי המלווה בפ"ע. וה"נ מפקיד חפץ שהי' א' יכול לשומרו. או משאיל בהמה לשנים כשהם יחד ואם הי' רוצה לעשות טובה לשניהם. הי' יכול להשאיל לזה יומו ולזה יומו. וע"כ כדי לשעבד זל"ז. אבל במפקיד בהמה שאין בכח של א' לשמרו ומש"ה מסרה לשניהם. אין שום אומדנא על ערבות. אלא שנזדמנו שניהם לעמוד על שמירתה. והיינו דאי' בב"ק ד' י' מסר שורו לחמשה ב"א שהביא הרמ"א בתשובה שם. ובהכי יתיישב ג"כ הא שהקשו מהמפקיד. שותפים ששאלו ושלם א' מהן מהו. ולמש"כ ניחא בפשיטות. דהתם מיירי בשותפין בקרקע ושאלו פרה לחרוש בה. וכשנאנסה כל א' חייב בחצי ולא יותר שאין ראי' שנשתעבדו זל"ז. אלא א' מהם שואל לטובת השותפות ושניהם חייבים באחריותו. וה"ה בעובדא דידי' ז"ל. בג' אפוטרופסים שלא נעשו ערבים זה לזה. והיינו דאמרינן שלא הועמדו יחד אלא לצורך השמירה ולכלכל בעסק שטובים השלשה מן הא' ולא בשביל שעבוד התשלומין. ועפ"י זה ניחא גם בנ"ד שאחי בנימין נזדמנו יחד לשמירתו וכולי האי ואולי יקרנו אסון ולא על תשלומי' אם יקרנו אסון. ובאמת זה סברא אלימא ליישב פי' הרשב"ם ז"ל שפי' שיהודה נעשה ערב עבור חוב כל אחיו לאחריות בנימין וע' מש"כ הט"ז בסי' קכ"ט בפי' הסוגי'. אבל כ"ז דחוק. דלמאי ניצרך יהודה לערבות לימא שלחה הנער אתי שיהא הוא הלוה. וכמש"כ רבינו. וגם לשון תנה אותו (ע"י) לא משמע כפי' רשב"ם שיהא כמו (על ידי). ותו מאי ראי' מהשתעבדות לשמור ולהשיב דבר שהוא בעין להשתעבדות על מלוה דבר שאינו בעין. ועל גי' רבינו שהקשה שיהודה הי' לוה קשה דיהודה אמר אנכי אערבנו. כי עבדך ערב את הנער. אבל האמת יורה דרכו. דעל בנימין עצמו הי' לוה ממש. ונשתעבד להשיבו אל אביו. ולא נשתתף כלל עם אחיו. אבל הערבות הוא על חובות דבנימין. שהרי יעקב נתיירא לאסון. משום שהשטן מקטרג בשעת הסכנה כדאי' במ"ר בפרשה זו ואין קטרוג אלא על איזה חטא. וע"ז ערב יהודה לשלם עונות בנימין אם יתחייב ביד. אדם כמעשה דגביע או בידי שמים כענין כופר נפשו תחת נפשו. ודוד אמר מי יתן מותי תחתיך. וכתיב נתתי כפרך מצרים וכדומה. ואין זה דבר שאין לו קצבה דלא מהני לדעת הרמב"ם פ' כ"ה מה' מלוה הי"ג. [ומקור דעת הרמב"ם בערב דתליא במש"כ בה' מכירה פי"א לענין קנין בדבר שאין לו קצבה וע' בכ"מ שם שדקדק מקורו של רבינו. ול"נ להוסיף מגוף הסוגי' דגטין ד' נ"א מתיב ר"ה בר מנוח מתו בנותיהן ניזונות מנכסי' בני חורין והיא מנ"מ כו' ומשני בשקנו מידו. ופרש"י דמקשה לעולא שהרי אין כתובין. וקשה הא עולא משמי' דר"ל קאמר לה. ור"ל מפרש בפ' הנושא בשטרי פסיקתא. אלא ע"כ מיירי בלא קנו מידו. דאי בקנו פשיטא בשלמא לר"י קמ"ל שיכול להתחייב. אלא לר"ל אי קנו מידו פשיטא. הן אמת שהתו' כתבו דקמ"ל דל"ח לצררי. אבל מגמרא זו מוכח דליתא סברא זו מדמפרש לר"ל בשטרי פסיקתא. אלא דלר"ל א"א לפרש הסיפא אלא דקמ"ל דכותבין ממילא מש"ה ניזונית מנ"מ וא"כ מאי מקשה ר"ה ב"מ לעולא אליבא דר"ל. ולר' יוחנן ודאי לא קשה. שהרי מוקי במחייב עצמו בשטר והרי הוא כתוב. אלא ע"כ הקושי' דוקא לר' חנינא. וה"ק בשלמא לר"י ור"ל אפשר דמזונות מיקרי קצובין. והא דאין אשה ובנות ניזונית מנ"מ משום דאין כתובין. והכא הוי כתובין כמש"כ. אבל לר"ח דהטעם דאשה ובנות משום דאין קצובין. א"כ מחייב עצמו לזון ב"א הוי ג"כ אינו קצוב ולא כשיטת התו' בפ' נערה ובכ"מ לחלק בין מזונות דבנותיו למזונות דב"א. אלא כל מזונות שוין וא"כ בשלמא הא דמתחייב בדבר שאינו קצוב ניחא. דשאני פסיקתא דמצי להתחייב גם בזה כמבואר באה"ע סי' קי"ד וע' בב"ש שם. אבל לענין נ"מ קשה הא אינן קצובין. ומשני בשקנו מידו והיינו רבותא דאע"ג דבכ"מ לא מהני קנין בדבר שא"ק הכא בפסיקתא מהני. וכ"ז לר"ח אבל לר"י ור"ל מתוקם בא"א כמש"כ. והנה בכתובות שם דקאמר ר"א אין כותבין. ומקשה מהא דתנן והיא ניזונית מנ"מ ומשני בשקנו מידו. והי' אפשר לפרש במחייב עצמו בשטר. אלא פשיטא להגמרא דמתניתין מיירי בפסיקתא. וא"כ הא דניזונית מנ"מ ע"כ או כר"ל דקמ"ל דכותבין. או כר"ח דקמ"ל דקנין מהני אע"ג דהוי א"ק. וסתם הגמרא לר"א כר"ח. הרי למדנו תרתי. חדא דהלכה כר"ח. ותו דאין קנין מהני בדבר שא"ק ובזה ליכא פלוגתא. אלא דלר"י ור"ל י"ל דמזונות מיקרי דבר הקצוב. ור"ח ס"ל דהוי אינו קצוב. ונמצא דסוגי' דפ' הנזקין שהקשה הרמב"ן ז"ל מינה על הרמב"ם היא עיקרה של פסק הלזה. אלא דתלי' בפירושה] דכיון דחש יעקב שיקרהו אסון והיינו מיתה וכדאי' כתובות ד' ל' א' וע"ז ערב נפשו תחת נפשו ואין לך קצבה גדול' מזה. והכל בכלל וה"ז דומה לאומר תן לו אפי' מאה אלף ואני ערב. דאע"ג שאפשר שלא יתן כ"כ. מכ"מ לכ"ע משתעבד ומקרי יש לו קצבה. ולא קשה דא"כ דערבות על חוב עונות דבנימין הוא. הא לא הי' כמו בשעת מתן מעות דלא מהני ערבות. הא ל"ק דעיק' הטעם דלא משתעבד משום שלא על אמונתו הלווהו. והוא לטובת הלוה קאמר שלא יהא נוגשו וחונקו בשוק. אבל הכא יהודה לטובת עצמו נשתעבד. דאי לא קיבל על עצמו ערבות זו. לא הי' יעקב לוה לו את בנימין שמא יקרנו אסון. וזהו פי' הפסוקים אנכי אערבנו. את עוונתי. מידי תבקשנו. את גוף בנימין והיינו דאי' במ"ר פ' ויגש הה"ד אם ערבת לרעך זה יהודה אנכי אערבנו. תקעת לזר כפיך. מידי תבקשנו. נוקשת באמרי פיך אם לא הביאתיו וגו'. ולכאורה מאי ניהו ג' דברים אלו הא חד מילתא נינהו. אבל היינו כמש"כ דיש כאן ג' דברים הערבות על עונות. והמלוה דבנימין. והנדוי. וכשנתפס בנימין על הגביע אמר כי עבדך ערב את הנער מעם אבי. פי' הנני ערב לשלם נשיו ועון הגביע משום שלקחתיו מעם אבי לאמר אם לא הביאותיו וגו'.. והשתא שני הגירסות מכוונים ומיושרים דגי' רבינו ה"פ שמקשה שאין ראי' לערבות מיהודה. שלוה הי' על בנימין עצמו. ומש"ה מהני הערבות על שילום עונותיו. וגי' הגמרא ג"כ בא להקשות דהתם ערבות על עונותיו הי' כמו ע"ק ופי' דאפשר היה שיקבל יהודה ע"ע אם יוגדל עונשו דבנימין לפגוע בנפשו כמו שחש יעקב וקרהו אסון. וזה דומה למי שאין לו במה לפרוע חובו. אבל אם יהא עונשו לקבל יסורין לא ימסור יהודה נפשי' וגופו תחתיו. וא"כ מיקרי ערב. אבל יהודה קיבל ע"ע אפילו יסורים וכדומה. שלא יפגע השטן המקטרג בבנימין מאומה. וזה נקרא ע"ק. שהרי אפי' יש בכח דבנימין לשלם יפרעו ממנו. ובזה לא מצינו במאמר יהודה אלא במאמרו של ראובן שאמר תנה אותו על ידי. ולא אמר עמי ואני אשיבנו אליך. אלא על ידי. משמע דבסתר כנפיו יחביאהו מכל צרה ולא יהא זז ידו ממנו. ויהודה לא גרע שעבודו ממה שאמר ראובן. ושני הקושיות חזקות:

ג

(ג) מהכא בני אם ערבת וגו'. בגמרא אי' הכי אלא א"ר יצחק מהכא לקח בגדו כי ערב זר ואומר בני אם ערבת וגו' ונראה שגי' רבינו עיקר שהרי לא הוצרכנו לדרשה דקראי אלא דערב משתעבד בלא קנין כמ"ש רשב"ם ד"ה מנין וא"כ מנלן דלקח בגדו כי ערב זר מיירי בלא קנין. דילמא בקנין וקמ"ל דרשאי למשכנו כמש"כ רבינו בסמוך מסוגי' דפ' המקבל אלא קרא דאם ערבת לרעך. וכפילות הכתוב לאו דבר ריק הוא. וה"פ אם ערבת לרעך ומפרש בשני אופנים היינו תקעת לזר כפיך שהוא קבלת קנין. או תקיעת כף שהוא כמו קבלת קנין כמש"כ הגהת רמ"א ח"מ סי' קכ"ט ס"ה ומכ"מ כופין אותו כו'. או נוקשת באמרי פיך. פי' בשעת מתן מעות שצוה ליתן לו ובהא לא בעי קנין אלא במאמר פיו נוקש. נלכדת באמרי פיך. היינו בחרופים וגידופים. ולהכי קרא לערב נוקשת. שעדין לא נלכד דאפשר שהלוה ישלם. אלא מוקש הוא לו שיכול להכשל בו. אבל המאנה את חבירו בחרופים כבר נלכדת באמרי פיך. וזה דלא כפי' רשב"ם בגמרא ורש"י בפי' הכתוב דנוקשת באמרי פיך הוא חרופים וגידופים וא"כ היינו נלכדת באמרי פיך. אלא כמש"כ דעיקר דין ערבות נ"ל מנוקשת באמרי פיך ואע"ג דביומא ד' פ"ז הביא הגמ' לענין פיוס דברים קרא דנוקשת מכ"מ הכוונה על סיפא דקרא נלכדת וגו' והכי הנוסחא ברי"ף שם] עכ"פ גירסת רבינו מיושרת. וגי' הגמרא צריך ליישב דאשגרת לישנא הוא מסוגי' דפ' המקבל שהביא הש"ס הני תרי קראי:

ד

(ד) ד"א לביתו כו'. וכה"ג ברי"ף ורא"ש. אבל בגמרא אי' לצד שני לביתו אי אתה נכנס כו'. ופרש"י כמו ד"א. ולא ראינו דוגמתו. ואולי ה"פ דמדקדוק ביתו ולא בית אחר לא משמע אלא למעט בית ערב שאינו חייב לו מצד עצמו. אבל בית שוכר חמורו וכדומה היינו ביתו ממש. ולא היינו ממעטים אלא מדכתיב משאת מאומה. ולכתוב כי תשה ברעך לא תבא אל ביתו אלא משאת משמע דווקא שניתן לכתחילה ע"מ להשאות. דהיינו מלוה וכל אשראי גביה בעי. אבל שכירות ביתו וחמורו צריך לשלם תיכף שנתחייב. והיינו מדכתיב משאת יתירא נ"ל דבביתו ממעט בית השוכר. וזהו פי' לצד שני דמדכתיב לפני ביתו משאת ממעטינן מביתו עוד כל הני. והא דמרבינן ממשאת מאומה זקפן במלוה היינו מדכתיב מאומה. משמע לרבות כל מין משאת באיזה אופן שיהא שנעשה לו משאת:

ה

(ה) והא מוקים לה כו'. הסבר רבינו ליישב לר' יהודה דאמר אסמכתא לא קני וערב לא משתעבד א"כ היאך מפרש קראי. וקאמר רבינו דמפרש באומר ממי שארצה אפרע וכו'. ומיהו מתניתין ניחא שפיר המלוה את חבירו ע"י ערב לא יפרע מן הערב. והיינו משום דאסמכתא לא קני'. וברייתא שהביא הגמרא דתני' המלוה א"ח ע"י ערב לא יתבע הערב תחלה. אתי' כמ"ד אסמכתא קני' מיהו קשה מה הקשה ר"נ על רבה ור"י האי דינא דפרסאי הוא. שלא יהבי טעמא למילתיייהו. הא טעמא רבא איכא דאסמכתא לא קני'. וניח' לי דלא על גוף הדין הקשה אלא על רבה ור"י שאמרו משום דגברא אשלמית לך. משמע הא או ברח או מת הלוה ודאי חייב הערב. וע"כ לית להו דין אסמכתא בערבות. ושפיר מקשה ר"נ דהוא הדין אם אין לו ללוה במה לשלם: [ונלפע"ד לדקדק מזה דרבינו ז"ל ס"ל דהא דאסמכתא לא קניא הוי מה"ת דאי הוי מדרבנן א"כ בלא"ה א"ש הנך קראי דהא מה"ת משתעבד אף באסמכתא וכן מוכח מדברי התוס' בר"ה ד' כ"ב ד"ה אלו ובסנהדרין ד' כ"ד ד"ה ואלו שהקשו למ"ד דמשחק בקוביא פסול משום דהוי אסמכתא אמאי אינו פסול מה"ת. ע"ש מוכח דס"ל דאסמכתא לא קניא הוי מה"ת. וזהו כדעת הש"ך בחו"מ סי' ר"ז סקי"ח. אבל הקצה"ח והנתיבות שם הביאו דברי המרדכי בשם רבינו נתנאל ז"ל דמה"ת קונה אסמכתא דילפינן מערב. רק מדרבנן אינו קונה וכמ"ש הב"ח והובא בש"ך שם. ונראה דזהו ג"כ דעת רש"י ז"ל בשבועות ד' מ"ז שכתב וז"ל משחק בקוביא. גזלן דרבנן הוא דאמרינן אסמכתא לא קניא אבל מדאורייתא לאו גזלן הוא עכ"ל. והיינו דמפרש כמ"ש דה"ט דמשחק בקוביא אינו פסול רק מדרבנן משום דאסמכתא לא קניא הוי מדרבנן. וע"ש ד' ל"א בפירש"י ד"ה אבל. ובר"ה שם ברש"י ד"ה בקוביא. ונראה דזהו ג"כ דעת הרע"ב ז"ל שכתב בספ"ק דר"ה וז"ל משחק בקוביא עצמות שמשחקין בהם בערבון ואמור רבנן אסמכתא לא קניא. והרי הן גזלנין מדרבנן עכ"ל והוא כמ"ש. ובזה מיושב קושית התיו"ט שם ע"ש. ובזה נלפע"ד לבאר דרבינו ורש"י ז"ל אזלי לטעמיהו דהנה איתא בכתובות ד' ק"ב ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך לשיעבודא דאורייתא ופי' רש"י ז"ל ערב שיעבודא דאורייתא הוא. אבל הכא פלוני חייב ליכא שיעבודא דאורייתא עכ"ל. והקשה מו"ח שי' עליו באות הסמוך הא עדיין שקלינן וטרינן אם נעשה ערב שלא בשעת מ"מ. [וכמש"ש התו' בד"ה אליבא דר' ישמעאל ס"ל דהודאה מהני אע"ג דלא הוי ערב בשעת מ"מ ואין לומר דמ"מ מודה דהי' ערב בשעת מ"מ דהוי מה"ת דהא כ"ש היכא דמודה דהוא עצמו לוה דהוי מה"ת מחייב] וביאר שם דרבינו גריס לשיעבודא קמא ור"ל לשיעבוד של הלוה ע"ש. ומצאתי בחי' הרמ"ה וז"ל לב"ב בפ' ג"פ שהביא סוגיא דכתובות בזה"ל ע"כ לא קאמר ר"י התם אלא דשייך נפשי' בשיעבודא דשטרא אבל היכא דלא שייך נפשי' בשיעבודא דשטרא לא. הרי מבואר כמ"ש מו"ח שי'. אמנם רש"י ז"ל נראה דאזיל לטעמי' דאסמכתא לא קניא לא הוי רק מדרבנן. והשתא לפי מה שביאר רבינו ז"ל. דהא דערב שלא בשעת מ"מ לא קנה ה"ט משום דהוי אסמכתא וכיון דהא דאסמכתא לא קנה הוי מדרבנן א"כ שפיר קאמר ר"ל דע"כ לא קאמר ר"י התם דהודאה מהני אלא גבי ערב דאפילו בלא הודאה נמי מחוייב מה"ת. אפילו שלא בשעת מ"מ. ולא צריכין אנו הודאתו דהי' ערב מעיקרא אלא לחייבו מדרבנן ג"כ ולהכי מהני הודאתו אבל גבי לוה שנצרך הודאתו אף לחייבו מה"ת לא מהני הודאתו וא"ש נוסחא זו שלפנינו אבל רבינו ז"ל לטעמי' אזיל דס"ל אסמכתא לא קניא הוי מה"ת ומש"ה גריס כגירסת הרמ"ה ז"ל. [ונראה עוד דלדעת רש"י דמפרש דפלוגתא דר"י ור"ל היינו בהודאה שלוה מכבר א"א לגרוס כגירס' הרמ"ה ז"ל ודוק] ועפ"י מה שביאר רבינו ז"ל דמחלוקת ר' ישמעאל וב"נ היינו אי הוי אסמכתא. יש לומר דר' יוחנן ור"נ דפליגי אי הלכה כר"י או כב"נ אזלי לטעמיהו דר"י דפסק כר"י דמשתעבד אזיל לטעמי' דס"לב"ב ד' קס"ח אסמכתא קניא. ומש"ה פסק כר"י ור"נ דפסק כב"נ אזיל לטעמי' דפסק בב"מ ד' ס"ו אסמכתא לא קניא. ולפ"ז נראה דעת רבינו ז"ל דבקבלן או במי שאמר ממי שארצה אפרע לכ"ע קני אפילו שלא בשעת מ"מ דהא כה"ג לא הוי אסמכתא וכמ"ש רבינו. והוא כדעת ר"ת ז"ל שהובא במרדכי ס"פ ג"פ ורבינו אזיל לטעמי' דלא גרס והלכתא כולהו צריכין קנין וכבר כתב המרדכי דלמאן דל"ג כולהו מצי סבר הכי ע"ש מיהו לאמימר דס"ל דלמ"ד אסמכתא ל"ק אף ערב לא קנה אף בשעת מתן מעות א"כ ע"כ ר"י וב"נ לא פליגי אי הוי אסמכתא. וכן לר"ח דס"ל בב"ב ד' קע"ד דהלוהו ואני נותן הוי קבלן ל"ל הכי וע' ביאורי הגר"א ז"ל בחו"מ סי' קכ"ט סקי"א וברשב"ם שם ד"ה בר מתן לו ודוק]. [כל זה הוא מחתני הרב וכו' מהור"ר רפאל שפירא שיחי']:

ו

(ו) כיון דשייך נפשי' בשעבודא קמא כו'. פי' בשעבוד דבע"ח. והוצרך רבינו לזה משום דאי' בכתובות פ' הנושא דהמשעבד עצמו בע"פ לאו כלום הוא. וא"כ היאך ס"ד דישתעבד בדבור פיו בע"פ. מש"ה הסביר דאפשר כיון דשייך נפשי' לשעבוד דבע"ח שאני. ונראה דהכי מפרש רבינו הא דאי' התם ור"ל אמר לך ע"כ לא קאמר ר' ישמעאל התם אלא דשייך לשעבודא דאורייתא אבל הכא לא שייך שעבודא דאורייתא. ופרש"י דערב שעבודא דאורייתא. ויש להקשות הא עדין שקלינן וטרינן אם נעשה ערב שלא בשעת מתן מעות. אבל רבינו מפרש דשייך לשעבוד הלוה שמשועבד כבר מה"ת ויותר נראה דגריס הכי דשייך לשעבודא קמא. ועדין יש לנו לבאר הא שכ' רבינו מי אמרינן כיון דלא אהימנות' קא סמוך ואוזפי' הו"ל אסמכתא בעלמא. והא אפי' משתעבד בבירור שישלם לו ומחייב עצמו במה שאינו חייב ג"כ פטור בלא שטרא כדאי' בסוגי' דהנושא בהאומר לחבירו חייב אני לך מנה. דבלא שטרא ולא אמר אתם עדי כ"ע ס"ל דפטור. והרי מדמי הגמרא שם חייב דערבות שלא בשעת מתן מעות למחייב עצמו במה שאינו חייב. וקאמר דמחלוקת ר' יוחנן ור"ל באלימי שטרא תלי' במחלוקת ר' ישמעאל ובן ננס בערבות היוצא לאחר חיתום שטרות. ולפנינו עוד יבואר דשיטת רבינו כהרי"ף ור"ת דלא מיירי כלל בהודאה אלא בחיוב. וע"כ פלוגתא דחנוק ג"כ בשטר מיירי וכמש"כ התו' ב"ב קע"ו א' ד"ה והלכה. ע' באות ז'. אבל בלא שטרא אפי' בלא אסמכתא לא כלום הוא. ולמאי נצרך רבינו לסברא דאסמכתא. אלא ע"כ רבינו אפי' בערבות בשטר מיירי. ומכ"מ אפשר דלא מהני דמכ"מ אינו אלא אסמכתא. כמש"כ הר"ן פ' הנושא בזה"ל ובערב ה"ט דלא מהני' בי' אתם עדי לפי שהוא דומה לאסמכתא עכ"ל ואע"ג דהסוגי' לא קאמר הכי. שהרי מפרש אליבא דבן ננס כ"ע לא פליגי דלא מהני חיוב בשטרא. ולא אמרינן שאני ערבות דהוי אסמכתא. אבל התם אליבא דר' יוחנן מיירי דס"ל בשלהי ב"ב והביא רבינו בסמוך דהלכה כר' ישמעאל. וע"כ ס"ל דלא הוי דין אסמכתא בערבות. וע"כ ס"ל דפליגי ב"נ ור' ישמעאל אי מהני אלימות דשטרא לשעבד א"ע בדבר שאינו חייב. היינו שלא בשעת מ"מ ופסק ר"י כר' ישמעאל כדעתו ומפרש הגמ' דר"ל ג"כ אפשר כר' ישמעאל ס"ל בערבות ומשום דשייך כו' אבל לדידן דלא קיי"ל כר' יוחנן בערבות ולעולם בעי קנין אפי' בשטרא משום דהוי אסמכתא. כגי' הרי"ף שלהי ב"ב והילכתא כולהי בעי קנין. ר"ל אפי' בשטרא כמש"כ הרמב"ם ריש פ' כ"ו ממלוה ולוה. וע' להלן אות ז' וט' א"כ פליגי ב"נ ור' ישמעאל אפי' אליבא דהילכתא כר' יוחנן במחייב א"ע בשטרא. אבל בערבות פליגי אי הוי אסמכתא או לא. ואדרבה כולהו כר' יוחנן ס"ל דמצי לחייב עצמו בשטר. מיהו בערבות פליגי דב"נ סבר דהוי אסמכתא. ור' ישמעאל ס"ל דמשתעבד כי קמא. מיהו בלא שטרא לכ"ע לא כמו מחייב עצמו בדבר שאינו מחויב. ה"נ מחייב עצמו בערבות שלא בשעת מתן מעות שלא על אמונתו הלווהו. והיינו שכ' רבינו שני הסברות דפליגי ב"נ ור' ישמעאל ומיירי אפי' בשטרא. ועפי"ז מיושב דעת הרמב"ם שפיר מקו' הל"מ והרמב"ן בחי' ב"ב. וע' מש"כ הש"ך סי' קכ"ט ס"ק י"א מעין זה אבל דברי נראין עוד יותר [ועפ"י אופן זה יש לבאר פרש"י ג"כ דקשה טובא מסוגי' דגיטין דף כא דרבא מפרש במחייב א"ע. והתו' נדחקו מאד. אבל קשה לרש"י דבשלהי ב"ב פסק הש"ס דלא כר"י והכא קיי"ל כר"י. אלא ר"י ודאי מפרש משנה דערבות בהודאה מש"ה פסק כרי"ש אף בחנוק ואנן קיי"ל דלא כר"י אלא מתניתין במשעבד א"ע ובהא אין הלכה כר' ישמעאל. והיינו הא דרבא בגיטין דמפרש כפי פה"ל. ובכתובות מפרש לטעמי' דר"י ואל תתמה לומר דנחלקו בעיקר פי' משנתינו. הרי גם במשנה דהנושא לר"י מיירי במודה. ואנן קיי"ל בהא דלא כר"י אלא בפסיקתא כדאיתא בסוגי' דגיטין ד' נ"א א']:

ז

(ז) חנוק הוא דקא אניס לי' כו'. מבואר דעת רבינו דחנוק גרע משלא בשעת מ"מ בעלמא. והיא שיטת הרי"ף ור"ת ז"ל בפ' הנושא דמפרשי הא דר' יוחנן במחייב עצמו בלא הודאה כמו בהא דערבות. והשתא דקאמר דר' יוחנן כר' ישמעאל ס"ל דערב היוצא אחר חיתום שטרות מהני. וקשה מאי ראי' הא התם אפי' בחנוק ג"כ מהני אלמא דערבות אלימא. ויישבו שלהי ב"ב דחנוק מיירי ג"כ בשטרא ומשום אלימות דשטרא. וא"כ אמאי שקיל וטרי בב"ב בחנוק מה לי אמר ר' ישמעאל כו' אלמא דחנוק גרע וע"כ מטעם שכ' רבינו דמשום דקא אניס לי' כו'. אבל התו' בכתובות שם פירשו כל הסוגי' בהודאה. וע"כ פלוגתא דב"נ ור' ישמעאל בערב היוצא לאחר ח"ש מיירי ג"כ בהודאה על עצמו שנתערב בשעת מ"מ. והוא לא נתערב. ובחנוק פליגי במחייב עצמו עתה שלא בשעת מ"מ ובתרוויהו פליגי כמש"כ התו'. וא"כ אין מוכרח דחנוק גרע ואדרבה רבותא הוא דאפי' בחנוק ס"ל לבן ננס דלא מהני והכי משמע דעת רשב"ם ד"ה חנוק מה לי כו' דילמא משום צערא דחברי' נמי גמר ומקנה כו'. וא"כ כי אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד מכלל דערב בעלמא לא בעי קנין. פי' בשעת מתן מעות. ובהא פליג ר"נ ואמר דבעי קנין. וכאמימר בד' קע"ג דלמ"ד אסמכתא לא קני' ערב אינו משתעבד אפי' בשעת מ"מ. וא"כ כשנפסק הלכה לפי גירסתינו והילכתא ערב בשעת מ"מ לא בעי קנין כו' כשמואל אתי. וכרב אשי בד' קע"ג ב' דמעשים בכל יום דאסמכתא לא קני' וערב משתעבד כו' [ולמש"כ לעיל י"ל לפרש"י דר' יוחנן ושמואל פליגי בפי' חנוק. דר"י מפרש במודה ופסק כרי"ש. ושמואל מפרש במשתעבד ואין הלכה כר' ישמעאל] אבל רבינו לפי דעתו פליגי שמואל ור"נ בערב שלא בשעת מ"מ דעלמא והיינו ערב היוצא לאחר חיתום שטרות. וכי קיי"ל דערב שלא בשעת מ"מ בעי קנין כרב נחמן הוא דקיי"ל. והיינו מש"כ רבינו להלן והלכה כרב נחמן. ומכל מש"כ מובן דמש"כ הרמב"ם ר"פ כ"ה מה' מלוה וש"ע רסי' הנ"ל בזה"ל המלוה את חבירו ואחר שהלוהו א"ל אחר ואני ערב או שתבע את הלוה בדין וא"ל אחר הנח ואני ערב. או שהי' חונק את חבירו בשוק ליתן לו וא"ל הנח ואני ערב אין הערב חייב כלום אפי' אמר אני ערב בפני ב"ד. עכ"ל. וכ' הסמ"ע דדעת הרמב"ם דלא זו א"ז קאמר. אפי' חונק דיותר מסתבר שיהא משעבד עצמו לערב ולא כהטור ע"ש. ולמש"כ אאל"כ. דע"כ הרמב"ם שפסק דגם בשטרא לא מהני. מפרש דחנוק דמתני' מיירי שחתם לו בשטר דומיא דרישא וכמש"כ לעיל. וא"כ חנוק גרע ושאל ב"נ לר' ישמעאל אם גם בחנוק סברת הכי. וא"ר יוחנן דגם בזה פליג ר' ישמעאל והלכה כמותו. ואנן לא קיי"ל כר' יוחנן. הרי דחנוק גרע. והרמב"ם נקיט סדר המשנה ולא דקדק ברבותא כיון שאין בזה נ"מ. וע' מש"כ פ' יתרו סי' נ"ה אות ה' בס"ד. דע"כ לפי שיטת רבינו ובה"ג והרמב"ם לא מתפרש כל הסוגי' אלא במתחייב א"ע במה שאינו חייב. ולא בהודאה דלפי דס"ל דלטענת השבעה סגי כשמודה בפניו. ולטענת השטאה סגי ג"כ במוסר דברים לר' יוחנן בירו' דסנהדרין פ"ג אפי' לא אמר אתם עדי. וא"כ מאי הוי בסוגי' דכתובות ה"ד כו' לוקמי במוסר עדות ור"י לטעמי' ור"ל ס"ל דוקא א"ע אלא פשיטא דלא מיירי בהודאה כלל. ומכאן יצא להרמב"ם בפי"א מה' מכירה דאפי' באתם עדי מצי להתחייב בלא שטרא ולא כהרמב"ן ז"ל:

ח

(ח) היכא דקא תבע לי' בדינא כו'. אבל ערב דקבל בב"ד כו'. פי' שאם תבעו בפני ב"ד. ועדין לא נזדקקו לגבות ממנו בהא לא מהני ערבות בלא קנין. אבל אם קבל בב"ד דהיינו שרצו ב"ד לגבות מן הלוה וא"ל הניחוהו ואני ערב לכם כ"ז למדתי מדברי הרמב"ם שם ה"ב וש"ע. והמה למדו מדברי רבינו:

ט

(ט) והלכה כרב נחמן. לפנינו אי' בגמרא והילכתא ערב בשעת מ"מ לא בעי קנין אחר מ"מ בעי קנין. ערב דב"ד לא בעי קנין דבההיא הנאה דמהימן להו גמר ומשעביד להו. ור"ח והרי"ף הוסיפו והנך כולהי בעי קנין. לומר דאפי' בשטרא לא מהני. דלא כר"י בכתובות דמדמה ערבות לשאר התחייבות במה שאינו חייב. ומיהו כל הגירסות אלו אינו מעיקר הגמרא אלא נוסחא ופסקי דגאונים הוא. ורבינו כ' בקיצור והלכה כר"נ. וז"ל ה"ג ה' הלוואה אמר ר"י אמר שמואל חנוק וקנו מידו משתעבד כו' ופליגא דר"נ כו' והילכתא בכולהו בעי קנין ומר ר"א משובחא אמר הלכה כר"נ דערב דב"ד לא בעי קנין עכ"ל. הרי דלפני ה"ג לא הי' כל האריכות שלפנינו דערב דב"ד לא בעי קנין אלא בקיצור דכולהו בעי קנין ועלה עה"ד דאפי' בב"ד קאמר. עד דמפני שמו של רבינו נחית דכתב הלכה כר"נ. ונכלל בזה דבב"ד לא בעי קנין. ופי' דכולהו היינו בשטרא ג"כ. או אינו גורס גם זה ההילכתא. בקיצור כל הגאונים כיוונו לפסק אחד אלא דזה קיצר וכתב ההילכתא וזה האריך בדבר:

א"נ ברם צריך כו' דתבע בי' לערבי' או דילמא כו' כצ"ל:

י

(י) והיכא דאמר לו נמי ממי שארצה אטול כי קבלן דמי. וכ"כ בה"ג שם והיכא שא"ל נמי ממי שארצה אפרע כקבלן דמי. והיינו שיטת הר"י מיג"ש שהביאו בה"ת שער ל"ה ובח"מ סי' קכ"ט. ולא כדמשמע מפשטא דשמעתא. דהא דארבב"ח אר"י ל"ש כו' קאי על תרי בבי דמתניתין המלוה את חבירו ע"י ערב כו' ואם א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה כו' ובהנהו תרי אופני אמר ר' יוחנן ל"ש שאין לו נכסים כו' ומש"ה הוצרך הש"ס להגיה בישוב המשנה וקבלן אע"ג שיש לו נכסים כו' ולא קאמר דרשב"ג חולק על הבבא דאם אמר שאפרע ממי שארצה. ומכ"ז משמע דת"ק מודה באמר שאפרע ממי שארצה והתומים בסי' הנ"ל יישב דגם רשב"ג מודה באם אמר אפרע ממי שארצה. ומש"ה יישב הש"ס דחסורי מיחסרא וה"ק כו' וקבלן כו'. אבל מדברי רבינו וה"ג לא משמע הכי אלא כי קבלן דמי ותליא במחלוקת ת"ק ורשב"ג ועוד קשה בהא שהקשה הש"ס אמאי לא יפרע מן הערב ופירש ר"נ מאי לא יפרע מן הערב לא יתבע הערב תחלה והא אפשר ליישב המשנה בפשיטות ביש לו נכסי' ומש"ה לא יפרע מן הערב כלל ואם א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מן הערב דכקבלן דמי. מיהו זה י"ל דא"כ אמאי פירש רשב"ג אם יש נכסים ללוה לא יפרע מן הערב והא ת"ק בהכי מיירי. והכי מיבעי לי' רשבג"א ב"כ וב"כ לא יפרע מה"ע. אבל קושי' ראשונה צריך ישוב ועוד דקדקו הרבה בג"ת ובתומים. והנראה לי שיטת רבינו ובה"ג והר"י מיג"ש ז"ל דזה פשיטא דאם אמר אפרע ממי שארצה דקבלן הוא. שהרי פירש דבריו ושעבודו שיפרע ממי שארצה. ולא הוצרך התנא לומר בזה"ל אלא וקבלן יפרע מן הערב. אבל בתביעה תחלה ס"ד דלא דמי לקבלן. שהרי לא אמר אתבע ממי שארצה אלא אפרע דהיינו גמר הגבייה. אבל תחלה יש לו לתבוע את הלוה קמ"ל דמכ"מ יוכל לתבוע תחלה ממי שירצה. והנה יש לנו לדקדק דדעת הרי"ף הכי הוא. דלפי הגמרא דילן קאי מאמר רבב"ח אר"י על הסיפא ואם אמר ע"מ שאפרע ממי שארצה כו' וא"כ מבואר דלא כרבינו וסיעתו ז"ל. אבל הרי"ף הביא תני' נמי הכי המלוה א"ח ע"י ערב לא יתבע ערב תחלה ואם א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה יפרע מה"ע תחלה ועלה הביא מאמר דרבב"ח אר"י. ויש לפרש שפיר דקאי ארישא. ומתפרש המשנה הכי. המלוה א"ח לא יתבע מן הערב תחלה. ואם א"ל ע"מ שאפרע ממי שארצה יתבע מה"ע תחלה. בד"א שאם תבע מן הלוה ולא שילם יתבע מן הערב בשאין לו נכסים ללוה אבל יש לו נכסים ללוה לא יפרע לעולם מה"ע וקבלן וכש"כ שאם אמר אפרע ממי שארצה יפרע ממנו ורשב"ג חולק. מיהו דעת הרמב"ם לחלק בין אמר בפי' ע"מ שאפרע ממי שארצה תחלה או אמר סתם אפרע ממי שארצה. ודעת ר"ת והראב"ד ושאר ראשונים דלעולם יש לו לגבות מנכסי הלוה תחלה:

יא

(יא) אמר רב הונא כו'. בגמרא אי' דרבא אמר כולן לשון ערבות הן בר מתן לו ואני נותן. וכ' הרי"ף דמסתבר דהילכתא כרבא אבל רבוותא קמאי פסקו הילכתא כרב הונא דאמר כולן לשון קבלנות הן עכ"ל. והבעל התרומות שער ל"ה אות ל"ג כ' ובשאלתות דר"א ורבוותא קמאי פסקו ע"ד אחרת. פי' כרב הונא והיינו מדלא הביא רבינו אלא הא דרב הונא וכן בה"ג לא הביא יותר. וע' בגידולי תרומה אות ל"ב בטעמא דמילתא שנטו מפיסקא דרבא:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף