הטור הארוך/ויקרא/כב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

הטור הארוך TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


ב[עריכה]

ולא יחללו את שם קדשי. פירש"י סרס המקרא וכו'. וכתב הרמב"ן כיון דמפרשי' אשר הם מקדישים לי בכהנים עצמם אין צריך לסרס המקרא וכן הוא פי' הפסוק ולא יחללו את שם קדשי וגם לא יחללו הקדשים שהם בעצמם מקדישים לי:

ח[עריכה]

נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה. פי' הרמב"ן רבותינו דרשו אותו לענין אוכל נבילת עוף שנפסל גופו לאכול בקדשים. ועל דרך הפשט נראה לפרש שמזהיר לאכול נבלה וטרפה שלא יטמא ויצטרך להנזר מן הקדשים עד אשר יטהר ובשביל שהזכיר טומאת האדם לכל טומאותיו וטומאת המת ושכבת זרע ושרץ לכך הזהיר מן הקדשים גם בטומאת נבלות. ומה שהזהיר כאן לשון התראה באכילתן מה שלא עשה כן בשאר הטמאות מפני שנפש האדם קצה באכילת השרצים ולא הוצרך להזהירו עליהן אבל אינה קצה בנבלה וטרפה ולכך הזהיר עליהם בלשון התראה וטרפה דהכא מיירי שטרפה ארי או זאב והמיתה שגם מחיים נקראת טרפה אלא שאינה מטמאה ובהמה טמאה היא בכלל נבלה כיון דלאו בת שחיטה היא ובכל ענין שהומתה נקראת נבלה:

טו[עריכה]

ולא יחללו את קדשי בני ישראל. פירש"י להאכילם לזרים:

טז[עריכה]

והשיאו אותם עון. יטעינו אותם (עצמם?) עון באכלם את קדשיהם וכו'. וכתב הרמב"ן לא הבנתי דעת הרב כי יראה מדבריו שזה הלאו הוא אזהרה לכהנים שלא יאכילו תרומה לזרים וא"כ אין צריך לפרש והשיאו אותם עון על עצמם אלא כפשטי' על הכהנים שמטעינין לישראל עון כאשר יאכילום הקדשים ועוד שלא מצינו לאו זה בתלמוד אלא שאסור לעשות כן כמו כל האיסורין שאסור להאכילם למי שאסורים לו. ופי' הוא כי בני ישראל נמשך למעלה וכן הוא הפירוש ולא יחללו בני ישראל את קדשי בני ישראל אשר ירימו לה' והוא אזהרה שנית בזר שלא יאכל קודש בעבור שרצה להזכיר בו העונש והשיאו את עצמם עון אשמה כאשר יאכלו את קדשיהם. ורבותינו דרשו אותו באוכל טבל שהוא במיתה מפני שהוא מיותר:

כא[עריכה]

לפלא נדר או לנדבה. כתב הרמב"ן נראה בעיני בעבור שהכתוב אומר לפלא נדר או לנדבה וכן בכל מקום בפרשת נדרים וכי יפליא נדר בערכך וכן בפרשת נזיר כי הדבר בא על דבר שיפלא ממנו שידור לה' בצר לו אם תעשה עמי להפליא להצילני מצרה זו אביא עולה או שלמים כענין וידר יעקב נדר וזהו שאמרו נדר האומר הרי עלי עולה כי כן דרך הנודרים בעת צרתם אם יהי' ה' עמדי עלי לעשות עולה וזבח וזה אינו נקרא נדבה סתם אלא אשר יפרוש ויתן מיד נדבה (ואמר הכתוב כי בין נדר ובין נדבה. כצ"ל) צריך שיהיה תמים (ולא נחשוב) כי הנדר ראוי להיותו תמים יותר מן הנדבה:

כב[עריכה]

עורת או שבור. כתב הרמב"ן כיון שפסל עורת דהיינו שכהתה עינו ושבור אין צריך לומר גרב וילפת ויתכן כי הכל דבק עם נדבה תעשה אותו והכי קאמר עורת או שבור או חרוץ או יבלת או גרב או ילפת וכל שור ושה שרוע וקלוט נדבה תעשה אותו כל אחד מאלה (ולנדר לא ירצה וכו'. כצ"ל):

נדבה תעשה אותו. פירש"י לבדק הבית:

ולנדר לא ירצה. למזבח אי זה נדר שבא לרצות הוי אומר זה הקדש מזבח. וכתב הרמב"ן לפי זה צריך שנדרוש נדבה תעשה אותו ולנדר אבל לא ירצה להקריבו על מזבח ה' כי אין בין נדר ונדבה בענין זה כלום שניהם מותרין לבדק הבית ואסורין למזבח. ויתכן שנתקן ביישוב לשון המקרא כי בעבור שרוב הנדיבות לבדק הבית כמו כל נדיב לב הביאו את תרומת השם וכן כתוב אני ביושר לבי התנדבתי וכן בבית שני עם הנדבה לאלהים וכן כתוב בבדק הבית כל כסף אשר יעלה על לב איש להביא בית ה' והוא הנדבה והטעם כי אין בענין בדק הבית חיוב רק נדבת נפשו ומנהג הנודרים לבדק הבית כי בנדבה יביאו הרי זה לבנין לפיכך כל מקום שמזכיר נדבה סתם הוא לבדק הבית עד שיפרש בו לעולה או לזבח שלמים והנדר רגיל להזכיר סתם בקדשי המזבח לך אזבח זבח תודה נדרי לה' אשלם בחצרות בית ה'. אבוא ביתך בעולות אשלם לך נדרי. עלי אלהים נדריך אשלם תודות לך. והנודרים למזבח בנדרים יבואו אם יצליחני אלהי אבוא לפניו בעולות ולכך אמר הכתוב נדבה תעשה אותו ולא אמר תקריב בלשון כל הפרשה כלומר תעשה אותו כל אשר תמצא ידך לעשות בכוחך אבל לנדר לרצון לא יהיה:

כז[עריכה]

שור או כשב וגו'. אחר שהזכיר הפסולין משום מומין שבהן אמר כל התמימים אינן כשרים עד לאחר ז' ימים. וי"מ הטעם אם יקריבנו ביום א' יהא נראה כמקריב לשם שמים וארץ שנבראו ביום א' ואם ביום ב' יהא נראה כאלו לשם רקיע ויום ג' לשם יבשה ויום ד' לשם מאורות ויום ה' לשם שרצים ויום ו' לשם אדם אלא אמר הקב"ה ימתין ז' ימים וידע שבראתי עולמי בששה ימים ונחתי ביום השביעי ויקריבנו לשמי:

כח[עריכה]

אותו ואת בנו. נוהג בנקבות ולא בזכרים. כתב הרמב"ן והי' ראוי שיאמר ופרה או כשבה אותה ואת בנה אלא מפני שהזכיר שור או כשב או עז כי יולד והזכיר האם והבן והי' ז' ימים תחת אמו אמר כי במינים הנזכרים האלה שהם שור או שה יש עוד מצוה אחרת כי אותו ואת בנו הנזכרים לא תשחטו ביום אחד:

כט[עריכה]

וכי תזבחו זבח תודה. כתב ר' אברהם סמך זה לאותו ואת בנו שאינן נשחטים ביום אחד והתודה אינה נאכלת אלא ליום אחד:

לא[עריכה]

ושמרתם מצותי. פי' הרמב"ן להזהיר את ישראל שיהיו זהירים בקרבנות במומין ובמחוסר הזמן קודם ז' וביום שנשחטה (האם) ולעשות הזבחים והתודה ולשוחטם לרצון וכולל בו גם כל המצות ואמר לא תחללו את שם קדשי להיות בכם נוכל וזובח משחת לה' כמו שאמר בבני אהרן ולא יחללו את שם קדשי שמזהירם בקרבנות מן הטומאה ומן המומין:


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.