הגהות הריצ"ד/מכות/ז/א
אילעא וטוביה וכו'. נראה שהעתיקו מעשה זה הכא אעפ"י שמקומו לעיל בבבא דנמצא אחד מהן קרוב וכו' משום דבעלי המימרא הם אחר דור שלישי לאמוראים והשקלא וטריא על שתי המשניות שהן אחת היא מאמוראים ראשונים והקושיא דרב פפא לעיל אלא מעתה הקשו לאביי ואח"כ לרבא והכא רב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע עומדים בזמן אחרי מות אביי ורבא דהא הם עכשיו הדיינין ולא אביי ורבא.
בד"ה מי שנגמר דינו וברח וכו'. בהירושלמי לא נתקשו האמוראים בתרי בבות ראשונות כמו שנתקשו אמוראי דבבל ונראה שבא"י פירשו שמשנתנו לא זו אף זו קתני לא מבעיא שבא לפני אותו ב"ד שהדיינים יודעים בבירור שדנו אותו לאמתו שאין סותרין את דינו אלא אפילו בב"ד אחר שלא דנו אותו אם עמדו שנים ואמרו מעידים אנו באיש פלוני שנגמר דינו בב"ד פלוני וכו' אין סותרין את דינו אלא יהרג.
ואשמועינן ברישא שאם נגמר דינו של אדם פעם אחת אינו בטל לעולם ואין אנו אומרים בזה עבר זמנו בטל קרבנו.
בד"ה דתניא ר' יהודה בן דוסתאי אומר וכו'. בתוספתא דסנהדרין שלהי פ"ג הגירסא ר' דוסתאי בן יהודה אומר חייבי מיתה שברחו וכו'.
כמו שהיה להסופרים יסוד מונח שהב"ד חייב לחזור ולבקש להציל החייב מיתה מעונשו כן בקשו להציל ההורג בשוגג מעונש גלות כי גם עונש זה כבד הוא מאד ועל כן הבינו בכתובים ומצאו דכתיב בשגגה וגם בבלי דעת וגם בלא צדייה וגם ואשר לא צדה ושאר כתובים הנדרשים לקמן ע"ב בברייתות והעלו בידם דאינו חייב גלות אם המית במעשה רציחה ר"ל אם עשה מעשה כולו או אפילו מקצתו שהרוצח יעשה אותו להרוג נפש כגון זרק אבן או חץ בכוונה אבל לא כיון להמית נפש שאסרה לו התורה בעונש מיתה והיינו כיון לזרוק שתים וזרק ארבע ועי"ז הרג נפש או שכיון לזרוק לצד זה והלכה לצד אחר או שכיון להרוג בהמה והרג אדם נכרי והרג ישראל פטור מגלות מאחר דעשה מעשה שרוצח עושה בכוונה להמית ולמדו זאת מדכתיב בלא צדייה ואשר לא צדה וכתיב בשגגה פרט למזיד בבלי דעת פרט למתכוון אבל אם עשה מעשה הנ"ל בלי כוונה חייב גלות דהרי עשה בשגגה ובלי דעת ועל כן הזורק אבן לרה"ר בבלי דעת חייב גלות כדלקמן ח' ע"א במשנה. ודרשו נמי מדכתיב בלא איבה שהשונא פטור מגלות ודרשו מדכתיב ואשר יבוא את רעהו ביער דאפילו עשה מעשה הנ"ל בבלי דעת ובשגגה פטור מגלות משום דאין רשות לניזק ולמזיק ליכנס שם ובעינן שיש רשות לשניהם ליכנס שם. ודרשו נמי מדכתיב ויפל עליו דאם המית באופן שהרוצח אינו עושה סתם מעשה זה להרוג נפש דפטור מגלות אם המית בדרך עליה דבעינן שיפיל עליו וזה דרך ירידה.
ודבר פלא הוא שלא הביא מסדר המשנה הדינים העולים מן המקראות בלא צדייה ואשר לא צדה.
ועל פי הכלל שכולל המסדר בריש פרק זה כל שבדרך ירידתו גולה וכו' נשאלה השאלה בימים אחרונים האיך הדין בקצב שמרים קרדומו לחתוך בשר שעושה בתחילה עלייה מלפניו ואחר כך ירידה מלאחריו וזו בהולכה ואח"כ הוא עושה בהבאה עלייה מלאחריו וירידה מלפניו והנה וודאי על הירידה מלפניו חייב דזו היא ויפל עליו אבל מבעיא להו האיך הדין בירידה מלאחריו שירידה זו אינה אלא לצורך העלייה שאחריה אי הוויא ירידה זו בכלל ויפל עליו או לא ופליגי בה יש שסברו דחייב עליה דהתורה רבתה בוישלך עליו ויש שסברו דפטור והיינו הברייתא דלקמן לפניו חייב ולאחריו פטור ואליבא דמאן דסבר דחייב מבעיא להו נמי האיך הדין בעלייה לפניו ועלייה לאחריו מי אמרינן כיון דעליות אלו לאו עליות ממש הן שהן לצורך ירידה חייב עליהן או לא ונחלקו גם בזה דיש שסברו דחייב על שתיהן והיינו הברייתא דלקמן בין לפניו בין לאחריו חייב ויש שסברו דפטור על שתיהן והיינו הברייתא דלקמן בין לפניו בין לאחריו פטור ואחר כך מבעיא להו האיך הדין אליבא דמ"ד דירידה לצורך עליה חייב האיך הדין בירידה לצורך עלייה מיהו הירידה שלא ברצון ושלא בדעת נעשתה כגון העולה בסולם ונשמטה השליבה מתחתיו ונפלה ונחלקו גם בזה דיש שסברו דחייב ויש שסברו דפטור והיינו בשתי ברייתות לקמן בשמעתין תנא חדא חייב ותנא חדא פטור. ונתקבלה להלכה בהישיבות דבבל דכל ירידה חייב אפילו ירידה שהיא לצורך עלייה וכל עלייה פטור אפילו עלייה לצורך ירידה ועל פי כלל זה פירשו הברייתות תנא חדא לפניו חייב לאחריו פטור וכו' ולא פירשו כן בהישיבות דא"י כדאיתא בירושלמי בפרקן הל"ד דהם פירשו דכל מה שעושה הקצב בהולכה בין העלייה מלפניו ובין הירידה מלאחריו פטור דזה עלייה היא וכל מה שעושה בהבאה הן העלייה מלאחריו וכ"ש הירידה מלפניו הוי ירידה וחייב. ונראה שפירוש זה מקורו בברייתא שנאבדה מאתנו כדמוכח מלשון רב הונא שם ותו דאם לא שמע ברייתא כזו וודאי לא היה מלאו לבו לפסוק כנגד הברייתות שהובאו בשמעתין.
ולענין ירידה שלא ברצון ובדעת כהא דעולה בסולם ונשמטה השליבה חזינן דפליגי בה ר' יוחנן ור' אבהו דר' יוחנן סבר דירידה זו נוגעת בירידה שהוא לצורך עלייה ור' אבהו פוטר וסוגיא דילן דנקטה דר' אבהו להלכתא כדאיתא לקמן דכ"ע עלייה היא מוכחת דבבבל פסקו בזה כר' אבהו כאידך ברייתא רק שטרחו עצמם להשוות הברייתות.
והרמב"ם הכריע כאן מדעתו כר' אבהו להקל משום המסקנא דכאן בסוגיין דכ"ע עלייה היא ואעפ"כ לא נקט החילוק דאתליע וכו' ודמיהדק וכו' דתירוצים אלו דחוקים מאד וגם בחר בפירוש הירושלמי דההולכה בקצב עלייה וההובאה ירידה משום דאוקימתות דסוגיין כדי להשוות הברייתות באמת ג"כ דחוקות מאד ופירש הא דקתני בברייתא הכא או השליך עליו להביא ירידה שהיא צורך עלייה היינו עולה בסולם ונשמטה השליבה ופסק כאידך ברייתא דתנא פטור מטעמא דכתבינן לעיל דהסוגיא מסיקה דכ"ע עלייה היא. וזה אחד מהמקומות הרבים שהרמב"ם בחר לו דרך לעצמו משום דאוקימתות הסוגיא דחוקות. עיין הרמב"ם הל' רוצח ושמירת נפש פ"ו הל' י"ג וי"ד.