הון עשיר/סנהדרין/א

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ סנהדרין א

א

סנהדרין

סנהדרין יש בו י"א פרקים, שהסנהדרין הדנין דין אמת, שלום עושים בין הבעלי דינים, ובזה מקיימים את העולם הזה שנברא בה"א (מנחות כט:), ובששת ימי בראשית, הרי י"א. וגם המשניות חשבתי ומצאתים ע"א, כנגד ע"א סנהדרין. וע"ד הנסתר איתא במאורות נתן דסנהדרי גדולה הם מצד הבינה, וסנהדרי קטנה מצד המלכות, וכבר ידענו שהם שני ההין, עם הכולל י"א. ועוד איתא התם בשם הזהר (רע"מ ויקרא כ.) שסנהדרי גדולה הם בת"ת, וכבר ידענו שהוא ואו, ועם ההא שבמלכות שבה סנהדרי קטנה (שם) הם י"א דווקא:

דיני ממונות בג'. שנא הענין קודם המנין אע"ג דא"א בלתו, משום דהכי משתמע שפיר, דאילו שנא להפך איכא למטעי:

גזלות וחבלות בשלשה מומחין. משא"כ דיני ממונות דדי בהדיוטות, משום הכי לא ערבינהו ותנינהו, רש"י (ג. ד"ה תרתי קתני):

נזק וחצי נזק. סמך נזק לחבלות דדמו לאהדדי, דמשלמים כמו שהזיקו. וחצי נזק לתשלומי כפל, דדמי ליה דאינו משלם כמו שהזיק, משום הכי איחר החצי נזק לנזק, אע"ג דקדים ליה כי התם קדים למועד:

תשלומי כפל ותשלומי ד' וה'. שייכי בגנב ולא בגזלן, ומפני שתשלומים אלו הם יותר מהנזק משא"כ תשלומי גזלות וחבלות, לא כללם בהדייהו. ונזק לא כללו בהדי חבלות אלא בהדי חצי נזק, משום דאגב חצי נשנה:

האונס והמפתה והמוציא שם רע. שלשה אלו שהם ענייני זנות שנאם בפני עצמם, ומהאי טעמא לא שנא המוציא שם רע בפני עצמו אע"ג דליכא פלוגתא אלא ביה, כמ"ש לקמן:

ב

עבור השנה. אינו יכול לכללו עם עבור החדש משום פלוגתא דרשב"ג, דלא הוה ידעינן אהיכא קאי דדבריו סתומים, משא"כ בדברי חכמים דמתניתין דלעיל דמפרשי דבריהם, ולכן אין קפידא במה שכלל מוציא שם רע דעליו פליגי, בהדי אחריני דלא פליגי:

בשלשה מתחילין וכו'. על מה שהקשה המפרש ל[הלכות] קדוש החדש וכתבו התי"ט, יש לישב בדרך הדומה למה שישב המפרש, על פי דרכם ז"ל ודרך הרמב"ם שכתב התי"ט, דאף בז' נושאין ונותנין. והוא דהואיל והוצרכו לאלו השלשה בתי דינין מהטעם דאיתא בש"ס (דף י:) כנגד ברכת כהנים או כיוצא בה, וקי"לן דלעולם שב ואל תעשה עדיף, משום הכי אנו חושבים לטעם זה שוקל לטעם אחרי רבים להטות, עד שיעלה בידנו מה שאנו צריכים והוא המעמד השלשי של שבעה. ומשום הכי כששנים אומרים לישב ואחד אומר שלא לישב, אז מוסיפים על הדיינים, להיות ענין זה שקול, כי לגבי הרבים קי"לן אחרי רבים להטות (שמות כג, ב) ולכן היה צריך לישב, ולגבי היחיד דאמר שלא לישב היה לנו לעשות כמותו מהטעם דשב ואל תעשה עדיף, ולכן בהיות המחלוקת בענין זה צריך להוסיף הדיינים. וכן על דרך זה בהיות אחר התוספת, הרבים אומרים לעבר והמעטים שלא לעבר, יש לנו טעם קצת שלא להניח מכל וכל דברי המעטים אף כי הרבים חולקים עליהם, להיותם הם הסוברים שב ואל תעשה, ולא לעשות בדבריהם דאין ראוי טעם זה לדחות טעם המפורש בקרא דאחרי רבים להטות, אלא להוסיף הדיינים. וכשהוספנו הדיינים זאת הפעם השלשית, והגענו למכוון הרמוז בברכת כהנים או כיוצא בו, אז לא נחוש עוד לטעם שב ואל תעשה לגבי אחרי רבים להטות, וכאשר ארבעה מהם יאמרו לעבר בתריהו אזלינן, וכ"ש כשאמרו הרבים שלא לעבר, דמלבד הטעם העיקרי של אחרי רבים להטות שעמהם שייך בהו גם הטעם דשב ואל תעשה עדיף. ומה"ט כאשר יהיה כן במעמד הראשון או במעמד השני שיהיו שני הטעמים עם הרבים, שהם יאמרו שלא לישב או שלא לעבר, אין אנו חוששין לדברי היחיד כלל ואין אנו מוסיפים דיינים אחרים אלא אזלינן אחרי רבים תכף ומיד, להיות הענין שב ואל תעשה שלא נשאר ליחיד שום טעם להיות שקול כנגדם בענין שיצטרך להוסיף, כי אדרבא הורע כחו שהוא יחיד לגבי רבים, ועוד שסברתו הוא קום עשה לגבי שב ואל תעשה.

ועוד י"ל דכי בעינן שלשה חמשה ושבעה הוא דווקא לעבר, אבל שלא לעבר אין אנו צריכים לאלו, ולכן כשהרוב יאמרו לישב או לעבר, לא די לנו עד שיצא דין זה מפי רוב מעמד השלשי של שבעה. אבל כאשר יאמרו שלא לעבר, אין אנו צריכים למעמד השלשי ויוגמר על פיהם שהם הרוב, שלא לישב או שלא לעבר, ועיין מ"ש בדבור דלקמן:

גומרין בשבעה. מ"ש התי"ט בשם הרמב"ם כלומר נושאין ונותנין בדבר עד שיסכימו הארבעה לדבר אחד ויעשו. לא כן נראה מהש"ס לא הבבלי ולא הירושלמי, ולא כן משמע לא מפי' רש"י ולא מפי' הר"ב. אלא שאין אחר גמר דין של המשא ומתן מחלוקת אחר, אלא הוי מעובר כפי' סברת רוב החמשה, אלא שאין יכולין לעברו אלא במעמד שבעה, והרי זה דומה לדבר שבקדושה שאינו בפחות מעשרה, דכמו כן הכא אין יכולים לגמור הדין ולומר מעובר אלא במעמד שבעה, אבל אינם צריכים שיהיו כל השבעה נושאים ונותנים, ושיהיה הרוב שבהם נוטה לעבר.

וכן נראה מלשון המשנה דקתני בשלשה מתחילין ובחמשה נושאין ונותנין וגומרין בשבעה, ולא קתני ובשבעה גומרים כסדר שהתחיל, אלא סמך גומרין אצל נושאין ונותנין, לרמוז דבמשא ומתן זה גומרים הענין ביניהם ואין אחר זה מחלוקת, אלא שאחר שגמרו הענין ביניהם אינם מכריזים אותו אלא במעמד שבעה, והכרזה זאת נמי מקרי גמר.

ולפי זה אתי שפיר שגומרים קאי אשלשה ואשבעה, ומן המקרא שמעמד שלשה זה רומז והוא הפסוק השלשי זה של ברכת כהנים, יש לרמוז זה שאמרנו שאין באותו מעמד שום מחלוקת אלא שלום, להיות כתוב בו וישם לך שלום. משא"כ בשני הפסוקים האחרים הרומזים לשני המעמדות הראשונות, דלא כתיב בהו שלום. וגם למאן דס"ל דרומזים כנגד שלשה שומרי הסף וחמשה רואי פני המלך ושבעה רואי פני המלך, מצינו רמז לזה שאין במעמד השבעה שנוי דעת ממעמד החמשה, דתרויהו מרואי פני המלך משא"כ מעמד השלשה שאלו שומרי הסף והאחרים רואי פני המלך, ואי הוה משא ומתן שלשי במעמד השלשי אפשר שישתנה דעתם ויגמרו שלא לעבר במעמד השלשי, מה שלא עשו כן במעמד השני, דהא אין מעמידין המעמד השלשי אלא בהיות המוסכם במעמד השני על פי הרוב לעבר, ועיין מ"ש בדבור הנ"ל:

בשבעה. כתב הרב, הני ג' ה' וז' כנגד ברכת כהנים, ש"ס (דף י:). ונ"ל דחלקו כבוד לכהנים כשרצו לעבר, לסמוך אברכתם, וכמו כן למלך, בסמכם על מנין בני אדם העומדים בהיכלו השומרים הסף ורואים פניו כמבואר ג"כ בש"ס (שם), לפייסם על מה שנדחה המלך והכהן גדול מהיות נמנים בין מעברי השנה כדאיתא בש"ס (דף יח:) ופסקו הרמב"ם (ה' קידוש החודש פ"ד הי"א). נמצאו היות שני הטעמים דכהנים ודמלך צריכים למנין זה, והכי מסתבר דאי משום טעמא דכהנים לבד, היה לנו להתחיל ולגמור בחמשה כנגד חמשה טבילות שטובל כ"ג ביום הכפורים, דבשבילם דווקא אין ממנים כ"ג בעבור שנה כדי שלא יעכב העבור מפני הצינה כדאיתא בש"ס (שם), ולמה לן שלשה ושבעה גם כן, אלא ודאי הוא מטעם אחר והוא מפני המלך, ואע"ג דמפני המלך היה די בשלשה וחמשה שהוא מנין הראוי למלכי ישראל, כי שלשה וחמשה בצדקיהו נכתבו (מלכים ב' כה, יח-יט), הוסיפו עוד שבעה כנגד שבעה רואי פני המלך אחשורוש, אע"ג דגוי הוה ולא היה לנו לרמוז כנגדו, וכמו שהקשו התוספות במגילה דף (כ"ב ע"ב) [כ"ג ע"א] (ד"ה שבעה רואי), משום דשבעה אלו כלם ע"ש קרבנות נאמרו כדאיתא בש"ס (שם יב:), לרמוז שמפני קרבנות המועדים שיקריבום בזמנם היו מעברים את השנה. ועוד רמזו לנו במנין זה של שבעה התלוי באחשורוש שהחדש אשר נהפך מיגון לשמחה בשבילו והוא חדש אדר, והוא החדש השביעי למנינו כי מלכי אומות העולם מתשרי מנינן, הוא שמעברין ולא חדש אחר, וכ"ש שבמנין זה נגמר מנין התיבות של ברכת כהנים, ולכן ראוי להיות נרמז פה אצל המנינים האחרים הרומזים לשני הפסוקים הראשונים שהוצרכנו להם מהטעמים האמורים, ויהיה בזה גם כן רמז לפיוס הכהנים בהראותנו שאנו צריכים לברכתם:

ג

סמיכת זקנים. פי' הר"ב על ראש פר העלם דבר של צבור, ויש במשמעות הדברים גם מנוי הדיין וכו', עכ"ל. ואף כי האמת אתו דסמיכת זקנים השנוי בתוספתא (פ"א ה"א) אצל הסמיכה פירושו מינוי הזקנים, מ"מ אין זה פירוש סמיכת זקנים דמתניתין כלל, ולא חלקו ר"י ור"ש במנוי הזקנים מעולם. והראיה דבירושלמי (ה"ב ו.) ה"ג סמיכת זקנים ועריפת עגלה בשלשה דברי ר"ש, ורי"א בחמשה. מ"ט דר"ש וסמכו שנים וכו', מ"ט דר"י וסמכו שנים וכו'. ובעגלה ערופה מ"ט דר"ש וכו'. אמר רבי נראין דברי ר"י בעריפה וכו', ונראין דברי ר"ש בסמיכה וכו'. תני הסמיכות בשלשה, לא סמיכה היא סמיכות, תמן קריי למנויי סמיכותא, אמר ר' בא בראשונה היה כל אחד ואחד ממנה את תלמידיו וכו', ע"כ בירושלמי.

הרי מבואר דסמיכה דמתניתין דפליגי עליה ר"ש ור"י איננה אלא סמיכת פר העלם דבר, וכן רש"י בפירוש המשנה (ב. ד"ה סמיכת זקנים) לא פירש אלא פירוש זה, וכן נראה נמי מהבבלי דגרסינן התם (דף יג:) סמיכת זקנים וכו', ת"ר וסמכו זקני וכו' דברי ר"י, רש"א זקני שנים וכו'. תנא סמיכה וסמיכת זקנים בשלשה, מאי סמיכה ומאי סמיכת זקנים, אמר ר' יוחנן מסמך סבי, אמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנל"ן, אילימא מדכתיב (במדבר כז, כג) ויסמוך [את] ידיו עליו, אי הכי תסגי בחד, וכי תימא משה במקום ע"א קאי, אי הכי לבעי ע"א, קשיא, ע"כ. ואם איתא דסמיכת זקנים דמתניתין פירושו מנוי סבי, ה"ל לתלמודא להקדים האי תוספתא דסמיכה וסמיכות והדר להביא ת"ר דסמיכת פר וכו', ובפרט לפי דברי הרמב"ם בפירושו דלא פירש במתניתין אלא פירוש המינוי ולא פירוש האחר של סמיכות הפר, אלא ודאי מדהקדים מסדר הש"ס הברייתא דסמיכת פר דפליגי בה ר"ש ור"י להאי תוספתא דמינוי, ש"מ דבהא לא איירינן במתניתין. ועוד מדאמר ליה אביי לרב יוסף מסמך סבי בשלשה מנ"לן, ולא קאמר לר"ש בשלשה מנ"לן, ש"מ דאין מחלוקת בזה אלא דלכ"ע דינא הכי, ועד כאן לא פירש ר' יוחנן סמיכת זקנים מסמך סבי אלא אותו סמיכת זקנים דתוספתא השנוי אצל הסמיכה, אבל בהיותו שנוי בפני עצמו כמו במתניתין ומצינו דר"ש ור"י פליגי ביה ודאי דפירושו הוא סמיכת פר, דמצינו דפליגי בה בפירוש בברייתא כדת"ר וסמכו וכו', ולא מוקמינן ליה במנוי מדלא מצינו בשום מקום דפליגי ביה.

ונלע"ד דהרמב"ם עצמו חזר בו בחבורו (ה' סנהדרין פ"ד ה"ג), דס"ל דלא פליגי ר"ש ור"י במנוי כלל ומשום הכי פסק דהוי בשלשה כנזכר בתוספתא סתמית (דף יג:) וכמ"ש עליו הכסף משנה, דליכא למימר דמכח הירושלמי דקאמר נראין דברי ר"ש בסמיכה פסק כותיה, דהרי לא קאי האי נראין אלא אסמיכה דפר העלם, כדקא מסיים דלא דריש וסמכו והוא הכתוב בפר העלם כמבואר שם, ואמת הוא שמכח האי נראין פסק כר"ש בסמיכת פר העלם (ה' מעשה הקרבנות פ"ג ה"י. ועי' לח"מ שם) וכר"י בעגלה (ה' רוצח פ"ט ה"א. ועי' כס"מ שם) וכמ"ש התי"ט עצמו בשם הרב בנו בריש פ"ט דסוטה, ובזה נתישבו כל הקושיות שהקשה התי"ט בד"ה רי"א בחמשה:

ההקדשות. לא ערבינהו בהדי נטע רבעי ומעשר שני, משום דהני אפילו דמיו ידועים בעינן ג':

הערכין המטלטלין. אם אמת הדבר שכתב התי"ט דר"י פליג אף אהקדשות, ושהקרקעות קאי אף אהקדשות דהכא, לפדות קרקע של הקדש צריך תשעה וכהן. לא ידעתי אמאי לא ערבינהו להקדשות בהדי ערכין, והואיל דלא ערבינהו למה לא נשנה המטלטלין גבי הקדשות כמו גבי ערכין, הואיל ויש הפרש גם בפדיון הקדשות בין מטלטלין לקרקעות. אבל אם נאמר דר"י לא פליג אהקדשות היינו טעמא דלא ערבינהו בהדי ערכין דפליג עלייהו, ואף אם נאמר דפליג, אתי שפיר דלא ערבינהו אם נפר[ש](ע) כנראה מפי' הר"ב והרמב"ם דוהקרקעות אערכין לבד קאי, משום דהמטלטלין אערכין לבד קאי, ואי הוה עריב להו איכא למטעי ולמימר דקאי אף אהקדשות:

ד

הרובע והנרבע. וכסדר הזה נשנה בכולהו ש"ס, וקשה דבקרא הנרבע קודם לרובע בין באזהרה בין בעונש (ויקרא כ, טו-טז) וכן התנא בפ' ארבע מיתות (פ"ז מ"ד) ובפ' א' דכריתות (מ"א) סדרם הפך סדר משנה זו, דקתני הבא על הזכור ועל הבהמה והאשה המביאה את הבהמה עליה, כסדרא דקרא. וי"ל דהואיל וזו הוא הפעם הראשון שנזכר רובע ונרבע במתניתין, והוצרך להקדים רובע לנרבע מהטעם שאכתוב בדבור דלקמן משום הכי בכל דוכתי דמיירי ברובע ונרבע והוא הכלב או כיוצא בו הרובע או נרבע, הקדים הרובע לנרבע כי הכא. אבל היכא דמיירי באיש ואשה החוטאים עם הבהמה, כגון בפ' ארבע מיתות ודכריתות, דבעונש האיש והאשה קמיירי ולא בעונש הבהמה, הקדים האיש לאשה כסדרא דקרא. ואי בעית אימא דהקדים רובע בכל מקום לנרבע לרמוז מאי דאיתא בש"ס (דף טו.) דכולל התנא בלשון רובע אחד רובע איש ואחד רובע אשה, והוא דמן הסתם הרובע רובע לאשה, ולהיות כי נשנה במשנה בראשונה במקום שהיה צריך לשנות הבהמה החוטאת עם האיש כפי סדר הפסוק, ש"מ דבכה"ג נמי איירי בשור או כיוצא בו הרובע לאיש מאחריו:

שנאמר והרגת את האשה ואת הבהמה. ואומר ואת הבהמה תהרוגו. והרגת את האשה ואת הבהמה כתוב ברובע (ויקרא כ, טז), ומדכלל את שניהם בהריגה אחת ש"מ דדמו לאהדדי להיות מיתתם בכ"ג, ומדאפקי רחמנא בנרבע (שם, טו) מיתת הבהמה בלשון הריגה, באמרו ואת הבהמה תהרוגו ולא כתב תמיתו, ש"מ דמיתתה כמיתת הרובע דכתיב ביה והרגת דלמדנו היותו בכ"ג, להיותו נכלל בהריגה אחת עם האשה, ולהיות כי עיקר הילפותא דדין זה הוא ברובע משום הכי הקדימו התנא:

הזאב והארי. עיין מ"ש במשנה ד' פ"א דב"ק ד"ה הזאב והארי:

רע"א אומר מיתתן. של אלו שהוצרך ר"א לומר עליהם שהם חמורים שכל הקודם להרגם זכה, והם כל הנזכרים בדברי ת"ק, חוץ מן הנחש דפשוט הוא דלדברי ר"א חמור מק"ו דאחריני, להיותו חמור מהם לדידיה אף לענין מועדות, כדתנן בסוף פ"ק דבב"ק הזאב וכו' והנחש הרי אלו מועדים רא"א אומר בזמן שהם בני תרבות אינם מועדים, דהנחש מועד לעולם בכ"ג, וסתם ר"ע דבורו בענין שנראה כאילו הנחש דומה לאחריני שמיתתו בכ"ג אע"ג דלא ס"ל הכי, לרמוז דמ"מ דמי להו דאסור בהנאה כאילו נהרג בכ"ג, כמ"ש התי"ט בדברי ר"א.

ועל מה שפסקו כר"ע אף בעיני מאד תמוה, כי הטעם שנתן הכסף משנה (ה' סנהדרין פ"ה ה"ב) וכתבו התי"ט, אינו מספיק, כי ת"ק שהוא סתם משנה הוא כולל רוב חכמי הדור ורבים הם לגבי ר"א ור"ע. ויותר ראוי לומר דפסקו כמותו מדנחית סתמא דתלמודא (דף טו:) לסברתו לבררה, באמרה מאי איכא בין ת"ק לר"ע. אע"ג דאף זה דוחק דאיכא למימר דאדרבא לברר סברת הת"ק אתא הש"ס, מ"מ לפי הנראה מלשון המשנה סברת הת"ק הנה היא מבוררת יותר מסברת ר"ע. ואעפ"כ אין זה טעם מפסיק לסמוך עליו, דמצינו כה"ג בסוף פ"ד דברכות (דף ל.) מאי איכא וכו', ואעפ"כ אין הלכתא כחד מיניהו אלא כחכמים דהתם דקמפלגי אתרויהו, ואף כי אפשר לחלק באמור דשאני התם דבעי מאי איכא בין שני הסברות, דלשום אחד מהם אין הלכתא כותיהו לגבי חכמים דמרובים הם, משא"כ הכא דבעי מאי איכא בין ת"ק דלגבי ר"ע היה לו להיות הלכה כותיה ודוק, מ"מ הדבר צ"ע:

ה

אין דנין וכו'. כל אין דנין כולל בבבא אחת לקצר בלשונו:

ואין מוציאין וכו'. משום דאין טעמם שוה, שנה בבא זו וכן כל בבא בפני עצמה:

ואין עושין עיר וכו'. משום דהוצרך להאריך בה לא סמכה לאין דנין את השבט, אלא שנאה הכא בסוף:

ו

ממשמע שנא' ולא תהיה אחרי רבים לרעות. זה הוא תחילת הפסוק של אחרי רבים להטות. משום הכי ממנו מתחיל להקשות, אע"ג דהקושיא היתה יותר חזקה אם היה מקשה איפכא דאחרי רבים להטות משמע בין לטובה בין לרעה, ומאחרי רבים לרעות משמע דלרעה לא. משא"כ כשמקשה בדרך שהקשה במתניתין דאין הקושיא אלא בכח ייתור, דמדיוק לרעות ידעינן דלטובה מטין אחרי הרוב ולא אצטריך תו אחרי רבים להטות, דליכא למימר דבכה"ג נמי מקשה מכח סתירה דבתר דדייק מלרעות דלטובה הין לא שייך להקשות א"כ למה נאמר אחרי רבים להטות דנראה כסותר דאינו כן דהא מדיוק למדת דיש פעמים דמטין והוא לטובה ובהאי מתוקן קרא ממילא ואין כאן סתירה ודוק:

מאה ועשרים כנגד וכו'. וב' גבאים ושלשי לחלק, כן כתב הר"ב. ורש"י (יז: ד"ה בית דין וכו') כתב וגובין ומחלקין הוו להו חמשה, ועוד כתב רופא ואומן לבלר ומלמד חד גברא, ע"כ. ובש"ס (שם ועי"ש בהגהת הב"ח) חשיב נמי טבח. ואנכי לא ידעתי לישב דברים אלו זה עם זה, דלדברי הר"ב אם נחשוב כל גברא וגברא לאחד הוו להו קכ"א, ואם נחשב הרופא ואומן ולבלר ומלמד לחד גברא הוו להו קי"ח. והנכון בעיני הוא שטעות סופר נפל בדברי הר"ב, שנכתב ושלשי במקום ושלשה, ולפי זה יהיה פירושו כפי' רש"י. ומ"מ לא נחה דעתי עדיין, שהרי בש"ס נזכר נמי טבח וא"כ בצרי להו חדא, ואפשר דלא גרסינן ליה. ואי גרסינן ליה, צ"ל דאף הוא בהדי אומן ודומיו נכלל. ועיין בהרמב"ם פ"א מה' סנהדרין (ה"י) בכסף משנה. ותמהני מהתי"ט שלא העיר בזה:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.