הגדה של פסח (עיון תפילה)/מגיד/וירעו אותנו המצרים
הגדה של פסח || הגדה של פסח (עיון תפילה) 
צא ולמד • ונצעק אל ה' 
 |
|
וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר הָבָה נִתְחַכְּמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַּם הוּא עַל שֹׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ:
וַיְעַנּוּנוּ כְּמָה שֶּׁנֶּאֱמַר וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹּתוֹ בְּסִבְלֹתָם וַיִּבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס:
וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ:
וירעו אותנו. שחשבו אותנו כאנשים רעים וחטאים כמרגלים את הארץ, כדרך הקושרים והמורדים באדוניהם, והתחכמו איך יוכלו לנו, ולכן אמר וירעו אותנו שחשדונו באנשי רשע, שאם רצה לומר שעשו עמנו רעה היה לו לומר וירעו לנו (כמו שלח מרע"ה למלך אדום (במדבר כא טו) וירעו לנו מצרים), ועל זה הוכיח מן הכתוב הבה נתחכמה לו (אברבנאל):
הבה נתחכמה לו פן ירבה. יסופר בקדמוניות מצרים כי מאות בשנים שפכו שבטי רועים מבני שם את ממשלתם על ארץ מצרים וירעצו וירוצצו את המצרים צאצאי חם וישיבום עד דכא, ופרעה רעמסס הגבור הנערץ היה המלך הראשון למצרים אשר לקח שבט המלוכה מיד מלכי הרועים ההיקסאס וישיבהו למרצים, וזה היה אחרי מות יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא, ובאשר גם העברים צאצאי שם וגם הם רועי צאן, לפיכך פחדו המצרים מפניהם פחד גדול. וביותר פחדו מפניהם לפי שידעו וזכרו את גבורתם הנוראה אשר הראו על שדה המלחמה בסוף ימי מלכי הרועים, כמסופר בספר הישר (שרוב דבריו קבלות קדמוניות מאד) ריש פרשת שמות שמלחמות גדולות ועצומות היו על ארץ מצרים ימים רבים, ובכלם הצטיינו בני ישראל בעצמת גבורתם יותר מן המצרים. כל זאת לא נכחד מהם וממלכם העריץ, לפיכך התחכמו להם וישיתו אל הערמה פניהם. ותהי ראשית ערמת המלך לשום על כל יושבי ארצו מסים גדולים כבדים מנשוא, בתואנה כי מלחמות גדולות נכונות לפניו בימים האלה ואוצרות הממלכה ריקים. ובאשר העברים נאמנים תמיד לארץ מכורתם, קבלו גזרת מלכם באמונה. ובסתר צוה המלך לאשר על המסים שלא לנגוש את בני ישראל בפריעת המס. וכאשר עברו שנות מספר ובני ישראל לא פרעו את מסיהם באין תובע, השתרגו עליהם חובות עצומים לאוצר הממלכה, ובאין לאל ידם לפרוע - התפשר עמהם המלך הערום לעבוד עבודה בעד חובותיהם, לְבַצֵּר את הארץ בפני אויב, וגם לזה נֵאוֹתוּ העברים הנאמנים למלכם ולארצם. ובכדי לחזק את לבם בעבודתם - הביאו מַלְבֵּן ותלו בצוארו של פרעה (שמו"ר פ"א סי' י'), ובזה הראה להם שהעבודה לצורך הממלכה לכבוד גדול תחשב, כה עברו לישראל ימים רבים בעבודת פרך המטמטמת את הלב ומשכחת את החופש, ולאט לאט העלה עליהם שבט נוגשים ושוטרים להכריחם לעבודה שלא ברצונם:
וישימו עליהם שרי מסים (לא בשביל המס עצמו להשיג את כספם, כי אם) למען ענותו בסבלותם כדי להביאו בעול חובות ומזה בעול עבדות עולם. אבל שבט לוי בתור כהני הדת לא עלה עליהם עול המסים, כי עד הימים האלה היה משפט אחד לישראל ולמצרים, ובאשר חק לכהנים מאת פרעה לבלתי שאת משא מלך (בראשית מז כב), ובלא ספק גם הלוים נהנו מן החק הזה (כי גם בטרם נבחר שבט לוי לעבודת המקדש היו נוהגים בו קדושה), לפיכך נשארו חפשים מן המסים וחפשים מעבודה. גם הנסיון השני להמעיט את ישראל בעזרת המילדות, לא ברעם ורעש התחיל ולא בתור גזרת מלך, כי עדיין לא סר פחד גבורת העברים מלבו, אע"פ שכבר חנכם לעבודה, לכן עשה גם זה בעקבה, והמתיק סוד את המילדות לעשות זר מעשיהן בסתר, ובעד זאת הבטיחן בלא ספק הררי זהב, לקחתן לו לנשים ולהושיבן ההרמונה, כך קבלו רבותינו (שמות רבה פ"א סי' ט"ו) שתבע אותן להזדווג לו ולא קבלו, ובסוטה (י"ב א') שתבען לדבר עבירה ולא נתבעו. וכן מורים הכתובים לפי פשוטה, ויקרא מלך מצרים למילדות וגו' קרא אותן אל ביתו ודבר עמהן פנים אל פנים, וכי לא היו שליחים לפרעה להגיד להם דבר מלך שלטון? ומדוע לא צוה ליסר אותם בהודע לו שעברו על גזירתו? ומה צורך היה לו לבטוח במילות עבריות בדבר נכבד כזה שאושר ארצו תלוי בו? מזה נראה שדבר אליהן בתור מבקש ולא בתור גוזר ומפקד: