הון עשיר/שבועות/ד

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ שבועות ד

ג

חמשה פעמים. לא מצאתי טעם למנין זה, כי אם שהוא כנגד חמש מוצאות המבטא, שפוגם בשרשם העליון במה שמשקר בדבורו:

ח

שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז. כתב התי"ט, שנראה לו שאף אם הוא עני אין ב"ד יורדין לנכסיו, אלא מכין אותו עד שיקיים מוצא שפתיו, ע"כ. והנני מציע לפניך לשון הירושלמי דפרק ד' דבבא מציעא (ה"ב טו.) השייך לזה והוא, ר' יעקב בר אידי ר' אבהו בשם ר' יוחנן (ש)[ט]בעת אין בה משום עירבון, כל הנושא ונותן בדברים אין מוסרין אותו למי שפרע, ר' יעקב בר זבדי ר' אבהו בשם ר' יוחנן אמר ליתן מתנה לחברו וביקש לחזור בו חוזר, אמר בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, מבתר כן אם חזר ביה לא חזר ביה, הדא דתימר בעני אבל בעשיר נעשה נדר. רב מפקד לשמשיה, אימת דנימר לך תתן מתנא לבר נש, אין הוה מסכן הב ליה מיד, ואין עתיר אימליך בי תניינות, ע"כ. וכפי הנראה מהענין יש בכאן טעות סופר והכי צ"ל ר' אבהו וכו' חוזר אבל בשעה שאמר צריך לומר בדעת גמורה, מבתר כן אם חזר ביה חזר ביה כלומר ואין קפיד' בזה, ואפי' למי שפרע אין מוסרין אותו כדין הנושא ונותן בדברים הנזכר במימרא הקודמת.

והכי משמע ממאי דגרסינן בירושלמי דהכא (ה"ז כב.) ר' יוסי ר' יעקב בר זבדי וכו' חוזר, ר' יעקב בר זבדי בעי קומי ר' אבהו ואהן הין לא בצדק הוא והין צדק, אמר בשעה שאמר הין של צדק הוה, ע"כ. ופירושו פשוט דשאל ממנו דכי חוזר נמצא דההין שלו היה שלא בצדק והין צדק אמרה תורה (ויקרא יט, לו. ועי' ב"מ מט.), ומשני בשעה שאמר היה הין צדק שבדעת גמורה היה רוצה ליתן אלא שאח"כ חזר בו. ויצא לנו מזה שלא נקרא הין ולא שלא בצדק אלא אם כן הרוח אחרת עמו בשעה שמוציא מפיו ההין או הלאו, שבאותו הפעם לא היה פיו ולבו שוים, אבל בהיותו באותו עת פיו ולבו שוין כי חזר בו אח"כ לא מקרי עובר על הין צדק תהיה לך, אלא נכנס תחת סוג חיוב אחר והוא מוצא שפתיך תשמור (דברים כג, כד) אם לא יהיה לו טעם הגון שיפטרוהו רז"ל אף מזה כגון הכא במתנה. והא דאמר אח"כ הדא דתימא בעני אבל בעשיר נעשה נדר אין ספק שהנוסחא מהופכת, וצ"ל הדא דתימא בעשיר אבל בעני הוי נדר, ומעשה רב השנוי אחריו מוכיח זה. ואין לומר דלחלק בנותן עני או עשיר אתא, והכי קאמר הדא דתימר בעני הנותן דזה יכול לחזור בו אבל בעשיר להיות שהיכולת בידו לקיים המתנה אינו יכול לחזור בו, דא"כ מאי הוי נדר דקאמר, אינו יכול לחזור הוה למימר, דמאי נדר שייך הכא להיותו עשיר אם המקבל מתנה יהיה עשיר כמהו, דנדר לא שייך אלא א"כ המקבל הוא עני הראוי לקבל צדקה שיש למתנה זו דין נדרי צדקה:

יג

באלף דלת. פי' בשם אדנות שבו נקרא שם הויה, ומדהלכה כחכמים דפטרי ש"מ דהמקלל אינו חייב אלא אם כן הוציא מפיו שם הויה ככתבו, וצ"ל דהא דאסיקו בש"ס (סנהדרין נו.) וכתבו התי"ט בפ"ז דסנהדרין משנה ה' דלא בעינן פרושי וברוכי, ופי' רש"י פרושי, באותיותיו ופירושם. אלא ברוכי לבד, דהיינו פירושם ממש על מה הם רומזים, והיינו מה שדקדק רש"י ז"ל והוסיף בלשונו ופירושם, וזה הפירוש הוא דווקא דלא בעינן, אבל שיפרש ויוציא ה' מפיו כמו שהוא נכתב ודאי בעינן.

אבל ראיתי להרמב"ם בפירושו דע"כ לא קמפלגי ר"מ וחכמים אלא בכנוים אבל בשמות המיוחדים שהם אלף דלת וכו' לכ"ע חייבין, ואזיל לשיטתיה דכתב בפ"ב מה' ע"ז (ה"ז) ז"ל: אין המגדף חייב סקילה עד שיפרש את השם המיוחד של ארבע אותיות שהוא אלף דלת נון יוד, ויברך אותו בשם מן השמות שאינם נמחקים, שנאמר (ויקרא כד, טז) ונוקב שם ה'. על שם המיוחד חייב סקילה ועל שאר הכינוים באזהרה, ויש מי שמפרש שאינו חייב אלא על שם יוד הא ויו הא, ואני אומר שעל שניהם הוא נסקל, עכ"ל. וזה ההפרש שנתן בין שם המברך למתברך, דבמתברך רצה שיהיה שם המיוחד דווקא אלא שאין הפרש אם מוציאו מפיו ככתבו או כקריאתו, ובשם המברך לא קפיד שיהיה בשם זה אלא ה"ה בכל השמות שאינם נמחקים. נראה שיצא לו מלשון הפסוק, דבשם המתברך הזכיר ה', ונוקב שם ה'. ובשם המברך דילפינן ליה מבנקבו שם (סיפיה דקרא שם) לא נזכר בו ה'.

וממתניתין נמי צ"ל דשמע ליה הרמב"ם, דתנן המקלל בכלן, דקמפרש בכלן דווקא, דלא כמו שרצה לפרש התי"ט. אלא דחכמים דפטרי ס"ל דלא קאי אלא אכנויים, והא דגרסינן בש"ס (דף לו.) לפי דברי התי"ט המקלל בכלן חייב דר"מ וחכמים פוטרים, דת"ר איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו מה ת"ל, והלא כבר נאמר ונוקב שם ה' מות יומת, יכול לא יהא חייב אלא על שם המיוחד בלבד, מניין לרבות הכנויין ת"ל איש איש כי יקלל וכו' דר"מ, וחכ"א על שם מיוחד במיתה ועל הכנויין באזהרה, ע"כ. דרצה להוכיח מכאן התי"ט דמתניתין בשם המתברך מיירי ושמשום הכי בכלן לאו דווקא, י"ל דהרמב"ם ס"ל דאין זו ראיה, דמתניתין דווקא היא במברך וילפא שפיר מילתא דר"מ דמחייב בכנויין מק"ו דמלתיה דר"מ דברייתא, דאם לשם המתברך דנזכר בו בפירוש שם ה' יליף דה"ה לכנויין, כ"ש בשם המברך דלא מצינו אצלו שם המיוחד דה"ה לכנויין דומיא דשם המתברך דבו תלוי, וחכמים דפליגי עליה בברייתא בשם המתברך דקאי ביה ר"מ איירי, ומשום הכי אמרי על שם המיוחד במיתה ולא אמרו על השמות שאינם נמחקין במיתה, ואמרו על הכנויין באזהרה על פי דרכו של ר"מ דאמר מנין לרבות את הכנויין, אבל ה"ה לשמות שאינם נמחקים.

וליכא למימר איפכא דלרבנן שם המיוחד לאו דווקא אלא ה"ה לשמות שאינם נמחקים שהם במיתה, והכנויים דווקא הם באזהרה. דהא בכמה דוכתי הוכחתי דלעולם דרך רז"ל לשנות לתלמידיהם בדרך קצרה אע"ג דאיכא למטעי בקצור לשונם, כשעל ידי הטעות אני בא להחמיר, אבל לא כן עושים כשאני יכול לטעות להקל כי אז מאריכים דבורם כפי הצורך, וכמ"ש בספרי חושב מחשבות בחלק טהרה וקדושה מאמר תפילין דמרי עלמא פ"ה ע"ש. ולכן הכא שהשמות שאינם נמחקים לא ידענו מה דינם בשם המתברך כי אם מדקדוק דברי חכמים, אא"ב דסל"הו לחכמים להקל בהם וליהוו באזהרה אתי שפיר, דלא נוכל לטעות בלשונם זה כי אם להחמיר במה שנוציא אותם מכלל הכנויים הנזכרים בפירוש, ונאמר על הכנויים באזהרה אבל השמות שאינם נמחקים במיתה ושם המיוחד דרישא לאו דווקא הוא, אלא לישנא דר"מ שיסד דבורו על ונוקב שם ה' שהוא שם המיוחד נקטו, ומשום הכי לא חשו רז"ל להאריך בדבורם. אבל אי אמרת דסלה"ו להחמיר בהם וליהוו במיתה, אמאי קיצרו בלשונם זה דאיכא למטעי ביה ולהקל, באמור שם המיוחד דווקא וכנויים לאו דווקא אלא לישנא דר"מ דנקט מניין לרבות את הכנויים נקטו גם הם, הלא אין זה דרכם, אלא ודאי צ"ל דדוקא הכי סלה"ו, והראיה דבאזהרה עצמה כתוב אחד מן השמות דכתיב (שמות כב, כז) אלקים לא תקלל.

והיה זו דעת הרמב"ם ז"ל, ואף דנמצא דאין ללמוד מכאן טעם לחכמים במתניתין, דאיכא למימר דבשם המברך דאיירינן במתניתין סלה"ו דהם באזהרה דומיא דשם המתברך, או אפשר דאפילו באזהרה אינם להיות שאין לנו רבוי עליהם כי הרבויים הם במתברך אלקים לא תקלל (שם). איש איש כי יקלל אלקיו (ויקרא כד, טו). מ"מ אין קפידא בזה דכן דרך התלמוד להביא הברייתות על המשניות ונלמוד מהם מה שנוכל. ועוד בגירסא שלפני לא גרסינן (כאן, לו.) דת"ר, אלא ת"ר. דש"מ דברייתא בעלמא קמ"לן הש"ס ולא פירושא דמתניתין, כן נראה לפרש לפי דעת הרמב"ם ז"ל. וטעמא כדכתיבנא, דבשם המברך להיות דלא נזכר אצלו שם ה' כמו במתברך, ש"מ דלא בעינן שם המיוחד אלא ה"ה לכל השמות שאינם נמחקים, ומהאי טעמא פסק בפ"ה מהלכות ממרים (ה"ב) גבי מקלל אביו ואמו דכשקלל' באח' מן השמות המיוחדים והם אותם שאינם נמחקים נסקל, משום דמבנקבו שם דלא כתיב ביה שם ה' ילפינן ליה.

וצ"ל דהא דתנן (סנהדרין פ"ז מ"ה) במגדף, עד שיפרש השם. דמפרש לי' השם הידוע והוא שם המיוחד, שצריך שיזכירו או ככתבו או כקריאתו, ואתא מתניתין לאפוקי שאר השמות. והא דתניא (שם נו.) דאינו חייב עד שיברך שם בשם, מנקד הבית של בשם בשבא, דפירושו הוא באיזה שם שיהי' מן השמות המיוחדים, לאפוקי המברך בכנויים. ואינו מנקד הבית פתח, דא"כ הוה משמע בשם הידוע, ולא היה חייב אלא על שם המיוחד. וגם צ"ל דהא דמפיק בש"ס (שם) דלא בעינן פרושי, פירושו הוא כפשוטו דלא בעינן שיהגה את השם באותיותיו, אלא אפילו הוציאו מפיו כקריאתו דלא ככתבו חייב.

ולפי דבריו ז"ל אין אנו מוכרחים לפרש יוד הי דמתניתין על שם יה, כדי שלא יהיה השם המיוחד דאי אפשר דפליגי רבנן עלוי ופטרי, דהא לא קאי מלתיהו עליו אלא אכנויין. אבל מ"מ א"א שיהיה מורה על שם הויה, דא"כ מאי קמ"לן מתניתין פשיטא דעליו חייבין, דאם לא כן על מה יחייבו. אבל אלף דלת בעל כרחנו אשם שלם קאי, דאלף דלת לבד אינו שם. וא"כ להרמב"ם דס"ל דבשם המתברך חייב עליו אעפ"י שאינו חייב על שאר השמות שאינם נמחקים, כ"ש שחייב עליו בשם המברך, שאף על שאר השמות חייב לפי סברתו, וא"כ למה נשנה כלל במשנה זו והלא הוא בשם המיוחד ממש, ובדוחק י"ל דלהיות עיקר שמות אלו לשבועת העדות נשנו, ובשבועת העדות עדיין לא ידענו אם יהיה לו דין שם המיוחד, משום הכי נשנה:

ביוד הי. הנה בדבור הנ"ל הוכחנו דא"א לפרשו על השם שלם, אלא על שם יה. ולכן קשה דקי"לן לפי מאי דאיתא בזהר פ' ויקרא (דף יא:) דסדר המדרגות מלמטה למעלה הם, אדני שדי צבאות ושם יה הוא על כלם. וא"כ אמאי נשנה בין אלף דלת לשדי. ואפשר לומר דעל שם ה' בחכמה יסד ארץ (משלי ג, יט). סמכם זה לזה, ודי למבין. ועוד י"ל דמן הטעם הזה עצמו שאינו שם שלם לא שנאו אחר צבאות, כדי שלא נטעה לפרשו בשם שלם להיות כי השם שלם לפי סדר המדרגות מלמטה למעלה שייך דוקא אחר שם צבאות כנ"ל בזהר, ועיין בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר קדשים מסכת שמות ז"א. ועוד י"ל דסמכם זה לזה מפני דמיונם דלא נזכרו בתורה אלא בשם קדוש, משא"כ שם שדי דמצינו בין שדי ילין (שה"ש א, יג) על תלמי שדי (הושע י, ד. יב, יב), וכן צבאות רבות שהם חול מצינו במקרא, ואע"ג דמצינו נמי שם אדני בלוט שהוא חול (בראשית יט, ב), מ"מ אינו חול ממש מדלא מצינו אותו אלא שם שמדבר במלאכים הקדושים, ונמצא לפי זה דנשנו בדרך לא זו אף זו, ואע"ג דבסדר זה ה"ל להקדים יוד הי דלא נמצא בשום מקום במקרא בשם חול, לאלף דלת דמצינו אותו בלוט, מ"מ להיות דבתורה שם אדני קודם אליו משום הכי הקדימו אף הוא:

המקלל אביו ואמו בכלן וכו'. עיין מ"ש במשנה ח' פ"ז דסנהדרין על פסק הלכה זו והלכה דמגדף. ועוד שמעתי אח"כ פה צפת תוב"ב מן החכם מיכאל מלמד, דאפשר דמגדף יליף מיתור תיבת בנקבו (ויקרא כד, טז), ומקלל אביו מתיבת שם (שם), דבנקבו לבד ידעינן דאשם אנזכר בראש הפסוק קאי, ומה ת"ל שם אלא וכו'. ואע"ג דיש לדחותו, מ"מ לע"ד נראה שהוא יותר נכון ממה שכתבתי שם ע"ש:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.