הון עשיר/ראש השנה/ב

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ ראש השנה ב

ד

מהר המשחה. פי' הרב, הר הזתים. ונראה דעל שמם היו קורים אותו כך, כי השמן יוצא מהם, ועיקרו לסוך:

ו

כיצד ראית את הלבנה. עיין מ"ש לקמן בד"ה היה:

כמה היה גבוה. אע"ג דלאין היה נוטה תלוי בצפונה או לדרומה, כמ"ש התי"ט לקמן, וגם אני אאריך בו בע"ה, מ"מ היו מפסיקין בשאלה זו של כמה היה גבוה ביניהם, מפני שדומה לשאלה של לצפונה וכו' ושל לפני החמה וכו' הקודמים לה, שהם שאלות על מקום הלבנה היכן היתה נתונה ברקיע לפי ערך החמה. והשאלות של לאין היה נוטה וכמה היה רחב, הם שאלות התלויות בצורת הלבנה עצמה איך היתה. או אפשר לומר דלכתחילה היו מפסיקין בשאלה זו ביניהם, לבלבל דעת העדים שלא יתלו הם זה בזה באומד דעתם ויגידו מה שלא ראו בעיניהם, שאף כי ידעו ב"ד אם האמת אתם, מ"מ אם מבלי ידיעת אחד מהפרטים האלו יתבטל עדותם, ולא יבואו אחריהם עדים אחרים, אין הב"ד יכול לקדש החדש על פי חשבונם לבד ולעשותו חסר, ויהיה אותו החדש מלא, ונמצא שהעד הזה שאומר מה שלא נתן דעתו לראות כי אם על פי שכלו, מטעה לב"ד שיקדשו החדש על פיו, ועל כי חשבונם ודבורו שוה וכסבורים שכה ראה בעיניו, ונמצא שגורם שיעשו המלא חסר:

היה. לשון זכר. והתי"ט הביא ראיה לזה מן הכתוב, דכתיב (בראשית א, טז) את המאור הקטון. לשון זכר. ולפי דבריו קשה טובא, דהא כתיב נמי (שם) את המאור הגדול. וא"כ אמאי לא תנן נמי מטעם זה לצפונו או לדרומו, כ"ש שראוי להקרא החמה זכר לגבי הלבנה, להיות החמה משפיע האור ללבנה כזכר לנקבה. לכן נראה לע"ד דלא חש התנא ללישנא דקרא אלא לתיבה עצמה, שבהיותה בהא בסופה ראויה להכנות בשם נקבה, ולכן בחמה תני לצפונה או לדרומה לשון נקבה, והא דתנן בלבנה היה לשון זכר, משום דאאור שבה קאי דהאור זכר הוא. והכי פירושה דמתניתין, כיצד ראית את הלבנה ברקיע או במים וכיוצא, ולהיות שאלה זו שאלה כללית לא היו פורטין האור אלא קורים אותה בשמה, ואח"כ שואלים לפני החמה או לאחר החמה, והכא אין ספק דאאור שלה קאי, לפי שזו עיקר שאלתם אם פגימת האור היתה פניה כלפי החמה או לא כמ"ש הרב והכי איתא בגמרא (דף כג:) ולא על כל גוף הלבנה שואלים זה כמפורש בש"ס, ומדהאי ודאי באור מדבר נאמר דאף שארי הלשונות של השאלות אאור קאי, אע"ג דלצפונה ולדרומה וכמה היה גבוה יכול היה להיות אף אגוף כולו של הלבנה, מ"מ לא היו מזכירי' להם הלבנה יותר דלמה להם להאריך במאי דלא אצטריך, כ"ש שהשאלות הם יותר בדקדוק בהיותם על האור מעל כל הגוף, ומשום הכי תנן (הי') היה לשון זכר. והא דלא אמרי שמש וירח על שם הכתוב (תהלים קד, יט) עשה ירח למועדים שמש ידע מבואו. ושמות אלו הם בזו"ן דבריאה, כמבואר בספרי משנת חסידים מפתח העולמות סדר טהרות מסכת הבריאה ומסכת רחל דבריאה. אלא היו אומרים חמה ולבנה שהם בעולם שתחתיו, כמבואר שם במסכת היצירה. י"ל דמפני העדים היו צריכים לדבר בלשון זה השפל, דמשתמע להו, ואע"ג דסהר וחרס הוא שפל יותר, כי הוא בעשיה כמבואר בספרי הנ"ל במסכת העשיה, מ"מ לא רגילי בהו אנשי כלשון חמה ולבנה:

גבוה. מן האופק. וכתב הר"ב, דאם אחד אומר שני קומות ואחד אומר ג' עדותן קיימת, אחד אומר שלש ואחד אומר חמש עדותן בטלה, ע"כ. ואע"ג דהגובה משתנה כפי אופק המקום שבו נראת הלבנה, ואפשר שיהיו אלו השני עדים משני מקומות, אחד רחוק מירושלם לצד מזרח והאחד רחוק ממנה לצד מערב, ונמצא שיש ביניהם כמו מהלך של שני ימים ולפי זה האופק משתנה, מ"מ קים להו לרבנן דבריחוק זה אינו משתנה כי אם כשיעור קומה ולא יותר, ולכן אמרו (דף כד.) א' אומר שלש וא' אומר חמש עדותן בטלה לעולם, אע"פ שהעדים הם משני מקומות שאין רחוקם מקו השוה ריחוק שוה:

ולאין היה נוטה. הנה התי"ט באמת במתק לשונו קיצר כמה עניינים מענייני המולד בדברים מעטים על פי דרך הרמב"ם ז"ל, אבל בענין זה של נליזת הקרנים לא ידענא מאי קאמר, דלכאורה איפכא הוי, דכשהחמה מערבית דרומית ללבנה צריך שיהיו קרנותיה נוטות למזרח צפונית, והוא ז"ל אמר שאז יש להם נליזה אל הדרום. וכמו כן הוי איפכא כשהוא להפך, והוא ז"ל איפכא קאמר. וממ"ש בסוף דבריו כל זה מבואר בהרמב"ם סוף קדוש החדש, נראה דמשם יוצאים תורף דבריו, והמסתכל בדברי הרמב"ם יראה שלא כן אמר, כי הוא ז"ל הודיע לנו זה בידיעת רוחב הירח מקו השוה אם הוא לצפונו או לדרומו, ולא הזכיר מקום השמש כלל, כי פשוט הוא שבהיות הלבנה בנטיה הצפונית כמו כן החמה הוא באותה הנטיה בזמן המולד והוא צפוני יותר מהלבנה, ובהיות הלבנה בנטיה הדרומי כמו כן צריך שיהיה החמה בעת המולד באותה נטיה, ובהיותו שם הנה הוא דרומי יותר מהלבנה. וא"כ איך אמר התי"ט ז"ל שאם הלבנה בנטיה הצפונית שאז החמה מערבית דרומית לה, הלא זה איננו שהרי הנטיה הצפונית היא לגבי משוה היום, אבל לגבי השמש הנה היא דרומי לו, שהחמה הוא יותר צפוני ממנה, וכן הוא להפך. ואם נטיה זו דהזכיר היא הנטיה שהזכיר בריש דבריו דאחמה קאי, שהלבנה נוטה מהחמה לצפונו או לדרומו, א"כ היכי אמר שכשהנטיה היא צפונית שהחמה היא מערבית דרומית לה, שיהיה לה נליזה אל הדרום, הלא זה אינו. והבט עיניך וראה בצורה שלפניך נקודת א' הוא השמש, ונקודת ב' וכן נקודת ג' הוא צורת הירח, והנה צורת השמש השוקע במערב לגבי הירח העומדת בנקודת ב', הוא דרומי לה והיא צפונית לו, ולכן ניצוץ אורו היוצא ממערב צריך לילך אצלה באלכסון ממערב לצפון, ולכן יאיר עבר פניה הדרומיים ופניה החשו(ב)[כ]ים הם הצפונים, ומשום הכי קרני אורה העומדים כלפי מזרח יטו לצפון כאשר עיניך רואות, ולגבי צורת הירח העומדת בנקודת ג' שהשמש הוא צפוני לה, הוא להפך שקרני אורה העומדים כנגד המזרח נוטים לדרום, ולא יהיו קרניה נוטות ביושר לצד מזרח בלי נליזה לא לצפון ולא לדרום, אלא אם כן יהיו שני המאורות שוים בריחוקם מן הצפון והדרום, שאין אחד נוטה מחבירו לא לצפון ולא לדרום, כגון הירח הרשומה בנקודת ד' שאינה קרובה לא לצפון ולא לדרום יותר מן השמש, ולאו דווקא צריך לזה שיהיה שני המאורות עומדות בקו האמצעי שבין צפון לדרום, שאף אם לא יהיה כן אפשר שלא יהיו קרניה נוטות לשום צד כ"א לפאת מזרח כל זמן ששניהם רחוקים מפאת צפון הרחק שוה, דממילא כמו כן הם רחוקים מפאת דרום הרחק שוה כזה, שהשמש עומד במערב בנקודת א', והירח בנקודת ב', ומרכז שניהם רחוק מקו ד"ה המגביל פאת צפון רחוק שוה, ומהאי טעמא אין אור השמש מתפשט על גוף הירח בנליזה צפונית ולא דרומית, אלא מאיר לה בקו ישר, והוא קו א"ג ההולך ביושר ממערב למזרח, ולכן אף קרני אורה לא יליזו לשום צד, כי פונות ביושר לפאת מזרח:

אם אמר לפני החמה לא אמר כלום. ואינו צריך לזה חשבון אם אמת הוא או לא, משא"כ שאר השאלות דהיו צריכים לחשב אם האמת אתם, ולכן לא הזכיר התנא אותם בפרט, אם אמר לצפונה וע"פ החשבון היתה לדרומה לא אמר כלום, וכן כל כיוצא בו כמ"ש התי"ט, משום דהיה צריך להאריך הרבה. ואע"ג דלפי מה שפרשתי דכיצד ראית את הלבנה היא שאלה בפני עצמה, ואם אמר ראיתיה במים או כיוצא בה לא אמר כלום, ואף שם לא היה צריך חשבון, מ"מ הואיל ולא פירט במשנה השאלה לא הזכיר בטולה. ועוד דיש פרטים רבים בבטולה כדאיתא בש"ס ולא רצה התנא להאריך. ועוד יש לומר דהזכיר התנא דווקא בטול זה דלפני החמה, לאשמועינן אגב ארחיה כלל גדול זה שמעולם לא ראתה חמה פגימתה של לבנה משום עושה שלום במרומיו (דף כג:), לרמוז דגדול השלום:

ח

דמות צורות לבנות. לבנה היא לבנה ממש, צורת לבנה היא צורתה בולטת כמו גופה ממש, דמות צורת לבנה הוא צורתה בשטח פשוט עשוי במיני צבעונים מחוברים, דנראה כאילו היא בולטת אע"פי שבממשות אינו כן, ולפי שהלבנה אף שהיא שוקעת ובולטת בעובי הרקיע אינה נראת לעינים כי אם בשטח פשוט, לפיכך להדיוטות שאינם מבינים כלל להבחין בטיב גלגלים היה מראה להם דמותה בשטח פשוט כפי הנראה לעיניהם. ואין לומר דקמ"לן תנא שלא עשאן שוקעות או בולטות משום חשדא, דהא אסיקנא בש"ס (דף כד:) דבנשיא כיון דרבים שכיחי גביה ליכא חשדא דע"א, ועוד כתבו התוספות (שם ד"ה והא ר"ג) דבלא טעם זה דבנשיא ליכא חשדא, היה לן לאסור בלבנה אפי' בשטח פשוט, כיון שאינה בולטת ברקיע, ע"כ. כלומר שאינה בולטת חוץ מרקיע:

בטבלה ובכתל. הטבלה שיראו בה כשראו אותה בעליל, ובכתל שיראו בו כשראו אותה סמוכה לאופק, דאז נראה להם כאילו היא על הכתל שבצידם, ולא יטעו בעדות ראיתם מחמת שינוי מקום מצבתה משכיבה לעמידה, להיותם הדיוטות חסרי הידיעה:

ועוד באו שנים ואמרו ראינוהו בזמנו ובליל עיבורו לא נראה. הנה אנחנו מוכרחים לחקור איך היה המעשה הזה, דלפי פירוש הרב כל הדברים האלה הם מעדות העדים, שהרי כתב ז"ל ובמה שאמרו בליל עבורו לא נראה אפשר וכו'. וא"כ הוא צריכים אנו לומר שבאו עדים אלו בליל ל"א או ביומו, ומה נפשך אם כבר באו עדים ביום ל' וקדשו את החדש בזמנו מאי קאמר' וקבלן רבן גמליאל, הא כבר קדשוהו על פי העדים הראשונים בזמנו, ומה קבל מהם ר"ג דמשמע דעל פיהם קידש החדש בזמנו. ועוד מאי האי דקאמר ר' דוסא בן הרכינס עדי שקר הם, אי אמאי שאמרו שבליל זמנו ראוה קאי, הלא כן אמרו העדים הראשונים ועל פיהם קדשו את החדש, ואי אמאי שאמרו שבליל עיבורו לא נראה קאי, א"כ אף הוא הודה שהיה מקודש החדש בזמנו, וא"כ מה נשתנה חשבון ר"ג מחשבון ר' יהושע שאמר רואה אני את דבריך וגזר עליו ר"ג שיבא אצלו ביום שחל יום הכפורים לפי חשבונו. ואם נאמר שקיבלן ר"ג ועיבר החדש על פיהם, באמור שהואיל ולא נראת בליל ל"א ש"מ שלא נראת אף ביום שלשים, א"כ אפוא נראה דמבלעדם לא היה מעבר החדש, וממ"נ אם כבר באו עדים וקדשו אותו בזמנו איך יש כח בעדים אלו בהעדר ראיה זו לבטל העדות האמיתי שכבר קבלו וקדשו על פיו אף אם היו מזימים אותם, ואם לא קדמו להם עדים אחרים מה הועילו בעדות זו, שאומר וקבלן ר"ג לעבר החדש וחולק עליו ר' דוסא באמור עדי שקר הם, הלא מבלי עדותם כבר היה החדש מעובר מעצמו הואיל ולא באו עדים כל יום שלשים, ועתה מ"ש חשבון ר"ג מחשבון ר' דוסא.

ולכן בעל כרחנו מוכרחים אנו לומר דהמעשה שהיה כך היה, שלא באו עדים כל יום שלשים ועיברו ב"ד את החדש בליל ל"א כי כן הדין, ואח"כ ביום ל"א באו עדים אלו והעידו שראו החדש בזמנו דהיינו ליל שלשים, והחדש הזה היה חדש תשרי, מדצוה ר"ג לר"י שיבא לו ביוה"כ שחל להיות בחשבונו, ואם לא היה זה החדש שבו יום הכפורים לא היה חשבון ר"י של זה החדש מעלה או מוריד ליה"כ שבחדש אחר התלוי בראיה ועדות אחרת, ומכיון שהיה ר"ח תשרי, אליבא דכ"ע כיון שבאו עדים קודם שיעברו המועדות, כגון הכא שבאו ביום ר"ה עצמו והעידו שראו את החדש בזמנו, מקבלים אותם ואין מאיימין עליהם, ואם עדותם אמת אע"פי שכבר עיברו את החדש והתחילו למנותו מיום ל"א, חוזרים ומונים אותו מזמנו שהוא היה ביום ל', ועליו מסדרים המועדות שבאותו חדש, וכן הדין בניסן, כן פסק הרמ"בם בפ"ג מה' קדוש החדש. וכן עשה ר"ג שקבל עדותן וקידש החדש שכבר עיברו, והתחיל למנותו מזמנו על פי עדותם, ואילו לא העידו על ליל עבורו שלא ראוהו, אף ר' דוסא בן הרכינס מודה שצריך לקבל עדותם ולקדש החדש בזמנו למפרע על פיהם, אע"פי שכבר יצא מעובר, אבל מכיון שהעידו עדות זו, ס"ל דאין ממש בדבריהם וששקר העידו ולא ראוה בזמנו, ושלכן החדש היה לו להיות מעובר כבראשונה, ואע"ג דעל פי החשבון היתה יכולה לראות בזמנו, מ"מ א"א לקדשו בזמנו כי אם על פי עדים שראו חדוש הלבנה בעיניהם, כמ"ש הק"בה למשה כזה ראה וקדש (מכילתא פר' בא הו"ד ברש"י שמות י"ב ב'), ולעדים אלו חיישינן שהעידו מה שלא ראו מדנתפסו בעדותם.

ולא נהירא לומר דר' דוסא ור"י תרויהו היו טועים בחשבון, ושעל פי חשבונם לא היתה יכולה ליראות בזמנו ואפילו בליל עבורו, ולשונו דר' דוסא מוכיח דלא הוי הכי דלא קאמר איך אפשר לאשה שילדה היום שתהיה למחר כריסה בין שיניה, דהוה פירושו ומדמחר כריסה בין שיניה ש"מ שביום שלפניו לא ילדה, ושהכא נמי לא היתה הלבנה מה שנראת בליל ל' כי אם ענן דמות לבנה, הואיל ובליל עיבורו עדיין לא היתה נראת, אלא קאמר היאך מעידין וכו' שעל העדים חרה אפו, שהעידו שני הפכים בנושא אחד שאתמול ילדה ושהיום כריסה בין שניה, דמשנתנו דעתם להעיד ודאי שדקדקו לראות בתחילה הענין איך הוא, ומדדקדקו א"א להם לטעות בדבר זה, ומשום הכי ס"ל דבע"כ צריכים אנו לומר דלא ראו כלל בעיניהם ושקורי קא משקרו, וכוונתם היתה להטעות הב"ד שיקדשו החדש ביום שלשים אע"פי שלא היו עדים בדבר, וכדי שיאמינו ב"ד להם הוסיפו לדקדק בעדותם אף במה שלא היו שואלים להם, באמור בליל זה לא ראינוהו ובליל זה ראינוה, כדרך המשקר על כי לבו נוקפו שיתגלה שקרנותו, טורח להמציא דברים שעל ידם יטעו בני אדם ויסברו שמה שאמר הוא אמת בלי שישאלו לו טעם עליהם והוא לא ידע ואשם, זו היא דעת ר' דוסא, וה"ט נמי דלא אמר עדותם בטלה, אלא קאמר עדי שקר הם:

על האשה וכו'. לפי מה שכתבנו לעיל שהחדש הזה הוא חדש תשרי, יפה המשיל ר' דוסא מולד לבנה זאת לאשה היולדת, כי יום ר"ה הוא יום מסוגל לפקידת עקרות כמשא"זל (דף יא.) שבר"ה נפקדה שרה רחל וחנה. ונמצא שבהיותם מעידים על המולד אשר על ידו נקבע אותו יום ר"ה, הרי הוא כאילו יעידו על האשה שילדה, ובעדותם אשר מעידים שעדיין לא היה המולד אשר מפני זה לדבריהם לא הגיע עדיין ר"ה, הרי הוא כאילו העידו שעדיין כריסה בין שיניה:

ולמחר כריסה בין שיניה. ולמחר היא מעוברת לא קתני, דזה אפשר שהיום תלד ולמחר תתעבר ויהיה זה העיבור עיבור חדש, אבל שהולד יהיה במדור העליון דהיינו כריסה בין שיניה, זה לא ימצא אלא אם כן עדיין לא ילדה ממה שהיתה מעוברת בראשונה, שהרי אין הולד דר במדור העליון עד שלשה חדשים האחרונים כמשא"זל, משום הכי קאמר איך וכו' ולמחר כריסה בין שיניה:

כריסה בין שיניה. כתוב בלקוטים בשם הא"רי זל"הה (שער מאמרי רז"ל מס' כתובות) ששמע מחכם אחד קדמון שזהו אחד מג' דברים שנסתפקו התוספות ולא נתברר להם מ"ט נקט התנא לשונות אלו, והלשון הזה פירשו הא"רי ע"ד הסוד, ושנים האחרים תמצאם בכתובות, אחד בפ"א משנה ו', ואחד בפ' י"ג משנה ב' ע"ש. ולי עוד טעם אחר בזה על פי הפשט, כי כריסה ודאי היא תלויה בין שיניה, והיא האלה שבודקין אותה עליה בעת לדתה, ועיין עוד מ"ש בדבור הנ"ל:

ט

במקלך ומעותיך. מדקאמר לקמן והלך ליבנה אצל ר"ג, נראה דר"י לא היה דר ביבנה אלא בעיר אחרת, ומסתמא יש ביניהם יותר מתחום שבת, ואע"פכ לא נתרצה ר"ג במה שיבא הוא עצמו ממקומו ליבנה ויצא חוץ לתחומו, כי חש שמא היה הולך לקנות שביתה מבערב לתחום יבנה ושם ילין, ובבקר יכנס לעיר ור"ג לא ידע זה, ולכן צוה עליו שיביא מקלו ומעותיו, כדי שבהוצאה מרשות לרשות יראה לעיניו דחול הוא. ועוד אפשר דלא היה ממקומו ליבנה מהלך י"ב מיל שהם תחום דאורייתא, אלא פחות שהוא מדרבנן, ולכן צוה לו אף על ההוצאה להראות לו שאין לחוש לחשבונו אפילו בדבר שהוא מדאורייתא, ואפילו אם היה ביניהם י"ב מיל מ"מ אין על התחומין חייוב סקילה כי אם מלקות מש"אכ על ההוצאה, מדאין בהם בשבת חייוב סקילה ולכן אף ביום הכפורים קלים הם יותר מההוצאה, ולכן לא נחה דעתיה במה שיגזור עליו שיעבור על היציאה לבד, אלא גזר עליו שיעבור אף על ההוצאה, להודיע לכל שאין לחוש לחשבון של כל אדם כלל נגד החשבון הקבוע על פי ב"ד:

במקלך ומעותיך. י"ל דגזר שיביא את שניהם, לפי שאם היה גוזר על המקל לבד, אפשר דהיה שואל אותו מאיזה אדם בתוך העיר ובו היה הולך אצל ר"ג, ולא היה היכר לבני אדם בזה שר' יהושע לא חש לחשבונו ושמע לדברי הנשיא, כי אין במקל איסור טלטול אפילו בשבת כשאינו מוציאו מרשות לרשות, ולכן גזר עליו שיביא אף המעות שהם אסורים בטלטול בשבת וכפור ויום טוב, שאף אם יעשה בתחבולה לשאול אותם בהלואה בתוך העיר, הרי כבר מגלה דעתו לכל אדם שאינו חש לחשבונו נגד חשבון ב"ד ושאף הוא עושה אותו היום חול, שהרי מטלטל מעות האסורים בטלטול, ובזה נעשה כוונת ר"ג שהיתה לטובה להראות לכל אדם שאין להרהר אחר הקביעות הנעשה מב"ד, ואם היה גוזר עליו שיביא המעות לבד, דילמא היה ר' יהושע חושש לעבור על חשבונו במה שלא גזר עליו הנשיא, והיה הולך לשם בלא מקל ואפשר שהיה בא לידי סכנה מחמת טורח הדרך, שהרי יום כפור האמיתי היה קודם לחשבונו, ואין ספק שר"י לא עבר על דברי הנשיא וקביעות ב"ד והתענה, אלא שהיה חושש אף לחשבונו והיה רוצה לעשות כפור אף לפי חשבונו שהיה חל סמוך לצום כפור האמיתי לאחריו, ומשום הכי חש ר"ג דילמא מחמת התענית שכבר התענה אתמול וטורח הדרך יסתכן, ולכן גזר עליו שיבא לו במקל לסמוך עליו בדרך.

ואפשר נמי דרצה לרמוז לו דאע"ג דגוזר עליו לעבור על דבריו להיותו נשיאו ולהראות לו שאין לפקפק במה שנעשה על פי ב"ד, שמ"מ אינו מזלזל בכבודו כי יודע גם הוא שבידו כח להעניש לראוי לעונש וזהו המקל הראוי לרדות, ושגם יודע לישא וליתן בדברי תורה ואלו הם המעות, וכמאמרם ז"ל (סנהדרין סח.) הרבה מעות יש לי ואין [לי] שולחני ל[ה]רצותם. דרמזו בזה לשאלות ותשובות דשייכי בהלכות (ערש"י שם), וה"ט דצוה לו שיבא אצלו ואמר לו במקלך ומעותיך, ולא קאמר סתם במקל ומעות:

מקלו ומעותיו בידו. משמע דאף מעותיו לקח בידו ממש, דא"לכ בידו למה לי. ובזה רמז לנו התנא ענותנותו דר"י, דרצה לגלות לכל דמקבל עליו גזרת הנשיא, ושאינו חושש לסברתו נגד גזרתו, כדי שילמדו ממנו לשמוע לב"ד ושלא להרהר אחר מעשיהם, כי רוח ה' היה מדבר בם:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.