משך חכמה/ויקרא/כב

מתוך אוצר הספרים היהודי השיתופי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף


< הקודם · הבא >
מעבר לתחתית הדף


תנ"ך


תרגום אונקלוס


רש"י
רמב"ן
בכור שור
פירוש הרא"ש
הטור הארוך
חזקוני
ספורנו
רבנו בחיי
רלב"ג - ביאור המילות


אבי עזר (על אבן עזרא)
אברבנאל
אדרת אליהו
אלשיך
הכתב והקבלה
העמק דבר
הרחב דבר
יריעות שלמה
מזרחי
מיני תרגומא
מנחת שי
משאת המלך
משך חכמה
נחל קדומים
עמר נקא
צרור המור
תולדות יצחק
תורה תמימה


מראי מקומות


פרק זה עם מפרשים ואפשרויות רבות במהדורה הדיגיטלית של 'תנ"ך הכתר' (כולל צילום באיכות גבוהה של כתר ארם צובא בפרקים שבהם הוא זמין)לפרק זה במקראות גדולות שבאתר "על התורה"לפרק זה באתר "תא שמע"


דפים מקושרים

משך חכמה TriangleArrow-Left.png ויקרא TriangleArrow-Left.png כב

ב[עריכה]

ולא יחללו את שם קדשי אשר הם מקדישים לי אני ד'. הלשון הפוך, ועיין רש"י, ולכן הוא מורה לנו, שטמא הותר לעבוד בצבור באופן שאי אפשר להעשות בטהרה או אם הצבור הם טמאי מתים. וזה שאמרו השוכן אתם בתוך טומאותם אפילו כשהן טמאים שכינה ביניהם. ולכן אמר לא יחללו שם קדשי, באופן שהם מקדישים לי, פירוש, הבני ישראל מקדישים לי, שאם הם בטהרה והשנם שורה עליהם בטהרת הקודש אז לא יחללו, ואם הם בטומאה והשם שורה עליהם בתוך טומאותם, אז מותרים לעבוד בטומאה, שהם סבת קדושת השי"ת בבית שכינתו, בית המקדש, ובאופן אשר הם מקדישים את השם, כן בזה האופן מוזהרים בני אהרן להשמר בקדשיהם לגשת. בינה זה.

ובתו"כ. ר' יהודה אומר נאמר כאן אני ד' ולמטה אני ד' מה כו' מכרית אף אני ד' כו' מכרית. פירוש דהכא כתיבא מקדשי בני ישראל, למעט קדשי עו"ג, ולא ידענא למעט רק מטמא ששימש, דזה עיקר דמיירי ביה הך קרא דוינזרו, כדאמר בסנהדרין פ"ג ומנא לן למעט מנותר, ע"ז אמר קודם מנין שמדבר בזמן כו' (כגירסת הק"א הנכונה) ויליף חלול חלול, דמיירי במידי דכרת היינו זמן ומיירי נמי במידי דמחייב עליה מיתה, היינו טמא ששימש, וג"כ בפיגול דהרצאה, דהא דכתיבא לא ירצה היינו בפיגול וכדתנן לעיל בתו"כ צו פרשתא ח' והגמ' זבחים מייתי לה, וזה דקאמר, דהך קרא דוינזרו מיירי בכולהו תלתא מילי נותר מה חלול שנאמר להלן בזמן, טמא ששימש מה חלול שנאמר במיתה, פיגול ומה חלול שנאמר להלן הרצאה. ועל זה קאמר ר' יהודה, דזה אמת, דעיקר קרא משתעי בטמא ששימש דבמיתה, אולם ילפינן, דמיירי גם בנותר וממעט בו קדשי עו"ג, היינו דכתיב אני ד' וילפינן דמיירי ג"כ בנותר דמחויב עליה כרת [ולא מגז"ש דחלול נפק"ל]. אבל אין לפרש דר' יהודה יסבור, דטמא ששימש בכרת, דהא לעיל סוף פרשתא ג' יליף ר' יהודה דבע"מ ששימש במיתה חלול חלול ופירשה הגמ' בסנהדרין (והביאה הק"א), דיליף מטמא ששימש דבמיתה. ודו"ק.

ד[עריכה]

איש איש מזרע אהרן והוא צרוע או זב. למ"ד בפרק הערל דבמצורע מוחלט וזב בעל ג' ראיות ומחוסר כפרה הוא, נראה דכתוב קרא על זרע אהרן שאע"ג, שהכהן מקריב הקרבן ומצוה לאוכלו, דכתיב המקריב יאכלנה, ומקצתה מצוה שהמקריב יאכלנה (תוס' פרק החולץ (יבמות דף מ')), לא אכיל עד דמייתי כפרתו. אך ניחזי איך הקריב והלא הוא צרוע או זב וטומאה היוצאת מגופו לא אישתראי בצבור, וצ"ל שהקריב בצבור כשהוא מחוסר כפורים, ומחו"כ דזב ומצורע לאו כזב דמי והוי כטומאת מגע דהותרה בצבור. ובזה פליגי תנאי זבחים י"ז, יעו"ש ודו"ק. ולפי פשוטו יתכן, דהכונה איש איש מזרע אהרן, היינו בדבר דשייך לזרע אהרן בקדשי מקדש אינו נאכל עד אשר יטהר בקרבנותיו דמחוסר כפורים אינו אוכל, אבל בדבר דאינו שייך לזרע אהרן, כמו פסח, שאין לכהן כלום משכחת דמחוסר כפורים אוכל בהן, וזה בפסח הבא בטומאה, דמחוסר כפורים דזב לאו כזב דמי ואוכל בטומאה, אבל בשאר קרבנות צבור, כמו שתי הלחם וכבשים, ולחם הפנים, דנאכלין לכהנים אינן נאכלים בטומאה ומחוסר כפורים אסור בהן לאכול ודו"ק.

ובתו"כ אין לי אלא זרע אהרן אהרן עצמו מנין ת"ל והוא צרוע או זב. פירוש והוא קאי עליו. עיין ק"א. ולפ"ז צ"ע על הא דפריך בירושלמי הוריות פ"ב הל' ו' ר' יצחק שאל מעתה לא יטמא בצרעת שאינו ראוי לבוא לידי דלות וכן דלי דלות, דהא קרא מפורש דאהרן נטמא בצרעת. וצ"ע. ואלולי דמסתפינא אמינא, דט"ס נפל בירושלמי וצ"ל לא יטהר בצרעת, פירוש, שתגלחת וצפרים ודאי מביא, רק דינו דיום השמיני, היינו הבאת כפרה אינו מביא. ודו"ק. ועיין בחידושי סוף מנחות בלקוטים.

ה[עריכה]

אשר יטמא לו וכו'. בתו"כ לו לרבות בולע נבלת עוף טהור. הק"א נתחכם בזה. יעו"ש. אך לא דמי תמן כתיב אשר תגע בנבלת כו' ולכך ממעט בולע עוף טהור, לא כן הכא לא כתיבא נבלה רק ברמז. אולם לענ"ד פשוט, דכל הטומאות חוציות מטמאין אדם וכלים וכן יכול לטמאות אלפים אנשים בזה אחר זה, היינו אם נגע כולם, לא כן נבלת עוף טהור, שאינו מטמא רק אדם ודוקא האוכלו, וזה שאמר לו, טומאה שהיא רק לו, זהו בולע נבלת עוף טהור. ודו"ק.

ויתכן להיות פירוש התו"כ לעיל בה לרבות הבולע נבלת עוף טהור, היינו כעין גז"ש בה בה דכתיבא גבי נבלת העוף לא יאכל לטמאה בה. וכזה תמצא בסנהדרין דף צ' ע"א בה זו מצות ל"ת וברש"י שם דיליף גז"ש בה בה. והא דלא מפרש הגמ' כן, דאם נאמר דגז"ש מקובלת היא, א"כ יקשה דלמה לי גז"ש דרבי, אבל השתא דלאו גז"ש צריך לאיתורי קראי דבה כמו שתרצו התוס'. יעו"ש היטב. אולם התנא יליף הך דינא במיעוט אחר מיעוט אינו אלא לרבות ונקיט בה כונתו לגז"ש, דכמו דאמרו בירושלמי פרק אלו דברים אדם דן גז"ש (מעצמו) לקיים תלמודו. ודו"ק.

ז[עריכה]

ואחר יאכל מן הקדשים. בתו"כ. פרט לעירובים ולפחות ממאה. גירסת רבינו הלל וליותר ממאה. וכן הוא בירושלמי פ"ב דערלה. יעו"ש פלפול ארוך בברייתא דא.

ט[עריכה]

ושמרו את משמרתי כו' פירוש דעל מקדש קאי וזה עליו כו'. ראב"ע. ומדויק היטב, דקאי על טמא ששימש במקדש, דחייב מיתה וילפינן מזה גם טמא, גם טבו"י. ודו"ק. וביאוריו מתאימים עם ההלכה.

ומתו בו כי יחללוהו אני ד' מקדשם. הפירוש, דמקדש להקדשים, וכמו שכתוב להלן בפסוק ט"ז והשיאו כו' ולעיל ולא יחלל את מקדשי, דעל הקדשים קאי. אולם רב סבר דעל הכהנים קאי, דד' מקדש את כהנים, לכן לגודל קדושתם החטא חמור, שאוכל תרומה בטומאה וחייב מיתה, אבל זר האוכל קודש, הוא תרומה, אינו רק באזהרה. כן סברת רב וקיי"ל דלא כותי', משום דבכהנים לא מצאנו, שיאמר, שהוא מקדשם, רק שאומר שישראל יקדשו אותם והשי"ת מקדש את ישראל. זה שאמר וקדשתו כו' אני ד' מקדשכם. ורק בכהן גדול, שממלא מקום אהרן, כתוב כי אני ד' מקדשו. לכן פר משיח ופר העדה שוים לכפרה, שבשניהם נזכר, שהשי"ת מקדשם בעצמו ושניהם בשגגת הוראה. לכן ביוהכ"פ, דכתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, שזה רק ד' לבדו וכתוב וכל אדם לא יהיה באהמ"ע, באלו אף שכתוב פניהם פני אדם, לכן הכהן משיח בא לפני ולפנים, וכל יוהכ"פ באהרן דכתוב קדוש ד' ביוהכ"פ, ולקדוש ד' מכובד זה יוהכ"פ, ולאהרן קדוש ד'. ואכמ"ל.

יא[עריכה]

וכהן כי יקנה נפש קנין כספו הוא וכו'. בתו"כ יכול אפילו קנה עבד עברי יאכל בתרומה ת"ל כסף יצא עבד עברי שאינו כסף. מרן בכס"מ הקשה איך סד"א לומר, דעבד עברי יאכל בתרומה, הא כתיבא כל שכיר ותושב לא יאכל בו ועיי"ש מש"כ. ובתו"כ הוה מפרישנא, דקאי על הא דאמר לעיל מנין לאשה שקנתה עבדים כו' אף קנינו שקנה קנין יאכל בתרומה, וע"ז קאמר דסד"א אפילו קנה עבד עברי והעבד עברי קנה עבדים, יאכלו העבדים של העבד עברי בתרומה, ת"ל כסף. וצ"ע בהך דאמר ביבמות דף ס"א ע"א, דמדאורייתא מיכל אכלי עבדי אלמנה וגרושה, שניסת לכהן אפילו עבדי מלוג, וזהו כמו שביארתי. ולתירוץ רבינא דקנין אוכל מאכיל אפשר דיליף לה מהכא. ודו"ק. אולם פשוטו דמקרא דתושב ושכיר הוה אמינא, דכמו בפסח דלא קאי על ע"ע, רק באינן מהולין או דהמה גרי תושב. ועיין יבמות ריש הערל ובתוס' שהביאו מן המכילתא. ועיין רמב"ם הלכות קרבן פסח פ"ט ה"ז ז"ל אפילו גר תושב או שכיר שנאמר תושב ושכיר לא יאכל בו. ומיושב גם דברי רמב"ם בהלכות תרומות. ודו"ק.

שם בתו"כ אוציא כו' ולא אוציא את של שותפין ת"ל כספו הוא פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין, לפום פשטא דרהיטא דשמעתתא דב"ק דף צ', דקאמר מאן תנא להא דת"ר מי שחציו עבד כו' ועבד של שני שותפין אינן יוצאין בראשי אברים כו' ר' אליעזר הוא מי לא אמר ר' אליעזר כספו המיוחד לו, והכא נמי דריש מכספו המיוחד ומאן תנא הוא ר' אליעזר. וכן נראה. אך בכ"ז לא מסתבר, שיחלוק בזה אדם, כיון דהשותף הוא זר, איך יאכל חלק הזר בתרומה [במסכת עבדים עבד שישראל שותף בו הר"ז בן חורין, צ"ל כבן חורין, פירוש, דאסור בתרומה אף חלק הכהן מפני הזר], והוא לדעתי כהך דאמרינן תמן, דאפילו למאן דלא דריש עבדו המיוחד, בכ"ז אינו יוצא רק אם חבלו בו שניהן, אבל בחבלת אחד בשותפין שוין בודאי אינו יוצא רק מחלקו. וכן בחציו בן חורין, הלא הצד חרות הוא חלק זר ואיך יאכל בתרומה. רק אם נפרש דוגמא דתמן ע"כ נפרש בעבד של שני כהנים, ולאחד הפירות, וכן חציו עבד בציור רחוק מאוד, וכגונא דפרשו תוס' ב"ק תמן [או בשני שותפים כהנים בו, ופשוטו שלשניהם חלקים שוים ובכ"ז אימעוט וכמו דפירש הסברא ר' ישעי' דטראני תמן ואכ"מ]. אך זה זר ונסתר מכמה פרקים דיבמות ותרומות. וכן מפורש תמן דעבדיו לא יאכלו מפני חלקו של עובר, הרי דזר אם הוא שותף פוסלו מתרומה. וכ"ז פשוט. ואין להאריך. רק באתי להעיר מפני שראיתי בזה דברים רחוקים ומהם שיחסו לרבותינו הקדמונים בתוס' גיטין מ"ב ע"ב. ועיין תורת גיטין שם. ועיין חדושי פני יהושע ובחידושי תמן בס"ד. ובאמת לפי שיטת הירושלמי דעובד את רבו יום אחד מתחלק לענין איסור גם כן, וכמד"א קידש אשה כו' ביום של עצמו חוששין כו', אוכל בתרומה ביום של עצמו. ופשוט. ופירוש התו"כ פשוט, דממעט של שותפין, היינו אם זר שותף הוא ת"ל כספו בוא"ו בסוף, הוא פרט לשחציו עבד וחציו בן חורין, דמלת הוא ממעט, דמכספו לא ממעט, דגבי עצמו אינו כסף, שאינו יכול למכור צד חרות, לא כן בשותפין הלא גם לחבירו הוה בו כסף ודו"ק בכ"ז. ובמסכת עבדים עבד שישראל שותף בו, פירוש שכהן וישראל שותפין בו ה"ז בן חורין פירוש הוא כמשוחרר שאסור בתרומה ודו"ק.

יב[עריכה]

ובת כהן כי תהיה לאיש זר. בירושלמי מלמדתא דכהן. פירוש, שאשת כהן כי תהי' לאיש זר. יעוי"ש. ודריש בגמ' כי תהי' כי תבעל לאיש זר, היינו נבעלת לעו"ג או לעבד וחייבי כריתות. ולפ"ז היא בתרומת כו' לא תאכל, אבל אם היתה מעוברת מכהן ונבעלת לזר, זה העובר לא נפסל ומותר לאכול בתרומה הן בן, הן בת יהי' העובר כשר הוא, כמו שפסק רמב"ם פרק י"ח מאיסו"ב הל' ז' יעוי"ש. וזה היא ולא עוברה ודו"ק. ועיין תו"כ.

ובת כהן כו' היא בתרומת. יעוין תו"כ. ויתכן, דכשהיא עם הזרים בודאי אסורה לאכול תרומה שמא חשקה לבעלה או לבני ביתו תרומה, וכמו כתובות נ"ז ע"ב, אלא אף כשהיא לבדה ואין זר עמה גם כן לא תאכל הקדשים.

יג[עריכה]

ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה כו'. אמרו דעונש שנושא בת כהן. ואמרו שם דבת"ח ניחא ליה לאהרן, יעו"ש, דלדבק בזרעיה. ואמר שם דרב אידי ב"א נסיב כהנתא ונפקו מיני' כו' דסמיכי ר' יהושע בר אידי. ולכן כי חלש רב כהנא שדרוהו רבנן לרב יהושע ברי' דרב אידי, דשמא מת על שנשא כהנתא, לכן שלחו אותו להראות, דבת"ח ניחא לאהרן ושבח לו, יעוין ריש פסחים. ולכן רמי ב"ח, דנסיב ברתא דרב חסדא, בת כהן שכיב על דלא אזמן לרב מנשה ב"ת, דכיון דהיה מחשב את ר' מנשה לעם הארץ, תו לא חשיב גם הוא ת"ח להדבק בזרעיה דאהרן. יעוין זבחים דף צ"ה ע"ב ודו"ק היטב.

יד[עריכה]

ואיש כי יאכל קודש וכו'. בתו"כ. איש פרט לקטן יכול שאני מוציא בן ט' שנים ויום אחד כו'. פליאה איך מצאנו קטן מתחייב בתשלומין על אכילתו, קרן וחומש, ותו תמוה מאי שייך הכא בן ט' שנים, אטו איתרבאי לדבר דתליא בביאתו, דבהא בן ט' שנים ביאתו ביאה. ומאדרת אליהו נראה שמחקה. וכעת אין לי מקום, רק אם נאמר דאזיל אליבא דר' יוסי בר' יהודא בנידה מ"ו, דבן ט' שנים ויום אחד, שהביא שערות ועודן בו הוה סימן. ודחוק מאוד. וצ"ע.

טז[עריכה]

והשיאו אותם עון אשמה כו'. יעוין סנהדרין דף צ' דברי ראב"י, דדריש על אם נותן לכהן עם הארץ ואוכל בטומאה משיאו עון אשמה להישראל הנותן לו ועפ"ז נוסד התרגום במיכלון במסאבוהון.

והשיאו אותם עון אשמה באכלם את קדשיהם כי אני ד' מקדשם. הנה צריך ביאור על מי קאי קרא. ושטחיות הפסוק מורה, כי קאי על התרומה שד' מקדשם, וזה לא יתכן, דא"כ לא היה מועיל שאלה בתרומה. ואצל מזבח והפרכת, והכהנים כתיב כי אני ד' מקדשם. אבל בקדשים כתיב יקדישו בנ"י לד' ולא יחללו כו' אשר הם מקדישים לי, ואיך כתב כי אני ד' מקדשם, לכן ביארו שגם הטבל הוא במיתה. ולכן הקדושה חל עליהן בעצם רק מצווי השי"ת, כיון שמירחן בכרי וראו פני הבית, רק שהזר מברר החלקים מה שהוא קודש ומה שהוא חולין, אבל הקדושה לא בא מהפרשתו. ועיין פירוש הרא"ש נדרים י"ב ד"ה כחלת אהרן ותרומתו, עיי"ש. וזה נכון בפשט.

ובספרי פ' נשא. זה אחד משלשה אתים שהיה ר' ישמעאל דורש בתורה וכו'. והביאו רש"י. ויתכן ע"ד הפשט, דלקמן בפ' קרח כתיב שנתן לכהן מתנות, כדי שישא עון כהונה וללוי נתן המעשר, שישא עון האהל מועד. יעו"ש. ולזה פירש כי אם בני ישראל יאכלו התרומה, אין הכהן נושא עון המקדש, ולכן אמר ולא יחללו את קדשי בנ"י כו'. ולזה והשיאו אותם עון אשמה, פירוש, שהכהנים ישאו עליהם העון אשמה של ישראל ויכניסו ראשם בזה אימת, באכלם את קדשיהם. וכונת התרגום אפשר, דבטמא שאכל קודש חייב אשם. עיי"ש בפ' ויקרא בקרבן עולה ויורד והביא אשמו. ובמדבר ביום מלאת ימי נדרו יביא אותו, אפשר דמרמז דמותר אשם קרב עולה. ולפ"ז אפשר דהכבש שנתותר מנזירות טומאתו יביא אותו ביום מלאת לנזירות טהרה לקרבן עולתו. והך דויקבור אותו דריש בספרי הקב"ה קברו. עיי"ש. וא"ש כל הנך תלתא. ודו"ק. ועיין סנהדרין דף צ' ע"ב דבי ראב"י תנא וכו'. והך דינא דאשם נזיר שיביא ממותרו לעולה לחיובו צ"ע עוד.

יח[עריכה]

ומן הגר בישראל. וכן בפ' קדושים, דבכל מקום מדבר על הגר עצמו כתוב הגר בקרבך, בתוככם, אבל כאן מדבר, שאהרן ובניו לא יקריבו קרבנו במום, לכן שמצוה על אחרים כתוב בני ישראל. וכן בקדושים דמזרעו נתן למולך עם הארץ ירגמוהו באבן, אמר הגר הגר בישראל ופשוט.

יט[עריכה]

תמים זכר בבקר ובכבשים כו' אין תמות וזכרות בעוף. הענין, דבאבות מיום שנימול אברהם אבינו ויצא מכלל בני נח לא הקריבו עופות, וכן בסיני ובמלואים לא הקריבו עוף, ונשאר עליהם דין קרבנות בני נח, דבהו לא פסול רק מחוסר אבר וכמו דיליף מנח. ויעוין תוס' חולין נ"ג בזה וכמ"ד פסח מצרים היו דקין פוסלין בו ולכן כמו דמום לא פסול להם בקרבנותיהם כן הי' ערלים כשרים להקריבן, דערלות הוי כמום, דכמו שאמר לאברהם והיה תמים, כמו שביארנו לעיל דעשה קרב כמקריב. ודו"ק.

כא[עריכה]

ואיש כי יקריב זבח שלמים וכו'. כל מום לא יהיה בו. הקדים ההקרבה מוכח, דכבר הי' קדוש ואמר שלא יהיה בו מום, פירוש, שלא יתהוה בו מום אחר ההקדש, וכתבה התורה לפלא נדר או לנדבה, פירוש, דלגבי שחוטי חוץ במדבר, שהיו אסורין בבשר תאוה והי' כל בהמות שלהם דין שלמים, שאפילו אם שחטן בחוץ הי' חייב עליהן משום שחוטי חוץ, כמורה פשט הכתוב וכמו שבארו במ"ר, ויעוין רמב"ן פ' אחרי דברי נועם, ולכן כאן במומין אמר, שרק כשיפליא נדר או נדבה ויקדיש לד', אבל בהמת חולין אף ע"ג דלהקרבה קאי, מ"מ שרי להטיל בו מום דכיון דיפול בו מום יהיו מותרין לנחור ולאוכלן וכמו שפסק רבינו, ויעוין תוס' חולין י"ז דו"ק, לכן כתב, דרק כי יפליא ויפרישו להקדש לשם ד' לשלמים. אז מוזהר מלהטיל בו מום, דאז בעי פדיון, אבל חולין במדבר שנפל בו מום לא הי' צריך פדיון רק נחרו ואכלו. ודו"ק. לכן לא כתב לפלא נדר רק בשלמים, שכל בהמות של חולין במדבר היו עומדות לשלמים. ולא כתב בעולה רק אשר יקריבו לחודא. וברור.

כב[עריכה]

ואשה לא תתנו מהם על המזבח. בתו"כ על המזבח זה הדם. סתם ספרא ר' יודא ור' יודא סבר זבחים דף ס', דמקטירין על הרצפה, ששלמה קדש תוך החצר ומודה בדמים דבעי על המזבח, לכן אמר על המזבח. וזה בזריקת דמים דוקא דבעינין דוקא מזבח, אבל אשה, זה הקטרת איברים ואימורים, לא בעינין מזבח דוקא. ועיין גמ' ודו"ק. זה אמר חתני (שיחיה) ז"ל.

אלא לא תקריבו דמעוך למאי אתא מפקינין לבמת יחיד. נראה דדריש לא תקריבו לד' ובארצכם, הוא, שלא יקדישו לד' ובארצכם היינו, בבמה שבארצכם, וקאי למעלה ולמטה, כמו ב"מ ס"א יעו"ש.

כה[עריכה]

ומיד בן נכר לא תקריבו וכו'. הרמב"ן בהשלמתו למנין המצות ל"ת ח' כתב שנמנעו שלא לקבל שקלים מן העכו"ם ולא נצטרף עמנו בקרבנות צבור והוא אמרו יתעלה ומיד בן נכר לא תקריבו כו'. והנה בתלמודין לא נזכר כלל הך דרשא דספרי, ועיקרו קאי, שלא להקריב בקרבנם בע"מ והביאו רבינו במצוה צ"ו עיי"ש, וכן דרשו בתמורה ז' באורך. וזה פשטא דקרא. ואולי יתכן להיות, כי לר' שמעון בזבחים מ"ה, דקיי"ל כותיה, דקדשי עכו"ם אין מועלין בהן ואין חייבין עליהם משום פיגול ונותר כו', דלאו קדשי ד' המה, א"כ איך יהיה סברא דקרבנות צבור, שהם אשה ריח ניחוח תמיד לד' יבוא בהשתתפות העכו"ם חלילה לומר כן. והתו"כ קאי אליבא דר' יוסי, דסובר דמועלין בהן וחייבין משום פיגול כו' וקדשי ד' המה, לכן צריך קרא למעטינהו. ודו"ק. ועיין בחידושי למנחות ע"ג.

משחתם בהם מום בם. בתו"כ מנין שהנקבות בסרוס ת"ל כי משחתם בהם מום בם ר"י אומר אין הנקבות בסרוס. הסמ"ג פירש, דלענין הקרבה ג"כ פליגי אם פסול נקבה מסורסת, וכדמשמע פשטא דקראי, וה"ה לענין חיוב מלקות על עשייה, כדמפורש בתוספתא מכות. עיי"ש. ונראה דלמ"ד דבני נח אינן מקריבין רק עולות [וכמו דפליגי ריה"ג ורע"ק בהא מלתא], וא"כ ליכא רק זכרים, ואיך שייך למדרש משחתם בהם על נקבות. אולם הא כתיבא לא ירצו לכם, ובעו"ג המקריב לא שייך, דלא בר הרצאה נינהו, וע"כ דעל ישראל קאי. ולמאי דמפרש, דקאי על הקרבת קרבנות צבור משל עו"ג, א"ש לא ירצו לכם, אך טעמא דת"ק נראה דדריש, דסרוס בזכר מנכר באברי הזרע, אבל בנקבות הסרוס הוא בפנים ואינו גלוי, דכלי הזרע שלה בפרוזדור הרחם, בפנים, ולזה דריש משחתם בהם מום בם, היינו שהמשחת אינו ניכר רק בפנימיות גופם וזהו בהם (ודלא כהק"א). ולפ"ז ניחא שפיר, דר' יהודא יסבור לעיל, דמעוך ונתוק, וכרות אף בבצים, ואע"ג דלא מנכר, רק דבליטין טפי מומא הוי, וזהו דדריש מן בהם, היינו, שהסרוס בהם ולעולם בזכרים דוקא. ולפי פירוש הסמ"ג, הא דפליגי לעיל במעוך כו' בבצים, היינו דוקא שהוא בידי שמים וכיו"ב, באופן דלאו מסורס הוא, דאל"ה סרוס פסול, או בבצה אחת שנכרתה, וכ"ז דחוק. וכפי הנראה, דסרוס לא הוי מומא, כיון שהוא בנקבות בפנים ואינו בגלוי. והק"א פירש לדבר פשוט, דלהקרבה גם ר"י מודה דפסול וזה אינו. ורבנן ילפי מזה לחיוב עשייה הסרוס בנקבות וקאי על ובארצכם לא תעשו, ור"י סבר לענין הקרבה קאי קרא ומיירי בבצים, והיינו, דקמ"ל דמה דבליטין או קמיטי הוה מומא, והך הכירא פורתא מום גלוי מחשב. ודו"ק. ובזה מתישב מאי דפסק רמב"ם, דסרוס בצים הוה מום [כר"י. ועיין כס"מ שחקר טעמו] ופסק דעבד אינו יוצא לחרות, דגמרא משוה להו במסכת קדושין דף כ"ה. ועיין במקנה שם. וכ"ז חדש וצ"ב עוד איה"ש.

כו[עריכה]

וידבר ד' אל משה לאמר שור כו' והיה שבעת ימים תחת אמו כו' ושור או שה אותו ואת בנו ל"ת כו' לרצונכם תזבחו כו' ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי בתוך ב"י. הכונה, דידוע שעניני עבו"ז היה לההנות להצורות המשפיעים (לפי דמיונם) במסירות נפשם ובשרפת בניהם ובנותיהם, ובהתגודדות, ובשריטה, הכלל להרבות אכזריות ונקימה בנפש האדם, וכמו שאמר הנביא זובחי אדם עגלים ישקון, עד שהאיר הקב"ה באור תורתו, אשר צוה מצות לישראל לתועליותם ולשלמות המציאות, לא לשלמותו, כי אם צדקת מה תתן לו כו', ולבושו צדקה, הוא נתן ביסודי תורתו חמלה וחנינה על נפש האדם בלי הפוגה ובמחלוקות שונות הכהן מצוה לקדשו, הלוי לשמחו, הישראלי לחוננו בהונו, ובל ימכר לעבד, ואם ימכר באופנים שונים, אז לא תרדה בו בפרך, הגר תושב להחיותו, עבד כנעני שלא לבישו, הבהמה שלא לצערה, ואם נאכל בשרה לא נאכל בלי חמלה, רק באופנים שונים, אשר ממעטים צערה רק כצער המות, אשר מזה לא תנצל, ולא נדוש בחסימה, ושביתה לעבד ובהמה, ופקוח נפש דוחה כל התורה, הקיצור כל התורה ומצותיה מורים חמלה, חנינה, חסד דרכיו של השי"ת. והכפילה התורה אזהרה להקריב קרבנות רק ממינים המצויים ולא הטריח הקב"ה לצוד במדבר (תו"כ) ולהסתכן ע"ז, ושלא להקריב בעודו יונק בתוך ז' תחת אמו, כי הוא חמל גם על נפש הבהמי [כאשר תמצא נשגבות לחכמי הפלסופים], ושלא לשחוט אותו ובנו ביום אחד, וכבר התעוררו ע"ז בעלי המדרש יודע צדיק נפש בהמתו זה הקב"ה, שכתב בתורתו שור או כשב כו' ורחמי רשעים אכזרי זה המן הרשע כו', להורות, כי אין להשם תועליות בזבח ולא חפץ בקרבן, רק עשות חסד ולכת בדרכיו, ולכן לרצונכם תזבחו שיאמר רוצה אני, והשמרו בני, שלא להורות דבר אכזריות בזה, רק ושמרתם מצותי ועשיתם אותם כו' ולא תחללו את שם קדשי, ששמו הטוב מורה על היותו מהוה ומחיה העולמים ורוצה בקיומם ואינו חפץ בהשחתת בריותיו חלילה, לחלל שמו הטוב והקדוש, אולם לא תדמו, כי אם יקרה שיגזרו עליכם לחלל מצותי ולבזות כבודי, כי גם אז תיקר נפשיכם, לא כן ונקדשתי בתוך בנ"י, שאתקדש ותמסרו נפשיכם על כבודי, שזה קדוש השם להבורא, שמצותיו קבועין בנפשותם במסמרות בל ינתקו, שאם המצוה היה באכזריות היה חלילה חלול השם, אבל כיון שאין זה מסבות המצוה, רק מרוע בן אדם הרוצה לבזות שמו הקדוש, אז מצוה לקדש שמו ולהעלות כעולה כליל על אש הדת ולהאיר בזה עיני ישראל הנשארים איך לעבוד לאדון כל היצורים.

וידבר ד' אל משה לאמר שור או כשב. לא נאמר כאן דבר אל בנ"י כו', לרמז כי בעבור ונקדשתי בתוך בנ"י מת משה, וכמו שאמר על אשר לא קדשתם אותי בתוך בנ"י, ודו"ק.

כז[עריכה]

ומיום השמיני והלאה כו'. מכוון המצוה לפי שלא נתרגל בהאויר החצוני ולא נתמזגו כחותיו עם האויר, ולא נשתלמה עדיין יצירתו. לכן הוכיח מזה רשב"ג, דכל ששהה שמונה בבהמה אינו נופל, דכל זמן שלא כלו חדשיו אינו יכול לסבול האויר החצוני, חליפותיו וסיבוב הגלגל המניעו שבעת ימים, ולכן כל זמן שלא נשתלם יצירתו אינו ראוי להביאו לקרבן. ולכן פירשו בחולין דף ע"ה, דמשום ה"ט אמרו, דבהמת קדשים שנמצא בה ולד אינו רשאי להקריב חלב השליל, אף דחלב גמור לחייבו כרת, מכל מקום אינו ראוי להקרבה כל זמן שהולד לא יצא להאויר מידי דהוה אמחוסר זמן, דנהי דלאו בשר הוי מכל מקום לא נשתלם יצירתו, שיהא ראוי לגבוה. והבן. ויתכן לאמר, דזה גופא, שהעולות אינן באין רק זכרים, ונקבות אינן ראוין להקרבה ע"ג מזבח הוא הטעם, שהנקבה אם תהא מעוברת ויעלה השליל לגבוה, וזה בלתי אפשר, שאין שליל קרב כמו מחוסר זמן. וזה לפי הדרש יתכן. ואם נאמר כן, א"ש מה דבפרק ב' דעו"ג מסתפק הגמרא ואמר דלמא כדרב אדא בר אהבה דאמר עולת נקבה כשרה בבמת יחיד, ובירושלמי לא נזכר כאן ובשום מקום, ובמדרש אף ע"ג דיליף מקרא דשמואל דויקח טלה חלב כו', היינו משום דאמר בירושלמי פ"א מגילה הל' י"א שלש עבירות כו' מחוסר זמן הוא טלה חלב שהיה מחוסר זמן, שהיה יונק מאמו, וכיון דאז הותר מחוסר זמן תו הותר נמי נקבה, דאם היא מעוברת גם השליל ראוי להקרבה, דלו יהא דהוי כמחוסר זמן, גם כן הותרה אז. ודו"ק. והא דמייתי בגמ' שם מואת הפרות העלו עולות לד', יעוין ירושלמי מגילה, דמפרש ריב"ח, דזה משום דבני נח בבמה דידהו מותרין להקריב עולות נקבות, ומפרש קרא דסרני פלשתים המה בקעו עצי העולה והפרות העלו לד'. ויעוין תוס' חולין דף כ"ג ע"ב. ולפ"ז יתכן דלישראל בבמת יחיד צ"ל עולה דוקא זכרים ודו"ק והא דבקעו עצי עגלה, אף דצ"ל חדתי יעוין זבחים קט"ז ע"ב ציבי חדתא, העיקר, דעשו בעגלה חדשה והי' משמשי ארון, ולא נשתמש להדיוט, והיו מעלין בקודש, שמעיקרא היו משמשי קדושה ולסוף בקעום עצים על המזבח והי' גוף קדושה כדאמר גבי מחתות מנחות צ"ט. ומש"ה לא מצי הגמ' לאתויי במוע"ק מהך קרא רק מקרא דגבי דוד. ודו"ק עיי"ש דף כ"ה.

כח[עריכה]

ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו. נראה לי, כי אם נשחט אחד בקו השוה ואחד באופק הסמוך לציר הצפוני, שידוע שהיום נתארך בכמה שעות ודאי דמחשב על התהוות האיסור, היינו הנשחט ראשון, שאם נשחט האם בציר הצפוני, שאז הוא עדיין יום, ובקו המשוה כבר היה הלילה מותר לשחוט הבן בקו המשוה בלילה, כיון שהאם נשחטה ביום, ובציר הצפוני אם יש לו עוד בן מותר לשחוט הבן בלילה, כן מותר לשחוט בקו המשוה בלילה. וברור. ואולי דגם לזה מרמז רבוי לשון לא תשחטו, דאף דאחד שוחט מהן בהיתר. אמנם קאי על הבנים ומורה, שכל הבנים יהיו שוין בהאיסור ושנים ששוחטין שני בנים יעברו בלא תעשה בזמן אחד ודו"ק.

ובגמ' פרק או"ב וכדברי ריה"ג אף ערב יוהכ"פ בגליל. יתכן דבירושלמי פ"ק דכתובות אמר דביהודה היה גזירות משום שקבלה היה בידן, שיודא הרג לעשו כמשנ"א ידך בעורף אויביך, ולכך לא היה דין סיקריקון ביודא והיו גוזרין, שכל בתולה שתבעל לטפסר תחלה, ולכך היו מיחדין כו', ואיתא פרק גיד הנשה, שעל יוהכ"פ היה גזירא ושמדא בסוגיא דיוהכ"פ שחל להיות בשבת, ולכן היו מרבין בסעודות ביודא ערב יוהכ"פ, כי היכא דלא להוי אושא מלתא ולא יתודע לשונאים. ונכון.

האומר על קן צפור יגיעו רחמיך כו'. בפסקי תוס' דמגילה הפיטן שיסד צדקו אותו ואת בנו לא תשחטו סבר כמ"ד מפני שמטיל קנאה במעשי בראשית. ועדיין צ"ע, הא גם באו"ב מטיל קנאה, דחיה מותר לשחוט אמה ובנה. ונראה כונה אחרת, דבפרק כל הצלמים בירושלמי כל שיש בידו כדור כו' זה העולם ויצוירי' בידו קערה אינו שליט בים, שגם הטועים העובדים ע"ז אומרים, שאינו שליט בים, אבל הקב"ה שליט בים ושליט ביבשה כו', לכן יאמרו שעל העופות שברייתן מן המים, כמו שאמרו ריש פרק השוחט הוא חס, ששם הוא שליט לבדו, אבל על הבהמות וחיות, שברייתן מן האדמה ששם שליט גם הע"ז לפי טעות העובדין לא חס, וזה כמחזיק ידי המינים, ודו"ק.

כט[עריכה]

וכי תזבחו זבח תודה כו' לא תותירו ממנו וכו'. כבר כתוב בפרשה צו גבי תודה לא יניח ממנו עד בוקר. ובאמת דריש ר"א בסוף פ"ג דזבחים למחשבת הנוח. אמנם יתכן, דתודה באה מהזכרים גם מהנקבות, ויצויר שישחט בהמה וימצא בה בן ט' חי או בדקה בן חמש חי והוי בן פקועה ואינו טעון שחיטה, אפ"ה, כיון דולדות קדשים במעי אמן הן קדושים נאכלין ליום אחד כדין תודה וכמבואר בתמורה פ"ק דף י"א, יעו"ש, וצריך לשחוט הבן פקועה ולאכלו באותו יום, ונפסל ביוצא אעפ"י שהוא חי, ועיין תוספתא חולין, ואכמ"ל בפלפול, ולכן שם בפ' צו כתיב ובשר זבח תודת כו' כתיב לא יניח ממנו וכתרגומו לא יצנע, שבשר שחוט דרך להצניעו שלא יפול עליו דבר מאוס, אבל כאן מדבר באופן שמצא בו בהמה עובר שהוא חי וראוי לרעות בעדר, ולכן כתיב לא תותירו ממנו כו', פירוש, שלא יניחו אותו כשהוא חי עד בקר. ויעוין בתוס' זבחים ל"ה ובחדושי שם. ועיין זבחים צ"ח אין בע"ח מותריהן בשרפה. והוא ענין אחר. אכמ"ל.

ולכן בפרשה בשלח גבי מן, שבהיותו חפשי באויר ינצל יותר מן הרימה והסרחון מכשהוא מכוסה בכלי, לכן אמר ויותירו אנשים ממנו כו', שהיה המן מונח חפשי בלתי מכוסה וירם תולעים ויבאש. אבל בשבת כתיב ויניחו אותו עד הבקר וכתרגומו ואצניעו יתיה, ובכ"ז שהיה מכוסה בכלים ולא הבאיש ורמה לא היתה בו. ופשוט.

ולפ"ז א"ש נמי דגבי פסח, שאינו נאכל אלא למנויו כתיב לא תותירו, פירוש, שימנו עליו עד שיאכלוהו כולו, שלא יותר ממנו, שיהיו שבעים ויותירו שלא לאוכלו רק לשורפו זה הזהירה תורה, אבל תודה שנאכל שלא למנויו ויוכלו לאכול ממנו כולם רק שיצניעו אותו לאכול למחר, ע"ז הזהירה תורה, אבל להותיר שלא לאכלו רק להשרף אין דרך, דמי יעשה כך. ופשוט.

וכי תזבחו זבח תודה כו' לרצונכם תזבחו. כבר נזכר בשלמים בקדושים, ותודה איקרי שלמים (זבחים דף ו') ולמאי כפליה. ואולי מרמז, דלא ישחוט התודה בערב פסח, שלא יהא רק ראוי, רק לזרוק ולהקטיר, ולא לאכול רק עד חצות, ואין זה לרצון שלכם. שיהא הלחם חמץ מבוער מחצות וממעט באכילתן. ודו"ק. ובדברי הימים כתוב (ב' כ"ט) ויביאו הקהל זבחים ותודות, שהן לאכילה, וכל נדיב לב עולות, שזה מנדבות ופשוט. וזה היה משום דעיבר ניסן בניסן ולכך הביא תודות, אף שבאין על החמץ. ויעוין ערכין י"א ע"ב כבש הבא עם העומר ובתוס' שם.

לב[עריכה]

ונקדשתי בתוך בנ"י כו'. עומק הפשט כראב"ע דמדבר אל הכהנים, ולכן אמר להם ולא תחללו את שם קדשי על הקרבת בעלי מומין. ונכלל בזה כל תוכחת מלאכי להכהנים המקריבים בעלי מומין ובוזי שמי. יעו"ש. ולכן כתב יציאת מצרים משום שמחוסר זמן אינו ניכר, שסימנו שנים כו' אינם מורים רק שכלו חדשיו, לכן לקרבן אסור משום מחוסר זמן, ואותו ואת בנו יכול למכור לשנים ויושחטו ביום אחד, ולכן מעיקר הדין צריך להודיע אמה מכרתי היום. ובתודה שנאכלת חוץ לעזרה יכול לומר שהיא שלמים ולאוכלן ביום שני לכן כתב יציאת מצרים אני הוא, שהבחנתי ואני עתיד ליפרע ממי שמטעה, וכמו שאמרו בריש פרק איזהו נשך ועתיד אני להפרע ממי שמטעה כו'.


< הקודם · הבא >
מעבר לתחילת הדף
Information.svg

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain).

אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.