הון עשיר/בבא מציעא/ו

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

הון עשיר ‏ בבא מציעא ו

ג

אפילו זו עשר מילין וזו עשר מילין. מדלא קתני סתם שמהלך שניהם שוה והזכיר סכום המילין, נראה דקמ"לן דבמהלך עשר מילין אפשר שתמות מחמת שינוי האויר וחייב, פחות מזה אין המיתה באה לה מחמת האויר ונסתפחה שדהו של משכיר ופטור. ומפני ששיעור מהלך זה שאפשר לו לגרום המיתה הוא שוה בהר ובבקעה, קתני בשניהם עשר מילין, אע"ג דאפילו בהיות הדרך שהלך בה קצרה מהדרך שהתנה להלוך חייב כמ"ש התי"ט בשם התוספות (עח. ד"ה אפילו), דאי לא תימא הכי הוה ליה לשנות כשהלך בדרך קצרה בפירוש לרבותא:

מתה או נשברה חייב להעמיד לו חמור. ירושלמי (ה"ג כו:) אמר ר' יוחנן כשאמר לו חמור סתם, אבל אם אמר לו חמור זה יכיל מימר ליה לדין בעית אייתי ליה קומין, ע"כ. הרי מפורש כפי' הרא"ש (כאן סי' י') שכתב התי"ט בד"ה חייב כתב הרב למכור וכו', דלא כנראה מפי' רש"י (עח. ד"ה חייב) והר"ב. אבל בבבלי משמע דמתניתין בחמור זה איירי כפי מה שפי' רש"י (עט. ד"ה יקח וד"ה ואם יש) בפלוגתא דרב ושמואל אי מבעי למכלי קרנא או לא, ולכן יפה פי' רש"י והר"ב לפסק הלכה כשמואל דהלכתא כותיה בדיני לגבי רב, דאפילו כי מכליא קרנא במה שיוציא דמי הנבלה לשכור לו חמור אחר מבעי ליה להעמיד לו חמור אחר, ואם אינו רוצה לכלות קרנו והוא בביתו שבקל ימצא חמור אחר כמ"ש רש"י בש"ס (עי"ש ד"ה לא מכלינן), יוסיף על דמי הנבלה מה שצריך, דמסתמא אין בדמי נבלה שיעור לקנות בהם חמור אחר אם לא יוסיף עליהם, ויעמיד לו חמור אחר. ואם אינו רוצה להוסיף יכלה הקרן וישכור מדמי הנבלה חמור אחר, דעל הרוב אית בדמי נבלה כדי לשכור כמ"ש התוס' (שם ד"ה ואם יש), ואי לית בדמי נבלה אפילו כדי לשכור, אז אין לו עליו אלא תרעומת שנתן לו חמור כחוש כדאיתא בש"ס (עט. וברש"י ד"ה אלא תרעומת) אבל אינו חייב להוסיף משלו על דמי הנבלה כדי לשכור לו חמור אחר שהרי חמור זה שעבד לו ולא אחר, ואם הוא בביתו עדיין יחזו' לו שכרו, ואם הלך חצי הדרך יחזיר לו שכרו של חצי הדרך שלא הלך בה כדאיתא בש"ס (שם) וזו היא כוונת רש"י והר"ב ודאי. ונפקא מינה מלישנא דא דרש"י והר"ב תרתי, חדא דאי בעי להוסיף ולקנות חמור אחר אין השוכר יכול לעכב עליו באמור שימהר יחישה מעשהו במה שישכור חמור אחר מדמי הנבלה ולא יאבד זמנו לבקש חמור אחר לקנות, דמצי מימר ליה איני רוצה לכלות הקרן כל היכא דאפשר. וכי אית בדמיה כדי לשכור ותו לא ונתיקר שכירות החמורים יותר ממה שהיה אינו יכול לדחותו במה שיחזיר לו שכרו המועט, אלא מבעי ליה להשכיר לו חמור עד כנגד כל דמי הנבלה, אע"ג דהוא לא קבל בשכרו כל כך מעות, דהא חמור זה שעבד לו:

ד

השוכר את הפרה וכו'. הפסיק בשכירות פרה בין שכירות דחמור דמשנה ג' וה', אגב הר ובקעה הנזכרים בסוף משנה ג':

ה

השוכר את החמור וכו'. הנה פי' משנה זו לפי מה שנראה לע"ד מן הש"ס (דף פ.) הוא, השוכר את החמור להביא עליה כמה לטרין של חטין, והביא עליה שעורין כאותו משקל שקצב חייב, על כי השעורין קלין מהחיטין ובהגיעם למשקל החיטים אשר קצב הרי נפחם יתר מנפח החיטין, ואם יש באותו נפח היתר שיעור שלשה קבין נמצא שהוסיף על משאו אשר קצב שיעור הראוי להתחייב בו וחייב, וזה הוא אליבא דרבא דהלכתא כוותיה דס"ל דלעולם אינו חייב עד שיהיה כל התוספת יתר מהכובד השוה ואעפ"י שאין בתוספת זה תוספת על כובד הקצוב אלא על נפח הקצוב חייב. אבל לאביי כשהוסיף על הנפח שיעור התוספת, אעפ"י שעם תוספת הנפח עדיין לא הגיע לכובד אשר התנה כי כובדו פחות ממנו, הרי הוא חייב מפני שנפחו יתר. וכן הוא פירושא דתבואה והביא עליה תבן, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ולגבי תבן נקט התנא תבואה סתם על כי כל מין תבואה כבד מן התבן.

ורבותא אשמועינן תנא לרבא דאפילו תבן דקלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, אינו חייב כי שינה מתנאו עד שתגיע לכובד התבואה שיהיה כל הנפח תוספת, אע"ג דמחמת קלות התבן מתרבה נפחו הרבה טרם יגיע לכובד התבואה. ולאביי יש נמי רבותא דאע"ג דהתבן קלה מאד לגבי התבואה יותר מקלות השעורים לגבי החטים, מתחייב בתוספת נפח של שלשה קבין על נפח הראוי למשקל התבואה אשר קצב אעפ"י שמשקלו לגבי תבואה כלא חשיב, משא"כ שעורים לגבי חטים דסוף סוף בהגיע השעורים לנפח הראוי למשקל החטים אשר קצב אין כבדם קל מנפח החיטים כל כך, ולפי הנראה מהש"ס אין משקלו קל מהחיטים אלא אחד מששה עשר בו כי ששה עשר סאה של שעורים משקלם כחמשה עשר של חיטים.

והדר מפרש מתניתין טע' מלתא, והוא מפני שהנפח קשה למשאוי אליבא דרבא, ולכן אע"פי שאין תוספת בכובד אלא בנפח שהכובד שוה והנפח הוא יתר הרי הוא חייב. ולאביי הנפח קשה כמשאוי ממש, וכשהתנה עמו בכובד הרי הוא כאלו התנה עמו כמו כן בנפח הראוי לאותו כובד של אותו המין שהתנה עמו, ולכן כאשר נתן על החמור נפח הראוי לכל הכובד של אותו המין שהתנה, אע"פי שהוא קל ממנו חשבינן ליה כאילו הוא כבד כמוהו להיות נפחו שוה, ולכן כאשר יוסיף עליו שיעור התוספת מיד הוא חייב, ואף אם לא יהיה שיעור זה התוספת נמי כי אם בנפח ולא בכובד, כי הנפח הרי הוא כמו הכובד.

והדר אשמועינן מתניתין הדין כשהתנה עמו במדה ולא במשקל, וזהו אמרה להביא לתך חיטים והביא לתך שעורים פטור, ולא אמרינן הואיל ושינה אפילו להקל חייב, וצ"ל דיש לחלק בין התנה במשקל להתנה במדה, דאי לא תימא הכי קשה דמרישא שמעינן לה דדוקא מחמת התוספת חייב כדקתני טעמא מפני שהנפח קשה ולא מחמת השינוי, ומה שאפשר לחלק הוא דכי התנה במשקל אף כי שינה הואיל ושינה להקל פטור, משום דהמשכיר מתחילה אמשקל הקפיד ולא אמין ובכלל מאתים מנה והוה ליה כאילו לא שינה. אבל כי התנה במדה ליכא למימר דלא הקפיד אמין, שהרי ודאי כי אמר לו השוכר כל כך מדות של מין זה אני רוצה להביא עליו, מיד חשב המשכיר בדעתו אם יש כח בחמורו לקבל כל כך מדות של אותו המין הכבד ועליו התנה, ולא חשב בדעתו על מין אחר, ולכן איכא למטעי ולומר דכי שינה ממין למין בענין זה דחייב.

והדר אמר דאם הוסיף על משאו מהמדה שהתנה עמו חייב, למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה, ואע"ג דאף זה מרישא שמעינן ליה, י"ל דאגב תניה. ועוד דהכא מגלה יותר הדין מרישא, דאמר ואם הוסיף וכו', משא"כ ברישא דלא ידעינן דבתוספת איירי אלא מלישנא דהנפח וכו'.

והדר אמר וכמה יוסיף וכו', לאביי או אם הוסיף קאי דהיינו בשינה, ולרבא מלתא בפני עצמה היא ואא[י]ניש דעלמא דלא שינה קאי, והכי קאמר וכמה הוא שיעור התוספת בכל ענין סומכוס אומר וכו', הכי איתא בש"ס, ואי בעית אימא דרישא איירי בלא פירט לא מדה ולא משקל כלל אלא המין, ומאחר ששינה במין אנו מחשבין כמה חיטין היה יכול חמור זה להביא וכמה נפחם לידע כמה הוסיף ע"י הבאת השעורים, וכן בתבואה ותבן, ובזה אתי שפיר דסיפא אצטריכא שהרי פירט יותר בתנאו ממה שפירט ברישא ואפילו הכי אם שינה להקל פטור, וזה הוא דקמ"לן דלא שמעינן ליה מרישא:

שהנפח קשה למשאוי. לרבא אבל גריע קצת ממנו, ולאביי לא גריע כלל אלא הרי הוא כמשאוי ממש, ולתרויהו לא עדיף ממשאוי, ועל זה הקשה התי"ט דבעומר השכחה מצינו דהנפח קשה יותר ממשאוי, והניחה בצ"ע. ולע"ד אין זו קושיא, דהתם בעינן שיהיה אדם אחד מגביה העומר לבדו, ולכן הנפח קשה לו הרבה יותר ממשאוי, והראיה דגמירי דהאי טונא דמדלי איניש על כתפיה אינו אלא תלתא ממשאוי שמסייעין אותו להרים (סוטה לד. הו"ד רש"י במדבר יג, כג) אבל הכא דהמשא ניתנת על החמור על ידי בני אדם, מאחר שהיא עליו אין הנפח קשה עליו אלא כמשאוי לאביי, או פחות ממשאוי לרבא:

ז

אבא שאול אומר. עיין מ"ש בפ"ה משנה ה' ד"ה רשב"ג:

ח

ר"א אומר וכו'. משום תמה אני, דבהא הוא כחולק עליו, קתני הכי:

מעבר לתחילת הדף

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.