הדר זקנים/שמות/כא

< הקודם · הבא > מעבר לתחתית הדף דפים מקושרים

הדר זקנים שמות כא

דף זה הועלה אוטומטית, ייתכנו שגיאות בתחביר קוד הדף. נא לא להסיר את התבנית לפני בדיקת תקינות ידנית
אם הכל בסדר - נא הסירו תבנית זו מן הדף

א

ואלה המשפטים. פי' רש"י כל מקום שנאמר וא"ו מוסיף על הראשונים לומר לך מה הראשונים בסיני. אף אחרונים בסיני. יש מקשים הבלים דאפילו אם כתיב אלה. לא היינו יכולים לפסול את הראשונים. שהרי כתב וירד ה' על הר סיני. י"ל דה"ק ואלה פסל הראשונים. לשון חלק שאלו היה כתוב אלה הייתי אומר שהאחרונים נפרדים ונחלקים מן הראשונים דהראשונים נאמרו בסיני ולא אלו ולכך כתיב ואלה. וא"ו בא להוסיף. דאף אלו נאמרו בסיני. והא דקאמר אלה פסל הראשונים היינו כשכתוב בתחלה כי הכא. אבל כשכתב בסוף המלה כמו אלה דברי הברית וכמו אלה המצות לא בא לפסול הראשונים. דאדרבה עלייהו קאי. וי"מ דאלה דברי הברית נמי חלק ופסל את הראשונים שהיו דברי קללה ותוכחה והאחרונים ברכה. וכן אלה תולדות השמים והארץ פסל את הראשונים שהיו תוהו ובוהו. כללא דמילתא כשנאמ' אלה חלק ופסל הראשונים כלומר חלק הראשונים פעמים לשבח. ופעמים לגנאי אבל אלה הדברים לא שייך לומר פסל שהוא תחלת הספר לכך כתיב לשון אלה:

המשפטים. למה נסמכה פרשת דינים. לפרשת המזבח לומר שתשים הסנהדרין אצל המזבח. וקשה האי קרא דכתיב ובאת אל הכהנים הלויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם:

לפניהם. לפי שנאמר למעלה לא תרצח לא תנאף ולא תגנוב. בא להזהיר שאם יעכבו על אלו שירצחו וינאפו ויגנובו. סופם לימכר בגנבתם. כדכתיב ואם אין לו ונמכר בגניבתו:

ב

כי תקנה. פ"ה מיד ב"ד שמכרוהו בגניבתו ועלה קאי שש שנים יעבוד. או אינו אלא במוכר עצמו מחמת דוחקו אבל אם מכרוהו ב"ד אין יוצא בשש. כשהוא אומר וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך הרי מוכר עצמו אמור. הא מה אני מקיים כי תקנה במכרוהו ב"ד בגניבתו. וקשה היכי ס"ד דמכרוהו ב"ד אינו יוצא בשש והכתיב בפרש' ראה כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים. וכי ימכר ע"י אחרים משמע. וגם רש"י פי' שם במכרוהו ב"ד. ועוד קשה מאי האי דקאמר כשהוא אומר כי ימוך וכו' במוכר עצמו אמור ומה בכך. מ"מ אצטריך קרא לאשמועינן דיוצא בשש. דבקרא דכי ימוך לא משמע אלא שיצא ביובל כדכתיב עד שנת היובל יעבוד עמך. ועוד קשה דמאי אית לו למימר דהאי קרא מיירי במכרוהו ב"ד. משום דמוכר עצמו נפקא מכי ימוך כמו כן נמי דהאי קרא מיירי במוכר עצמו דמכרוהו ב"ד נפקא מכי ימכר לך. לכך פי' הקדוש מדרו"אש על פי המכילתא הכי. כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד. פי' יעבוד הבן והאח אם מת האדון תוך ששה. ובמכרוהו ב"ד מיירי. או אינו אלא במוכר עצמו. בזה אמר שיעבוד הבן והאח. אבל מכרוהו ב"ד אינו עובד לא הבן ולא האח. כדכתיב כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה ועבדך שש שנים דמשמע שיעבוד אותך דוקא ולא הבן ולא האח. ובמכרוהו ב"ד מיירי כדכתיב כשהוא אומר כי ימוך הרי מוכר עצמו אמור ושם כתב עד שנת היובל יעבוד עמך. דמשמע יעבוד הבן ולא האח דיעבוד משמע הכל ועמך ממעט הכל. הרי לך מיעוט ורבוי מרבה את הבן ומוציא את האח. כדפריש טעמא בפ"ק דקדושין. הא מה אני מקיים כי תקנה במכרוהו בית דין. ומשמע דעובד את הבן ואת האח. ממשמעות דיעבוד ולכך חזר וכתב כי ימכר במכרוהו ב"ד. וכתב שם ועבדך. דמשמע אותך ולא היורש והרי לך רבוי מן יעבוד. ומיעוט מן ועבדך לומר שיעבוד הבן אם מת האב ולא האח אם אין לו בן. ובפ"ק דקדושין אמ' טעמא דמרבה אני את הבן שקם הבן תחת אביו ליעדה שלו וכל זה פי' לשם:

עבד עברי. פ"ה או אינו אלא בלוקח מן הגוי. וא"ת והא אמר אתם קונים מהם ואין הם קונים מכם. כדכתיב מהם תקנו עבד ואמה. וא"כ היאך בא ליד הגוי עבד עברי זה שמכר. י"ל דמיירי שהגוי מוכר עצמו לישראל. אך י"ל כדמסקינן דקני ליה למעשה ידיו אבל גופו לא:

ובשביעית יצא לחפשי חנם. וכתיב בדברי קבלה בעת ההיא נאום ה' אחפש ירושלם בנרות. ודרשינן אחפש לשון חפשי. בנרות בנרות של תורה כדכתי' כי נר מצוה ותורה אור כלומר מדין של תורה. וזהו דכתיב בתורה ובשביעית יצא לחפשי חנם כלומר בגלות שביעית יצא ישראל לחפשי חנם. כדכתיב ולא בכסף תגאלו וזהו גלות זה שהוא שביעית. בבל. כשדים. מדי. יון. פרס. ישמעאל. אדום:

ג

אם בגפו יבא לבדו. כמו גופת שאול פ"ה מכאן שאין רבו מוסר לו שפחה כנענית:

ויצאה אשתו עמו. פ"ה ומי הכניסה שתצא אלא מגיד לך שהקונה עבד עברי חייב במזונות אשתו ובניו. תימא אשתו מצינו. ובניו מנא לן. וי"ל דכתיב גבי מוכר עצמו ויצא הוא ובניו עמו. ואשתו ילפי' במכרוהו ב"ד מג"ש דשכר שכיר. ולמאן דלית ליה הג"ש אין זה אלא גלוי מילתא בעלמא:

ד

אם אדוניו יתן לו אשה. מגיד שהרשות ביד רבו למסור לו שפחה כנענית. ומיירי שיש לו אשה ישראלית קודם. והכי אמרינן בקדושין אין לו אשה ובנים אין רבו מוסר לו שפחה כנענית. יש לו אשה ובנים מוסר לו שפחה כנענית. והטעם לפי כשיש לו אשה ישראלית אינו נמשך אחר שפחה הכנענית:

והוא יצא בגפו. אינה צריכה הימנו גט דס"ד כיון דשרא ליה רחמנא ליבעי ממנו גט כשיוצא קמ"ל קרא והוא יצא בגפו. דאינה צריכה גט דהכי משמע לישנא דבגפו דמצי למימ' והוא יצא לבדו:

ה

ואם אמור יאמר העבד. שתי אמירות הללו למה שצריך לומר בתחלת שש אהבתי וכן בסוף שש:

ו

אל הדלת או אל המזוזה. דצריך שיהא הדלת מעומד כמו המזוזה. ולמה לפי שכיון שבא להעיד הוי כעד. וצריך שיעיר מעומד:

או אל המזוזה. או כמו אם וה"ק אם הדלת תלוי אצל המזוזה אז ירצע עליו דאין לפרש או ממש שהרי אינו נרצע כי אם בדלת כדכתיב ונתת באזנו ובדלת. ולמה ירצע על הדלת יותר מכל שאר הכלים. לפי שהדלת גרם לו שימכר. כי שבר הדלתות וגנב ולפי' נרצע עליו. עוד יש מפרשים לפי שהוא עדות ברור לומר לאדון שהוא עבדו מכל כלי הבית שהרי קומת העבד כן מכוונת נקב האזן נגד נקב הדלת מוכיח עליו שהוא נרצע:

את אזנו. פ"ה אזן ששמעה בסיני לא תגנוב וכו' וא"ת והא לא מיירי לא תגנוב אלא בגונב נפ'. י"ל אזן ששמעה בסיני לא תגנוב דהוא מיירי בממון וזה הלך וגנב ירצע אזנו:

במרצע. ולמה במרצע יותר מכל שאר מיני ברזל אמר הקב"ה אני אמרתי שיהיו בני משועבדים ארבע מאות שנה ובעבור אהבתם דלגתים למנין רד"ו. וזה אמר אהבתי את אדוני ורצה לשעבד ירצע במרצ"ע העולה למנין ארבע מאות:

ועבדו לעולם. של לוי שהוא חמשים שנה דילפי' מעולמו של שמואל הרמתי דכתיב וישב שם עד עולם:

ז

וכי ימכור איש את בתו לאמה. פ"ה בקטנה הכתוב מדבר יכול אפי' הביאה סימנים אמרת ק"ו ומה מכורה כבר וכו' וה"ה דהוה מצי למימר טעמא דמיירי בקטנה מדאיצטריך לאמה למדרש מעשה ידיה לאביה. ואי אמרת מצי לזבונה. פשיטא דמעשה ידיה שלה. השתא זבוני מזבן לה. מעשה ידיה מיבעיא אלא הק"ו היה פשוט לו יותר:

לא תצא כצאת העבדים. הפשט שאינו יכול להכריחה לעשות מלאכתו בחוץ כמו שהעבדים יוצאים בחוץ לשאוב מים או לטחון. או שאר מלאכות בחוץ כי אם בבית כי כל כבודה בת מלך פנימה. ד"א לא תצא כצאת העבדים. כעבד כנעני שיוצא בראשי איברים. או אינו אלא כעבד עברי היוצא בשש וביובל. כשהוא אומר כי ימכר לך אחיך העברי או העבריה. מקיש עבריה לעברי וכו'. וא"ת וליפוק עבד עברי בסימנין מהיקשא דעברי לעבריה. י"ל דאין אדם רשאי למכור בנו ואפי' קטון ואי במוכר עצמו אין מכירת קטן כלום. ואם במכרוהו ב"ד אינו נמכר בגנבתו שאינו בר עונשין:

ח

לעם נכרי. זה לגוי כדכתיב לנכרי תשיך. ובא להשמיענו כשמוכרה לא יוכל למכרה לגוי:

והפדה. פ"ה שאף הוא בפדיונה מסייע ויוצאה. הקשה ה"ר יעקב מאור"ליינש מה סיוע ומה גרעון פדיון יש בזה. אם קנאה לשש שנים בעבור ו' ליטרי' לאחר שעבר הג' שנים מקבל הימנה ששים דינרין. ועוד דפשי' דמן הדין יש לו לעשות כן שהרי בפועל קיימא דיכול לחזור אפי' בחצי היום. ותריץ דמסתמא כשאדם קונה אמה קונה אותה קטנה כל כך שתוכל לעבדו ו' שנים. וא"כ בתחלת קנייה בת ו' שנים היתה ולאחר י"ב יוצאה בנערות. ומתוך שהיא קטנה בתחלת עבדותה כל כך טוב יום א' בעבדות הג' שנים אחרונים מכל ג' ראשונים. ואפ"ה משוה ראשונים לאחרונים בפדיונה. אם כן מסייע הוא לה בפדיונה הרבה. וא"ת מקרא דאם מעט נשאר בשנים כפי שניו ישיב את גאולתו נפקא שמגרע פדיונה ויוצאה. י"ל דהכי פירושו שמגרע פדיונה בכל דבר ויוצאה. אבל גאולה לא הויא כי אם בכסף ולא בשוה כסף. וגם איכא מ"ד שאינה נגאלת לחצאין בכל שוה כסף. והכי משמע בקדושין דקאמר בכסף היא נגאלת ואינה נגאלת בתבואה וכלים. ופריך בכל אתר את אמרת ישיב לרבות שוה כסף ככסף. והכא לית את עביד. ומשני שאני הכא ששינה הכתוב כסף מכסף. ואם בקש לגרע מגרע אף בתבואה וכלים. וא"ר יודן הדא דתימא בשלא עשאם דמים אבל עשאם דמים ככסף. פי' לא עשאם דמים שמסרן לו ומחשב אותם כשיצא כפי מה שנתייקרו. ולא כמו ששוים בשעה שמסרם לו:

ט

כמשפט הבנות יעשה לה. שיעשה לה כתובה. ואם שלש אלה לא יעשה לך. פ"ה שלא יעדה ולא לבנו ולא גרע פדיונה. וקשה דא"כ לא הוה ליה למימר לא יעשה לה דהא אין ביד האדון לגרע פדיונה. וי"מ דמיירי בהענקה. והא נמי לא נהירא דאיכא מאן דאמר יוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו לכך נראה דהכי פירושו. ואם אחרת יקח לו. וזאת האמה רוצה לישאנה כדין פילגש בלא כתובה. בא ללמדך שהרשות בידו והיינו דכתב אם שלש אלה לא יעשה לה שלא יעדה ולא לבנו כדין אשה גמורה ולא כדין פילגש. אבל מגרעון כסף לא איירי קרא. שהרי בעל כרחו מגרע בפדיונה כדאמר בקדושין היוצא בגרעון כסף אין מעניקין לו לפי שאין שלוחו מעמך:

יא

ויצאה חנם. פ"ה אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות. וא"ת ולימא איפכא. י"ל דעל כרחך אין כסף ר"ל בנערות. דדרשינן מיניה אין כסף לאדון זה. ויש כסף לאדון אחר ומאי ניהו אב. ואי בבגרות אין לאביה רשות בה:

יב

מכה איש ומת. פי' לפי שנאמר ואיש כי יכה. שומע אני בהכאה בלא מיתה. וא"ת והא כתיב אם יקום והתהלך בחוץ על משענתו ונקה המכה. ונראה דאי מהתם הוה אמינא אם נפל למשכב ע"י הגלגול יומת המכה. לכך נאמר מכה דבעינן הכאה שיש בה כדי להמית. ועוד פי' הקונדריס אלו נאמר מכה איש שומע אני אפי' קטן שהרג חייב. וא"ת והא אמרינן פרק בן סורר ומורה גבי קטן היכא אשכחן דחייב דצריך קרא למפטריה. ועוד בכל דוכתא אמרי' דאין מעשה קטן כלום צ"ע:

מכה איש ומת. פ"ה אלו נאמר ואיש כי יכה כל נפש שומע אני בהכאה בלא מיתה. וא"ת היכי ס"ד לומר הכי. אם כן למה נאמר מכה אביו ואמו מות יומת השתא באדם חייב באביו ובאמו לא כ"ש. ואי לחיובי חנק באביו. ועל שאר בני אדם סייף. הניחא למ"ד חנק חמור. אלא למ"ד סייף חמור מאי איכא למימר. ואומר מרה"ריש דהוה אמינא דבאביו חייב בהכאה בלא חבורה ובשאר בני אדם בחבורה צריך. אבל מיתה לא בעינא. לכך נאמר מכה איש ומת:

יג

והאלהים אנה לידו. פ"ה דמיירי בב' בני אדם א' הרג שוגג וא' הרג מזיד ואין עדים בדבר ובא הקב"ה והזמינם לפונדק אחד ועלו בסולם ונפל אותו שהרג שוגג על זה שהרג מזיד והרגו. ויש עדים בדבר. וא"ת אכתי אין לכל אחד דינו דזה שהרג שוגג חייב ב' גליות. וזה שנהרג דדינו בסייף הוה כדין רוצח נסקל. וי"ל שזה נפל סכינו מידו ואז הרגו בסייף ואמר זה שהרג שוגג פעם שנייה אינו חייב גלות אלא פעם ראשון. דגברא קטלא קטיל השתא. ומרה"ריש אומר דגלות אחד מכפר על חייבי מיתות שוגגים הרבה דכיון דישב שם עד מות הכהן הגדול נפטר מכל כשמת. ומה שפי' הקונדריס זה שהרג שוגג עלה בסולם ונפל לא דק דאמרינן במכות דמי שעולה בסולם ונופל אינו חייב. אלא ר"ל יורד:

יד

וכי יזיד. פ"ה לפי שנאמר מכה איש ומת סד"א אפי' שוגג חייב לכך נאמר כי יזיד. הא שוגג פטור. וא"ת פשי' שהרי כתיב לעיל ואשר לא צדה דהיינו שוגג. י"ל אי לאו קרא דכי יזיד הוה אמינא היכא שלא צדה שום צד להרוג פטור. אבל היכא דצדה שום צדה חייב. לכך כתב כי יזיד בעינן שיהא מזיד להורגו:

טו

ומכה אביו ואמו מות יומת. ואזהרתיה מהכא דק"יל דלא ענש אלא א"כ הזהיר. וי"ל מלא יוסיף להכותו. ילפי' דמכה חבירו עובר בלאו ואביו לא גרע מאחר. וא"ת כיון דאמר שהוא אזהרה למכה אביו. אם כן היאך מלקין עליו והא הוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד כגון התרו בו שלא יכה אביו. וכל לאו שניתן לאזהרת מיתה ב"ד אין לוקין עליו. י"ל דתרי קראי כתיבי. לא יוסיף פן יוסיף. עוד י"ל כיון דעיקר קרא לחובל בחבירו אתי. אין זה קרוי לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד. וא"ת מנא לן דמכה זה בלא זה חייב. בשלמא מקלל נפקא ליה מדכתיב קללה גבי אביו ואמו. דכתיב ומקלל אביו ואמו. וכתב גבי אמו אביו ואמו קלל דמיו בו אלא מכה מנא לן. י"ל נפקא ליה מדכתיב בסוף פרשת אמור ומכה אדם יומת. ופי' רש"י דמיירי גבי מכה אביו דומיא דמכה בהמה ישלמנה. מה מכה בהמה שלא הרגה. אף מכה אדם שלא הרגו. וקשה דרחמנא אמר יומת. ש"מ דמכה אביו לבד חייב מיתה. וליכא למימר דמכה אדם מחיים. ומאי יומת ממון כמו וגם בעליו יומת. מדתני דבי חזקיה דמה מכה בהמה לא תלקה בין שוגג למזיד לפוטרו ממון אלא לחייבו ממון. דאדם מועד לעולם אף מכה אדם לא תחלק בו לחייבו ממון. אלא לפוטרו ממון. פי' דקם ליה בדרבה מיניה. ושוגג נמי פטור ממון כיון שיש מיתה במזיד. אלמא יומת בעי למימר:

טז

וגונב איש. למה נאמר בין מכה למקלל. י"ל לפי שלא נלמד מכה ממקלל. דמקלל בסקילה ומכה בחנק. ומאי שנא לפי דמקלל שייך גבי ברכת השם. ועוד דשייכא לאחר מיתה. וי"מ לפי שהולך ומפרש לפי שיטת הפסוקים לא זו אף זו. תחלה אמר מכה איש ומת. ואח"כ הכאה בלא מיתה כמו מכה אביו. ופעמים שהוא חייב בלא מכה ובלא חובל. כמו גונב ופעמים שאינו לא מכה ולא חובל כגון מקלל. עוד י"ל הטעם. לפי שהגונב גורם לו לקלל ולהכות אביו ואמו. שכשגונב את הנער ומוליכו למקום רחוק וגדל שם וכאשר בא אצל אביו ואמו מכה אותם ומקללם לפי שאינו מכירם. עוד י"ל דמתוך שהכה אביו ואמו חייבוהו ב"ד מיתה. וברח וגנב. שאינו יודע אומנות ותפשוהו ודנוהו להמיתו. ואז החל לקלל אביו ואמו שילדוהו:

יז

ומקלל אביו. פ"ה אלו לא נאמר אלא איש כי יקלל. הייתי אומר דוקא איש שקלל. אשה שקלל מנין. וא"ת היכי ס"ד לומר כן. והלא השוה אשה לאיש לכל עונשים שבתורה. י"ל ה"מ היכא דכ' לשון זכר בפ' אבל היכא דכתב איש דרשינן איש ולא אשה. דהכי משמע בערכין. אין לי אלא איש שהעריך. אשה שהעריכה מנין:

ורפא ירפא. מכאן דרשו רז"ל שניתן רשות לרופא לרפאת. וא"ת מן והשבותו לו נפקא דקאמר התם אין לי אלא אבידת ממונו. אבידת גופו מנא לן. ת"ל והשבותו לו. וי"ל דמהתם לא שמעינן אלא היכא דטובע. שמאבד גופו בבת אחת:

כ

וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט. פ"ה שיש בו כדי להמית. או אין בו כדי להמית. אמרינן ק"ו ומה ישראל חמור בעינן כדי להמית. כדכתיב בפרשת מסעי עבד הקל לא כ"ש דבעינן כדי להמית. ובמכילתא פריך. א"ב ענשת מן הדין. כלומר אתה מחייבו מיתה שלא כדין. ומאי פריך אדרבה מק"ו אנו באין להקל עליו דמן הדין היה מחוייב אפילו אין בו כדי להמית. י"ל דה"ק כלומר משכחת חומרא בהאי ק"ו כגון רודף אחר עבדו כדי להורגו בדבר שאין בו כדי להמית ובא חבירו והציל העבד והרג את האדון. על שהרגו יהי נהרג. לפי שהאדון לא היה חייב מיתה אם הרג את עבדו כיון שאין בו כדי להמית. ומן הדין היה מחוייב אם לא הא דמקשינן ליה להורג ישראל ויהיה פטור ההורגו נמצא ההורג כשנהרג רודף אחר עבדו נהרג שלא כדין. וזהו מה דפריך התם. א"כ ענשת מן הדין:

כא

אך אם יום או יומים. פ"ה הרי יום ב' היה בכלל מכה איש ומת. והוציאו מן הכלל להיות נדון בדין יום או יומים. וא"ת אמאי לא אמר שזה דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ולא ללמד על עצמו יצא. אלא ללמד על הכלל כולו יצא. ונימא שאפילו ישראל בדין יום או יומים. י"ל דאדרבה דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש הוא היא שאין אתה רשאי להחזירו לכללו. וא"ת הניחא למ"ד דבר שיצא לידון בדבר החדש. לאו איהו גמיר מכלליה. ולא כלליה מיניה. אלא למ"ד כלליה מיהא גמיר מיניה. מאי איכא למימר. אם כן ניליף מיניה ישראל בדין יום או יומים. י"ל מ"מ הכל מודים דמן החדש גופיה לא גמר. דנהי דמשאר דברים גמר כלליה מן הדבר לא יליף. וא"ת ולמ"ד לא איהו גמר מכלליה. ולא כלליה מיניה אפי' משאר דברים מנא ליה דרוצח שהרג ישראל שהוא בסייף דמן נקום ינקם דכתיב גבי עבד לא מצי יליף. י"ל דנפקא ליה משופך דם האדם באדם דמו ישפך. ושפיכות דם אינו אלא בסייף. ואלא אי קשיא הא קשיא דהיכי מצי יליף דבשבט דהכא. ר"ל בשבט שיש בו כדי להמית דילפי' מישראל והלא הכל מודים דאיהו לא גמר מכלליה. ומיהו י"ל דמכח ק"ו מיהא גמר. ולכך נקט רש"י לשון זה. והלא דברים ק"ו ומה ישראל דחמיר אינו חייב אלא בדבר שיש בו כדי להמית עבד הקל לא כ"ש. עוד י"מ בשבט ומת תחת ידו. כלומר אם בחנם ובגאוה הכהו נקום ינקם. ושבט לשון שררה ורבנות. כמו שבט הנגש בו דישעיה. ד"א אך אם יום או יומים יעמוד פי' אם יעמוד העבד במרדו יום או יומים נגד אדוניו שאינו רוצה לעשות שום דבר בשבילו והרגו לא יוקם כי כספו הוא. ומן כספו יכול לעשות כל רצונו ולהשליכו ולאבדו אם ירצה:

כג

ואם אסון יהיה ונתת נפש תחת נפש. למ"ד נתכוון להרוג זה והרג זה חייב. ר"ל נפש ממש. ולמ"ד פטור ר"ל פדיון נפש. ולתנא דבי חזקיה דסבר בב"ק דפטור אף מממון נפרש הכי. ואם אסון יהיה ונתכוון לאשה עצמה ונתת נפש תחת נפש. וא"ת פשיטא דנהרג כיון דנתכוון לאשה. י"ל דס"דא הואיל ולא איתעביד מחשבתו שהרי עיקר מחשבתו וכוונתו היה להרוג חבירו ולא הרגו לא יהי חייב. קמ"ל:

עין תחת עין. תשובה למינים האומרים עין עין ממש. שהרי כתיב לעיל והכה את רעהו באבן או באגרוף. כלומר כל מה שאירע ע"י ההכאה ובלבד שלא ימות. שבתו יתן ורפא ירפא. ואם עין תחת עין ממש. כמו כן פצע תחת פצע ממש אם כן למה נותן שבת ורפוי. והלא כאשר עשה כן יעשה לו. אלא ש"מ דר"ל דמי עין. מיי"מון:

כז

לחפשי ישלחנו. תחת שנו וכן תחת עינו. פי' הטעם לעיל בפרשת נח למה עבד יוצא בשן ובעין:

כח

ולא יאכל את בשרו. לפי הפשט אפי' לגר אפי' לכלבים שאסור בהנאה. ובעל השור נקי. לפי הפשט לפי שבמועד וגם בעליו יומת. דין מיתה עליו שלא שמרו והיה יודע בו שהוא נגחן. אך לפי שלא עשה בידים יכולים ב"ד לתת עליו כופר. הקשה רבינו ברוך למ"ד שוורים לאו בחזקת שימור קיימן. ובדין הוא דלישלם כוליה. ורחמנא הוא דחס עליה למה לא חס עליו על נזקיו בשן ורגל שחייב לשלם נזק שלם. ותירץ דחייסא אחרת יש שהן פטורין ברשות הרבים ואינן חייבים כי אם ברשות הנזק. כדכתיב ובער בשדה אחר:

לב

אם עבד יגח השור או אמה כסף שלשים שקלים יתן לאדוניו. פי' עבד שרועה הצאן ובא הצאן ונגחו ומת ל' כסף נותנין לו שכן דינו של רועה להשכירו. כדכתיב בזכריה. וארעה את צאן ההרגה ואומר להם אם טוב בעיניכם הבו שכרי וישקלו שכרי ל' כסף:

כסף. ל' שקלים יתן לאדוניו גזירת הכתוב היא. ורמז מהא דכתב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. יה"יה בגימ' שלשים. והשקל פירש"י משקל ד' זהוב' שהיא חצי אוקיא למשקל הישר שבקולויי"נא דהינו י' איטר"לינש שהרי יש במר"ק י"ג דינר וד"פ איטר"לינש והאוקיא שקורין אונ"צא שהוא שמינית שבמר"ק כ' איטר"לינש נמצא חצי אוקיא י' איטר"לינש. ואם כן הזהוב משקלו ב' איטר"לינש וחצי. ומכאן יש ללמד דה' סלעים של פדיון הבן עולים ג' איטר"לינש. דסלע ר"ל שקל דקרא ואמרינן הכא דהשקל הוי י' איטר"לינש. וקשה לרבינו תם על זה שהרי אמרינן דדינר של כסף אחד מכ"ה בדינר זהב. פי' דדינר של זהב שוה כ"ה דינרין מכסף ואי אמרת דהדינר של כסף עולה ב' אישטר"לינש וחצי א"כ הדינר של זהב שאנחנו קורין מאיי"לא דמו"צא שוה כ"ה פעמים ב' אישטר"לינש וחצי דהיינו ס"ב אישטר"לינש וחצי שהוא כ' דינר טורטי"יש וי"פ. ועכשיו הזהוב שאנחנו קורין מיי"לא מו"צא אינו שוה כי אם י' דינרין טורטיי"ש ואין יכול שהוזל כל כך. לכך אמר ר"ת שהדינר של זהב שוה כפלים משל כסף. והיינו דאמרו חכמים הדינר אחד מן כ"ה של דינר זהב. כלומר דינר של כסף. ששוקל החצי מדינר של זהב אינו שוה אלא אחד מן כ"ה חלקים מדינר של זהב ששוקל ב' ידות מההיא דשל כסף. וכיון דקים לן דדינר של זהב שוקל ב' אישטר"לינש וחצי דינר של כסף אינו שוקל אלא מחצה אישטר"לינא ורביע. והשקל שהוא ד' דינרין מכסף. כדאמרינן שקל ד' דינרין הוי משקלו ה' אישטר"לינש. נמצא ה' סלעים שהם ה' שקלים. עולין כ"ה אישטר"לינש. והוא חצי דינר טורטי"יש ור"פ. ולזה החשבון מכוון הא דאמרינן דינר של כסף אחד מן כ"ה של זהב דכיון דדינר של כסף אינו שוקל כי אם מחצה אישטר"לינש ורביע. דינר של זהב אינו עולה כי אם ל' אישטר"לינש ששווים י' דינרין. וכן שוה עכשיו המי"ילא דמו"צא דהיינו דינר של זהב. ואע"ג דמסיק תלמוד דשוה כ"ה דינר של כסף ולא חשבנוהו אלא לכ"ד דינרין שעולין ל' איטר"לינש. י"ל דהאחד משום הכרע הוי. אבל גוף הדינר לא היה שוה כי אם כ"ד דינר. וראיה לר"ת מן גורן ארונה. דכתוב א' אומר שלקחה דוד בחמשים שקלים. וכתוב א' אומר בשש מאות שקל הא כיצד ן' שקלים של זהב. ששוים ו' מאות שקלי כסף. ואע"ג דבקרא דשש מאות כתיב ו' מאות שקלי זהב. ה"ק שש מאות שקלי כסף שפרע לו בזהב. ועוד ראייה מבכורות דמסיק התם גבי פדיון בכור. שאם נתן הישראל לכהן דינר אחד של זהב דמהדר ליה הכהן זוזא ושתותא. לפי שאינו חייב לכהן כי אם ה' סלעים ששוים ב' דינרים של כסף. שהסלע ד' דינרים של כסף. והדינר של זהב שוה כ"ה דינרים של כסף. וכיון דאין חייב לו כי אם ב' דינר מכסף. חייב להחזיר לו זוזא ושתותא מן הדינר של זהב. שהוא ב' דינר של כסף ולא ישאר לכהן כי אם ב' דינר מכסף. ואמאי נקט כי האי לישנא לימא דמהדר ליה הכהן חומשא. דהיינו א' דינר מכסף אלא משום הכי נקט זוזא מחד גיסא. ושתותא לחד גיסא. לפי שהזוז אינו מן גוף דינר של זהב. כי אם להכרע. אבל השתות הוי מגוף הדינר של זהב. ועוד ראיה דמשקל דינר של כסף אינן שוים. מדנקט סתם תלמודא בעובי דינר של זהב. ולא נקט בעובי דינר כסף. ש"מ דאינן שוים. דמשקל של זהב גדול והיינו כדברי ר"ת. דלפי' רש"י שוים הם במשקל:

לג

ונפל שמה שור או חמור. ה"ה לכל שאר בהמה. דילפי' שור שור משבת. דכתיב שורך וחמורך ולא נאמר כאן שור או חמור. אלא למדרש שור ולא אדם חמור ולא כלים. ואם תאמר והא איצטריך חד מינייהו למילף משבת. ואם כן היאך אמעיט אדם וכלים. י"ל אי לא ממעטא אדם וכלים. הוה ליה למיכתב ונפל שמה ותו לא ומשמע כל מה שיפול בו. בעל הבור ישלם ומדכתב שור או חמור ש"מ לדרשא. מיהו קשה למה לי למיכתב שור למדרש שור ולא אדם. תיפוק לי מן והמת יהיה לו דדרשי' בבבא קמא. והמת יהיה לו. דכתיב גבי בור. מי שהמיתה שלו יצא פסולי המוקדשין אם נפלו שמה דפטור בעל הבור. לפי דאסורין בהנאה. ומהאי טעמא פטורין נמי אדם דמת דאסור בהנאה. וי"ל דעור המת מותר בהנאה כדאמר עושים עור אדם שטיחין לחמור. עוד יש לומר דמיירי בעבד כנעני של ישראל שלא מל ולא טבל דשרי בהנאה והכי מתרץ בירושלמי על קושיא אחרת תפתר במת גוי. וה"ר משה מפונ"טא דמי"ר נותן טעם לדבריו לומר דמת של גוי מותר בהנאה דמ"ט מת אסור בהנאה מג"ש דשם שם דכתיב ותמת שם מרים וכתיב וערפו שם את העגלה. וא"כ בעינן דומיא דמרים שהיתה ישראלית ולאפוקי גוי: וה"ר יהודה מקורבי"יל תירץ דעל כרחך איצטריך שור למדרש שור ולא אדם. דאי לא כתיב ליה לא סלקא דעתין למדרש חמור ולא כלים דהוה אמינא והמת יהיה לו אתא לומר שהבעלים מטפלין בנבלה. ואיצטריך לומר חמור למעוטי אדם. דיש סברא טפי למעוטי מכלים לפי שהוא בר דעת. והמת יהיה לו. דכתב גבי שור אתא למעוטי פסולי המוקדשין דדרשינן מיניה מי שהמיתה שלו. אבל עתה דכתב גבי שור ולא אדם. דרשינן כלים מחמור והמת יהיה לו אתא למעוטי פסולי המוקדשין. והמת יהיה לו דכתב גבי שור. איכא למימר מלמד שהבעלים מטפלין בנבלה דאין לומר איפכא מסתברא פטורין גבי בור דהיינו פטורין דפסולי המוקדשין שכן פטר בו את הכלים. וה"ר וורדי"מס מן דדא"ום תירץ דעל כרחך איצטריך שור ולא אדם דאי לא כתיב שור. הוה אמינא דהמת יהיה לו בשור אתא למעוטי אדם מי שהמיתה שלו. אבל שור של פסולי המוקדשין בעל הבור חייב עליו דמסתמא אית ליה לאיפטורי אדם טפי מפסולי המוקדשין דאדם הוי כולו אסור בהנאה. ושור של פסולי המוקדשין עורו מותר בהנאה לכך איצטריך שור למעוטי אדם והמת למעוטי פסולי המוקדשין:

אוצר הספרים היהודי השיתופי מקפיד מאד על שמירת זכויות יוצרים: הגרסה הראשונה של עמוד זה לא הוקלדה בידי מתנדבי האוצר, אך פורסמה ברשת תחת "נחלת הכלל" (Public domain). אם אתם בעלי הזכויות ולדעתכם המפרסם הפר את זכויותיכם והטעה אותנו באשר לרישיון, אנא פנו אלינו (כאן) ונסיר את הדף בהקדם.

< הקודם · הבא >מעבר לתחילת הדף