הון עשיר/כלאים/ה

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ כלאים ה

ג

ואם היה שער כותש. על השומירה ממש. כן פי' הרמב"ם הכא ובפאה (פ"ב מ"ג) וכן כתב בחבורו הכא (כלאים פ"ז הכ"ב) והתם (מתנ"ע פ"ג הי"ט). ולא דמי לערסן דר"י דפרקין דלעי' (מ"ז), דהתם אינ' נוגעים הענפים על ראש הגדר אלא מתערבים הענפים זה עם זה ומסככים על הגדר ברחוק ממנו, וכן פי' הרמב"ם, ובזה נחה הרגשת התי"ט שכתב בשם הר"ש:

ה

הנוטע ירק וכו'. הנה פירוש המשנה הזאת רבו למעלה, ואין בשום א' מהם דבר מספיק לישב לשון המשנה עם פירוש הירושלמי על בוריו, כי לכולהו אית להו פירכ'. כי חשבונות הר"ש הם דחויי' כמ"ש עליו התי"ט, וכמו שהוכחתי גם כן אני כדברי התי"ט בצייור שציירתי בספרי חושב מחשבות בחלק טהר' וקדוש' מאמר מקוה טהרה בפ' ח' ט' י' ע"ש ויאירו עיניך, ואין ספק שלא נעלמו דקדוקי המדות האלה מרז"ל, ואעפ"כ לא חשו להם בכמה עניינים, וסוד ה' ליראיו, כי הם ידעו על מה ועל מה, אבל מ"מ הרבה מדבריהם א' להבינם כי אם על פי דקדוקים אלה, ומזה מוכח שגלויים היו להם והסתירו בכמה עניינים תחת לשונם הזך והישר. ופירוש הרמב"ם והראב"ד כמו כן נדחה בראיות נכונות מהתי"ט.

אבל גם פירושו אשר פירש (התוי"ט) בשכלו הרחב לא נתישב בלבי, כי גזרה זו אשר גזר בנטועים חמש חמש אטו ארבע ארבע, לא מצאנו לה שרש במכלתין, כי כמה עניינים מצאנו בדינים אלו אשר היו ראוי' לגזרה כזו ולא גזרו כלל, ומשנה שלימה שנינו בפ"ו (מ"ו) פסקי עריס שמנה אמות ועוד, וכל מדות שאמרו חכמים בכרם אין בהם ועוד חוץ מפסקי עריס, ואלו הן פסקי עריס, עריס שחרב באמצעו ונשתיירו חמש גפנים מכאן וחמש גפנים מכאן, אם יש שם שמנה אמות לא יביא זרע לשם, שמנה אמות ועוד נותנין לו עבודתו וזורע את המותר. ופירשו המפרשים דלמאן דחשיב פסקי עריס כרם, אינו יכול לזרוע כי אם אותו ועוד, שהרי שמנה אמות הם העבודת הכרם שמכאן ומכאן, והאי ועוד אינו אלא טפח לפי פי' הר"ב והר"ש, ולהרמב"ם הוא אחד מששים באמה והוא עישור טפח, וכותיה מסתברא כמו שהוכחתי במקומו, מ"מ אנו רואים בין למר ובין למר דאפי' לזרוע לכתחילה לא חששו שיטעה האדם ויתיר האסור ויזרע אף בשמנה אמות לבד, כי לא יבחין בין שמנה לשמונה ועוד שהוא דבר מועט, כ"ש שלא יהיו חוששים בענין זה שיטעה האדם בין חמש אמות לארבע, ויתיר את שכבר נאסר, שאף אם יהיה כן שיהנה ממה שנאסר, מ"מ אין איסורו חמור כזורע הכלאים לכתחילה:

ועוד מלתא דשכיח היא שיזרע אדם הרבה פעמים במקום שנראה לו שיהיה מותר, ואינו מלתא דשכיח שיזרע אדם הכרם ויאסרנו, ומשום הכי כ"ש דליכא למגזר בהא דמלתא דלא שכיחא לא גזרו ביה רבנן, והראיה שרצה להביא מהירושלמי (ה"ד כו:) דר' זעירא דאמר שמנה אמות חוץ ממקום כרתין, הנה היא רחוקה מדבריו כרחוק מזרח ממערב, דמה שייכות יש לחומרא זו עם חומרא זו, ובעיני הנה הם כהררים התלוים בשערה:

ועוד קשה דאם רישא דמתניתין אתא לאשמועינן דכשהם נטועים חמש חמש חשבינן ליה כארבע ארבע, ותו לא, ושלעולם טעם איסור הרישא הוא כטעם הסיפא דמקדש ט"ז אמה לכל רוח, למה לו לתנא לחלק המשנה בשתי בבות ולהזכיר מנין הגפנים, לערבינהו וליתנינהו, ולימא הכי הנוטע ירק בכרם הנטועה על ארבע ארבע, או על שש שש, או על שבע שבע, הרי זה מקדש ט"ז אמה לכל רוח עגולות, ואם היא נטועה על חמש חמש, מקדש עשרים. ואחר החקירה היינו יודעים דמשום גזרה הוא וכמ"ש הוא ז"ל.

ועוד אם טעם קדוש דרישא הוא מחמת קדוש י"ו אמות דווקא, ממ"נ אין לה תקומה בפירוש זה, והבט עיניך וראה בצורה זו והוא כי מא' ועד מ"ט הוא מנין הגפנים, והעגול המסומן באות ב הוא הירק הנזרע תחת עיקר הגפן ממש, ואינו יוצא באויר שבין הגפנים כלל, אלא הגע עצמך שיהיו סדקים בעיקר הגפן מלמטה סביב סביב לו ושם זרעו ומשם הוא יוצא, והעגול המסומן באות א יורה דאפשר שנזרע סביב סביב לו באויר ממש שבין הכרמים, והנה אין ספק שכל אלו האמות הנזכרות שבין הגפנים, הם מלבד העיקרים, והכי אי' בירושלמי פ"ד הלכה ח' אמר ר' זעירא שמנה חוץ ממקום כרתין, כמה דתימר שמנה חוץ ממקום כרתין, ודכותא ארבע חוץ ממקום כרתין, ע"כ:

והנה בענין קדוש זה של ט"ז אמה, צריכים אנו לחקור, מה הוא המקדש ומה הוא המתקדש, כלומר מה הוא האיסור עצמו אשר ממנו ולהלן נתחיל למנות הט"ז אמה, ועוד צריכים אנו לידע באיזה מקום מהאיסור הוא מרכז אלו הט"ז אמה, אם באמצעו או מצדדיו, ומן הכלל שכלל ר' זעירא אנו רואין, שלעולם אין המקום כרתין בכלל שיעור האמות, ולכן אף אנו נאמר שאין המקום כרתין הנאסר מחמת הירק וכמו כן מקום גזע הירק הנאסר מחמת הגפן, בכלל הט"ז אמה, אלא מקדש ממקום האיסור ולהלאה מכל צדדיו הט"ז אמה עגולות, ובתוך הענין הזה יתבארו מעצמם הטעמים הראוי' לדברים אלה בלי שנאריך בהם.

ועוד דבר אחר אנו צריכין לידע, והוא דקי"לן דכל הגפנים אשר באו לכלל כרם שאין ביניהם שמנה אמות, צריך להרחיק הירק מהם ארבע אמות, ואם נטע סמוך לאחד מהגפנים האלה בארבע אמותיו ירק, אותו הגפן והירק נתקדשה, ואם נטעו בין שני גפנים בתוך ד' אמות של שניהם תרויהו נתקדשו מחמת הירק, ואלו הם דברים מוסכמים, וא"כ הוא כשאנו מקדשים כל הגפנים הנמצאים בי"ו אמותיהם, מן אלו הגפנים ולחוץ וכן מן הירק ולחוץ, אנו מתחילים למנותם, והוא שאנו מעגלי' האיסור, ואף אם האיסור דרך משל הוא כזה, אנו מסבבים אותו עגול כזה אשר יכלול בתוכו כל האיסור כמו שהוא, וסביב לו ברחוק ממנו ט"ז אמה אנו עושים עגול אחר כזה, וכל מה שהוא בתוך העיגול הגדול הוא מה שנתקדש:

ועתה נבא אל פי' משנתנו ונראה מה ענינה, והוא שא"א לומר שיהיה הירק הזה תחת הגפן האמצעי ממש, מדאמרינן בירושלמי (ה"ד כו:) והוא שזרע כנגד האמצעית, ולא אמרינן תחתיה. ועוד דאמרינן התם והוא שתהא האמצעית עגולה ירק. ואי בנטוע תחתיה איירינן מאי נפקא לן מעגולה או מרבועה, הלא מעיקר הגפן ולחוץ אנו מודדים, אלא ודאי בנטועה סביב לה איירינן, ואם כן הוא כשהיא נטועה ארבע ארבע למה לא נתקדשו אותם שבזויות, הלא הארבע גפנים אשר הם כנגד האמצעית בארבע רוחותיה, והם י"ח כ"ד ל"ב כ"ו, נתקדשו מחמת הירק אשר היא בארבע אמות של כל אחד מהם, להיותה מקפת האמצעית מבחוץ אשר אין בינה לכל אחד מהם כי אם ד' אמות, ואם כן שיעור הט"ז אמה מתחיל מהם ולחוץ, ומשום הכי נמצא שהקו ההולך מכל א' מהם אל הזוית, הוא האלכסון של ח' על י"ב, שאין ארכו מגיע לט"ו אמה, ודו' ותשכח כי כן הוא, נמצאו היות הגפנים שבארבע הזויות נכנסות בתוך עגולת הט"ז:

ואף בהיות הכרם חמש על חמש, אנו צריכים ליתן שיעור לעיגול זה שלא יתקרב בארבע אמות של הגפנים אשר הם בארבע זויות הסמוכים לכרם האמצעי, והם י"ז י"ט ל"א ל"ג, שאם יתקרב אליהם מתקדשים כמו כן הזויות שבסוף הכרם על ידיהם, על כי אינם רחוקים מהם כי אם שני אלכסונות של חמש על חמש והם י"ד אמות, ואין לזה רמז לא במשנה ולא בירושלמי, שהרי במשנה סתם קתני, וכמו כן בירושלמי עגולה ירק סתם גרסינן, דמשמע דבאיזה ענין שיהיה העגולה הזאת, אינה מקדשת בארבע וחמש כי אם מ"ה גפנים ולא של הזויות, כמפורש בירושלמי (שם) צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות:

והנה מכח הקושיות האלה הנני מוכרח למצוא דרך אחר הנלע"ד יותר מתישב על פשוטן של דברים, וה' יצילני משגיאות. ובתחילה צריך אני להקדים כלל קטן, והוא דבירושלמי בפרקין דלעיל הלכה ה' מצינו דלב"ה כשזרע אצל הכרם אשר השורות שלהם שוות, נאסרו כל הגפנים היכולים להיות עם הגפן הנזרע בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, משום דהזורע אצל גפן אחד מחמשה גפנים שבשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב כזה, נאסרו כלם, אע"פי שהשורה שאחרי השורה הנזרעת היא רחוקה מהזרע יותר מד' אמות, ולכן כל גפן הראוי' להיות עם הגפן הנזרעת בסדר זה מספקא לן דילמא היא היא ואסרינן לה, והבלתי ראויה להיות עמה בצורה זו, אם הזרע רחוק ממנה ארבע אמות לא נאסרה מחמת הירק, ואף כי אותו הירושלמי צריך עייון בפרטו מ"מ יצא לנו כלל זה מכללו:

ועיקר פירוש משנתנו הוא, דברישא אשמועינן דכל שהוא בתוך הי"ו אמות אינו נאסר, אלא אם כן יכול להיות עם הגפן הנאסר מחמת הירק בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב ובסדר השורות, ובסיפא אשמועינן דכל שהוא חוץ לי"ו אמות, אע"פ שיכול להיות עם הגפן הנאסר מחמת הירק בשתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אינו נאסר. ובזה יובן מאי טעמא נקט התנא ברישא מנין הגפנים, ולמה אשמועינן ענין זה במספר זה של ארבעים וחמשה ולא בפחות או יותר, ולמה בסיפא נקט מנין האמות. והנה כבר ידענו שכשהכרם נטועה פחות פחות מארבע אמות רואין את האמצעיות כאילו אינן בכלל הכרם אלא כל אחד מהם הם כגפן יחידית, ולכן ברישא דעיקר האיסור אינו מחמת הי"ו אלא מחמת צורות הכרם, אם היתה הכרם נטועה פחות פחות מארבע אמות וזרועה ירק כנגד האמצעי כמו שנפרש, לא היו מ"מ נכנסים יותר ממ"ה גפנים בקדוש זה, לפי שבכל שלשה שורות האמצעית שבהם אינה ראויה לבא לצורות כרם לעולם, ומשום הכי לא הזכיר התנא ברישא נמי הנטועה על פחות מארבע ארבע, ועוד דמלתא דלא שכיחא היא:

ועתה נפרש המשנה על פי הירושלמי, הנוטע ירק בכרם כנגד הגפן האמצעי ממש, דהיינו על א' מארבעה קוים היוצאים ממנה, וחולקים המרובע שבו המ"ט גפנים לארבעה חלקים שוים, וכלומר דלא תימא דה"ה אם זרע שלא כנגד האמצעי, אלא ביניין, דהיינו באחד מהד' מרובעים שהם סביב לגפן האמצעי, ולא על הקוים ממש אשר על סדר השורות, אותו הזרע אינו כנגד האמצעי כי אם באויר שבין השורות, ופירוש זה מוכרח הוא מהאי דאיתא בירושלמי שזכרתי עניינו לעיל:

והיינו דאמרינן בירושלמי אמתניתין דהכא, אמר ר' יוסי בר חנינא והוא שזרע כנגד האמצעי:

או נאמר דאתא לאפוקי בזרע חוץ מהריבוע שבאמצע, שאם זרע חוץ מאותו הריבוע לא יכנסו כל המ"ה גפנים באיסור זה, ומפירוש המשנה נדע שאילו היה כן שהיה הזרוע חוץ מהריבוע האמצעי, שלא היה מנין המ"ה גפנים אמיתי, בלא שנאריך בזה:

ואמרינן עוד בירושלמי, ר' אבין בשם שמואל והוא שתהא האמצעי עגולה ירק. והוא דמוסיף על ר' יוסי, וקאמר דלא די שיהיה הזרע הזרוע ברבוע האמצעי כנגד גפן האמצעי מצדו האחד ואפילו מארבע צדדיו, בלי שיהיה כנגד הביניין כלל, שאילו היה כן לא היו נכנסים עדיין כל המ"ה גפנים באיסור זה של צורת כרם מכמה טעמים, חדא דלפי הנראה מהירושלמי שזכרתי עניינו לעיל, כשהזרע זרוע כנגד גפן אחד לבד או כנגד הביניין לבד, אין אנו רואים שיהיו ב"ה חוששים לכל כך חששות אשר נחוש לקמן בפי' המשנה אעפ"י שאוסר מספיקא יותר מחמש גפנים, ולכן כדי לחוש לכל החששות, ושיבא חשבון המ"ה גפנים מכוון, אנו מוכרחים לומר שיש כאן זרע כנגד הגפן וגם ביניין, דלהיות דזרע בשני המקומות ראוי לחוש לכל החששות שיש לחוש בשניהם, ועוד שעל ידי כן יאסרו אף הגפנים שבזויות מרובע האמצעי מחמת הירק, שא"א לחשבון מ"ה גפנים לעלות מבלי שיאסרו אף הם מחמת הירק, ומשום הכי קאמר והוא שתהא האמצעית עגולה ירק, פירוש שתהא מוקפת ירק, ורבותא אשמועינן דאף אם לא יהיה כל הרבוע האמצעי מלא ירק אלא שהוא בעגול, כאשר אתה רואה בצורה הזאת, דמ"מ יאסרו כל המ"ה גפנים. ואיתא עוד בירושלמי היך עבידא שובע שורין מן שובע שורין, צא מהם ארבע גפנים לארבע זויות הכרם, נשתיירו שם מ"ה גפנים, הדא הוא דתנינן הרי זה מקדש מ"ה גפנים. והוא דכל הגפנים אשר הם סביב המרובע האמצעי, הם נאסרים מחמת הירק הזרוע ביניהם, אף אם יהיה בין גפן לגפן חמש אמות, שהרי אין בין עגול הירק לכל גפן שבזוית אותו המרובע, כי אם אמה והאלכסון הנתוסף על הצלע של חמש על חמש והם עשרה חומשי אמה שהם שלש אמות, וכ"ש כשלא יהיה ביניהם אלא ארבע אמות, שיאסרו מחמת עיגול הירק, ושאר הגפנים אשר הם סביב המרובע הזה, פשוט הוא שהם נאסרים מחמת הירק, שהרי נוגע בהם כאשר עינינו רואות בצורה זו בהיותה על ד' ד', ובהיותה על ה' ה' אין ריחוקו מהם אלא אמה:

ועתה נראה איך כל הגפנים שבשדה זו, יהיו שתים כנגד שתים ואחד יוצאה זנב, עם אחד מאלו הגפנים הנאסרים, חוץ מאותם שבזויות המרובע הגדול והם א' ז' מ"ג מ"ט:

ונתחיל מהגפן העומדת בזוית והיא הי"ז, ויצא צורה זו תבנית:תמונה להוספה, ומהגפן העומדת בזוית אחר והיא הגפן הי"ט יצא צורה זו תבנית:תמונה להוספה, או זו תבנית:תמונה להוספה, ומהגפן העומדת בזוית אחר והיא הגפן הל"ג יצא צורה זו תבנית:תמונה להוספה, או זו תבנית:תמונה להוספה, ומהגפן העומדת בזוית האחר והיא הגפן הל"א יצא צורה זו תבנית:תמונה להוספה, או זו תבנית:תמונה להוספה.

ועתה נראה הארבעה גפנים אחרים אשר הם סביב המרובע, איך נעשים כרם עם אחרים לאסור, ונתחיל מהי"ח ויעשה צורה זו תבנית:תמונה להוספה, וצורת כ"ו שמצד האחר זו היא תבנית:תמונה להוספה, וצורת ל"ב שמצד האחר זו היא תבנית:תמונה להוספה. ודוק ותשכח בכל הצורות האלה, ותוציא הגפנים הכפולים, ותמצאם מ"ד גפנים, ובאמצעית אשר איננה צריכה להמנות עמהם כי פשוט הוא שהיא נאסרה הם מ"ה,

ונחסרו מהמ"ט הא' והז' והמ"ג והמ"ט שהם הארבעה זויות של המרובע הגדול, שהרי אין להם יחס עם שום אחת מהגפנים הנאסרים, כי אם באלכסון המרובע כזה, ומשום הכי אין להם שתים כנגד שתים, ולכן אינם מצטרפין להיות כרם עם שום אחד מהגפנים הסובבים המרובע האמצעי הנאסרו מחמת הירק שבארבע אמותיהם, ומהאי טעמא לא נאסרו אעפ"י שהם בט"ז אמות עם הגפנים שבזויות המרובע הקטן, להיותם נטועים על ארבע ארבע, וכ"ש כשהם נטועים על חמש חמש, שהרי אף הם בסוף הי"ו, כי הם דומים לאמצעיות שבין הגפנים הנטועים פחות מארבע ארבע, שהרי הם כאלו אינם, ואינם נאסרים באיסור הכרם על כי הם אינם ראוים להעשות כרם, אבל הגפנים הסמוכים לזויות האלו החיצונות, אף בהיות הכרם על חמש חמש הם בתוך ט"ז אמות של הגפנים העומדים בזויות הרבוע האמצעי, וכבר אמרנו שהם ראוים להיות כרם עמהם, ומשום הכי נאסרו.

וזה הוא דאמרינן בירושלמי אימתי בזמן שהם נטועות על ד' ד' או על ה' ה', הדא מסייעא לר' זעירא דר' אלעזר שמנה חוץ ממקום כרתין. דכמו שהמקום כרתין אינו נכלל להקל בשיעור השמנה, ואיתא נמי לעיל בירושלמי (פ"ד ה"ו כב:) דכוותא בשיעור ארבע אמות, כמו כן הכא אין המקום כרתין, והוא כל המקום הנאסר מחמת הירק והוא כל המרובע האמצעי, נכלל בשיעור קדוש הט"ז, שאם היה הוא בכלל, בהיות הכרם הזה נטועה על ארבע ארבע או על חמש חמש לא היו מתקדשין לעולם מ"ה גפנים, שאם אנו מכניסים בכל צד אשר אנו מודדים הט"ז אמות כל שיעור המקום כרתין במדת הי"ו, וכן נעשה במדת הארבע אמות, לא יגיע הקדוש אפילו בהיות הכרם על ד' ד' לכל כך גפנים, שהרי לא היו אז הארבע גפנים שבארבע זויות המרובע האמצעי מתקדשות מחמת הירק עצמו, ודוק ותשכח כי כן הוא, ולהאריך בחשבונות נראה לי אבוד זמן ללא צורך, ולפיכך אי אפשר להיות כלם חוץ מן גפני הזויות לבד עם הגפנים הנאסרים מחמת הירק עצמו בצורת כרם, אלא אף שני גפנים שמכאן ומכאן לגפן הזוית יוצאים מצורת כרם, מאחר שאין גפני הזויות המרובע האמצעי שעמהם נעשים בצורה זו לא מתקדשות מחמת הירק עצמו כי קא חשבינן המקום כרתין בכלל ד' אמות:

ואע"ג דמ"מ הגפנים האלה שמכאן ומכאן לגפן הזוית הם בתוך הט"ז אמה, לא יהיו נאסרים מטעם זה לבד כאשר נאמר בסיפא דמתניתין, דתרתי בעינן, שיהיה הגפן הנאסר שלא מחמת הירק אלא מחמת הקדוש תוך הט"ז, וגם שיהיה עם הנאסר מחמת הירק המקדשו בצורת כרם, ואם חסר אחד מהתנאים האלה לא נתקדשו, ה"ט דנקט התנא מנין זה של מ"ה גפנים, להורות שא"א לעולם שיתקדשו על ידי הירק שבאמצע הכרם יותר משיעור זה, שהרי הכרם היותר רצופה בגפנים היא של ארבע ארבע, שאף אם היא על פחות מארבע אנן חשבינן האמצעיות כאילו אינן בכלל הכרם, ואף אם נוסיף על הצורה הכתובה לעיל שורה אחרת סביב סביב לה, ויהיו הגפנים ט' שורות של ט' ט', אע"פי שבהיות הכרם ד' על ד' תהיה אותה השורה תוך הי"ו של המרובע האמצעי הנאסר מחמת הירק, מ"מ א"א להאסר ממנו שום א' מהגפנים שבשורה ההיא הנוספת, מפני שאינו יכול להיות עם שום א' מהגפנים הסובבים אותו המרובע האמצעי בצורת כרם, על כי יש שני שורות של גפנים ביניהם:

היו נטועות על שש שש או על שבע שבע, הדא מסייעא לר' אלעזר, דר' אלעזר אמר מד' ועד שמנה אסור ומקדש, משמנה ועד שש עשרה אסור ואינו מקדש, שהרי התנא לא הזכיר בדין הקדוש כי אם עד שבע, ש"מ דבשמנה אינו מקדש והיינו כר' אלעזר, ובהיותם על ורוחב זה אז מקדש עגול הירק הנזכר למעלה ט"ז אמה לכל רוח עגולות, וכאן לא יגיעו למ"ה גפנים, שהרי גפני זויות המרובע האמצעי לא נתקדשו מהירק, כי הוא רחוק מהם שני אמות ועוד כל האלכסון של שש על שש שהם שני אמות ושני חמשים בין כלם ארבע אמות ועוד שני חמשים, ומכיון שלא נתקדשו גפני הזויות, נמצא שאין הקדוש של י"ו אמות מתחיל מהם כי אם מהסמוכים להם, ומטעם זה לא יהיו הגפנים הסמוכים לזויות החיצונות נכנסים בתוך הי"ו, שהרי אורך הקו ההולך מהגפנים המתקדשים ע"י הירק להם בהיות הכרם נטועה על שש שש, הוא האלכסון של שנים עשר על ארבעה עשר, שהוא יותר מי"ו אמות דוק ותשכח כי כן הוא, וכ"ש בהיות הכרם נטועה על שבע שבע, שיהיה הקו הזה האלכסון של ארבעה עשר על שבעה עשר, ואמת הוא שבענין זה יחסר מאלו הגפנים הסמוכים לזויות החצוניות כל השני תנאים, שהם חוץ מכלל הי"ו, וגם אינם יכולים להיות עם שום אחת מהגפנים המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, על כי אין להם יחס בצורה זו כי אם עם אותם שבזויות המרובע האמצעי אשר לא נתקדשו מחמת הירק:

ואם אנו אומרים שלעולם רוחב עגול הירק הוא כרוחב כל המרובע, ושלכן אף לעת עתה יתקדשו גפני הזויות מחמתו, שאינו רחוק מכל אחת מהם יותר מעודף האלכסון על הצלע של שבע על שבע, והוא שני אמות וארבעה חומשים לבד, יהיה לאלו הגפנים הסמוכים לזויות החיצונות כל השני תנאים, שהרי יכולים להיות בצורת כרם עם הגפנים העומדים בזויות המרובע האמצעי אשר נתקדשו מהירק, וגם אינם רחוקים מהם כי אם האלכסון של י"ד על ז' על היותר, והוא פחות מי"ו אמה, ואין ספק שאז יהיו נאסרים כבראשונה:

ואם כן אפוא, באיזה ענין שאנו מפרשים לא יצא לנו מסיפא זו הלימוד שהיינו מבקשים, דקמ"לן התנא בה דכל שהוא רחוק מי"ו אף אם יכול להיות עם אחת מהגפנים המתקדשים מן הירק בצורת כרם אינו מתקדש, משום דממ"נ בסיפא זו חסר כל השני תנאים, או יש בהם כל השני תנאים, ואם יש בהם כל השני תנאים ודאי נתקדשו כלם כבבא דרישא, וא"כ קשה למה לא כלל את כלם ברישא דמ"ה גפנים, ואם חסר משניהם ושדין קדוש י"ו אמה קמל"ן, ודלא קפיד כלל על הבלתי יכולים להיות עם המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, דכל שהם בתוך הי"ו לעולם נתקדשו, למה לא כלל רישא עם הסיפא די"ו אמות, ועוד קשה דבהיות הכרם נטועה על ד' ד' ושאין הירק תחת הגפן האמצעי ממש אלא סביב לו, בעל כרחנו נתקדשו כל הארבעה גפנים העומדים באמצע צלעי המרובע האמצעי, ועל ידם נתקדשו גפני הזויות החצוניות, שאין ביניהם כי אם אלכסון של י"ב על ח' והוא פחות מי"ו אמה, ולמה הוציאם התנא מהקדוש וקתני מ"ה גפנים ולא מ"ט, אלא ודאי צריכים אנו לטעם שכתבתי לעיל, דע"י שאינם יכולים להיות עם הגפנים המתקדשים מחמת הירק בצורת כרם, לא נתקדשו אע"פי שהם בתוך הי"ו, וזה הוא דקמ"לן תנא ברישא, וממילא משמע דסיפא אשמועינן דה"ה כשיש התנאי החסר ברישא, וחסר התנאי הנמצא ברישא, דלא נתקדשו, דכשחסר שני התנאים אתיא במכ"ש, דאין סברא לומר שיחלוק התנא בין תנאי לתנאי, ושי"ו צריכים לצורת כרם, אבל צורת כרם אינו צריך לי"ו, שלא היה סותם התנא דבורו כל כך, ולכן אנו צריכים לחקור בסיפא זו ולראות איך נוכיח ממנה ענין זה בהכרח:

והנה ראינו בש"ס הנ"ל, דילפו מינה סייעתא לר"א מדהזכיר התנא שבע ולא שמנה, דש"מ דבשמונה אינו מקדש כלל כר"א, ואם כן אפוא צריכים אנו לומר דהאי שבע לאו דווקא הוא, אלא ה"ה שבע וחצי עד שמנה, דאי לא תימא הכי היכי מסייע מינה לר"א, דילמא דפליג אר"א וס"ל דמשבע ואילך תו לא מקדש, משא"כ לר"א דעד שמנה מקדש, ואם כן הוא הרי הוא כאילו תנן בפירוש עד שמנה, ומשום הכי מדבריו אלו אנו מכריחים שבהיות חסר התנאי הנמצא ברישא דהיינו שהגפן עומדת חוץ מי"ו, אף אם נמצא בה התנאי החסר ברישא שהכא עומדת עם המתקדש' מחמת הירק בצורת כרם אינה מתקדשת, שהרי אע"פ שבהיות הכרם הזאת נטועה על שש או על שבע בכל הגפנים שבה יש בהם השני תנאים, אם נתקדשו הגפנים שבזויות המרובע האמצעי ואותם שבזויות החסרים תנאי צורת הכרם חסרים נמי התנאי האחר שהם חוץ מהי"ו, ואם לא נתקדשו הגפנים שבזויות המרובע האמצעי, שנמצאו היות עוד גפנים אחרים היוצאים מהי"ו מלבד אותם שבזויות החצונות, כמו כן הם חסרים התנאי האחר שאינם יכולים להיות בצורת כרם עם שום אחת מהמתקדשים מחמת הירק, מ"מ בהיות הכרם הזו נטועה ביותר משבע ועד שמנה, כגון שעומדים רחוקים זה מזה שבע וחצי, יש גפנים בהם דבאיזה ענין שיהיה יש בהם תנאי אחד לבד והוא החסר ברישא, וחסרים התנאי הנמצא ברישא, דאי מוקמינן לה בלא נתקדשו זויות מרובע האמצעי מחמת הירק, אותם אשר נתקדשו בארבע צלעי המרובע כל אחת מהם היא רחוקה מהגפן השלשית בצדו, שיעור האלכסון של ט"ז על ז' וחצי, והוא יותר מי"ו אמה דוק ותשכח, ואם נתקדשו הזויות, יארע כמו כן לגפן השנית שבמרובע החיצון הסמוכה לזוית החיצון עם הגפן שבאותו זוית במרובע האמצעי, ובשני העניינים יכולים להיות אלו הגפנים הרחוקים בצורת כרם עם אחת מהנאסרים מחמת הירק, והמסתכל בצורות שציירתי לעיל יראה כל זה בבירור בלי שנאריך בדברים, ותנא דידן קתני סתם דעל שש ועל שבע, וה"ה על שמנה דמקדש ט"ז אמות ותו לא, ש"מ דכשחסר התנאי של הי"ו, אף אם נמצא בו התנאי האחר של צורת הכרם, דהיינו בהיות הכרם הזו עומדת (עומדת) על יותר משבע עד שמנה, דאין אנו משגיחים עליו ולא נתקדשו, זה הוא הנלע"ד בפירוש משנה זו על פי הירושלמי, וה' יצילנו משגיאות כי הוא בוחן לבות וכליות ויודע שאין כוונתי בפירושים אלו המחודשים כי אם לישב לשון חכמים על בוריים כפי הנלע"ד אמיתות עניינם על פי דבריהם הקדושים:

עגולות ולא מרובעות. דלא תימא דהאי עגולות להחמיר הוא, ושצריך להיות העגול רחב כאלכסון של י"ו על י"ו, קתני ולא מרובעות, דמשמע דלא באו לעולם לכלל הרבוע של י"ו על י"ו, אלא הם עגולות חסר הזויות, להקל שלא יהיה העיגול כי אם רוחב ל"ב אמות דווקא ותו לא, כן נראה:

ז

או שיצאו עם הזבלים. אע"ג דהזבלים שבתוכם הזרעים, הונחו על ידו בארץ לכתחילה, והוי כאילו זרעה בידים, מותר:

או עם המים. שנא זה אחר הזבלים, לסמכו לזורע. וסיערתו דנשנה בסוף, משום האריכות שבו, לגלות דהוי דומיא דידיה, דהזרעים באו מחוץ לשדה, דאיירי בזורע בשדה לבן, דאילו זורע בשדה כרם עצמו במקום המותר, אפילו סיערתו הרוח לאחריו אסור, כן משמע בירושלמי:

ח

המקיים קוצים בכרם. נוטע קוצים לא שכיח, משום הכי לא קתני ליה:

וכל מיני זרעים אינם כלאים בכרם. הואיל ואין בכל מיני זרעים הרבים שיהיה כלאים בכרם מדאורייתא, אלא קונבוס ולוף, שהם מועטים וכאין חשיבי לגבי כולהו אחריני, קתני בלשון זה. ואין לטעות מ"מ בכלל זה, דהא קי"לן (עירובין כט.) אין למדין מן הכללות אפילו במקום שנאמר בהם חוץ, כ"ש שאין למדין מכלל זה שלא נאמר בו חוץ:

הקנבס וכו'. לא צריך להזכיר בכרם, דפשוט הוא דבכרם איירי, דבזרעים אחרים כבר נזכר לעיל בפ"ב משנה ה':

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.