הספד על פטירת חכם
אשר דרש הגאון נ"י מופת דורינו. ריש מתיבתא ודיינא. כרב אשי ורבינא. מהר"ר ליווא פה ק"ק פראג עיר ואם בישראל. ביום ב' י"ז אייר שנ"ז לפק ביום הצום שדרש על הגאון מהר"ר עקיב[א] ורנקבורט ע"ה שנתבק[ש] בישיב[ה] של מעלה. והרי הוא ניכר בפי כל שהיה גדול הדור ועניו וחסיד דרשן הגדול מים עד ים. ואמרתי להדפיסו כדי לזכות את הרבים. אנשי נדיבים. לרחוקים ולקרובים. וכדי להזכירו תמיד וזכותו יעמוד לנו והיה אחד מהגדולי[ם] שעליהם עומד העולם. ולמה גוזר המיתה אדון העולם. כשר עיניכם תחזינה משרים. מה שדרש ראש הגיבורים. שהוא אב לחכמים ונבונים. ומעשיו הגונים. ה' יאריך לו ימים. ויחיו בנעימים. 'מי 'שהדפיס 'הדרשה, אשר שמי מש"ה, דהיינו ראשי תיבות 'משה 'שערטלן 'הלוי, יבקש מאל חיים זאת הבקשה. ואגב גררה נשמתו טהורה מאירה כאורה נקיה זהורה אשר בזכותו יכפר עוונינו. וימלא משאלותינו. וישלח משיחנו. במהרה במימינו. שנת משי"ח התפילה למש"ה יעלה. עד למעלה. אמן סלה.
היום יום ה' כ"ד ניסן שנ"ח לפ"ק
תחת ממשלת אדונינו המיוחס הקיסר רודלפוס יר"ה
קישורים חיצוניים[עריכה]
- הספר במלואו באתר הספרייה הלאומית
תוכן ההספד[עריכה]
| הוקלד חלקית, אתם מוזמנים לתרום ולהשלים את הדף/הפסקה | |||
| נא לא להסיר תבנית זו לפני השלמת ההקלדה | |||
אמר דוד המלך ע"ה בספר תהלים מי גבר יחיה ולא יראה מות ימלט נפש משאול סלה. ויש לשאול למה הוצרך דוד לומר זה וכי אין הכל יודעים שאין האדם נמלט מן המיתה. ובמדרש מי גבר יחיה ולא יראה מות אמר רבי תנחומא מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש והצילו הקב"ה ואח"כ ויגוע וימת אברהם. מי גבר כיצחק שפשט נפשו על גבי המזבח ואח"כ הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי. מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואח"כ ויקרבו ימי ישראל למות מי גבר כמשה שדבר עם השכינה פנים אל פנים ואח"כ הן קרבו ימיך למות. ע"כ. וקשה, בשלמה כולהי בודאי ראוי שיקרא גבר כאשר ירד לכבשן האש ונצל, וכן יעקב שפגש עם המלאך, וכן משה שדבר עם הש"י פנים אל פנים והרי ישראל אמרו דבר אתה עמנו פן נמות כי צריך לזה כח גדול לדבר עם הגבורה. אבל מה גבורה הוא זה שפשט נפשו על גבי המזבח. ופירוש זה, כי בא לומר שאל יחשוב האדם כי בשביל חולשת וחסרון כח האדם הוא מקבל המיתה, שאינו כך, שאם היה כך הרי כל אלו היו גבורים וכל אחד היה לו גבורה יותר, כי מה שפשט יצחק נפשו על גבי המזבח היה גבורה עם יצרו, שהיה גובר על יצרו ומסר נפשו לשחיטה וכמו שאמרו ז"ל איזה גבור הכובש את יצרו. וזהו גבורה ביותר מכל. והתחיל באברהם שירד לכבשן האש וניצל. והאש הוא דבר טבעי הוא בתחתונים והיה אברהם גובר עליו וזהו גבורה. ואחר כך אמר מי גבר כיצחק שהיה גובר על האדם שיש בו יצר הרע ומסר נפשו אל השחיטה והוא יותר מן האש שהוא דבר טבעי בלבד. והוסיף עוד לומר מי גבר כיעקב שהיה גובר על המלאך שנאמר עליו כי שרית עם אלקים והמלאך יותר מן הכאדם יש בו גבורה. ואח"כ אמר מי גבר כמשה שהיה מדבר עם הש"י פנים אל פנים עד שהיה מתחבר עם השכינה פנים אל פנים ואל זה צריך כח גדול מאוד ועם כל זה ראה מות. והדברים נזכרו דרך מעלות תחילה אברהם שהיה גובר על האש שהאש הוא מן התחתונים והוא דבר טבעי בלבד. ואח"כ יותר מזה הוא יצחק שהיה נקרא גבור והיה גובר על האדם אשר בו היצר והאדם הוא נברא מן התחתונים ומן העליונים זהו יותר מן האש. ויותר מזה מי גבר כיעקב שהיה גובר על המלאך שהוא לגמרי מן העליונים. ודבר זה יותר יותר מזה, מי גבר כמשה שהיה מתחבר עם השכינה פנים אל פנים ואין למעלה מזה וגם זה לא נמלט מן המות. הרי כי כל אחת יותר מן הראשון שמזה יש ללמוד כי אין המיתה מחמת חסרון כח רק המיתה לאדם הוא מצד אחר כמו שנבאר.
ועוד יש לפרש כי מה שהזכיר אלו ארבעה אברהם יצחק יעקב משה, מפני כי יש לחשוב ולהעלות על הדעת כי המיתה היא מצד אלו דברים: האחד כי האדם מת בטבע ואין כח הטבע שיהיה חי האדם עוד. השני כי כך ראוי לאדם המיתה כי הש"י הוא חי וקים לעולם ואין ראוי שיהיה לאדם דבר זה שאם כן יחזיק עצמו אלקות וכאשר יראה האדם מיתתו אז ידע שהוא אדם בעל רימה ותולעה ובזה מקבל היראה מן הש"י. השלישי כי מתחלת הבריאה מוכן המיתה לאדם כי ברא הש"י המלאך המות שממונה על המיתה ואם לא היה המיתה בעולם היה בריאתו של המלאך המות לבטלה. הרביעי כי המיתה הוא בשביל זה כי קודם זה הוא בשר ודם ובמיתתו מסתלק מן הגוף ונעשה רוחני ועל זה אמר כי המיתה שהיא מצד הטבע הרי אברהם הושלך בכבשן האש ולפי הטבע היה נשרף גם כן והיה גובר על הטבע כאשר היה גובר על האש ואין לדבר יותר כח טבעי מן האש ואפילו הכי הגיע לאברהם המיתה וכנגד מה שהמיתה הוא מצד שכך ראוי לאדם בעל רימה ותולעה כי בשביל זה מקבל יראת הש"י על פניו ולא יחשוב שהוא אלוה ומצד זה לא היה ראוי שימות יצחק שהוא היה מקריב עצמו אל הש"י על המזבח ואם כן אין לחשוב שיהיה המיתה אצלו בשביל שלא יחשוב עצמו אלקים באשר מסר נפשו אל הש"י. והשלישי, אם מצד המלאך המות שהוא ממונה על זה, הרי יעקב היה פוגש ומשתורר עם המלאך וא"כ זה הצד לא הגיע לו המיתה ואם בשביל כי על ידי המיתה האדם מסתלק מן הגוף הרי משה היה מדבר עם השכינה אף כאשר היה עם גופו ולא היה מעכב עליו הדבור עם השכינה פנים אל פנים וא"כ למה הגיע לו המיתה, אם נאמר כי המיתה בשביל זה שיהיה האדם מסולק מן הגוף ואם כן אי אפשר לומר רק כי המיתה היא מצד אחד מן הדברים אלו ואם כן יש להקשות דכל שכן קשה, כי למה שולט המיתה בצדיק, אבל טעם זה כי לא נחשב המיתה פחיתות לצדיק, אבל נחשב לצדיק עלוי כאשר הצדיק נלקח למעלה כי לפני זה היה למטה בארץ במקום שהוא פחות ושפל מאוד ועתה נלקח למעלה ואף כי משה רבינו ע"ה אף כאשר היה בחיים היה מדבר עם השכינה מכל מקום לא היה במחיצת עליונים לגמרי וראוי לצדיק שיקנה מעלה זאת ואין מגיע האדם לדבר זה רק כאשר נלקח מן עולם הזה ודבר זה נרמז במלת אדם כי נקרא בשם אדם מפני כי האדם כאשר נולד ויצא לאויר העולם תחילה כאשר נולד אין לו התפשטות כלל כי הוא קטון מאוד עד אח"כ מתפשט כחו יותר בעולם ולכ' מתחלה הוא הא' כי האלף אין לה התפשטות כלל כי הוא אחד ואין לאחד התפשטות ואח"כ ה"ד כי מן הא' שאין לה התפשטות כלל מגיע אל הד' שהד' יש לה התפשטות בארבע רוחות העולם שכאשר האדם גדל מתפשט כוחו בארץ לד' רוחות וכאשר עוד מוסיף בנים הוא באמן הד' שהוא ארבע עד שתו' ארבעים והיא ג"כ ארבע במספר קטון כי האדם מתפשט לד' רוחות ועוד מתפשט כוחו יותר עד כי התפשטות שלו מגיע עד המיתה שנרמז במ"ם הזואת היא מ"ם סתומה מורה על מיתה סתומה כי המ"ם היא מיתה וכדאמרינן בפרק היה קורא א"ר יוחנן ר"מ כי הוי מסיים ספרא דאיוב אמר סוף האדם למות וסוף בהמה לשחיטה והכל למיתה הם עומדים אשרי אדם שגדל בתורה ועמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו וגדל בשם טוב ונפטר בשם טוב מן העולם ועליו אמר שלמה בחכמתו טוב שם משמן טוב ור"ל כאשר היה מסיים ספר איוב והוא מדבר מן הדברים אשר הם מגיעים אל האדם בחייו ולכך אמר כי סוף שלו הוא למיתה וסוף בהמה לשחיטה ושניהם נרמז בשמם כי אצל האדם סוף שמו הוא המ"ם הסתומה והוא מיתה שהיא סתומה ואצל הבהמה בסוף השם היא מ"ם פתוחה כי הה"א בשם בהמה אינה מן הש"ם כי הה"א משמש לנקיבה ומורה המ"ם על סוף הבהמה שהיא נבראת לשחיטה כי השחיטה היא מפורעת ונגלה כי לכך יש לה בסוף התיבה מ"ם פתוחה וזה מורה מיתה פתוחה לפי שהבהמה נבראת לצורך האדם והאדם שוחטה ופורע השחיטה ומפני כי הבהמה נבראה בשביל האדם ולצורך האדם ולכך כל אותיות בהמה סמוכים לאותיות אדם כי הא' בשם אדם תחלה ובשם בהמה ב' תחלה והבית סמוכה לאלף ואח"כ הד' בשם אדם ובשם בהמה הה"א ובשם אדם המ"ם הסתומה ובשם בהמה מ"ם פתוחה ואותיות אדם קודמים לאותיות בהמה מפני כי האדם בודאי קודם לבהמה חוץ מן המ"ם כי בשם אד"ם המ"ם סתומה ובשם בהמה מ"ם פתוחה והיא קודמת וזה מאחר כי המ"ם מורה מיתה אין להקדים מיתת האדם קודם מיתת הבהמה שהרי אין הבהמה רק בשביל האדם ואם אין אדם אין כאן בהמה ולכך המ"ם פתוחה קודם בשם בהמה ורמז בשם אדם דוקא הא' והד' כי האדם כאשר נולד אין לו הדבור ומכל שכן הבהמה שאין בו רק החיות בלבד ואין החיות נחשב שיש לו התפשטות ואין זה רק התחלה והאדם אשר גדר שלו חי מדבר בתחלת לידתו הוא חי אבל אין בו הדבור רק שהוא בכח אל הדבור ואינו בפעל וכאשר עבר עליו ג' שנים והוא בשנת הד' אז יש בו הדבור בפעל ואז נקרא חי מדבר כמו שהוא גדר האדם. ואז הוא אדם בפעל וזהו בשנת הד' וכך אמרו במדרש וערלתם ערלתו את פריו וגו' מדבר בתנוק שלש שנים יהיה לכם ערלים שאינו יכול לא להשיח ולא לדבר ובשנת הרביעית יהיה כל פריו קודש שאביו מקדשו לתורה הלולים שמהלל להקב"ה ובשנה החמישית תאכלו את פריו משעה שהוא מתחיל לקרות בתורה ולהוסיף לכם תבואותו מכאן שנו רבותינו בן חמש למקרא בעולם הזה אדם מלמד תורה ומשכחה אבל לעתיד לבא הקב"ה מלמדו שנאמר וכל בניך לימודי ה' ורב שלום בניך ע"כ ור"ל כי עד ג' שנים של תנוק שייך וערלתם את ערלתו שאין התנוק יכול לדבר לכך נקרא ערל כי מי שאינו יעול לדבר הוא נקרא ערל שפתים אבל בשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש שאביו מקדיש ומכין אותו לתורה כי כאשר מתחיל לדבר אז האב יחשוב עליו להכין לו מלמד שיהיה מלמדו תורה וכל זמן שלא התחיל לדבר אין צריך שיהיה כונתו עליו שילמד בנו תורה כיו שאינו עומד לתורה ואמר קודש הילולים שמהלל להקב"ה וזה שלמדו לענות אמן יהא שמיה רבה וכן ברוך ה' המבורך וזהו הלולים להקב"ה ובשה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו כלומר כאשר האדם מכוון שילמד את בנו תורה לשם שמים ואז תאכלו את פריו שיהיה לכם שכר על זה והשכר הזה כי יוסיף הש"י לו חכמה ודעת וזהו להוסיף לכם תבואתו ואמר בעולם הזה מלמד אדם לבנו תורה ומשכחה כלומר כי לכך מדמה מה שמלמד אדם לבנו תורה לעץ מאכל ללמד האדם שאף על גב שבנו לומד תורה ומשכחה וא"כ יאמר מה מועיל ללמד התורה לבני כיון שמשכחה, לכך מדמה אותו לעץ כי אף שהוא כמו עץ מאכל שמגדל פירות ולבסוף נושרים הפירות כל שנה ואינם עומדים כאילן תמיד ואף אם בנו כך ילמד אותו תורה מכל מקום ויש לו השכר בזה. ומפני שאמר הכתוב ונטעתם עץ מאכל ולא הוי צריך למכתב רק כל עץ מאכל יהיה לכם ערלים שלש שנים אלא שבא לומר כי כאשר אתם נוטעים את עץ מאכל יהיה לכם דבר זה שהוא שוכח ויחזור וילמד לבנו תורה אבל לעתיד הש"י יהיה נוטע התורה ודבר זה לא יהיה סר כלל. ומ"מ למדנו כי בשנה הד' נעשה האדם חי מדבר כאשר הוא האדם חי מדבר ושם הזה לא יוסר מן האדם כל ימי חייו ואף אם נעשה אדם גדול בתורה ובחכמה שם חי מדבר שהוא גדרו של אדם יש עליו עד סוף חייו ואז יגיע אל המיתה שנרמז במ"ם הסתומה כמו שאמרנו. וכל זה נרמז בשם אדם וסוף השם מ"ם סתומה כמו שאמרנו ובשם בהמה מ"מ פתוחה ומלמדך כי האדם שוחט הבהמה ופורע בית השחיטה ולפיכך הבהמה שוף שלה לשחיטה אבל האדם סוף שלו הוא המיתה שהיא סתומה שכך מורה המ"ם הסתומה שהיא בסוף השם. ואמר מאחר כי הסוף שלו המיתה שהוא הסלוק מן העולם הזה לכך יהיה נזהר לעשות דברים שהם עומדים אף אחר מותו וזה שאמר אשרי מי שגדל בתורה ועמל בתורה כי התורה אין לו בטול והפסד כלל ואם האדם מצד שהוא בשר ודם יש לו מיתה ובטול אבל התורה אין בטול לה וכמו שאמרו שאין מלוין לאדם רק תורה ומעשים טובים שאין בטול להם ולכך אמר ג"כ ועושה נחת רוח ליוצרו והם מעשים טובים כי מפני שעשה נחת רוח ליוצרו והם מעשים טובים ואז נשמתו צרורה בצרור החיים עם הש"י ויש לו מנוחה ונחת רוח אחר מיתתו כאשר >>>